סקוונצה 44

לאבי תל, חברי הטוב, יש היום יומולדת.

זה שנים שהוא מציק לי לגמור לחבר את הסולו שלי לחלילית, אופ. 1, עליו אני עובד מזה… רגע, אנחנו בסוף מאי… מזה… 33 שנים.

את הפרויקט ההוא גנזתי, אבל מעלה גמלא בליבי ההחלטה להקליט עבורו יצירת סולו לקול ולסקסופון טנורעוע. מסיבות טכניות שלא זה המקום לפרטן, הסקסופון ירד מהז'ורז' פרק.

אז זאת התוצאה  – סקוונצה 44 לקול סולו, שבתחילתה ציטוט של המשורר האיטלקי אדוארדו סנגווינטי, איתו נפתחת סדרת הסקוונצות של לוצ'אנו בריו, שזאת מעין קריצה להן (ולקתי).

הוקלט באולפני דלאמורה, חיפה, 29.5.09, מבלי להפריע לשכנים

לינק להורדה

א"א

האישה הזאת חייבת ללכת

לו הייתם שואלים אותי (שאלתם! למה להיתמם?) (שקרן. אני אפילו לא יודע מי אתם) מי השחקן הטוב ביותר שראיתי מעודי, הייתי מתחכם ועונה שכמובן אין דבר כזה שחקן הכי טוב או סופר הכי טוב (יש – בקט, אבל נעזוב את זה כרגע, כי זה לא המקום להסביר שהוא לא בדיוק סופר, אלא למעלה מזה), אבל יש בהחלט מפגני משחק שלעולם לא ינטשו את המוח, הישגים מוסרטים שאין איך ולמה להשוותם (ופה המשפט קצת מתחיל להסתבך לי, אז אנטוש אותו בשלב הזה, כי כוחות המחשבה שלי מדולדלים כרגע, לנוכח חוויה מרוקנת: עמדתי לפני כשעה מול קהל דובר גרמנית ונשאתי נאום מבריק באנגלית שאיש לא הבין).
 

שחקן? (אני עונה לקול בדיוני) ללא ספק דרק ג'קובי, בסדרה המפעימה "אני, קלאודיוס", משנת 76'. ג'קובי היה בן 38 בזמנו, וגילם את קלאודיוס מגיל צעיר עד זקנה, תוך גמגום וצליעה, קומפלקס של מבצעים סבוכים שכל מעידה הכי קטנה באחד מהם הייתה ממוטטת הכול. והוא לא מעד לרגע. התפאורה רועדת, הסאונד אולפני, האיפור רוטט, ועדיין זאת סדרה מפוארת שמעטות, אם בכלל, יכולות לעמוד לצדה בכבוד. יצירת מופת. ובלעדיה, מי עוד היה מיטיב להאיר כך את כשרונו של ג'קובי? (וגם היה לו המזל שאני הייתי בקהל, ולא גרמנים נטולי כתוביות).

שחקנית? לא, מה פתאום, לא מריל סטריפ, על מה אתם מדברים? היא מכנית מדי לטעמי. לכל אורך "הגשרים של מחוז מדיסון" (וסליחה על משחק המילים האקראי) היא נראתה כמי שמנסה לספק את עצמה בלי להוריד את הבגדים. המשחק הנשי הכי טוב שראיתי שייך לג'ינה רולנדס, ב"אישה תחת השפעה" של ג'ון קסווטס, מי שכנראה אחראי לגוף העבודות הכי משוחררות בקולנוע, יוצר של סרטים שכמעט תמיד מצליחים להתרומם מעל הקרקע, ואולי גם הגבר הכי יפה שראיתי אי פעם (אוי, תראו את ההומו!). "אישה תחת השפעה" הוא סיפור אהבה מקסים: פיטר פאלק (קידה עמוקה, בבקשה, כולם) הוא פועל פשוט שנשוי לאישה קצת, אפעס, לא על הפסים. ולמרות פשטותו וצווארונו הכחול, בגלל אהבתו אליה, הוא מצליח להתעלות ולנסח מערכת יחסים יציבה איתה.

ורולנדס? מושלמת.

א"א

 

[טוב, נו, אם אתם מבקשים: הסרט כולו]

{רגע, לא הזכרתי את ג'יימס וודס בסלבדור?!}

[

הביאו לי את ראשו של רוֹמָן יָקוֹצֶ’בְסקי

זה הסיפור הראשון (בהיסטוריה האנושית!) שהפאנצ'ליין שלו מבוסס-אינטרנט, לכן יש לחכות עד סוף הקריאה לפני שלוחצים על הלינק במילים האחרונות

את הרשימה הזאת אני כותב לכם מהכלא, ואפשר להאשים בזה רק את סטימצקי.
מאחר שככל הנראה אבלה פה עוד כמה שנים טובות, אין שום סיבה שלא אתחיל לנצל את הזמן שהתפנה לי, ולספר לכם איך בדיוק הגעתי לכאן…

עד לפני שלושה ימים היו לי חיים די נורמליים, כלומר יקיצה בשש בבוקר, תרגילי מתיחה, ארוחת בוקר קטנה שכללה תה, יוגורט עם ריבה וחצי אשכולית, קריאת עיתון, חימום המכונית במשך חמש דקות ונסיעה למשרד. אני איש מאוד מסודר, יש כאלה שיקראו לי מרובע, אבל סדר חייב להיות בעבודה שלי – ניהול חשבונות.

עד לפני שלושה ימים היה לי שכן בשם רומן יקוצ'בסקי.
רומן זה, שגר בקומה מעליי, לא היה שכן נעים. הוא עשה הרבה רעש, הזיז רהיטים באמצע הלילה, תלה כביסה רטובה מעל הכביסה היבשה שלי, לא פעם תפס לי את החניה הפרטית, וכמעט כל יום הייתי מנקה מהמרפסת שלי את קליפות הגרעינים שלו.
על כל זה הבלגתי, ולמרות שעם הזמן התחלתי לכנות אותו "רומניאק" (בדיחה שמאוד הצחיקה את החברים במשרד), ידעתי לכבוש את הזעם שלי ולהפגין שכנות טובה ולעבור בשתיקה על כל מעשיו הלא חברותיים, כולל זה שקבר את הכלב שלו מתחת לחלון שלי. הכלב כבר היה זקן, חולה, גמור, רחמים, אבל אני לא לגמרי בטוח שהוא היה מת לחלוטין כשרומניאק קבר אותו. במשך יומיים אחרי הקבורה יכולתי להישבע שאני שומע יבבות מתוך האדמה מתחת לחלון שלי.

אני מניח שמה שבאמת הדליק את פתיל ההשעיה שלי היה שיום אחד, אחרי המתיחות של הבוקר, אני פותח את הדלת להוציא את העיתון שלי מהתיבה, ומוצא על המדרגות את רומן יקוצ'בסקי, בפיג'מה, מדפדף לי בעיתון.

עכשיו, יש לדעת שאני אוהב את העיתון שלי ישר, חלק ומסודר. גם אחרי שאני קורא את העיתון, אני יכול לקפל אותו בחזרה למצב ההתחלתי, כך שייראה כאילו רק עכשיו שמו אותו בתיבה שלי. וככה אני גם זורק את העיתון לפח; מקופל ומסודר. מה שאני בטח לא מסוגל לסבול זה לשבת אל שולחן האוכל ולפתוח עיתון מקומט, משומש, עם קליפות של בוטנים! כי זה מה שרומן אוכל בבוקר – בוטנים. הגרעינים זה לערב. האיש תוכי!

"רומן", אמרתי בשקט, "אני צריך את העיתון בבוקר, זה עוזר לי לעכל. אז בבקשה, אל תעשה את זה יותר".
"אדון ארז", הוא אמר לי, "רק את הספורט רציתי לקרוא. הנה, קח, גמרתי. ידעת שבהודו עושים המון הפלות? טפי על אלה!" אמר וירק לי על חלק ב'. "קח, גמרתי לקרוא".
"לא, זה בסדר, לא משנה", אמרתי לו בהבעת מיאוס ונכנסתי הביתה רותח.

"אדון ארז", אמר בבוקר שאחרי, "רק רציתי להתעדכן על הרצח הכפול הזה. נורא מה שקורה היום ברחובות. קח, גמרתי". והגיש לי משהו מקומט ולא סדור ולא מאורגן שפעם היה העיתון שלי.

שמתם לב שאלה שקוראים לכם "אדון" בענווה מלאכותית, תמיד הופכים אתכם לשפחות שלהם? ואף פעם לא יקראו לכם בשם המשפחה. לא, רק "אדון ארז". הארז מבטל את האדון. הפמיליאריות מנטרלת את הכבוד.
אז שלושה ימים התעוררתי בחמש, במקום בשש, כי אז מגיע השליח של העיתונים, אבל ביום השלישי כבר הגעתי לעבודה גמור, וכמעט פישלתי בדו"ח החודשי של "סידני נכסים".

טלפנתי לשירות לקוחות וביקשתי לבטל את המנוי, אבל אמרו שכבר שילמתי מראש לשנה ואין החזרים. "אל תחזירו כסף, רק אל תביאו עיתון", התחננתי. "מצטערים", אמרו, "זה פתח לתביעה משפטית".

אז התרגלתי לא לקרוא עיתון אחרי ארוחת הבוקר, ובחדשות התעדכנתי באמצעות הרדיו, בדרך לעבודה.
אבל הזעם שלי הלך והצטבר ונגדש מדי יום כשהייתי יוצא מהדלת ורואה את בבון הבוטנים על המדרגות עם העיתון שלי. מקומט! אז העברתי את המנוי על שמו, ונחסך ממני המראה שלו על הבוקר.
ככה עברו שבועיים סימפטיים.

אלא שלפני שלושה ימים יצאתי מהבית בבוקר, כהרגלי, נקי ומצוחצח ומדיף ניחוח קולון נעים, אופטימי, ועל המדרגות יושב זה, רומניאק מלך הג'ונגל, וקורא ספר. "תתחדש", אמרתי לו, מעט בלגלוג. "קורא, מה?"
"לא, אדון ארז", הוא אומר לי בפה מלא ג'ימי קרטר, "זה שליח הביא לך לפני שעה, מתנה לחג מאחותך, אז אמרתי לו שחבל להעיר אותך, ושאני אחכה פה ואתן לך את הספר כשתתעורר, אדון ארז".
והוא מושיט לי את הספר, עירום ועריה, בלי אריזת מתנה, ומחייך חיוך בז'. רציתי להגיד משהו, אבל פתאום עלה על דעתי:
"איך אתה יודע שזה מאחותי?"
"מה, הנה, היא כתבה פה על הברכה, 'מאחותך האוהבת'. איזה מאמי. היא נשמה זו. וכתב יד עדין-עדין".
עמדתי רגע בוהה, מוכה אלם, מחפש את המילים הנכונות.
"קח, זה העטיפה, אם אתה צריך," אמר והושיט לי עטיפה קרועה ושקית מקומטת של סטימצקי. הפתיל נגמר, הגיע שלב הפיצוץ. הכל זמזם והפך שחור-לבן, הכעס השתחרר, הנפתי את התיק המשרדי והורדתי לו מכה איומה על הראש (המסמכים של סידני נכסים היו שם. תיק רציני. לקוח חשוב), שעיקמה מעט את אחת מזוויות המתכת שבבסיס התיק.
האיש נפל על הרצפה של הפרוזדור בלי להוציא הגה, ומידו נשמטה שקית בוטנים, שהתגלגלו במורד המדרגות.

זו הפעם הראשונה שהרגתי מישהו, ובאמת שהייתי רוצה להגיד לכם שהרגשתי שיתוק, אימה, זוועה, חרטה, משהו מכל זה, אבל האמת היא שהרגשתי הקלה עצומה, ואחרי שהבנתי שהוא באמת מת, לחלוטין, לא כמו הכלב, חייכתי לראשונה מזה הרבה זמן.
גררתי את הגופה שלו לתוך הבית, ניקיתי את המדרגות ונסעתי למשרד טוב לב. זה היה יום של הספק פנומנלי.

כשחזרתי הביתה בערב התחלתי לעבוד על הגופה. לא אכנס פה לכל הפרטים, לא כרגע (עוד מעט כיבוי אורות), אבל הכלים היחידים שעמדו לרשותי היו מסורית ששמרתי למזכרת משיעורי מלאכה ביסודי, וסכין פירות. אבל זה בסדר, אני מסודר ומתודי, וביומיים הבאים הצלחתי – גם אם בלא מעט מאמץ – לפנות את כל החלקים של רומן יקוצ'בסקי מהדירה. בבוקר היום השלישי נשאר רק הראש שלו באמבטיה, ואחרי שגיליתי שנגמרו לי כל השקיות מהמכולת השכונתית – שכל אחת מהן מילאתי בחלק אחר ממנו והשלכתי באתר אחר – הכנסתי את הראש שלו לשקית של סטימצקי. צדק פואטי. אולי רק דמיינתי, אבל חשבתי שעוד יש לו בוטן בפה.

לקחתי את תיק המסמכים ואת השקית ביד אחת, בשנייה פתחתי את הדלת, ומולי מצאתי קצין משטרה שידו בדיוק הונפה להקיש על הדלת.
הלב שלי ירד ל… לא, הלב נעלם והשאיר אחריו חלל.
"באנו לשאול בעניין השכן שלך, יקוצ'בסקי. הוא נעדר כבר יומיים. אולי אתה יודע משהו, ראית אותו מתישהו לאחרונה?"
הצלחתי למשול בקול שלי ועניתי לו: "לא, רוב היום אני במשרד. הנהלת חשבונות. ובערבים אני הולך לישון".
הוא סקר אותי במהירות, בלע את המראה המהוגן והמסודר של רואה חשבון טיפוסי, אמר "טוב, תודה, מצטער על ההפרעה", והסתובב ללכת.

נשמתי לרווחה ומעט חיים חזרו לגופי. אלא שאז הוא נעצר כמו נזכר במשהו, הסתובב בחזרה אליי והביט בפקפוק ובחשד בשקית של סטימצקי.
"אפשר אולי לבקש ממך לראות מה יש לך בשקית הזאת?" שאל.

ארז אשרוב

בניין הארץ

סבי, ציוני עז, עלה ארצה ב-1949, ואוזניו חלשות מתותחי סטלינגרד.

הנהיג את קהילתו במבצע חקלאי מאומץ.

איכשהו, רק אחרי חמישה חודשי עבודה הבין שלא –

הקריאה לא הייתה "לייבש את עפולה".

א"א

95% תרגולת, 5% תיאוריה

הדבר היחיד

שאני יכול להגיד על

שְׁרי ק פַּטַבְּהי ג'ויס

ועל מותו של אבי האשטנגה יוגה

זה שהוא היה האיש היחיד

שאמרתי לו תודה. הרבה פעמים

וניסיתי שישמעו אותי בהודו

טריו קפריצ'וזו

*

דיברו איתי על שנאת חינם; אמרתי שזהו, נגמרו הימים האלה – יותר אני לא עובד בהתנדבות!

מקרקעי ישראל – שם כולל לכל חברי הכנסת והממשלה

בשלב הראשון של הקליטה בכפר הגמילה, אתה מקבל שם משתמש

*

זעם תחת השטריימל

צרור אנקדוטות סופו-פסיכו-סוציו-משהו, שיותירו את הקוראים הלומי רעם שלפני הסערה ואת הקוראות פעורות פה לשטן, ואת כולם אנוסים על פי הדיבור

***

ראשית, תוספת של הרגע האחרון: איוב היה איש שְׁחוּחַ-אל

~~~~~

 

* אסטרונאוטים – אנשים המבזבזים את זמנם ברִיק

 

* הומלס – הפוך אותנו לעמוד הבית שלך!

 

* בגיל 12 כבר הייתי מאוד מפותח רגשית – בכיתי כל הזמן

 

* מדי ערב נוטל קולר, רצועה, פותח דלת, יוצא אל הרחוב ומוליך את עצמי שולל

 

* היו ימים שהייתי אכול נוסטלגיה. היום אני רק יכול להביט על התקופה ההיא בגעגועים

 

* ישוע הנוצרי היה יהודי. עוד קורבן של בעלות צולבת

 

* "מאני" (מוטו)

 

* הילדות חורקות שיניים בלילה. שוב אכלתי בוסר

 

* כשאנשי הייטק מתעלפים הם רואים מסך כחול מול העיניים

 

* ניתן לסכם את כל ההבדל בין אנגליה לישראל במילה אחת: ביטר. להם יש בירה ביטר, לנו יש אבי ביטר

 

* דרכינו לא יצטלבו עוד – זה לא מנהג יהודי

 

* אני לא מוכן לדבר שלא בנוכחות עורך דין. במחשבה שנייה ולאור היכרות עם עורכי דין, אני לא מוכן לדבר בנוכחות עורך דין

 

* "ילדים, אבא רוצה אתכם עם כולם, ברדודים" (1948, בבריכה, מסר שלא הובן כהלכה)

 

* תפוח אדמה מילא, אבל בטטה אני לא אוהב

– כן, גם אשתי לא אוהבת בטטה

 

* מראה מראה שעל הקיר, האם את יודעת לענות גם על מבחן אמריקאי?

 

* אל תתלוננו על המצב הכלכלי; אני האיש היחיד בעולם עם אוברדראפט בבנק הזרע

 

* חייבים לצאת מהשטיחים! מסע פרסום לשואב אבק חדש

 

* לזה שהיא קוראת את המחשבות שלי התרגלתי. ניחא. אלא שצליל הדפדוף מונע ממני שינה

 

* תנו לנו מנוח! – הסלוגן החדש של חברה קדישא

 

* אם אתה נמצא לבד ביער, ומוחא כפיים ביד אחת, מה בדיוק אתה עושה עם היד השנייה, אפשר להבין, אשרוב?!

 

* הטמפרטורות רגילות לעונה, הבעיה שאנחנו עוד לא התרגלנו

 

* אני לא ממש משכיל. בבי"ס היו לי בעיקר מורות רוח

 

* אני מאחר כרוני. אתמול איחרתי לשיעור האבטלה

 

* אני לא מתקלח כי אני נקי טבעית – אני שטוף זימה

 

* המצאת הסקסופון הייתה תגלית מרעישה

 

* אני לא מוכן להיות חבר במועדון שמקבל חברים

 

* למה למכוניות ובתי עסק אין גם אזעקת הרגעה?

 

* הבעיה הגדולה שלי היא שאני סולח לעצמי על הכול, על הכול, וזה פשוט בלתי נסלח בעיניי

 

* מדי בוקר, כשאתם מתעוררים, אתם צריכים להגיד לעצמכם "היום הוא היום הראשון של תחילת המשך הראשית של מה שנשאר מחיי פלוס מה שהיה קודם". או משהו כזה. פעם אנסח את זה יותר טוב

 

* למה אי אפשר להשיג בשום מקום פסקולים של סרטי סקס?

 

* אז שום הוא האנטיביוטיקה של הטבע, אה?! יפה, עכשיו שהטבע מסודר, מה אני לוקח?

 

* למה אין סחיבת פצוע-נפש?

 

* יותר אני לא מבשל פסטה בצורת קונכיות. הם מתים מחובקים!

 

* נסענו לתרשיחא לחפש אותו, אבל הסתבר שאין נביל בעירו

 

* אני כל כך חשוב, שעוד יקראו על שמי קבר!

 

* "פרנויה" היא מילה נרדפת

 

* כל המציל נפש בישראל, כאילו הציל עולם ומלואו. אבל רק כאילו. כל המציל עולם ומלואו… זה כבר סיפור אחר

 

* הבעיה היחידה שלי עם מלחמת הקיום היא שאני פציפיסט

 

* הזורעים בדמעה מסתכנים: עוד תצמח להם שעורה

 

* נכון, הזמן מרפא הכל, אבל אל תפסיקו עם הקרם האנטי-פטרייתי

 

* אין דבר כזה משיכת-יתר: אתם תמיד מושכים פחות מהנחוץ לכם

 

* דעו לכם: אם תחברו את חוטי החשמל של המיקרו-גל הפוך, כלומר את המינוס לפלוס ולהפך, תקבלו מאקרו-גל: מכשיר שמקרר דברים במהירות. נסו זאת!

 

* מה שבאמת מפחיד אותי היא המחשבה שאנימציות גיף ממשיכות להשתולל במחשב גם כשאני לא רואה אותן, ומתנהל לו עולם קדחתי והיסטרי של תמונות מתחלפות. הרעיון מתיש אותי

 

* לפעמים אני נוטה להאמין שכל העולם והקיום שלנו הוא רק חלום של אלוהים, ואני מביט לשמיים וצועק לו "תתעורר, יש לך סיוט!"

 

* כל עבודה מכבדת את בעליה, אלא אם כן אתה פקח חניה של העירייה, או מבקר טלוויזיה

 

* נכון, לחתולים יש תשע נשמות. אלה החדשות הטובות. החדשות הרעות הן שיש להם רק גוף אחד

 

* לא כל הנוצץ זהב הוא, אבל היי – לפחות נוצץ

 

* גורלי שפר עליי, וזה עוד כלום לעומת מה שעולל לי לאחר מכן

 

* "בסך הכל רציתי לרדת לעם" (אשתו של קלאודיוס, אחרי האורגיה)

 

* לעולם אל תסתובבו לבד בערבות: לשם משחררים את כל האסירים!

 

* ונניח שאני לוקח כשותף לדירה סוטה מין – מי יתקע לידי… טוב, זה לא הניסוח המתאים

 

* עשה לך חבר וקנה לך רב, ואם אתה כבר במכולת, נגמר לנו החלב

 

* אין נביא בעירו, אבל ניתן להשאיר הודעה אחרי הביפּ

 

* לכל המורות שלי מהתיכון, שלום.

זוכרות שתמיד אמרתן לי "יש לך פוטנציאל ואתה פשוט לא מנצל אותו"? זוכרות?! א-אה: טעיתן! איך עבדתי עליכן! עברו 20 שנה ואתן יכולות לאכול בחזרה את המילים שלכן – מעולם לא היה לי פוטנציאל!!!

 

* רגע לפני תחילת ההסתערות, מישש טוראי ריאן את הבליטה בכיסו והרגיש ביטחון רב: הצדפה עדיין שם, חייך לעצמו, כשהוא שומע באוזני רוחו את מה שאמר לו הרבי: "צדפה תציל ממוות"

 

* נישואי נוחות – מושג והיפוכו

 

* תשבץ הגיון – מושג והיפוכו

 

* אתלטיקה קלה – מושג והיפוכו

 

* הון עצמי – מושג והיפוכו

 

* כשהציעו לי ללכת לקורס קצינים, ידעתי שהכינו לי מלכודת וסירבתי. הרי כל נעוריי הבחנתי בשלטים שאמרו "זהירות מדרגה"

 

* אל יתהולל חיגר כפיסח

 

* אם בקומדיות יש מכונות צחוק, למה בדרמות אין מכונות בכי?

 

* לכל אדם יש שם אשר נתנו לו הוריו, ואשר בגללו יצחקו עליו חבריו (מוקדש ליהודית קציר)

 

* נכון, יכולתי ללמוד מטעויות של אחרים, אבל מה הטעם? – הטעויות שלי היו הרבה יותר טובות

 

* ונסן דה סנט-רזיליון נולד עם כפית של כסף בפה, מה שהצריך ניתוח דחוף. מאז ועד סוף ימיו היו חייו רצופים תחלואים ואומללות וביקורים בבתי חולים

 

* מי שאוכל לבד מת לבד, אבל הסיכויים שימות מרעב נמוכים

 

* פריז אולי שייכת לנאהבים, אבל אין להם את התעודות המוכיחות את זה

 

* תעשיית הסרטים הישראלית הייתה זוכה לעדנה אילו כל הרבנים שלנו היו הולכים בדרכו של הרב רפאל הלפרין ומתמחים באמנויות לחימה שונות. בשיטת הדירוג החדשה, רבי היה מקבל, לדוגמה, דאן 5 ביהדות; אדמו"ר דאן 6 וכן הלאה. או אז היינו זוכים להפיץ בעולם סרטי פעולה כגון השוס הגדול, גֵר אחד רחוק מדי, אגרוף הגמרא, השוחט ובודק, אברך הזעם, מניין הנועזים, שובו של הגולם, זעם תחת השטריימל, בעבור חופן אתרוגים וכן הלאה

 

* כרעם ביום בהיר? הרבה יותר מפתיע הברק שבא לפניו

 

* מבצרו של לורד דאנקסברי הוא ביתו

 

* יולנדה עמדה ללדת בכל יום. הרופאים הזהירו אותה שזה קצב לא אנושי, והציעו לה לחשוב על אפשרות של פעם שנה

 

* איך הפך מוצרט לגאון ללא קלטות "בייבי מוצרט"?

 

* מכונית היא כלי רכב שמטרתו להביא אותך במהירות ובבטיחות האפשרית מנקודה A, למוסך הקרוב

 

* האמת היא נר לרגליי, ואני עושה עליו פוּ

 

* צ'י קונג – הצליל שמתקבל כשמתעטשים ליד גונג

 

* הלכתי לאלכוהוליסטים אנונימיים, אבל אחרי כמה זמן ראיתי שזה לא בשבילי: אני רוצה להיות מפורסם!

 

* "יש להפריד בין צבעים". הוראת כביסה שנלקחה צעד אחד רחוק מדי בדרום אפריקה

 

* אני סובל מתסמונת שירשתי מסבתי – הצורך הקומפולסיבי לתלות כביסה. בספרות הרפואית זה נקרא "אטביזם"

 

* הכיתי בברזל בעודו חם. נכוויתי

 

* הפטריוטיזם הוא מפלטו האחרון של הנבל, אבל תמיד יש את דרום אמריקה כאופציה

 

* הכיסא הוא מפלטו האחרון של הטייס

 

* אני מניח לרוח לפסל את שיערי, לשמיים להיות לי גג, לאוויר להיות מזוני. במילים אחרות – אין לי גרוש על התחת

 

* לסיום, תרגיל נועז –

כעת אכתוב בהקלדה עיוורת את המשפט

"רזי ההקלדה העיוורת נהירים לי לחלוטין":

רזי הה'ךשה ביוררצ נביקין לע חעחטואע8ו

© ארז אשרוב

אוקסימורון

"לוּסי לוֹלֶס לסבית"

"יש אלוהים"

כמו שני מגנטים שמתרחקים זה מזה; אחד מהמשפטים האלה חוטא לאמת.

ויקטור בורגה – הדני הגדול

מי היה ויקטור בורגההו ?א היה פסנתרן מחונן, אבל בקונצרטים שלו בקושי ניגן. כשכבר ניגן, ניגן בטעויות. הוא היה אלוף העולם בתזמון קומי, המציא את הניקוד הפונטי ששייקה אופיר אימץ, את השפה האינפלציוניתו ,הייתה לו אובססיה לשעונים עם מחוג אחד.

את בורגה חייבים לראות ולשמוע, רק שהופעה חיה כבר לא תתפסו, כי הוא נולד בינואר 1909 ומת בדצמבר 2000, אבל למרבה המזל מישהו המציא בינתיים את יוטיוב. בורגה, יהודי ,נולד בדנמרק והתחיל להופיע עם הפסנתר בגיל 13, אך בשלב מסוים החליט שמה שהוא רוצה לעשות בקונצרטים שלו זה לא לנגן:

"ערב טוב וברוכים הבאים ל… לכאן. מובן שזה עונג גדול עבורי להופיע כאן, בלונדון, וכן הלאה. בקרוב תהיה לנו הפסקה: מתחיל להיגמר לי החומר. אגב, חברת הפסנתרים בולדווין ביקשה ממני להכריז שזה פסנתר סטיינוויי. בכל מקרה, לעיתים קרובות מבקשים ממני לנגן קטע עד הסוף, ואני שמח להכריז שהלילה אני בהחלט לא עומד לעשות את זה.

משתי סיבות.

הראשונה היא שאני לא מכיר אף קטע מההתחלה עד הסוף, וזו במקרה גם הסיבה השנייה. אבל, התאמנתי בנגינת סיומות של קטעים שאת ההתחלות שלהם ניגנתי בביקורים קודמים בלונדון, ואלה מכם ששמעו אותי בעבר, מנגן פתיחות, ישמעו עכשיו כמה סיומות, ויש לקוות שהן שייכות להתחלות שהם שמעו בעבר. בתור התחלה אני רוצה לנגן משהו קטן של מוצרט. זה כבר ילמד אתכם לקח. (מנגן אקורד).

"זה היה האקורד האחרון של ההמנון, וזה חסך לנו את הצורך לעמוד. (מנגן שני אקורדים) אלה היו שני האחרונים של האופרה אאידה. זה חסך לנו ערב שלם".

הוא לא ניבל את הפה ולא ניסה לזעזע את הקהל, אבל במידה מסוימת החריב את אושיות התרבות המערבית מהיסוד: ההתעללויות שלו במוזיקה היו אמנם מאוד מוזיקליות, אבל אכזריות. הוא חשף את המלחינים במערומיהם (התיאור שלו את "האופרה של מוצרט" היה מבריק ומבזה אך מדויק), והפגין זלזול באולם הקונצרטים:
"ההבדל בין כינור לוויולה זה שוויולה בוערת יותר זמן".

במשך חצי ערב היה ניגש לפסנתר ,מאיים לנגן ,כמעט מנגן, קם, יושב, מדבר על עניינים חוץ-מוזיקליים: "אל תשימו אליי לב, אני רק מותח את השעון שלי. זה אחד מהשעונים האלה שמותחים את עצמם, אבל אני צריך לעזור לו קצת…

מדי חצי שעה.

ביום ובלילה.

חמישה שבועות יש לי את השעון הזה, ומאז אני לא ישן. כל לילה, לאורך כל הלילה, המרכזנית של המלון מעירה אותי כל חצי שעה, כדי שאמתח את השעון. רבע שעה אחרי זה אני מתקשר אליה… כי גם לה יש שעון כזה.
השעונים האלה נהדרים. הם מראים את השעה, היום, השבוע, החודש והשנה. עוד שבע דקות, גבירותיי ורבותיי, יהיה שפל בהונולולו. לרוע המזל, מחוג אחד חסר. אני לא יודע איזה מחוג זה, כי בלי האחר לך תדע אם זה הקצר או הארוך. אולי בגלל זה, היום יום שני, ה-48 בפברואר…. 1612… לפני הספירה."

"וכעת אנגן את האטיוד המהפכני מאת שופן (הוא מזייף ומנגן ליד המנגינה) אני לא מכיר את הקטע. איכפת לכם אם אתאמן קצת? עכשיו אנגן לכם את סולם דו. רגע… איפה הדו? לא סימנתם לי את הדו!"

כשכבר ניגש לפסנתר, תמיד נתקל בבעיות טכניות: "סליחה, מנהל במה… למה יש לפסנתר שלוש דוושות? מי הם חושבים שאני?"

והיו בעיות אחרות: "הקלטתי כמה תקליטים בחברת 'קולומביה', אבל נדמה לי שזה סוד. אישית לא איכפת לי אם הם נמכרים או לא, כי אתם יודעים שהממשלה מרוויחה מזה בכל מקרה, אז למה להתרגש מכמה מאות… אלפי דולרים. אני בארה"ב מאז 1940, ובמהלך השנים הייתי מאושר כאן, אז אם אתם אוהבים את הממשלה הזו כמוני, אנא, קנו את התקליט שלי!"

היו לו קרובי משפחה מסקרנים: "דודן שלי המציא את האזעקה, אבל מישהו גנב לו את הפטנט…

סבא שלי המציא את הטלפון, אבל היה לו רק אחד, אז הוא לא הצליח להוכיח כלום…

ההורים שלי לא היו עניים, אבל לא היה להם כסף, אז נולדתי בבית. רק אחרי שהיא ראתה אותי, היה צורך להחיש את אמא שלי לבית חולים."

לקראת סוף חייו, פחות קהל נהר להופעות שלו, אבל הוא עצמו בא מוכן. מול אולם חצי ריק בפלינט, מישיגן, אמר: "זו כנראה עיר משגשגת, כי אני רואה שכל אחד מכם קנה שניים-שלושה מקומות."

את ההופעות שלו נהג לסיים לצלילי נעימה סנטימנטלית: "אני רוצה להודות להורים שלי, על שהפכו את זה לאפשרי… ולילדים שלי… על שהפכו את זה להכרחי".

 א"א

הסכנה שבתהילה

בארץ יש רק שתי ערים שנקראות על שם אנשים.

הראשונה היא הרצליה, כמובן, על שם חוזה המדינה; והשנייה היא נהריה (מעט יודעים זאת), על שם נאהר-א-דין, משחרר ירושלים מידי הצלבנים. כיום זה כבר לא קורה – חלון ההזדמנויות הזה נסגר לעד. כיום קוראים לערים ולישובים על שם שירותים סלולריים (מודיעין; גינתון), על שם עדיים (קשת, שרשרת), או על שם משחקי ילדים (מחניים,אבו רוקייק).

כך קורה, שהכבוד הכי גדול שיכול לייחל לו אזרח המדינה בימינו, הוא שיקראו רחוב על שמו. דמיינו לעצמכם את ההרגשה הנפלאה של אדם שגר ברחוב שנקרא על שם אביו, או סבו. תמיד תהיה לו תשובה קולעת למי שיקניט אותו בשאלה: "כאילו מה, זה רחוב של אבא שלך?!"

אלא שהתהילה הזאת היא חרב פיפיות. לעיתים קרובות קורה שהרחוב קם על יוצרו. דוגמה טובה לכך הוא רחוב רוקח. מעטים יוכלו להגיד לכם מי היה רוקח או מה היה שמו הפרטי, אבל אם תלחצו אותם לשרטט קווים לדמותו, בוודאי יגידו, "אה, כן, רוקח… הוא היה איש גדול, מרכזי לציונות, בעל אופי סואן, וסבל רוב חייו מעומסי תנועת המפד"ל. (ותודה לזיו שתזמן).

נ.ב. מעניין אם גם על קופות הכרטיסים בתחנה המרכזית של מודיעין כתוב "כאן לא מודיעין". זה עשוי לגרום בלבול רב לנוסעים. 

א"א