על שני צרפתים גדולים אני רוצה לדבר, אחד בלגי והשני יהודי.
אחד שמו ז'ק ברל, השני סרז' גנסבוּר(ג), גינצבורג במקור.
אחד בער בלהבה כְּתֻמָּנְגּוֹ, השני בלהבה כְּחֻלָּנִית.
את שניהם ניתן להבין (עד גבול [] מסוים) בלי להבין צרפתית, מהסיבה הפשוטה שהם חודרניים. הם טיפול פולשני במוּזיקול.
ברל קורע את הבנאדם לגזרים; מבלי להבין מילה אתה יודע שהוא לא רק דובר אמת, אלא את האמת הכי מוחלטת, הכי בוערת והכי חשובה. הוא העד המרכזי. המוקד. ברל יתיש אותך, כי גם בשפתיים צוחקות הוא מוציא את האנושיות מהאנושות מרוב אנושיות. הוא יגרום לך לבכות מבלי להבין למה. והוא עצמו יהיה באותה שעה אנושי ובוכה ומותש. הוא הליבה היוקדת של האדם. האיש שנשלח להכין ולהגיש את תקציר היותנו ולשיר אותו חד כמסמרים בצלב. הוא הרגש היצרי.
גנסבורג מאחה; הוא נוסך דבש רפואי על פצעיכם, מטיס אתכם לכוכב שליו, משקיט לכם את החרדות: הוא כתב ההגנה. במתק שפתיים בל יתואר הוא ישיר לכם על נפיחות, גילוי עריות, סקס אנאלי, היטלר והנאצים (הוא זכר את הכוכב הצהוב שענד בילדותו), מוות, רצח, התאבדות. מציצות וצואה. או אהבה קודרת. ומתחת לשלג הפתותים החומים תרגישו חום אהבה והזדככות. הוא שמיכת צמר הגמל העוטפת אותנו בקור. האיש שנשלח להסביר לנו שהכול בסדר ואין מה לדאוג או להתייסר-מצפוּן: הנתיב שלנו נכון. הוא היצר הרגשי.
הם היין והיינג על דגל צרפת, הלחישה והזעקה שלה, קריאת הכאב וגניחת הפורקן.
א"א
החיים בתהיתי 