הצד הרביעי של Live Killers, תקליט ההופעה החיה של קווין. פרדי מתחיל לשיר את "מוסטפה" הפותח את "ג'ז", אלבום נפלא (וכנראה התקליט המושלם האחרון) של הלהקה, ודי מהר נשמעת הפתיחה ל"רפסודיה בוהמית". לקהל האצטדיון ההמום לוקח כמה חלקיקי שנייה יותר מדי לעכל מה קרה, וגל של ריגוש המוני עובר בכולם, וממרחק 30 השנים ואלפי הקילומטרים מגיע עד שני הרמקולים שלי. אני נישא על הגל ומשהו בי מתחיל להיסדק; הפּוֹרטקֶליס של החומה היומיומית שלי עולה. הוא ימהר לרדת, אז כדאי שאתעד את זה.
שני שירים אחרי זה מתחיל לפעום קצב הג'ונגלים הפרימיטיבי של We Will Rock You. הקהל, השבט, מצטרף. אין שם כלום מלבד הקצב וההכרזה הפראית: "אנחנו נרוקק אתכם!" זה כמעט נמשך יותר מדי זמן, ואז באה הגיטרה לגאול, ועושה כניסה של שני מיליון דולר. זה פחות או יותר שיר הרוק הכי בנאלי ומוכר לצד Smoke on the Water, אז למה אני מנסה להסתיר את הקול הרועד שלי מהבנות? יותר נכון: אני לא רוצה שיראו מעבר לפורטקליס, בגלל זה אני מסתיר, אבל למה הקול רועד?
אנחנו אוכלים ארוחת צהריים, וזאת מוזיקת הרקע. קווין היא הלהקה האהובה על הגדולה שלי, בת 15, רוקיסטית עם גיטרה. היא צודקת. האמצעית, 12, ביצעה את השיר הזה באירוע כיתתי. היא נוטה לפופ (זמרת), אבל אוהבת את קווין. לקטנה, 9, יש טעם מוזיקלי ביזארי בחוסר העקביות שלו: קווין, לד זפלין, רג'ינה ספקטור, "אבא, תשים לי זאפה" היא ביקשה באחד הבקרים, קייט בוש, Fiery Furnaces הם מכונת להיטים מבחינתה, וגם במוצרט היא לא בוחלת. בעצם, יש פה עקביות: טעם טוב.
עכשיו מגיע We Are the Champions. אני כבר זולג. הקומבינציה הכפולה הזאת של המנון הקרב וההמנון הלאומי (קרב שלא השתתפתי בו ומדינה שעוד לא הקמתי) מפילה אותי על הקרשים הנפשיים. זה מכה בי בהפתעה כמו שרק אמנות טובה יכולה להכות. מותיר אותי מותש נפשית לכמה דקות, ובמקביל מרומם.
ואולי זה גם מפני שבפעם הראשונה ששמעתי את התקליט הזה הייתי בן 14, ובערך בגיל 12 שרתי את השירים האלה לראשונה, תוך כדי הליכה ברגל לבית ספר. בטח גזרתי את המילים מ"להיטון". אולי כשירדה המחט על התקליט נשאבתי שלושים שנה אחורה, לאותם רגעים שהלכתי בודד ברחוב יפה נוף ושרתי "אנחנו האלופים", והעבר מיהר לירוק אותי בחזרה לימינו.
ואולי אני סתם סנטימנטליסט; ואני לא יכול להרשות את זה לעצמי.
מהר ורד, פורטקליס, עוד יש לי הרבה עבודה היום.
א"א
החיים בתהיתי 