שיר פרידה

התקליט החדש של ואן דר גראף עיצבן אותי בהתחלה, מהר מאוד איבדתי אליו סבלנות, אבל מתישהו הוא התחיל להטיל עליי את הכשף שטוו סביבי ודג"ג ופיטר המיל לעיתים קרובות בעבר.

זאת גם לא ממש הייתה אשמתו של התקליט שקמתי עליו: אין זה העוול של המיל שאני שומע אותו מזה כמה עשורים ומכיר היטב את דרכיו ותפניותיו ויותר מדי דברים נשמעים לי דומים ל ומזכירים את ומנוסחים כמו.

זאת הייתה אשמתי.

ובהתאם, חלק ניכר מהתקליט עוסק באשמה, בנבירה בעבר, בחרטה, בשיפוט, בספקות. "יש לי מזכרות שווא מחיים שלמים", אומר המיל, ומתייחס באותה הצורה גם לזיכרונות עצמם, שנישאים על כרעי תרנגולת חסרת ודאות: "הכול היה רהיטות, או שאולי רק מילים ריקות?", ובמקום אחר: "אוי לא! כנראה שאמרתי כן!"

בגיל 68 פיטר המיל אולי עושה חשבון נפש, אבל הקול שלו חזק ומרשים כתמיד, משהו שרק מעטים יכולים להתחרות בו, אם בכלל. הוא מושלם בקטעים היותר מלודיים ורומנטיים (באין הגדרה יותר הולמת) בטיבם, וכמובן שכך גם ברגעים בהם הוא שואג.

עם זאת, התקליט כולו נע באזור ביניים שבין בהילות ואנרגיה ממותנות, לבין שלווה מתוחה, כך שהשאגות אינן מרעידות ג'ונגלים. נכון שיש כאן את כל המאפיינים העצבניים של וד"ג, אבל הכיסוח מעודן, מה גם שחסרונם של הסקסופונים של דייויד ג'קסון ניכר.

את הצד השני פותח הקטע הכי מרשים בתקליט, "אלפא ברלינה", שיר מסע במכונית, שיר נעורים חדורי תקווה וגדושי אפשרויות. זה אפי ורגשי ומידבק.

גם השיר הבא, המהפנט, "חדר 2010", מעלה זיכרונות (כנראה) מסיבוב הופעות, וגם הוא נובר בזיכרון, וכמו קודמו מתאר מצב, ולא מערער על העבר והשלכותיו על ההווה כפי שעושים שירי הצד הראשון, המילוליים במיוחד.

"כמעט המילים" שוב חוזר אל מחוזות הפקפוק, ואל נושא הכישלון להתנסח, שהמיל דש בו אינסוף פעמים. השיר האיטי מסתיים בפרץ אחרון של להט, שבסוף דועך.

ואם כל זה יוצר מעין תחושה של תא וידוי, הקטע האחרון, GO, נשמע כמו מזמור וחותם את האווירה המלנכולית ששורה על התקליט:

"זה העניין, אמצהו ללב. עשית חיים, נפטרת מהתסכולים. / הגיע הזמן לעזוב, לסגור את הדלת. אתה לא מסוגל להאמין שרצית יותר מזה, פחות או יותר, הכול לטובה בסופו של דבר הכול מאחוריך. / זה העניין: ככול הידוע לך, הגיע הזמן להרפות".

האם זאת פרידה של המיל והלהקה מעולם המוזיקה, או שזה פשוט תקליט קונספט? נחכה ונראה.

 

תצוין לטובה גם העטיפה הממזרית. שלושת חברי הלהקה עומדים בפתח מתחת לכותרת, "נא לא להפריע". אבל החיים לא מזמנים לך מה שאתה מבקש – ההשתקפות שלהם רוטטת, מופרעת.

 

א"א

אדיוס אדידוס!

"כסף עולה לגן עדן הכסף, גופות יורדות לגיהינום הגופות" – דייויד בואי

"היקום הוא במה שאנחנו חוצים, תכסיס סהרורי של המוח והלב" – פיטר המיל

 

מדענים מצאו חיזוקים לתיאוריה לפיה היקום שלנו הוא למעשה השתקפות של היקום האמיתי, הולוגרמה, סימולציה.

אם זה נכון, אולי זה מסביר תופעות קלושות, תמוהות ולא טבעיות כמו העובדה שכדורגלנים מרוויחים יותר ממני, שלאדם סנדלר יש קריירה, ושסקרלט יוהנסון מפרסמת מכונה שעושה פלוצים: זה באמת לא טבעי, משום שהיקום והמצב האנושי הם בסך הכול "יקום" ו"מצב" "אנושי".

תבינו: אנחנו קובץ אימג', כונן חיצוני, גיבוי. תכנית חלופית. לא יותר מזה. וכשביקום האמיתי מריצים תוכנה לאיחוי הדיסק או לתיקון סקטורים פגומים, אצלנו קורים דברים כמו מלחמות, רעידות אדמה, צונאמי, מע"מ, גיא פינס, או פלוץ של סקרלט יוהנסון.

דז'ה וי? פשוט השתקפות מהיקום האמיתי. גליץ'.

קיץ ישראלי? דחיסת נתונים. דחיסת נתינים.

"מה אם כל מה שאנחנו רואים וכול מה שאנחנו נראים אינו אלא חלום בתוך חלום?" שאל אדגר אלן פו. אילו היה חי בימינו, היה ממשיך: חלום בתוך חלום בתוך דיסק חיצוני שבסך הכול מגבה יקום אמיתי יותר, שככול הידוע לנו (ולא ידוע לנו כלום) גם הוא עצמו עשוי להיות כונן גיבוי; תכנית ב' מהחלל החיצון.

החיים שלנו, גבירותיי ורבותיי, אינם אלא אדידוס: חיקוי זול שמין הסתם יוצר בסין האמתית. אמנם יש שלושה פסים, זה די דומה לאדידס רום, אבל זה רק אדידוס.

אדיוס ותודה על ה"דגים".

א"א