בילדותי, בקיבוץ מזרע, אחרי שכולם היו הולכים לנוח בצהריים אחרי החליבה והזריעה ועבודת האדמה ועמל היום, אחרי שצווחות החזירים נָדַמּוּ, בשעה שבה העולם כולו הבהב בדמדומים המשוגעים של השמש והכול רטט וזנבות הסוסים היו עצלים מכדי להעיף מעליהם את הזבובים וקלרה כבר לא קרקשה במטבח עם תזמורת סיריה והציקדות חדלו מללוות את המולת הסירים והפונטילאה הפסיקה להשיר עלעלים כמו גשם צהוב בכוכב שנחלם, הייתי מתגנב לאסם, מפנה לי שטח בין הדגנים, ובתוך ערפל האבק הזהוב החיוור, רוקד.
את שנות נעוריי המוקדמות העברתי כך, בריקוד, חף מידיעה של מחול אמיתי, רק נע לצלילי מוזיקה בדיונית בראשי שמעולם לא התנגנה ברדיו הגדול של חדר האוכל בקיבוץ. עם הזמן קראתי למחול האינטואיטיבי הזה שהמצאתי "קאקא", מחווה לעורבנים ששימשו לי השראה, בתנועות החדות של צווארם ובניעור התזזיתי של כנפיהם. "קאא" הם היו קוראים, "קאא-קאאא", אבל שלא כמו העורב של אדגר אלן פו, על סף דלתי או יותר נכון על סף ממגורתי לא עמד בעל כנף אלא אחד מילדי הקיבוץ, שהיה מתבונן בי שעות, עד שאמו הייתה גוררת אותו משם, ותמיד על שפתיה אותו משפט:
"בוא אוהד, הביתה. אף אחד לא מתפרנס מריקוד".
א"א
החיים בתהיתי 