לא עסק לזקנים

!This ain't rock'n'roll, this is senilicide

 

מלבלב בי חשד מבוסס למדי שאנחנו עדים לפריחתה של תופעה שניתן לכנותה מִיזוֹגֶּרוֹנְטוֹלוֹגְיָה – שנאת זקנים.

ליתר דיוק מדובר במעין שנאת נישה, שכן היא אינה מופנית כלפי זקנים באשר הם, אלא רק כלפי אמנים ותיקים, עשירי ניסיון ותהילה, שמאחוריהם קריירה מרהיבה. למעשה, הם אפילו לא חייבים להיות זקנים במובן הקלאסי של המילה, אלא רק "זקנים" בעיני המתבונן.

כשמונטי פייתון עשו מופע קאמבק (מזהיר והיסטרי) לפני שנתיים-שלוש, נפוצו בדיונים לפני ואחרי – ואפילו בביקורות – הערות כגון "כמה הם הזדקנו", "לג'ון קליז יש כרס", "זה סתם אותן הבדיחות מפעם", וכול זה כנראה מתוך ההנחות שאנשים נורמליים לא מזדקנים במהלך ארבעים שנה; שאתה אמור להישאר דקיק ושרירי כדוגמן גם בגיל 75 ושבכלל חשוב איך אתה נראה למתבונן בזמן שאתה מבצע את האמנות שלך; ושבדיחות ומערכונים שהחזיקו מעמד ארבעים שנה, שינו את עולם ההומור (עם לא מעט עזרה מספייק מיליגן) ועדיין מענגים מיליונים ברחבי העולם, לא אמורים להישמע פעם נוספת. לפחות לא מחוץ למסך הטלוויזיה.

תופעה זהה, אולי חריפה אף יותר, מתקיימת כשמדובר בלהקות ובזמרי רוק. הטוקבקיסט הממוצע – ולפעמים מבקר המוזיקה המאוד ממוצע – יצביע על כך ש"הם הבינו שרק בישראל אפשר למכור את הסחורה המשומשת הזאת", מבלי להתייחס לעובדה שהזמר או הלהקה הספציפית חורשים את העולם כולו בהצלחה; יודיע ש"ימי הזוהר שלו מאחוריו", תוך התעלמות בוטה מכך שטיבה של הגלוריה מונדי להתפוגג במהירות; ויעלה את הטיעון ש"אין להם מה לחפש על הבמה בגיל כזה".

מה שמשתמע בסופו של דבר מכול הטיעונים והטענות האלה, זה שהאנשים המדוברים אמורים היו לסגור את הבסטה מזמן. מבחינת המיזוגרונטולוג המצוי, אמנים לא אמורים להמשיך להתפרנס מאמנותם אחרי גיל… נגיד 54. ובגיל שבעים, כמובן, הגיע הזמן שיעלו על הנַרַיאמָה. השירים לא אמורים להישמע פעם נוספת. לפחות לא מחוץ לקופסה עם רמקול.

מובן מאליו שזה טיעון מטומטם של אנשים מטומטמים, אבל להגנתם ייאמר שאולי לאו דווקא קהות השכל היא שמפעילה אותם, אלא הפחד. אולי בכלל מדובר בגרונטופובּיה – לראות אמן רוק אהוב ונערץ מזדקן, זה בדיוק כמו להביט במראה בעיניים פקוחות, כמו להתגנב להציץ בדיוקן המתקמט שלך בעליית הגג. זאת בניגוד לצפייה במונטי פייתון בטלוויזיה, שם הם נשארים קפואים לנצח בגילאי עשרים ושלושים הנחשקים.

 

המיזוגרונטופוביה זכתה לטוויסט מעניין עם הגעת המופע של קווין ואדם למברט לתל אביב.

מצד אחד, שוב עלו הטענות האוויליות ש"הם באו לעשות עלינו קופה" (כי מה, קווין זה משהו מפעם, ואנחנו לא פראיירים), ומצד שני השילוב הזה של שני חברי קווין עם אדם למברט גרם לגרונטופובים בלבול מוחלט, קיצר את חיווטי תודעתם וגרם לשני צדי המוח שלהם לדבר אחד עם השני בארבעה קולות צעקה: הרי מדובר פה בזקנים, אבל יש פה גם בחור צעיר, ופרדי אין! כל זה בוודאי נראה להם כמו איזה טקס נקרופילי פגאני לא מובן, דבר מה בלתי מפוענח כמו מחזה של צ'כוב.

אז הועלתה הטענה ש"זה לא קווין". ונכון, זה לא קווין, אבל זה הדבר הכי קרוב, והרי אם רק בריאן מיי היה מגיע עם הרכב שנקרא "בריאן והמייז" ומנגן יצירות חדשות שלו, כולם היו בוכים שהוא לא שילב קטעים מהרפרטואר של קווין.

האנשים שטוענים ש"זה לא קווין" מציעים בעצם שמיי וטיילור יפסיקו להופיע עם האוצר שהיו שותפים לבריאתו, מה גם שהם ממש בגיל הנריאמה.

המטומטמים שבמטומטמים השמיעו את הטענה החצופה, הברברית באופן דאעשי, שזאת "להקת קאברים של קווין". פה כבר לא עומדת לזכותם הגנת דוריאן גריי; אלה סתם דבילים שמקומם ברסיטלים של קני ג'י. הרי אפילו על להקת קאברים של קווין לא היו מתלוננים שהיא להקת קאברים של קווין.

אז שוב, נכון, זה לא קווין – זה קווין ואדם למברט. איזו חרב פיפיות היא ההצעה לשיר עם קווין: מצד אחד חלום בל ישוער, ומצד שני ברור שלא יחדלו להשוות אותך לזמר שאת אלה שניתן להשוות אליו אפשר לספור על אצבעות יד אחת. בחור אמיץ, אדם למברט.

אז נכון, אדם למברט אינו פרדי מרקיורי, אבל פרדי מת בטרם יספיקו המיזוגרונטולוגים להכתירו כ"זקן", וההופעה חייבת להימשך. האם הגיוני והוגן שהמוזיקה הגאונית הזאת לא תנוגן בווליום מלא בפני קהלים נלהבים על ידי האנשים שבאמת יודעים איך לעשות אותה? זאת בכלל דרישה מתקבלת על הדעת?

בנוסף, אנחנו חייבים לסמוך על בריאן מיי ורוג'ר טיילור שהם מספיק מנוסים, שהם מוזיקאים מספיק רגישים ונבונים, וקצת יותר בקיאים מכולנו בכול מה שנוגע לקווין ולהופעות חיות, כדי לבחור בזמר הולם.

והם בחרו באדם למברט.

ואדם למברט אינו פרדי מרקיורי.

אבל אני חייב להזכיר לכם שאחרי כל קונצרט של מוצרט הקהל יצא מצקצק – "כן, זה היה יפה, אין ספק, אבל באך הוא לא".

ואחרי כל קונצרט של בטהובן הקהל פידר את אפו תוך השמעת הטרוניה – "רעיון מעניין, לשלב מקהלה בסימפוניה, אבל מוצרט הוא לא".

 

ואתם, המתלוננים הכרוניים, המיזוגרונטופובים שתקועים על היציע במופע של החבובות וסובלים מהתגרמות האוזן – אוהבי מוזיקה אתם לא.

 

א"א

כשיהודי מוריד כיפה, אלוהים אינו מרוצה

קורותיי בסמטת וִיסְטֶרְיָה

אתה לא יודע שזה קרון בלי שיחות?!

"אפשר להוריד את הווילון?" שאלה האישה שישבה מולי ברכבת, כבר בתחילת הנסיעה.

"אני מניח שעד גבול מסוים," עניתי ברטינה סמויה, כי לרוב אני אוהב לבהות בנוף; זה נותן לי רעיונות.

"הנוף הזה לא השתנה כבר חמישים שנה," היא נימקה בחוצפה נימוסית תוך שהורידה את מגן השמש.

"אבל העיניים השתנו," אמרתי בתקווה שלמשפט הזה באמת יש את העומק הפילוסופי שייחלתי לייצר.

עכשיו שהנוף נחסם, חזרתי לקרוא ב"מכונת הזמן" של וולס, שם גיליתי מילה חדשה, frugivorous, שמשמעה בעל חי שניזון בעיקר או רק מפירות. מדי פעם הפגתי את הספר בצפייה במסובים, שכולם היו שקועים בעולמם, חוץ מהאנגלוסקסית שישבה אלכסונית אליי, שאולי לא ארזה את עולמה לנסיעה: מְמַסֶּכֶת הנוף מולי והקשישה לשמאלי קראו עיתון, צעיר בספסל הסמוך הקיש במרץ על מנענעי המחשב שלו והפיק רעש שלא היה מבייש את לירוי אנדרסון, הגבר הגמלוני לצדו מילא תשבץ (עיקמתי אף בסנוביות), עוד בחור עם מחשב חבש אוזניות בגודל גלגלי הרכבת, והייתה גם בחורה שנבלעה לתוך הסלולרי שלה, שכמו אלה של רובנו, היה מחובר לאינפוזיה.

לקראת סוף הנסיעה צלצל הטלפון שלי. עניתי ואמרתי היי לאבי, בשקט, כהרגלי.

צוררת הפנורמות ובעלת המבטא התנפלו עליי בזעם מאופק: "זה קרון שקט!" אמרה הראשונה; "לא שמת לב שאין פה שיחות?" התרעמה השנייה.

ואכן, פתאום התחדדה בי ההכרה שהאנשים האלה היו יותר מדי שקועים בעולמם, כמעט כאילו נדדו מדומייה לדּוּמָה. שתי האסוציאציות הראשונות שלי היו "ביטלג'וס" ותור לגינקולוג (לא שאי פעם ישבתי בתור לגינקולוג, אבל אני מנחש; מצד שני לך תדע – אולי בכלל אין תור לגינקולוג ואני פשוט חושב על הסרט "קָלְמוֹ"; בנוסף, אני מתאר לעצמי שאם אני היית יושב בתור לגינקולוג, בטוח היה משתרר שם שקט מתוח. אבל רגע, אני סוטה, איפה הייתי? אה, כן:) מסתבר שבימינו, כשאתה קונה מקום שמור, אתה משלם גם על שקט.

מה שכמובן לא מנע מהסקסונית לנהל חמש דקות של שיחה קולנית במיוחד עם מכרה שנעמדה ליד דלת הקרון ("אני תמיד קמה מוקדם מדי"), עד שעצירת הרכבת גאלה אותי מייסוריהן.

החלטתי שבדרך חזרה אסע בקרון של אנשים חיים.

 

משם, כמו סוס, הביאו אותי מסעותיי לצהלה.

ישבתי בבית קפה שנקרא "ביתא", וצפיתי בשלווה הקטטונית שנפרשה למול עיניי. אנשים שקטים, דירות צמודות קרקע שבוודאי גורמות לסוכני נדל"ן לרייר בהקיץ, פיסת דשא, שני חתולים דשנים והקשישוּגֶרית שלהם.

אני לא יודע מה כל כך מיוחד בצהלה, אבל יש לה פארקים המיועדים רק לתושביה וחברת שמירה משלה, "כלבי אשמורת" – ואכן ראיתי איש שמירה מסתובב עם כלב זאב שהיה מצויד במחסום ובידית נשיאה.

הדבר היחיד שעשוי היה לרמז שהמקום הפסטורלי הזה טומן בחובו פוטנציאל א-לה טווין פיקס או עקרות בית נושאות, היה שלמרות הכול קישטו את הדשא שתי ערימות קטנות של גללים שרימזו שמשהו רוחש מתחת לפני השטח.

המחירים בסופר של צהלה, אני חייב לציין, זהים לאלה שבסופר שלנו, ולדעתי זה מעוות, כי רק הגיוני שאם זה מקום כל כך נהדר, האנשים המיוחדים שגרים שם יכולים להרשות לעצמם לקמבן מחירים זולים יותר, ומצד שני אם הם ברמה סוציו-אקונומית כל כך גבוהה, הם בוודאי יכולים להרשות לעצמם לשלם יותר. אבל כמו כולם?!

 

בדרכי האבלה לצאת מצהלה ראיתי בלונדינית עם זוג רגלי אובליסק מתארכות. כבר עמדתי לרדוף אחריהן, אבל אז נגלתה לעיניי שחומה שרגליה האולימפיות בהקו כדולפינים, ומרוב בלבול מצאתי את עצמי בתחנת האוטובוס, שם ישבה אישה קולנית עם עגלה אילמת, וליהגה ללא הרף לעבר תינוק שסירב להגיב להתגרויות הווקליות שלה.

תוך כדי שהיא מצייצת ומקרקרת הבנתי שהאישה הזאת היא אני: אין לה מושג שצהלה היא קרון ללא שיחות.

 

א"א

והטורבינה שטה: סצנות אבודות מחדר העריכה של פליני

  • "יהדות התורה פרשה מן הממשלה בספטמבר 1999 בעקבות סכסוך סביב העברת משחן (חלק מטורבינה של חברת החשמל) בשבת" – וויקיפדיה
  • " גורמים ביהדות התורה: נדרוש מנתניהו את פיטוריו של השר כץ בשל העבודות ברכבת בשבת" – הארץ, 27.8.16
    10030670

אחד הדברים הכי יפים בארץ זה ששום דבר לא זז, מה שמאפשר מִחזור אינסופי של חומרים, כי כל מה שאקטואלי היום יהיה אקטואלי גם בעוד חודש, וגם בעוד עשור, וגם בעוד שבע-עשרה שנים, כפי שמסתבר מהקטע הנ"ל, שכתבתי ב-1999.

מיקי: שלום וברוכים הבאים למהדורה המרכזית של ערוץ הטלוויזיה הישראלית. 18 בני אדם נהרגו השבוע בתאונות דרכים. אמש, ליד כרמי… אבל רגע, סליחה, יש לנו פריצה לשידור. כן עמנואל, אנחנו איתך.

עמנואל: שלום מיקי, אני נמצא כרגע בכביש M5, מחכה לבואה של הטורבינה. מסביבי את יכולה לראות מאות, אולי אפילו עשרות, אולי אפילו שני אזרחים נרגשים, ואנחנו נמשיך ונעדכן. בחזרה אלייך.

מיקי: כמו שצופינו רואים, אנחנו עם היד על הדופק. אני יכולה להבטיח שעמנואל יחזור אלינו במהרה מהשטח, ברגע שמשהו יתחדש. וכעת לידיעות המרכזיות: בהודו נהרגו 450 איש בתאונת רכ… רק רגע, שוב אנחנו איתך, עמנואל?!

עמנואל: כן מיקי, אני רק רוצה לעדכן, לתקן, אני לא נמצא על כביש M5, אלא על כביש M&M, כמובן, הכביש עצמו בו תעבור בכבודה הטורבינה. המתח מורגש באוויר.

מיקי: האם האורות המהבהבים שאנחנו רואים מאחוריך, סלח לי על הנימה המתרגשת, הם אורותיה של הטורבינה המתקרבת?

עמנואל: לא, זו ערכת תאורת חירום שקניתי דרך ערוץ הקניות. או שרגע, אולי זו חללית שבדיוק נוחתת, נשוב ונעדכן בהמשך.

מיקי: תודה לך עמנואל. 2700 איש נותרו ללא קורת גג לאחר שסופת הוריקן היכתה ב… אה, שוב סליחה, כן עמנואל?

עמנואל: מיקי, רציתי רק לעדכן, או יותר נכון לתקן, לא מדובר בטורבינה אלא בחלק מטורבינה שנקרא משחן, משורש שחון, על שום הנחשים של סוויסה.

מיקי: תודה עמנואל, האם הטורבינה מתקרבת?

עמנואל: לא מיקי, אבל אכן ביררתי וזו אכן ספינת חלל שנחתה כאן. זו לא היתה ערכת החירום שלי, ואני מתכוון לשלוח מכתב זועף לערוץ הקניות שמכרו לי את הזבל הזה שלא פועל. על כל פנים, משיחה עם קפטן החללית מסתבר שהם הגיעו לכאן מרחק 750 שנות אור, על מנת לבחון מקרוב את הטכנולוגיה המתפתחת של האנושות, שמאפשרת לנו לנייע ולנייד טורבינה ביום השבת לקדשו.

מיקי: לא אמרת שזה משחן?

עמנואל: אכן, הטורבינה היא משחן, מלשון שחמט. בחזרה לאולפן.

מיקי: תודה עמנואל. ובחזרה לידיעה הפותחת – ש"ס איימה היום שתפרוש מהקואליציה אם אכן יתברר שלא מדובר בטורבינה אלא במשחן, והרב עובדיה צוטט כאומר "תעבירו לי את הקינלי". מקורבים הזהירו שאין להבין את הדברים כפשוטם. המשבר האיום עמד בשיאו כאשר התברר כי פיקוח נפש דוחה שבת, סנו דוחה יתושים, ועמישראל דוחה צ'קים. ולידיעה חקלאית: דוחן שבו הואבסו תרנגולות התגלה כמסרטן בני אדם, אבל סליחה, שוב פריצה… האם זה אתה עמנואל?

עמנואל: כן, זה שוב אני, עימנו הבלשנית אמלחמה חום, שתסביר לנו מה משמעות המילה טורבינה.

מיקי: אבל אמרת שזו לא טורבינה!

עמנואל: לא עכשיו, מיקי!

אמלחמה: המילה טורבינה גזורה מהמילה האנגלית Turbulence, כלומר תסיסה, מערבולת, ריגוש חזק, מרי אזרחי, חילול שבת. האנגלים שאלו את המילה מהטורקים, ברמזם לצורה של התרבוש, שבמקורו הגיע שמו מלטינית, Turpis, שמשמעו מכוער. ואכן, כמו שתכף נראה, גם הטורבינה שלנו מכוערת להפליא. שנאמר: נון פשיאטום טורפיס טורבינה, מה פשיאטום פאקונג ראש.

מיקי: תודה עמנואל, עימנו באולפן התמרוקנית וחברת הכנסת צדפה לימונבל, שגם היא רוצה להגיד כמה מילים. צדפה…

צדפה: כן מיקי, עמנואל, זה יום גדול, אני לא יכולה להסגיר את ההתרגשות שלי לנוכח האירוע הגדול הזה, השינוע הגדול האחרון של המילניום, שמהווה ללא ספק ניצחון פמיניסטי גדול. בראותי את גודל השעה, הצלחתי לשכנע את הנוגעים בדבר…

עמנואל: היינו שמחים לגעת בדבר, צדפה, חה חה חה…

צדפה: הו, נשארת שובב! על כל פנים, צחוק בצד, הצלחתי לשכנע את הנוגעים ב… את הממונים, שהקרנף שאמור לעבור מגן החיות של חיפה לספארי ברמת גן, יוכל לתפוס טרמפ על הטורבינה, כך שבקרוב תראו את הקרנף על הטורבינה.

מיקי: תודה לך צדפה. לידיעה שהתקבלה זה עתה: 857 חסרי בית משוטטים ברחובות תל אביב. משרד הרווחה הודיע ש… אה, שוב סליחה, אבל חייבים לחזור לאייטם המרכזי. אליך עמנואל.

עמנואל: מיקי, אני מצטער שקולי חנוק, הצופים בוודאי יסלחו לי, אבל כמו שאת רואה, הנה היא עוברת, לקול צהלותיהם של מאות, אולי אפילו עשרות אזרחים, ששניהם לא יכולים לעצור את הדמעות. הנה היא הטורבינה המפוארת, ממש מאחורי, בזה הכביש עצמו, משייטת לה במהירות מלכותית של 5 קמ"ש, בדרכה למטרה הנשגבת. לידיעת הצופים: לא מדובר במשאית מסוג "מק" – הדבר הבולט מקדימה זה הקרנף שתופס טרמפ לספארי. מיקי, אני פשוט לא יכול לחנוק את הדמעות. יש לי פה הודעה רשמית מהכנסת, שנתבקשתי לקרוא, אם תרשו לי. ובכן, זה אכן נוסח המודעה, הידיעה, כפי שאני מתכבד לקרוא: "ממשלת ישראל מודיעה בתדהמה כי הוגשם סוף כל סוף החלום הציוני. בשנת 1999, התשנ"נונו, הצלחנו להעביר פיסה עצומה של מתכת ממקום אחד למקום אחר. שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה. אמן".

ארז אשרוב

ביום הביצוע

נניח שמופע המחווה של הביביסי לדייויד בואי היה מתקיים בדיוק כפי שהתקיים – עם התזמורת, העיבודים, הקהל, האולם, הכול, רק בהבדל אחד: במקום מגוון הזמרים והזמרות, היה רק זמר אחד: בואי.

אין שום ספק שהתוצאה הייתה מהפנטת. מושלמת. בואי היה משתלט על כל אחד ואחד מהשירים והעיבודים, ומעניק להם גרסה דפיניטיבית.

אין לאיש מאתנו ספק בכך, נכון?

כי בואי, כמו ז'אק ברל לפניו – ובאופן דומה אך שונה זה היה נכון גם לגבי אלביס – היה זמר שאחרי שביצע שיר, כמעט אף אחד אחר לא יכול היה לבצע את אותו השיר ולהתעלות עליו (הכישלונות היחידים שלו היו ביצועי שירים של ברל…). מפני שכשבואי ביצע השתלטות עוינת על שיר, זה היה סופני. ראו מקרה פין-אפס, ללא ספק תקליט גרסאות הכיסוי המוצלח אי פעם. שלא לדבר על "קקטוס" של הפיקסיז, או "פבלו פיקסו" של מודרן לאברז, וכמובן כמובן "פראית הרוח", שבואי נסך עליו גרסה שלא מהעולם הזה.

לכן, כשבאים לדבר על ערב המחווה של הבי-בי-סי, צריכים לקחת בחשבון שהנחת היסוד תמיד הייתה שהערב יכלול שלל פספוסים. זה חלק מהעניין. לא רק חלק מהעניין, אלא דווקא החלק המעניין – כי כשאתה מעמת את הביצוע החדש מול זה המקורי, נוצרות כמה תובנות חדשות.

כמו נניח התיאטרליות הווקלית של בואי, היכולת שלו להחליף דמויות ומנעדים תוך כדי שיר אחד, הגמישות הזאת שהדוגמה המקבילה היחידה לה היא כנראה קתי ברבריאן, שבמקרים לא מעטים לאחר מותה הושרו יצירות שביצעה בחייה על ידי כמה זמרות, כי אף אחת לא הצליחה לספק את מלוא הגוונים הדרושים.

משום כך, הערב של הביביסי הוא נקודת ייחוס. קו משווה כזה שמניח לך להרהר על הביצוע המקורי.

אז היו שם הרבה אמנים שאינם קוטלי קנים בשום קנה מידה, ועדיין נכשלו קשות. כמו פול ביוקנן. כמו אמנדה פאלמר, שעם כל קולה השרירי ואולי דווקא בגללו לא הצליחה לשחזר את הרגש הנדרש. כמו מארק אלמונד הנהדר על פי רוב (שביצע את ברל בעבר), שמתקבל מלאכותי. או ניל הנון הנהדר בפני עצמו, שנראה כמו מישהו שנקלע לסיטואציה שהיה מעדיף להימנע ממנה.

ג'ון קייל סיפח את בואי בהצלחה לשפתו עם "ולנטיין", אבל חשף את מגבלותיו, כולל אלה המצטברות עם השנים. קייל אמן אהוב במיוחד, מוצלח וייחודי, שמוגדר על ידי המגבלות שלו. בואי הוגדר על ידי חוסר המוגבלויות שלו.

וכול זה בסדר. כי אלה הרהורים פילוסופיים על המקור.

וגם אם אין תירוץ להנחיה העצית, היא חלק מהעניין. חלק מהפספוס. כי בואי לא היה עושה את זה ככה, לא היה מעלה ערב מעונב שמפחד מעצמו; פאק, אפילו פאלמר לא ניבלה את הפה.

אבל התזמורים.

והשירה של הקהל בסוף…

אלא מה, השיא של הערב הגיע (עוד פשלה של ההפקה) כבר אחרי חצי שעה: הביצוע הפראי של אנה קלוי ל"ליידי גרינינג סול", כולל עווית פה א-לה-בואי. אם הביצוע הזה לא מעיף לכם את הפיטם מהאתרוג, חפשו בבהילות מישהו עם דפיברילטור.

David Bowie is alive and well and living in our souls

א"א

 

נ.ב. "בלקסטאר" הוא מנוחת אחר הצהריים של הפאון של בואי.

אורפאוס בטֶרֶמֵת

IMG_2138

*

האישה שמגיחה מעבר לפינה בעברו השני של הרחוב

בריצה בחולצה כתומה

נראית בדיוק כמו חיה המנוחה שהייתה מגיחה

מעבר לאותה פינה לפני עשרים שנה, במרץ ובשמחת חיים

עד שהמוות מנע ממנה את התמרון הזה.

 

וייתכן שזאת באמת חיה – אולי השעון שלי פשוט לא מכוון.

אולי שתיתי את הזמן לעמוד

כך שאני לא מצליח לאמוד את דקותיו ודקויותיו ואת דמותה ואת מותה

אם כי בי נשבעתי שזה החזה של חיה שמקפץ שם, חי חיי

שאני עדיין מרגיש אותו בכפות ידיי, טיפה מוצק טיפה רך

כמו הנעורים, כמו תפיסת עולמי

 

אבל לא.

חיה שפעם רצה כבר מתה וחדלה מתנועה

וזאת שדומה לחיה עודה חיה מעבר לכביש ההומה

אני משער. אולי אלה רק עיניי המזדקנות.

והצעיר שחולף פה על פניי בריצה מנדפת זיעה

מאוד דומה למישהו שמתישהו ימות

וכולם עוברים ושבים תנצב"הים; חיים בצעד קל לרגע קל

ניצבים תאבי-קרדיט בחיים עם אשראי מוגבל

 

הביטו:

שם מעבר לפינה מגיחה מצבה גמישה

שנראית בדיוק כמו מצבה שהכרתי בנעוריי

ובצד הזה של הרחוב חולפות מצבות במהירויות שונות בדרכן לשגרת חייהן –

הסוגריים שלהן נפתחו, נסגרו, והתאריך החסר יושלם במהרה; זה רק עניין של זמן.

 

בינתיים, מצבה צעירה מוזגת לי בירה טרם מותי

יש לה שקיות מתחת לעיניים – חסר לה ויטמין די.

 

א"א ( – 1965)

בזמנכם החופשי, אש!

אני סבור שיש לחוקק חוק על פיו כל אזרח ואזרחית ישראלי וישראלית שמגיעים לגיל 16 יוכלו להוציא רישיון לכלי נשק חם על פי בחירתם.

על מנת להקל על המערכת, כלי הנשק יחולקו בסניפי הדואר ו/או בחנויות שמשמשות כיום כסניפי-משנה של סניפי הדואר, והעלות שלהם תקוזז מדמי ביטוח לאומי, על מנת שלא ליצור אפליה בין שכבות האוכלוסייה.

אני מאמין בהחלט שהדבר יגביר את ביטחון אזרחי המדינה, ויפחית גם את אירועי הטרור וגם את הפשיעה בארץ בצורה דרסטית.

מהפכת החימוש האזרחי שאני מציע תסתייע בשכלול טכנולוגי של כלי הנשק, בניטור ביורוקרטי, ובשדרוג חזותי כדלהלן:

1.      הנשקים יהיו בעלי רתע מרתיע. רוצה לומר, כל ירייה באקדח תעיף את הידיים למעלה ואחורה באופן אכזרי, ותאיים לשבר את מפרקי האצבעות; כל ירייה ברובה תדחוס את הקת לתוך הכתף בצורה נוקעת. אני לא מדבר על אי נוחות, אלא על כאב מוחשי, הרגשה שעיצבנת מישהו מהמאפיה ועכשיו העצמות שלך הולכות לשלם על זה. משהו באזור שברי הליכה. כל מי שיירה פעם אחת, יחשוב טוב-טוב לפני שילחץ פעם נוספת על ההדק. כלומר, ברגע שמערכת העצבים ההמומה שלו תאפשר לו לחזור לחשוב. מיותר לציין שבתנאים האלה, הסיכוי שהיורה יפגע במטרתו יהיה קלוש למדי.

2.      התנאי היחיד להוצאת רישיון לכלי נשק חם (מעבר למגבלת הגיל) יהיה השתתפות בהכשרה חד-יומית במטווח עירוני; ירי של חמישים קליעים להכרת הנשק.

3.      כלי הנשק יהיו ורודים.

 

א"א

רשומות ישנות קודמות

%d בלוגרים אהבו את זה: