מעבדות לחרטוט – סיפור לפסח

היה זה יום שמשי וחם, אבל הפרט הזה אינו חשוב לסיפור שלנו, משום שבקרוליינה הדרומית כמעט תמיד חם, וכך היה אפילו לפני ההתחממות הגלובלית, ב-1849, השנה בה כינס קיילבּ סוואנה ג'ונסון את עבדיו בחצר הקדמית של האחוזה שלו.

"תקשיבו," הוא אמר, "חשבתי קצת על כל הסיפור הזה של העבדות, וגם התייעצתי עם רעייתי היקרה, שרה ג'זמין, והגענו למסקנה שזה לא מוסרי ולא הוגן להחזיק עבדים. לכן…" הגביר קולו והשתהה לשם האפקט הדרמטי (בנעוריו, לפני שהתחיל בעסקי ייבוא מאפריקה, שיחק בתיאטרון חובבנים) "… מהיום אתם אנשים חופשיים! לא עוד עבדות! לא עוד שוטים! לא עוד אינוס!?" פה ניכר היה שהוא מהסס, וחלק נשבעו ששמעו אותו מלמל מאחורי שפמו העבות, "טוב, זה אולי יישאר. לבנאדם הלבן יש צרכים…"

אחרי שגוועו קריאות השמחה וההלם וההשתפכות הסנטימנטלית הכללית, הוא המשיך:

"עכשיו תראו… אני יודע שזה מעבר חד, הלם, ואני לא רוצה להשלות אתכם – בהתחלה זה יהיה קשה. אולי אפילו קשה מאוד. אז מה שאני מציע לכם זה ככה: בשלב הביניים אתם יכולים להישאר לגור כאן, כרגיל, במעונות החוץ שלי ושל רעייתי. בנוסף, אני בהחלט מודע לכך שלא בכול מקום בדרום יקבלו אתכם בזרועות פתוחות, ושהזדמנויות התעסוקה דלות, והרי בכול אופן תצטרכו להתפרנס, אז מי שרוצה, מי שמעוניין, יכול להישאר לעבוד פה, במשרה הקודמת שלו, אני פתוח לאפשרות הזאת, רק שכמובן שהחל ממחר אני אשלם לכם שכר מינימום ויהיו לכם תנאים סוציאליים."

שוב, קריאות שמחה, מבטים מאושרים, בוקה, מבולקה, אולי איזה פזמון בלוז שמח (Me Gonna Have Me Money Someday), שקט.

"מה שכן, עם הזכויות באות חובות. זאת עסקת חבילה בלתי נמנעת. אז כן, על המגורים שעד היום סיפקתי לכם בחינם תצטרכו לשלם. אני מציע לכם שני מסלולים: אחד נקרא 'שכר דירה', וזה אומר שמדי חודש אתם משלמים לי סכום מסוים ואסור לכם לקדוח בקירות, השני נקרא 'משכנתה', וזה אומר שמדי חודש אתם משלמים לי סכום מסוים ומתישהו אורוות הסוסים צמודת הקרקע תהיה שלכם ותוכלו להוריש אותה לילדיכם.

"זאת ועוד – גם המים שאני מספק יעלו לכם כסף, ומאחר שאנחנו בכול זאת חיים בבידוד מסוים, אני מניח שבשלב הראשוני לא תוכלו לנדוד לבתי מסחר ולחוות באזור, כך שגם את המזון שעד היום קיבלתם חינם אין כסף תיאלצו לרכוש. יש מושג שנקרא 'הקפה', או 'קרדיט', ובמקרה זה צריך לשלם 'ריבית' על החוב, אבל נוגש העב… מנהל הבנק שלי יסביר לכם הכול מאוחר יותר. אגב, פרי משונה עולה יותר מפרי רגיל, כי זה אורגני.

"יש כמובן שירותים חוותיים כגון פינוי אשפה וגינון, שעל זה תצטרכו לשלם 'ארנונה', אני פותח לכם את קווי הטלגרף, וגם זה כמובן יגרור תשלום כלשהו, תאורת הפרפין מצריכה גבייה, ואם יתמזל מזלכם ותהיו בעלים גאים של סוס וכרכרה, ברגע שהם יחדלו מתנועה זה יעלה לכם בדמי חניה. כשהם כן יהיו בתנועה תצטרכו לשלם על זה אגרת רישוי, מן הסתם, בדיקת פרסות, חיסונים, השד יודע…

"אגב, הכלוב עם האריה נקרא מהיום 'גן חיות', ואם הילדים ירצו לראות את החתול הם יצטרכו לשלם. אה, כמעט שכחתי – כל איחור בתשלום כזה או אחר גורר משהו שנקרא 'קנס', אבל גם על זה יסביר לכם מאוחר יותר השיקוץ המש… מנהל הבנק שלי.

"אז זהו – בני חורים אתם! כה לחי וברכותיי הלבביות! אני גאה בכך שהייתה לי ההזדמנות לחולל את השינוי המופלא הזה בחייכם, ומאחל לכם עתיד של אושר ועושר בארץ ההזדמנויות הבלתי אפשריות! קחו לכם יום חופש, להתארגן, ונתראה מחר בחמש וחצי בבוקר, בשדה הכותנה."

א"א

 

וודו בול

 

*

כל בול הוא1953_Coronation_Bechuanaland_Protectorate_stamp

בובת וודו קטנה –

הליקוק ינעם לו;

מהלומת חותמת הדואר תמחץ

את נשמתו.

 

סלחי לי, מלכתי,

אקפיד על צווארון תחרת שינייך

אך התאריך חייב הרי להיות מצוין.

האזרחים כבר התכנסו כאן, בכיכר הדואר,

לצפות בי מניף את הקורנס הבולאי

ואת ראשך הנקוב מסתחרר

לתוך סל הדואר היוצא.

 

רחמים, פרולטר – אל תקמט ידך הגסה את המלוכה!

א"א

 

מכתב פתוח במעטפה סגורה* להוד מלכותה

queenelizabethcrown

* עם בול רויאלי, שלוקק ידנית

 

דיר קווין,

שמי ארז אשרוב, ואני מתגורר בחיפה.

אולי לא שמעת עליי, אבל אל תאשימי את מכשיר השמיעה שלך – אני אלמוני למדי.

נכון שבחיפה קצת קשה לי להסתובב ברחוב מבלי שיעצרו אותי כל עשרים מטר להגיד שלום, או לתת לי איזו תשורה קטנה, או לבקש שאברך את הבן הבכור, או לצחצח את נעליי, אבל זה קטע חיפאי לחלוטין, ומעבר לגבולות העיר אני חצי אלמוני וחצי פלוני (מעל המותניים).

אגב, לפני זמן מה תבעו אותי בתביעה ייצוגית (השיר שלה ייצג את ישראל באירוויזיון) בטענה שבכורים שבירכתי נולדו עם ראש קטן מהממוצע, אבל לאחר זמן מה הסתבר שזה בגלל זיהום האוויר בעיר, ולא בגללי. טוב, את יודעת מה אומרים: פעם פינים, תמיד כרמל אולפינים.

השיר הגיע רק למקום השמיני. אנטישמים!

אניוויי ובכול אופן, מלכתי המג'סטית, אני סוטה.

אבל לא על זה רציתי לדבר.

הקשיבי, רוממותך – אני זקוק לתואר אבירות.

רק בשביל תחושת ההישג. אין לי שום כוונה להשתלט על איזו טירה נושנה בתואנות שווא; את הטירות אני משאיר לחברי לד זפלין ודומיהם. האמת, אפילו ויתרתי כבר מזמן על הרעיון לעבור לגור אצלכם – אני נשאר בחיפה, כך שלא ייגרם לכם נזק מיוחד (או אפילו בנאלי) עקב כך שאקבל תואר אבירות.

בל נטעה, אני אוהב עד מאוד את הממלכה המאוחדת, למרות שאני בקופת חולים לאומית, אבל אני סוג של משה רבנו עם פריבילגיה של רטרוספקטיבה, שיודע שאל לו לייחל להגיע לארץ המובטחת. ממילא ברור לי שלא אדרוך את ענביה או אנצור את מלכתה.

את בטח תוהה, גוֹד סֵייב היקרה, מה גורם לי לבקש תואר אבירות אם אין לי שום כוונה להתנחל על אדמתכם.

אז ככה… אם את עדיין לא סנילית, את בוודאי זוכרת שלפני כמה שורות טענתי שזה בשביל תחושת ההישג. אבל לא. זה בשביל הפיצוי. פיצוי על זה שאני פה ואתם שם, ושאם אני הייתי שם, איתכם, אין לי ספק שבשלב הזה בחיי הייתי מקבל תואר כזה או אחר. על הישגי המופלאים. אני מודה שאם הייתי גאון כמו בואי הייתי מסרב לכבוד, אבל אני לא גאון כמו בואי, ואם קבלת התואר משמעה ארוחת חינם, הייתי מסכים. אם גם במקרה הנוכחי מובטחת ארוחת חינם, אבקש לשלוח אותה לכתובתי; אני סולד מדיוטי פרי ומהבידוק הבטחוני הכרוך בסידורי הטיסה.

חוץ מזה, אם להיות כן לחלוטין, את בוודאי יכולה להבין שאני לא מתלהב מהרעיון שאיזו קשישה שלא נקפה אצבע בחייה תניף מעל ראשי חרב כבדה. בהתחשב בהיסטוריה של המלוכנות, זה רק מובן.

בנוסף, החיוך שלך לא מגיע לעיניים, וזה די מפחיד.

היי, נס הממלכה המאוחדת, אני שוב סוטה.

אצלנו בארץ, את צריכה להבין, אין תארי אבירות. למעשה אין כלום. במקרה הכי טוב, אחרי שאתה מת, קוראים על שמך לרחוב, ומאייתים אותו מגוחך באנגלית. וגם ככה, אחרי כמה זמן בכלל לא זוכרים מי אתה, והתכונות שמייחסים לך מגיעות מעולם דיווחי התנועה: "בן גוריון תמיד היה פקוק, אבל רוטשילד זרם…" אומרים שלא מדברים סרה במתים, אבל אצלנו אם אתה מת זה כמו הזדמנות להגיד עליך כל מה שלא העזו להגיד כשהיית בחיים. אנשים פה היו יורקים לך על הקבר, אם הם לא היו עסוקים מדי לירוק לך על עמוד הפרופיל טחאי שאתה מת. סוג של עצלנות אינטלקטואלית, אני מניח. אגב, אין פה שום משחק מילים מזלזל עם "יוֹרְק".

אז… מבלי להקציף מסביב לשיח, הו האחת והיחידה, היהלום שבכתר וחובשת הכתר בהתגלמות אחת, אם כל הקולוניות ושליטת הממלכה שהצמיחה את ספייק מיליגן, אני זקוק לתואר. הדר כבר יש לי. אני צריך כמה אותיות קטנות (GBErez יכול לעבוד, לא?) שילוו אותי בשארית חיי, שיעניקו לי הרגשה מרוממת, אל-ארצית: להיכנס למכולת ושמאיר יגיד לי, "בוקר טוב, סר אשרוב", ואני אגע קלות בכובע הפדורה שלי להחזיר לו ברכה.

ואם זאת לא טרחה גדולה מדי, הו II הכבירה, מלכת פפואה וברבדוס, בין השאר, אשמח לקבל גם כמה חליפות שיעזרו לי לייצג נאמנה אותך ואת הממלכה בארץ ציון. תשלחי אליי מישהו מסוויל רו למדידות, ואם הוא תוהה מה הכיוון, שיעיף מבט ב"הסנדק" וב"ג'יגולו אמריקאי" – זה הכיוון.עד כאן, על ברכי אכרע, נתינך הנאמן,

ארז אשרוב

חיפה, 26.2.2016, ס"ט לנפילת המנד"ט

 

נ.ב. אל תעבירי את השרביט לצ'רלס – אפילו עם כומתה הוא נראה מגוחך, אז אני אפילו לא רוצה לחשוב איך הוא ייראה עם כתר ושרביט…

הברלינאי האחרון

Book*

פעם

בסופר, ליד המסטיקים

ראיתי ספר של יורם קניוק

כשעדיין חי

(פיזית)

ליד המסטיקים (לא שם הוא חי – אני מדבר על הספר. מי חי ליד מסטיקים, מה אתה אידיוט?!)

בעשרה ש"ח

בדרך לקופה, ליד המסטיקים בעשרה ש"ח

(הספר, לא המסטיקים)

והיו גם מסטיקים יקרים יותר

שלא תחשוב.

בסופר שלא היה בו כלום מהריח האותנטי של הבישולים של אמי.

הו… הבג'ערייה של קבלת שבת…

בסופר שהיו בו רק עגלות חילוניות ריקות

ספר של קניוק

אולי זה בכלל היה קינן

זה לא משנה.

עשרה ש"ח ליד המסטיקים בדרך לקופה בסופר. ספר

קינן או קניוק. בסופר או בקניון. ביזיון

יבוא יום

וזה מה שיקרה לכול

הסופרים האשכנזים.

 

חזי בורסקאי

מתוך גיליון הבכורה של "ערס פה אתיקה"

מסע פנטסטי

החודש הראשון בעידן פוסט-בואי; הרהורים בסדר כרונולוגי הפוך

הקליפ הזה מפעים ומרתק אותי בכול פעם מחדש.
קודם הטקסט: יש פה את אנני ואת ג'ו/ג'ון, שהוא כנראה בחור מסיבי, אולי אפילו אלים. ויש את המספר, שיכול להיות שהוא גבר או אישה, גיי או סטרייט, הפלוני שרקד עם אנני, ועכשיו מאוים על ידי ג'ון.
ואולי אנני היא ששרה. ואולי אנני היא גבר.
אם זה לא היה מספיק אמביוולנטי, בא הקליפ והפך את השיר לביתן מראות.
בואי מבריק בשפת הגוף ובמימיקה שלו, ויוצר דמות (נשית) זולה ונוגעת ללב. ועל רקע העדינות הנשית שלו יש התפרעות מוזיקלית מצ'ואיסטית של הנגנים הקשוחים, הרוקיסטים, המאיימים, ואת מופע הבלהות של לינדסי קמפ. הניגוד בין השבריריות שלו (שיש בה גם תוקפנות, כמו בכניסה המתריסה שלו, או בדרישה "גע בי!") לבין הפראות של השיר והמוזיקאים, פשוט מבריק.
מי שניגן בגיטרה ולא מופיע בקליפ הוא לו ריד.
הקליפ והסינגל הועלמו בזמנו מהמסך ומהרדיו במקומות מסויימים. אין פלא: אם זה גורם לכם לנוע באי נוחות, תחשבו מה זה עשה לאנשים לפני 43 שנים. 44…

אחת היכולות הכי מופלאות של בואי הייתה בהגשה: הוא שר/שיחק באופן מושלם.
היכולות המוזיקליות והדרמטיות שלו התמזגו, והמיזוג הזה היה אחד מהדברים שעשו אותו כל כך מופלא.
זה עבד נהדר עם החומרים שלו (התקליט האחרון מהווה דוגמה מושלמת, ואם בא לכן/ם לחתור אחורה, נסו את "דבר מתוק" ואת "ג'ון, אני רק רוקד", לצורך העניין), אבל גם בפלא הקטן והקצר הזה של ברכט.
"אפילו אחרי שרחמו האפל של כדור הארץ עטף את בעל הנרקב, השמיים עדיין נמצאו מעליו, שקטים וחיוורים, עירומים, צעירים, מופלאים לאין שיעור, כמו שבעל אהב אותם כשחי בקרבנו".

כריס ברדן היה אמן מיצג ומיצב אמריקאי שבין השאר נצלב לחיפושית (המכונית, לא רינגו), נורה בזרועו, ונקשר בשק שהונח על פס ההפרדה בכביש מהיר. ביוזמתו.

הוא נפטר לפני שנה, בגיל 69.

סביר להניח שמעולם לא שמעתם עליו, אבל מאוד ייתכן שהוא מוכר לכם בכינוי שהצמיד לו בואי, "ג'ו האריה".

-ג'ו האריה הלך לבר, כמה משקאות על חשבון הבית והוא הפך להיות חוזה עתידות, הוא אמר, "אני אגלה לך מי אתה אם תמסמר אותי למכונית שלי". ג'ו האריה עשוי ברזל.

איזו פתיחה ביזארית ומבריקה לתקליט.
בואי, ויסקונטי ואינו לא מזמינים אותך למסיבה, אלא פשוט דוחפים אותך פנימה לתוך משהו שכבר התחיל.
האגרסיה של דניס דייויס על התופים והבס הכבד של ג'ורג' מאריי מעלים על הדעת את "סו" מבלקסטאר, כך שאפשר לתהות אם סו היווה סוג של שיבה למחוזות הדראם אנד בייס, או ש"מהירות החיים" הוא מבשר מאוד מוקדם של הדראם אנד בייס.
הגישה פאנקיסטית, משהו בסינתוז מעלה על הדעת את ג'ורג'יו מורודר ששנה אחרי זה ישגר את "אקספרס של חצות", והעובדה שהנעימה הפכה לסוג של להיט ושהתקליט כולו הצליח במצעדים מפתיעה למדי, כי הכול פה על העוקם, קליט אבל מוזר לחלוטין.
זיקית מושלמת: אוונגרד שמסווה את עצמו כסוכריית פופ, ואז יונק אותך לתוכו בהצלפת לשונו המהירה ומשתלט עליך לחלוטין.
טוב… אולי הרחקתי לכת עם האנלוגיה.

ויש את השיר הזה, שמכול התקליט ההשפעה הפסיכולוגית שלו עליי הכי חזקה, וזה הישג מרשים בתקליט ששני השירים שנועלים אותו שוברים את הלב ועצובים אולי אפילו יותר מ"איפה אנחנו עכשיו".
יש בו משהו שגם חודר ללב, גם מבהיל, גם ממריא.
המספר הוא מעין ווצק, טיפוס נאיבי שאהובתו עזבה אותו לטובת מישהו אחר. במילים בודדות של עלילה קרועה בואי מצליח להעביר סיפור שלם על אהבה ונאמנות עיוורת, ועל הטירוף והרצח הנלווים לשברון הלב. המוזיקה מעבירה באופן מופלא את הלך הרוח.
כל זה מתלבש לי היטב גם על הקצב והקוסמטיקאית המופרעת מהעונה השנייה של פארגו.

ההגשה של בואי נשגבת, כמובן, וכשהוא שר "נגעתי בפנייך" הייאוש מחלחל עמוק.

ססססוּ… התקבלתי לעבודה, נקנה את הבית, תצטרכי לנוח, אבל עכשיו נסתדר.
סו – צלצלו מהמעבדה; הצילום בסדר. הבאתי אותך הביתה. היי – אמרתי "בית"!

סו, דחפתי אותך אל מתחת לעשב, אמונה אינסופית במעשים חסרי תקווה.
נישקתי את פנייך… נגעתי בפנייך… היי שלום, סו.

אחד הדברים המפעימים בתקליט המפעים בלקסטאר, זה שעל כל שבע רצועותיו המפעימות, בין אם הן אגרסיביות או מלטפות בכפפת אבירים, פרושה יריעת קטיפה שחורה.

ויסקונטי ובואי נוסעים במכונית עשירת-צילינדרים (אני לא מבין בזה דבר), חייתית, שנוהמת ברכות. הם יכולים לזנק לפניך ברמזור, לעקוף אותך בקלות, אבל מעדיפים לשייט באלגנטיות בנופים ערפיליים, עוצרי נשימה, מופשטים. הסקסופון נוהם, משווע, זועם, אבל במתינות בריטית.

אפשר לנחש שללא הרסן הזה, התוצאה הייתה דומה בהרבה לפניקה בדטרויט, שהגיבור שלו נוסע בוואן מונע-דיזל ולא במכונית יוקרה. הפניקה מורגשת היטב בהזדעקות הזמרות, ב"אה-אה-אה-אההה" המתנשף שלהן, באפקט הדופלר שהן יוצרות (1:12), בקו המלודי שמזכיר סירנה (0:40), במצילות הנחבטות, בקונגס השבטיים, בקדחתנות הרפטטיבית, בשיא ששואב מעולם הג'ז החופשי. קל לדמיין המונים מפגינים, מכוניות בוערות, ביזה.

בואי טען שהשיר נולד כשחבר ותיק מבית הספר בברומלי ניגש אליו אחרי הופעה בלוס אנג'לס, וסיפר שהפך להיות סוחר סמים מצליח בדרום אמריקה. מכאן כנראה הדמיון לצ'ה גווארה, ואולי גם האזכור של בית הספר.

1987. בואי רקח פה שילוב ביזארי של פופ מלוטש עם צליל מאוד ניו יורקי, ביגוד ותספורות שגם הם מאוד אופייניים לשנות השמונים (אויה), וטקסט צ'רנובילי.
התוצאה היא קליפ מאוד אלים, גם אם א-לה-סיפור-הפרברים ובחותלות, שמתחיל במהלומות על המצלמה ונגמר כשבואי מונח על ערימת גוויות.

גם פה יש עיוור. ויש נעליים אדומות. ויש את פיטר פרמפטון שאמנם ניגן בתקליט, אבל פה רק עושה כאילו על רקע סולו שאינו שלו אלא של סיד מקגיניס. ויש את בואי, שזז כל כך יפה.
ברצועה השביעית בתקליט, "כוכב זורח", מתארח מיקי רורק, אבל אני לא ממליץ; Never Let Me Down הוא התקליט הגרוע ביותר ברזומה של בואי, באופן גורף, והוא קשה להאזנה.

תמצית המילים:
מעולם לא הפלגתי, לא אקרא תיגר על ענק, לא אוכל להתמודד עם הכנסייה.
הזמן יזחל עד שהמאה ה-21 תפסיד/הפסד המאה ה-21.

הכרתי עובד ממשלה שהיה עיוור כירח. הוא ראה את השמש בלילה. הוא לקח טייס-על והכריח אותו לטוס דרך חור עד שנעשה ממש זקן. הוא מעולם לא נחת; הוא פשוט טס עד שהתפקע.

הזמן יזחל עד שהפיות שלנו יתייבשו, עד שכפות רגלינו יקטנו, עד שהזנבות שלנו ינשרו, עד שהמאה ה-21 תפסיד.

ראיתי נחל שחור משחור שורץ דגים לבני עיניים, ואיש טובע נטול עיניים. הרגשתי רוח חמה שהמיסה מתכת ופלדה. חטפתי מיגרנה קשה שנמשכה שלוש שנים ארוכות, והגלולות שלקחתי גרמו לאצבעותיי להיעלם.

היית ילד מוכשר. הגעת לגור בעיר שלנו וראשינו הושפלו ועינינו נפלו מארובותיהן והרחובות האדימו.

למען הילד המטורף
נקריב את כל הנפשות החיות
למען הרעיון המטורלל.

יש לא מעטים ש"לֶץ דַנְס" (שמתם לב למבטא האנגלי?) לא מסתדר להם.

אבל מעבר לכך שזה תקליט פופ מושלם, עובדה שלפעמים קשה לשים אליה לב בלי פטפון, צריך לזכור שפופ רק הייתה המעטפת שבואי בחר בה למה שכתב ברגע ההוא. העטיפה שבחר לחבילה ששיגר לעולם. ומי כמוהו ידע לארוז בהתאם לאירוע.

והנה פה, נערת החרסינה נכנסת לחפש אריזת מתנה בחנות פילים.

מי היה מנחש שזה שיר (גם) על פלישה וניצול?

אם זכרוני חורג מהרגלו הנתעב ואינו מטעני, התקליט הראשון של בואי שנקשרתי אליו היה "דייר" מ-79'. הוא נחשב בטעות טראגית לגרוע בטרילוגיית ברלין, אבל תקשיבו לו היטב – בואי ואינו הקדימו פה בשנה את דייויד (ברן) ואינו של "הישאר באור" של טוקינג הדז.

"בויז" הוציא אותי מדעתי (אולי זה סימבולי שהדבר הראשון שחיבר אותי אל בואי היה שיר שבו כולם כמעט ניגנו על כלים שהם לא מיומנים בהם); "מוב און" הפך לפסקול הנדודים שמעולם לא יצאתי אליהם; "אפריקן נייט פלייט" היה אתגר זריזות לשון; "מסע פנטסטי" הוא אתגר נשימה; "רפטישן" תקע פתאום סיפור על בעל אלים; התקליט הזה נצרב בי – ב"די ג'יי" הייתה שריטה מולדת. שנים אחרי המעבר לדיסקים עדיין שמעתי את השריטה בראשי.

בגלל בואי החלטתי לעבור מחצוצרה לסקסופון (טוב, גם בגלל הלחיים הנפוחות של גילספי): הוא נראה כל כך טוב עם הסקסופון ב"פין אפס", וגם הוציא יופי של צליל מהאלט. אני מניח שבמידה מסויימת ניתן להאשים אותו גם באהבת הג'ז שלי.

האנקי דורי היה קסם לא מפוענח.
לואו היה הצבע האפור של חורפי נעוריי.
האיש שמכר את העולם היה פסקול השיבות הליליות הקודרות שלי הביתה.
סקרי מפלצות גרם לי לפתח חושים של פטרודקטיל. ולפתח פרנויה.
וספייס… וזיגי… ואלאדין… אין מקום לסכם 14 תקליטים ואין גם איך – אלה רגשות; צלילים שעיצבו את המוח שלי כפי שהוא היום, דלק לכיבוי האש.

ואחרי "לטס דנס" היינו בטוחים שזהו. שבואי היה קורבן של שנות השמונים כמו רבים וגדולים אחרים. רק שעיון מחודש מגלה ש"הלילה" תקליט נהדר למרות הכול, ש"טין משין" היו הברקה, ובכלל, ב-95' הוא הוכיח שמשהו פעוט כמו עשור שנראה כמו עידן קרח תרבותי לא יוכל לו, והוציא עוד כמה דיסקים מבריקים ("שעות"… שמתם לב כמה הוא גאוני?).

וב-2003 חשבנו שזהו. אבל ב-2013 הוא הנחית את "היום הבא" המופתי, ולפני כמה ימים את "בלקסטאר" שעוד לא היה מספיק זמן לעכל את מלוא מורכבותו, שעכשיו [הקטע הנוכחי נכתב ב-12 בינואר] נוסף לה ממד חדש.

איש מעולם לא השכיל לתכנן לעצמו מסיבת פרידה כזאת ולהתקין מתנת פרידה כזאת למוקיריו. זאת הייתה הפעם האחרונה בתולדות המוזיקה ששמעתם כזה באז לקראת הוצאת תקליט, והפעם האחרונה שהפיד שלכם וכול אתרי החדשות וכול תחנות הרדיו גילו כזאת אחדות מוזיקלית.

2016, ונדמה שזהו. אבל אני לגמרי לא בטוח. לזרוס, אחרי הכול, שב לחיים ארבעה ימים אחרי מותו.

זה היה מסע מופלא. וכן הזדקנו.

א"א

BowieSax

2016

DBBS_bits

First it drew the final curtain on the Golden Lyre

Just to let them know that no one nowhere's secure

There will be no survivors, there will be no outlier

The Manhattan chase is a hunt, a killing force de tour

*

It's a Bermuda Triangle of youth

It's a black hole of all that's holy

Tis a deprivation of talent'

The leg of the duck that was taken from Molly

*

The air will be sucked, the water will thicken

It landed to leave us with nothing but dust

It came here to pluck all our feathery chickens

The new year that threatens to be their last

*

The stars stay in tonight, sheltered, shaking, thin of skin

Trying to escape the vengeance of malignant 2016

*

Each and every day inject their poisons

Every month's designed to be a common grave

Minutes tick away with their shiny sharp tridents

Hours devour what the weeks used to crave

*

It's a rock'n'roll genocide, have no doubt

It's here like he told us; the dogs came to bite

Not five years, just one for this mythical bout

They put on their red shoes, and grip the ropes tight

*

They are down on their knees as the clouds are closing in

They use Bulgarian umbrellas to keep away the acid rain

They feel the pull and suction of Time's disastrous machine

It's a cold war on the human heart, a doomsday of disdain

*

The stars stay in tonight, sheltered, shaking, thin of skin

Trying to escape the vengeance of malignant 2016

*

The void, the void – it's filling up this world

EA

אדיוס אדידוס!

"כסף עולה לגן עדן הכסף, גופות יורדות לגיהינום הגופות" – דייויד בואי

"היקום הוא במה שאנחנו חוצים, תכסיס סהרורי של המוח והלב" – פיטר המיל

 

מדענים מצאו חיזוקים לתיאוריה לפיה היקום שלנו הוא למעשה השתקפות של היקום האמיתי, הולוגרמה, סימולציה.

אם זה נכון, אולי זה מסביר תופעות קלושות, תמוהות ולא טבעיות כמו העובדה שכדורגלנים מרוויחים יותר ממני, שלאדם סנדלר יש קריירה, ושסקרלט יוהנסון מפרסמת מכונה שעושה פלוצים: זה באמת לא טבעי, משום שהיקום והמצב האנושי הם בסך הכול "יקום" ו"מצב" "אנושי".

תבינו: אנחנו קובץ אימג', כונן חיצוני, גיבוי. תכנית חלופית. לא יותר מזה. וכשביקום האמיתי מריצים תוכנה לאיחוי הדיסק או לתיקון סקטורים פגומים, אצלנו קורים דברים כמו מלחמות, רעידות אדמה, צונאמי, מע"מ, גיא פינס, או פלוץ של סקרלט יוהנסון.

דז'ה וי? פשוט השתקפות מהיקום האמיתי. גליץ'.

קיץ ישראלי? דחיסת נתונים. דחיסת נתינים.

"מה אם כל מה שאנחנו רואים וכול מה שאנחנו נראים אינו אלא חלום בתוך חלום?" שאל אדגר אלן פו. אילו היה חי בימינו, היה ממשיך: חלום בתוך חלום בתוך דיסק חיצוני שבסך הכול מגבה יקום אמיתי יותר, שככול הידוע לנו (ולא ידוע לנו כלום) גם הוא עצמו עשוי להיות כונן גיבוי; תכנית ב' מהחלל החיצון.

החיים שלנו, גבירותיי ורבותיי, אינם אלא אדידוס: חיקוי זול שמין הסתם יוצר בסין האמתית. אמנם יש שלושה פסים, זה די דומה לאדידס רום, אבל זה רק אדידוס.

אדיוס ותודה על ה"דגים".

א"א

 

 

רשומות ישנות קודמות

הרשמה

קבל כל פוסט חדש ישירות לתיבת הדואר הנכנס.

הצטרפו אל 5,030 שכבר עוקבים אחריו

%d בלוגרים אהבו את זה: