אכלו ושתו, כי מחר מחקר – המדריך לתזונה נכונה

פעם החיים היו קלים ונורמליים. בשיעורי כלכלה לימדו אותנו שארוחת הבוקר היא הארוחה הכי חשובה ביום, שרצוי לאכול ביצה או שתיים, ושחלב הוא מקור מצויין לסידן ומחזק את מערכות הגוף. לחם היה מאכל מומלץ, ולא נפקד גם מקומם של הירקות, סגולה לוויטמיניזציה של הגוף. כמו בחד גדיא, היו שלושה אבות שיש לכבדם: שומנים, פחמימות וחלבונים. כמו כן המליצו על חשיפה לשמש כמזור לתחלואים קיימים או פוטנציאליים.

לפתע פתאום, בנקודה לא ברורה, התהפך העולם על פיו: השמש היא מהשטן, בביצה גילו כולסטרול, נטען שחלב גורם לקצרת וכולו שרידי אנטיביוטיקה, שלחם משמין כי יש בו המון פחמימות ואנחנו לא רצי מרתון, ששומנים זה רע ושחלבונים זה לא מי יודע מה, במיוחד אם זה מן החי.

במילים אחרות: ביצים, בשר וחלב זה רעל, גבינה צהובה זה מוות בטוח, סוכר יותר מסוכן מהרואין (אבל שימוש-יתר בממתיקים עשוי לגרום לסרטן המוח, למרות שאין לכך הוכחות חותכות או בכלל) ובאופן כללי רצוי להימנע מכל מה שאינו ירקות, קבוצת המזון היחידה ששמרה על מעמדה האריסטוקרטי.

עד שבא פלוני אלמוני שטען שגם הירקות מלאים ברעל מהריסוס, והדבר היחיד שכדאי ומומלץ ובטוח לאכול הם ירקות אורגניים. הצמחונות האורגנית, הוא הבטיח, היא סגולה לאריכות ימים וחיים ללא מחלות.

אבל, מסתבר שצמחונות זה לא באמת דבר בריא, ויש לי הוכחה לכך: ראיתי צמחוניים! הם רזים, שדופים אפילו, צבע עורם חיוור באופן לא בריא, וחזותם משדרת איזו רגיעה לא נעימה שלא מתיישרת עם הקמטים הרבים שפוקדים את פניהם וידיהם בגיל מוקדם. יוצא הדופן היחיד היה אלוף העולם באיגרוף במשקל כבד לשנים 1986-1988, ג'ון לסטר. זוכרים אותו? בוודאי שלא, כי לא היה כזה איש, כי לא ייתכן שמישהו יהיה צמחוני ויעסוק בספורט, אלא אם כן מדובר בסוס מירוץ.

אומרים שכל מה שיש בבשר ניתן למצוא בשקדים ובסויה ובטופו, אבל עובדתית זה לא נכון, כי יש גורם משמעותי שלא ניתן למצוא בהם: טעם.*

אז אחרי שפסלנו את אפשרות הצמחונות כמתכון לחיים בריאים, יש לבדוק אילו עוד אפשרויות עומדות בפנינו. האמת היא שאין, כי אף אחד לא יודע באמת מה טוב ומה לא ואיזה אוכל בריא או לא. הנה – עברה תקופה, ואחרי שהצביעו על הביצים כאשמות במחצית ממקרי המוות בעולם כולו, כולל אלה שמתרחשים בקרבות אוויר, פתאום מצאו שיש בהן גם כולסטרול "טוב" לצד הכולסטרול ה"רע". מה שפעם היה ביצה קטנה ותמימה ומזינה, הפך לשדה קרב של אור וחושך, בו נאבקים ללא הפוגה כולסטרול אנטי-אנושות וכולסטרול פרו-אנושות. ואז מישהו הכריז שכולסטרול הוא בכלל לא משהו שיש להימנע ממנו, כי הגוף ממילא מייצר את הדבר הזה, ואם אין בגוף כולסטרול זמין, הגוף מתעייף מתהליך הייצור שלו, מה שאולי מסביר את סוגיית הצמחוניים והספורט.

ואם זה לא מספיק, חדשות לבקרים קם איזה מדען גאון שמגלה משהו חדש. שנים הטיפו שאלכוהול מזיק לבריאות, עד שמישהו גילה שכוס בירה ביום עשויה לחזק את הלב. אבל מי שותה רק כוס בירה אחת? ושתיים, זה כבר מזיק? המדען לא טרח ליידע אותנו בעניין וודקה וויסקי, כי הרי חלק מהמזימה, שמטרתה עוד לא ברורה לי, הוא לא לספק לנו את כל המידע הדרוש, אם בכלל.

וקצת אחרי זה הודיעו שיין אדום מנטרל את כל השומן המסוכן שאנחנו אוכלים בארוחות מלאות, ושגם שמן זית טוב, אם כי משמין, ובצל טרי מונע סרטן קיבה, ושום מונע לחץ דם ומחלות לב אבל רק כשהוא טרי, ובשר עוף נטול כל סיכונים אם כי מאביסים את העופות בהפרשות של עצמם אבל זה לא נורא, ושהאנטיביוטיקה שמזריקים לבקר מתפוגגת בתהליך הבישול ולא מגיעה לגוף שלנו, ושאספירין מונע התקפי לב, וג'ינסנג עוזר לכוח הגברא, וקפה מזיק לכליות וללב, אבל רק אם שותים מעל שבע כוסות ביום, והמלח (שפעם כיכב באגדות) מפוצץ לנו את העורקים הלכה למעשה וכן הלאה והלאה והלאה והלאה שטויות שהיפוכונדרים ברחבי העולם בולעים בשקיקה, שהשיא שלהן הוא: עישון עשוי למנוע סרטן השד.

כן, בדיוק כך גילה לאחרונה רופא כזה או אחר, אבל הוא מיהר לסייג ואמר, "אבל לא הייתי רוצה שנשים יתחילו לעשן". אבל ברור שכל אישה נורמלית שקראה את המאמר וחרדה בצדק לבריאותה, תתחיל לעשן סיגריה או שתיים ביום, רק ליתר ביטחון.

לאור כל אלה, רקחתי מתכון למעוניינים בחיי נצח:

רכיבים:

1 סיגריה

1 כוס בירה

½ בקבוק יין אדום

1 סטייק שמן עם הרבה שום טרי ובצל קצוץ

1 חביתה קטנה עם כולסטרול טוב

7 כוסות קפה

1 אספירין

צרור ירק אורגני

כף רוטב סויה

קורט סוכר

זילוף שמן זית

הוראות הכנה:

מכניסים למעבד מזון, מערבבים היטב עד קבלת רסק אחיד.

שותים עם קשית ומזמינים אמבולנס.

א"א, שלהי המאה הקודמת

  • נאצות בדיעבר ניתן לשלוח רטרואקטיבית לכתובת בה המערכת כבר לא קיימת ודעותיי השתנו כבר חמש-עשרה פעמים, 1998
מודעות פרסומת

הבדלי קולטורה בחדר החקירות

סדרה אמריקאית
[שעת צהריים, חדר קטן מואר בקלישות, קירות מתקלפים עמוסי גרפיטי, באמצע עומד שולחן נירוסטה לניתוח גוויות.]

חוקר (ג'ינס וטריקו צמודה): למה רצחת את האישה הזאת?
חשוד (ג'ינס קרועים, גופייה ללא שרוולים, לועס מסטיק, מקועקע, שיערו פרוע, משדר הזנחה): פאק יו. אני לא מדבר בלי עורך דין.
חוקר (מרים את הקול): למה רצחת את האישה הזאת?!!?
חשוד (זוקר אצבע משולשת): עו-רך דין! (נשען אחורה בכיסא בהבעת זלזול. יורק הצדה)

סדרה גרמנית
[שעה לא ברורה. חדר גדול, מרווח, עם שולחן עץ עתיק באמצעו. מהתקרה משתלשלות שתי שורות של מנורות ניאון שנתלו באופן סימטרי להפליא.]

חוקרת (חליפת חצאית שחורה, נימה שלווה): מר גווירצטרמינר, מדוע רצחת את האישה ההיא?
חשוד (חליפת שלושה חלקים, עוצר באמצע אכילת טורט אגוזים, מביט מהורהר בנקודה לא קיימת באוויר): אני גם זה שהרג את ציפור המיינה שלה. בילדותי, גנבתי מהספרייה הראשית של הוריי את הספר 'מיטווׂכגֶרֶטֶטֶר פייגעלין", כך שאפשר להבין את השנאה שלי לציפורי מיינה, שמהולה כמובן במשיכה מינית אליהן. כן, אנסתי אותה לפני הרצח. את הציפור, הכוונה. זה היה יום נאה של אמצע יולי בשכונת קינדֶרטוֹטֶנלידֵר, ואני זוכר שחזרתי מבית הספר הגבוה להגות ימי הביניים, ובידי ספר אינטרודוקציה לאסכולת פרנקפורט, שגנבתי מהספרייה הראשית של המכללה. /הפוגה. הוא חוכך בזקנו/ רק יום לפני זה מצאתי את גופתה של אמי, עירומה, באמצע חדר ההסבה שלנו, כשידיה הקרות כמו מנסות להגיע אל מקלדת הצ'מבלו שעבר בירושה במשפחתנו מאז המאה השבע-עשרה. ידעתי שההתמכרות שלה לשטרודל תביא עליה את מותה. שדיה הקמוטים, הגדושים, כבר לא דמו בדבר לאלה שזכרתי מינקותי. ברגע ההוא גמלה בליבי ההחלטה לרצוח את פראו בליכר. זאת הייתה סובלימציה, אני מניח. אני מחכה כבר לרצות את עונשי על הפשע הנורא, גם אם הציפייה מהולה בתחושת החמצה על שלא אביא ילדים משלי לעולם, ולא אסיים את בניית אינסטרומנט השגילה האבטומטי שחלקיו עדיין מחכים לי במרתף.

א"א

עש"ן בעיניים – שבויים במונית השירות

אלוף (מיל.) ירדן בר-הדר תרם רבות למדינה במסגרת עבודתו עם יחידות עילית של צה"ל, כמדריך הסתגלות לתנאי שבי, ועמידה בחקירות ובעינויים. למרבה הצער, עם צאתו לאזרחות הוא הגה ועיצב את מונית השירות.

אין הרבה הזדמנויות בחיים לחוות לחץ פסיכולוגי וגופני כל כך אינטנסיבי בזמן כל כך קצר, כמו זה שמספקת מונית השירות. ביעילות כמעט שטנית, בר-הדר זיקק שלושה גורמים של תעוקה ומועקה, להם העניק את ראשי התיבות עש"ן: עודף, שכן ונהג.

התגלגל לידיי המסמך הסודי המפרט את עיקרי העינוי.

עודף

איש מהנוסעים במונית אינו מוכן לקבל את העובדה שעליו לשמש בלדר כספים, ולהעביר מטבעות ושטרות מנוסע זר שאצבעותיו מטונפות, לנהג, שגם הוא אינו שיא ההיגיינה, ואז להעביר את העודף השמנוני והבקטריאלי במסלול הפוך. הסלידה מכספם של אחרים מחלקת את האוכלוסייה לארבעה טיפוסים של נוסעי מוניות:

האריסטוקרטים עולים למונית רק כשהמושב ליד הנהג פנוי. בקומה זקופה וביהירות עורף הם מתעלמים מהעמך שיושב מאחורה.

סרבני העודף הם אלה שעולים למונית ובידם סכום כסף מדויק, מעבירים אותו ישירות לנהג תוך הימנעות מוחלטת ממגע, ואז מתיישבים מאחורה, במקום בו אין סיכוי שמישהו יפנה אליהם בדרישה להעביר כסף ועודף.

הסוציומטים מתיישבים, משיקולים כאלה או אחרים, במקום שמועד לפניות הקהל, אך ברגע בו הם מתבקשים להעביר כסף לנהג הם הופכים כבדי שמיעה, ומגלים עניין קודח בנוף. לרוב ה"נוף" היא מרפסת אפורה נוטה ליפול, עליה תלויים שלושה זוגות תחתונים. אם ממש מנדנדים להם וצועקים לתוך אוזנם, הם מתעוררים משרעפיהם כשעל פניהם הבעה מעורבת שאומרת סלידה ו"מה, אני לא לבדי בעולם?!"

ויש כמובן את בוני הפירמידות, העבדים שלא לומדים מניסיון, מתיישבים במקום הכי נחות מבחינה אסטרטגית, מעבירים עודף מכאן ולשם, ותמיד מפנים לנהג את ההברקה הקורעת, "אני צריך לקבל ממך אחוזים. חה חה".

שכן

שכניך לספסל המונית הם יצירי גיהנום. לעולם לא תתיישב על ידך דוגמנית דקיקה ונעימת ריח והליכות. את שכנך לספסל אתה רואה מרחוק – עוד כשהוא עושה פעמיו לכיוון המונית – ונושא בליבך תפילה כפולה: "רק שלא יעלה למונית; רק שלא יישב על ידי".

הוא עולה למונית; הוא יושב על ידך.

מיותר לציין שהוא שוקל קצת יותר מהמונית, מתנשם כמו פר בעונת הייחום, נושא שלל שקיות ניילון מרשרשות אותן גרר מהשוק, שחלק מהן הוא מניח על רגלך, תוקע בך מרפקים כשהוא מנסה למצוא את הכסף הקטן בקפלי מכנסיו, לא שמע על המצאת הדיאודורנט, אבל מספיק נאור כדי לדעת שלעיסת שום מסייעת עם בעיות לחץ דם.

הרבה שום!

בכלל, הקידמה לא פסחה עליו – יש לו טלפון סלולרי, והוא מנהל שיחות רועמות לכל אורך הנסיעה. למרבה המזל, אלה שיחות נפש הגותיות עם חברים קרובים: "חכה יא מניאק, אני איקרע אותך… קטעים… בעיניים שחא? פימפמת אותה?? לעאא!"

נהג

כדי לארוז כדבעי את החוויה של מונית השירות ולהפוך אותה לשלמה, אפילו מושלמת, חייבים לגייס לצורך העניין נהג כהלכה, ויש רק שני סוגים מתאימים: אלה שנוהגים מהר מדי – מצפצפים ללא הרף, עוקפים בחוסר אחריות, מקללים נהגות, מייעצים לנהגים אחרים מה לעשות באמצעות פנטומימה מתוחכמת תוך שימוש באחת מהאצבעות, מתעקשים לעשן ועונים בחוסר נימוס וסבלנות לנוסעים – ואלה שנוהגים לאט מדי. לאט מאוד.

הסוג הראשון גורם לכם לחשוש לחייכם, השני לפקפק בכדאיותם.

למרות השוני הבסיסי, שני סוגי הנהגים לא אוהבים להפעיל את המזגן ביום הכי חם של השנה ("בסוף העלייה אני מפעיל", הם מבטיחים בנוסעם במישור), לעולם אין להם מספיק עודף ("מה קרה היום שכולכם באתם עם חמישים?"), הם לא עוצרים כשמבקשים מהם ("לעצור פה?", הם שואלים תוך מבט סקרני במראה האחורית, וממשיכים לנסוע עוד קילומטר קדימה. "פה?"), ומכשיר הקשר שלהם פועל בעוצמה שנוגדת את תקנון המשרד לאיכות הסביבה על מאדים, מה שלא מפריע לרדיו לרעום ולהם עצמם לתרוע צעקות חיבה לנהגי מוניות אחרים. בנוסף, תמיד יש להם דעה נחרצת על מה שנאמר ברדיו, והם שמחים לחלוק אותה עם הנוסעים.

מטרת הנהג היא למנוע מכולם, ללא הבדל דת גזע ומין, אפילו מהנוסע האריסטוקרטי, לעבור את הנסיעה בשלווה.

***

היציאה מהמונית תמיד מלווה בתחושת גאולה. אתה מפלס את דרכך בין משמניו של שכנך לספסל לבין הספסל עצמו, מתכופף באופן לא אטרקטיבי, דורך על רגלה של קשישה, מתגשם, ראשך נתקע במשקוף, חצי נופל החוצה, אבל עם ההיחלצות באה הרגשה נדירה של חופש.

איכשהו, אנשי הצלב האדום לא נמצאים שם לקבל את פניך.

ארז אשרוב, שלהי המאה הקודמת

התקווה בת… – ממשיכים לפתוח את תיבת פנדורה

האנושות סובלת מאופטימיות יתר.

למרות הסבל האישי שפוקד את כולנו בכל שלבי החיים, למרות ניסיון העבר, למרות החדשות מהארץ ומהעולם, אנחנו נותרים נאיביים בצורה מוזרה, שלא לומר חולנית.

אני יודע את זה בוודאות בכל פעם שאני רואה מישהו מרים מכסה מנוע.

לבני האנוש יש מעין טקס פגאני כזה: אם קורה שמכוניתו של פלוני אלמוני נתקעת, הוא יוצא, מרים את מכסה המנוע ומביט פנימה. אין לו מושג מה קורה שם, אבל הוא מביט. הוא יודע שהחלק הכי גדול הוא כנראה המנוע, וששאר החלקים, הצינורות והבליטות, מאפשרים משהו ויש להם תפקיד, אבל לא ברור בדיוק מה ואיזה.

יכול מאוד להיות שמהנדסי הרכב הניחו אותם שם רק כדי שיהיה לו מעניין. או יקר. או כדי שיהיה לו מעניין כדי להצדיק את המחיר היקר.

לאדם התקוע אין שום ניסיון במכונאות רכב, אבל הוא ממשיך להביט פנימה ארוכות בציפייה שאולי, לפתע פתאום, בדרך נס, יופיע חץ אדום שיורה לו, "הנה, פה התקלה". חץ לא מופיע, אז האיש מנענע חלק פה, מטלטל צינור שם, משפשף ידיו על מנת לנקות את הליכלוך האיום שדבק בהן, וסוגר את מכסה המנוע. הוא לא עשה שום דבר משמעותי לתיקון התקלה, אבל זה לא מונע ממנו להיכנס בחזרה ולנסות להתניע. איזו אופטימיות מרהיבה!

מוזר ככל שזה יישמע, לעתים קרובות מדי השיטה הזו פועלת והמכונית אכן מתניעה.

ייתכן שהחיזוק החיובי הזה גורם לנו לנסות וליישם את אותה השיטה גם במקומות שבהם השינוי לטובה אפילו פחות סביר. לדוגמה, המקרר: כמה פעמים ביום פותח אדם את המקרר, מביט פנימה ברעב, מגלה שאין כלום וסוגר? לא מעט. הרי מספיקה פעם אחת בודדה כדי להיווכח שאין שום דבר לאכול, אבל זה לא מונע מאיתנו לחזור ולפתוח את הדלת, לעיתים רק דקה אחרי הפתיחה הקודמת, ושוב לרכון ולהביט פנימה ארוכות, כאילו ייתכן שאברקדברה, מאחורי הגזר המצומק תתרחש לה איזו בריאה ספונטנית של גוּלש.

כנראה שעצם מעשה הפתיחה מעורר בנו את ההרגשה שיש לנו יכולת אקטיבית לשרטט את נתיב חיינו, לשלוט בתיבת ההילוכים של מהלך האירועים שיובילו אל סופנו. אך בניגוד למה שקורה לעתים עם מכוניות ומכשירי חשמל, במקרה של המקרר פתיחה וסגירה לא מניבים תוצאה, אפילו לא כשאתה פותח אותו ב"טה-דהההה!"

מחשבה לא מייצרת מציאות, רק גורמת לקור לברוח.

כל זה עדיין לא נורא.

אלא שהמצב מתחיל להיות ממש פתטי ומעורר רחמים, ואף מזיק, כשזה מגיע לפתיחת דברי דואר. אנחנו יודעים היטב, יודעים באופן כואב: שום דבר טוב לא מגיע בדואר. לעולם! אל תפתחו את תיבת פנדורה הזאת!

ובכל זאת, אכזבה מציפה את פנינו עם בוקר, כשאנחנו רואים שתיבת הדואר שלנו ריקה. ולמה כבר יש לחכות? אם זו מעטפה רגילה, לרוב זה ועד הבית שרוצה כסף; אם זו מעטפה מהודרת, אתם בוודאי מוזמנים לחתונה של קרוב משפחה ששכחתם את קיומו, מה שאומר הוצאה כספית; אם זו מעטפה של בזק או של חברת החשמל, ברור שהם רוצים כסף; ואם זו מעטפה חומה או ירוקה, אז אתם ממש בצרות, כי עכשיו מדובר בהרבה כסף ובשכירת שירותיו של רואה חשבון או עורך דין.

הבה נודה: מעולם לא קיבלתם משהו משמח בדואר; משנכנס דואר, יוצא כסף.

משום מה, כל זה לא מונע מכם להתנפל בלהיטות על המעטפות, כאילו יש סיכוי שתמצאו בפנים מכתב שאומר, "הייתם אזרחים טובים. השנה לא צריך לשלם ארנונה. בברכה, מצנע", או אפילו, "נכון שלא מילאתם טוטו, אבל זה לא מנע מאתנו להחליט שזכיתם בסכום של 78 מיליון ש"ח. בברכה, המטורללים שהשתלטו על מפעל הפיס", או לפחות, "היי ארז, נפרדתי מסטיב אוסטין. מוזמן לבקר, פארה".

ברור שהנס הקטן הזה לא קורה ולא קרה ולא יקרה, כך שאתם מרגישים שאושר רב נופל בחלקכם אם זה צו מילואים ליום אחד בלבד, או אם חשבון הטלפון נמוך בשני שקלים מקודמו, או שהמכתב הרשמי ממס הכנסה רק בא לבשר לכם שהם אכן קיבלו את הדו"ח השנתי שלכם, וייתכן שלא תהיו חייבים להם כסף.

המתקת דין קטנה זו גורמת לאזרח הממוצע אושר של ממש – "שוב ניצלתי מגורל מר!" הוא זועק, אך למעשה אין כאן הצלה, אלא הפוגה קלה בקרבות. הגורל האכזר מרענן את אשפת החצים שלו, ובקרוב יחדש את המתקפה.

אבל אנחנו נשארים אופטימיים, כי פנדורה אמנם שיחררה לעולם את כל הצרות, אבל גם את התקווה.

זה קרה בפעם השנייה שהרימה את מכסה המנוע.

ארז אשרוב, שלהי המאה הקודמת, כשעוד היה מגיע דואר

 

תלונות מחיי נישואין – דיווח מחזית מלחמת המינים

http://www.undermain.org/about-us/go-beneath-the-surface/seasons-200506-seasons-200910/endgame/

Laura Jorgensen as Nell, Fred Curchack as Nagg

לעיתים קרובות מזדמן לראות זוגות נשואים מתקוטטים, רבים בקולי קולות, צועקים אחד על השני במעין שגרה ארוכת שנים. מדובר באנשים שנשואים מזה עשורים, ובכל זאת נראה כי לא למדו לחיות ביחד, כך שאפילו דבר הכי פשוט כמו ירידה מאוטובוס מצית קונפליקט: "לא ככה… מתחת לכתף… תחזיק בידית… תיזהר, הוא נוסע!… לא עם רגל ימין…".

לא תמיד זה היה ככה. עד לפני זמן קצר, לא הייתם רואים מחזות שכאלה ברחוב, ולא שומעים קולות כאלה מבתי השכנים. אלא שאז הגיעה הרעה החולה שהצליחה להטיל צל של איבה על החיים המשותפים של הזוגות למרחקים ארוכים ולהרוס את חיי הנשואים.

אתם יודעים היטב על מה אני מדבר, אל תיתממו: אני מדבר על… (מוזיקה מבשרת רעות) … הסטטיסטיקה!

ישב לו סטטיסטיקן משועמם במשרדו בקרייה למדידת אורכים בלתי משתנים, והחליט לבדוק מה הגיל הממוצע אליו מגיע הישראלי הממוצע. מצא והעלה שגברים חיים בממוצע עד גיל 75, בעוד שנשים מגיעות, בממוצע, לגיל 78.4. הנתון פורסם למחרת באחד מהיומונים, ומאותו רגע החל תהליך פסיכולוגי בלתי הפיך: גם אם לא באופן מודע, הנשים שקראו את הידיעה החלו לעשות תוכניות מדוייקות כיצד לנצל את 3.4 השנים שיישארו להן לחגוג לבדן, בעוד הגברים הגיעו למסקנה שאם הם כבר משאירים את הנשים לחגוג ללא עין משגיחה במשך 3.4 שנים, אז מוטב שיעשו להן את המוות בכל הזמן שנותר עד אז.

בד בבד, הנשים החלו להיעשות חמדניות, שהרי כזה הוא הטבע האנושי: ומה אם ימות שנה לפני הממוצע? ממילא הוא לא נראה כל כך טוב. אולי אוסיף עוד טיפה מלח למרק, מה יכול להיות. עם קצת מאמץ אני אשאר לי לבד חמש שנים תמימות. מה יש – זה רק הגיוני: יחד 50 שנה, לבד חמש שנים. זה לא מוגזם לבקש כזה דבר אחרי כל מה שעברתי אתו. מגיע לי קצת לנוח.

הגברים, מצידם, החליטו להילחם בגורל: תיפח רוחי אם אני הולך למות בגיל 75. מהיום אני הולך ברגל עם יענקל כל לילה, ומפסיק לשתות את המרק המלוח שלה. אני אפילו אקצץ במנת הברנדי, וככה אני יכול להגיע עד גיל 80. אבל מה ייצא לי מזה – היא צעירה ממני בשלוש שנים. אני אצטרך לחיות עד 85 לפחות, ואז יישארו לי ארבע-חמש שנים של רווקות והוללות, ושיעזור לי ריבון עולם אם אני לא יוצא כל יום לאכול אצל הרומני, שותה חצי גלון ברנדי, וקונה לי הארלי דייוידסון.

החלה מלחמה קרה של ציפייה למות האחר ודרבון סמוי של קידום הקץ.

הנשים הגבירו את ההצקות היומיות בעניינים שוליים, כי ניסיון מצטבר לימד אותן שגברים מתעצבנים מכל שטות, ורק אם מזכירים להם במשך עשור או שניים ברציפות לא לעשות פירורים על השיש, נוצרת לה קרחת. אז רק דמיינו מה התמדה כזו עשויה לעולל ללב!

הגברים המשיכו לעשות פירורים על השיש, במטרה לעצבן את הנשים עד כדי טירוף וטרומבוזה.

הנשים החלו להזמין חברות לקלפים; הגברים החלו להתלונן על מיחושים.

הנשים פיתחו נימים כחולים ברגליים; הגברים הצמיחו שערות באוזניים.

הנשים צבעו את שיער ראשיהן בסגול; הגברים את הקרקפת בשחור.

הנשים פיצחו סוכריות מנטה בקול רם בקטעי פיאניסימו בקונצרטים; הגברים נחרו.

וכל זה אינו כורח טבע. מדובר פשוט במלחמת הישרדות מגדרית שמקדשת את כל האמצעים, ושלא הייתה פורצת לעולם אילולא אותו סטטיסטיקן משועמם.

פעם זה לא היה ככה. פעם אהבו.

אני יכול להוכיח את זה.

סטטיסטית.

א"א, לפני פרוץ המאה

מבלי לפגוע בזכויות – יקירנו הנפשע מתבקש להסדיר חובו

אחת התופעות המכוערות היותר נפוצות בעולם המודרני היא מכתבי האזהרה. כל אחד ואחת נתקלו בשכאלה, מסיבות שונות. אפילו ההגונים והישרים והמופתיים באזרחים – כמוני, לדוגמה – זוכים לקבל מכתבי אזהרה, משום שאלה מהווים את הלחם והחמאה הברטולוצ'ית של הביורוקרטיה; רק מתעוררת איזו בעיה או צלה, ופקיד או צלו עושים את שלהם ומציינים ביומן: "נשלח מכתב אזהרה".

עכשיו שזה ברשומות, התחת מכוסה.

הביורוקרט יכול לנשום ולרווחה ולחזור להחדיר ולשלוף את העיפרון שלו מהמחדד השולחני.

המכתבים יכלו להיות פשוטים ואלגנטיים וענייניים (לידיעתך, נוצר עיכוב של יומיים בתשלום, תודה), אבל כמו כל דבר ביורוקרטי סמי-דמוקרטי, בשלב מסוים חייב הסירבול להיכנס לתמונה.

האשמה נעוצה באותו מגזר בחברה שאחראי לרוב הסירבולים והאי-נעימויות בחיינו: עורכי הדין.

ניקח לדוגמה את המקרה של מר א', שרכש ספר של ג'ון גרישם (שם בדוי). בפנים הספר צוין בפירוש שאין לעשות כל שימוש בספר או בחלק ממנו, לא להקריאו בפומבי, לא להשאילו, לא לצלמו, לא להפיצו באינטרנט וכולי. ככל שהטכנולוגיה מתקדמת, יש יותר דברים שאסור לעשות עם הספר, כך שהאזהרה ההבהרתית הולכת ומסתרבלת, ונראה כי בקרוב יעלה נפח הטקסט המזהיר על נפחו של הספר עצמו, שבמקרה של גרישם אינו מזהיר כלל ועיקר.

מר א' קרא את האזהרה, אולי אפילו את הספר, ובמהלך סיכסוך שכנים חבט את הספר בראשו של מר ב' (להלן, צד א'), שהתלונן במשטרה. עורך דינו של א' (להלן, צד ב') הביא לזיכויו על ידי שימוש בפלפול טכני: באזהרה לא נכתב במפורש שאסור לחבוט בעזרת הספר בראשו של מאן דהוא. אתם יכולים להיות בטוחים שמעתה יצורף לאזהרה המסורבלת ממילא גם המשפט, "ובשום אופן אין לעשות בספר זה שימוש ככלי נשק בסיכסוך שכנים או בכל סיכסוך אזורי אחר".

אם זה לא נשמע לכם מציאותי, דעו שבחיפה יש חוק עזר עירוני האוסר לנופף נחשים ברחבת העירייה. למה? כי מישהו עשה את זה פעם; חיפשו איך להעניש אותו, לא מצאו סעיף הולם, המציאו סעיף כזה, ומאז זה אסור לפי חוק, למקרה שמישהו יעשה את זה שוב.

אף אחד לא עשה את זה שוב.

כמו באזהרה הספרותית, שעוצבה מן הסתם על ידי עורכי דין, גם על הניסוח המסורבל, המגושם ומכסה התחת של מכתבי האזהרה, אמונים עורכי דין. וכמה שהמכתב עקמומי ופתלתל ומנסה לכסות את כל החורים האפשריים במכמורת הערלה של עורכי הדין, הם ושולחיהם יודעים שתמיד יצוץ איזה עורך דין נגדי, פרוטגוניסט שימצא פרצה בניסוח, ואז יישלח מכתב תגובה על מכתב האזהרה, גם הוא מעורך דין (להלן, בא כוחי), ומכך יש להימנע בכל מחיר, כי אפילו עורכי דין שונאים לקבל מכתבים מעורכי דין. ומי כמוהם יודע למה.

אז הנה בעיה חמורה: מצד אחד הם חייבים להפחיד את האזרח ככל הניתן, עד ירוקן בני מעיו בחרדה וישלם את חובו או יסדיר ענייניו במהרה, ומצד שני הם חייבים להתנצל אפריורי על האיום, מפני שאולי בטעות יסודו.

זאת הסיבה שאתם מקבלים הביתה מכתבים שמחולקים לשלושה חלקים, בצורה סונטה: מתק-זעם-מתק.

בחלק הראשון מתחנפים אליכם: "אדון נכבד" אומרת הכותרת, כאילו מישהו שם עליכם בכלל.

בחלק השני עושים עליכם אבו-עלי: "אם לא תשלם חובך עד תאריך (פה מופיע תאריך של שבוע קודם), רשאים מרשי ו/או באי כוחו המופרז להגיע לבית החייב, לנפץ רהיטיו, לשסע כריותיו, להוציא את עיניו, למרוט את ידיו, למעוך את רגליו, למלוק אוזניו, לקרוע אשכיו, לדרוך על בהונותיו, להרחיב ישבניו, ושאר פעולות מהוגנות המעוגנות בחוק זכויות הנושים התשמ"ד. אנו נבוא ונטלטל ונחרים ונפקיע וייבש רחם אמך".

בחלק השלישי עושים חרטות. כמו בכל קרב רחוב, תמיד מגיע שלב השמישהו-יחזיק-אותי: "אם בינתיים סולק החוב, ראה מכתב זה כמבוטל, ועמך הסליחה. אנא, המשך להיות לקוח שלנו גם בעתיד".

 

בחיבה ו/או משטמה,

מ. דה סאד, עו"ד

 

זוהי דלת – יש לנו דרכים לגרום לך לדבר (שפה זרה)

ידיעת שפה זרה היא עניין חיוני, במיוחד אם אתה נמצא במדינה זרה, או בהדר. תקשורת שוטפת עם בני המקום עשויה לעזור לך למצוא את דרכך למלון, לגלריה שבגללה נסעת לארץ הספציפית, לשגרירות, לרחוב החלונות וכולי.

פשוט שאתה חסיד של פרופילי אלומיניום, לא מסיבה אחרת.

ידיעת שפה זרה עשויה להציל את חייך במקרים מסויימים, ולהעשיר אותם במקרים אחרים. בבקרך במדינה זו או אחרת, תמיד יש משפט שנחוץ לבטא בקול רם וצלול, בשפת המקום ובמבטא מושלם. בטורקיה, לדוגמה, תמיד כדאי להכריז, "שואת הארמנים? לא שמעתי על דבר כזה, וגם לא ראיתי את 'אקספרס של חצות'". באיטליה תמיד תזדקקי למשפט, "תפסיק לצבוט לי בתחת!", ובישראל כדאי לדעת להגיד, "אני? דיברתי איתו? מכיר אותו? נמרודי איזה?"

אם אתם באמריקה, לעומת זאת, אפשר להיעזר רק בשתי מילים, שמשמשות את האמריקאים לתקשורת ברמות שונות. הצירוף הזה נכון לכל שעה ועת, לכל העשירונים, בכל הנושאים: Fuck you! זה קצר, ברור, ואפשר אפילו לבנות תסריט שלם לסרט אקשן סביב הטיית שתי המילים האלה, השטתן בזמן והדבקתן לקרובי משפחה של הנמען.

וגם אם אין בכוונתך לבקר במדינה זרה, תמיד יש משפטים שלמים שתשמח לדעת לדקלם בשפות שונות, כמו נניח, "אני אוהב אותך", או לפחות, "מה בחורה כמוך עושה במקום כזה?"

אבל, בניגוד לכל היגיון ולכל צורך אנושי, במקום לספק לנו את המשפטים החיוניים באמת, האנשים שכותבים את הספרים ובונים את הקורסים ללימוד שפה זרה, עסוקים בדבר אחד ויחיד: פתחים וריהוט. כן, זה משונה, אבל דבר ראשון שמלמדים זה שמות של פתחים ורהיטים: זוהי דלת, זהו חלון, זה שולחן. הדלת חוּמה, החלון גדול, השולחן כבד. הדלת שם, החלון כאן, השולחן מתחת לחתול (איכשהו, תמיד נכנס גם חתול לתמונה), כאילו מדובר בבקורס סבלוּת. נראה שכותבי הקורסים האלה ספונים בחדריהם, עסוקים אך ורק בסביבה המיידית שלהם, כמו קייזר שוזה בחדר החקירות, ולכן מפתיע מאוד שלא מופיעות שם שורות כגון, "החיים שלי משעממים. יש לי נזלת. הו – מוך!"

הרי איזו תועלת עשויה לצמוח לאדם שנוחת לראשונה בחייו במקסיקו, ואומר לנהג המונית, "הדלת אינה רחבה, אך התקרה נמוכה"? איזה קידום ישיג עובד שנפגש לראשונה עם מנהל חברה ביפן ואומר לו, "שלום, אני בבי"ס ללימוד השפה היפנית. בכיתה שלי יש חלונות גדולים מאוד"? הדברים האלה לא רלוונטיים לחיינו, עד כדי כך שאפילו בשפת אמנו, תהיה אשר תהיה, כבר 25 שנה שלא אמרנו, "הספר לבן וכבד".

נזכרתי בהקשר זה במקרה של אותו מילואימניק ביש גדא, שמואל מאירי, שטעה ותעה בדרכו בגדה. מכוניתו הוקפה קהל לינץ', והוא זעק לעברם "חראם! חראם!"

ככל הנראה, מילה בודדה זו הצילה את חייו. לו אני נקלעתי לסיטואציה הזו, בוודאי הייתי זועק "האדא איל באב", המשפט היחיד, לצערי, הזכור לי משיעורי ערבית – "זו הדלת". מי יודע, אולי היו פוטרים אותי מלינץ' על סעיף נפשי.

בכלל, אנשים עושים שימושים טיפשיים למדי בשפה. קחו לדוגמה את הסיפור האמיתי לחלוטין* על יוהאנס טריתמיוס, כומר ומכשף גרמני בן המאה ה-15, שתיקשר עם רוחות, או לפחות טען כך. הוא כתב אפילו ספר בו הסביר כיצד לתקשר עם רוחות, ספר שהוחרם מיד על ידי הכנסייה הקתולית, וזו גם הייתה הפעם האחרונה בהיסטוריה שבה נעשה שימוש במשפט "זו הדלת":

טריתמיוס: שלום אבי, כתבתי ספר על תיקשור עם רוחות.

אב הכנסייה: זו הדלת!

לאורך המאות, היו שסברו שהספר הזה צופן בחובו קוד, מסר מסוים שאינו קשור דווקא לרוחות. כבר בשנת 1676, יועצו של הארכיבישוף ממיינץ, וולפגנג ארנסט היידל, טען שהספר הוא קוד ושהצליח לפענח אותו, אבל גם היידל היה כנראה קצת טרליללי: הוא הצפין את הפתרון. לאחרונה פיצחו את התעלומה שני חוקרים, בנפרד. מסתבר שטבלאות המספרים המסתוריות שבספר הצפינו את המשפט, "השועל החום המהיר קופץ מעל הכלב העצל", שבלטינית מכיל את כל אותיות האלפבית.

טריתמיוס היה כנראה אביהם הרוחני של מחברי תשבצי ההיגיון. וכנראה גם היה מאוד משועמם. טוב, עוד לא הייתה אינטרנט, ואפילו איש מואר ורוחני כטריטמיוס לא יכול היה לנבא את פמלה אנדרסון.

מאוד אופנתי היום לדבר על הצופן התנכי: שיטה למצוא נבואות בין פסוקי התנ"ך. דמיינו לעצמכם, אם כך, שכל הספר הגדול והמפואר הזה, על כרכיו השונים, על האמונות והמסורות שיצר, הוא אכן צופן,  אבל אין בו שום חיזוי עתיד או נבואות גדולות או מסרים חשובים לאנושות – הספר הקדוש כולו מצפין את המסר הקצר,

"אני תקוע על אי בודד. משעמם לי. תכף נגמר הדיו.

"נא לדאוג לחילוצי בהקדם האפשרי, או לשלוח 1 פמלה אנדרסון, מה שיבוא קודם.

"הו – מוך!"

ארז אשרוב, שלהי המאה הקודמת

* אם קיימות כאן טעויות עובדתיות, אני מאשים את התחקירן שלי. בשנים האחרונות הוא עובד אצל יאיר לפיד

רשומות ישנות קודמות

%d בלוגרים אהבו את זה: