קום איל פוי

שני עובדי פיצרייה בבאר שבע נדקרו בידי חשוד שטען כי "הפיצה לא טעימה לו". במטבח הכלא נכנסו לכוננות.

באי הלא מיושב הנדרסון באוקיינוס השקט נמצאו 38 מיליון חתיכות של פסולת פלסטיק. הבוקר חזרו לארץ הישראלים שחגגו שם את ל"ג בעומר.

כמאה אלף איש לקחו חלק בהילולה הגדולה בישראל, במירון; כמאה אלף ישראלים השתתפו גם בהילולה הכי גדולה מחוץ לישראל, בבוקרשט.

אצל השכנים: אסד בנה משרפה ליד כלא שבו נרצחו אלפים. אסד בתגובה: זאת רק הרחבה של המקלחות.

ובאותו עניין, שר השיכון יואב גלנט, שגילה שהמקלחות חורגות מאחוזי הבנייה המותרים, אמר: הגיע הזמן לחסל את אסד. אני רק מבקש מכם לשמור את התכנית שלי בסוד, כן?

קבלן ושני עובדים הורשעו בגרימת מוות ברשלנות של פועל בניין בגלל שורת מחדלי בטיחות. שופט בית משפט השלום ברחובות גזר עליהם קנס של 5,000 שקלים, ושלושה-ארבעה חודשי עבודות שירות, במסגרתן הם יבנו תקרות פלקל.

ההצגה "אסירי הכיבוש", בבימוי עינת ויצמן, נפסלה מהשתתפות בפסטיבל עכו לאחר שראש העיר שמעון לנקרי וסגנו אדהם ג'מאל הסיקו שההצגה תוביל להסתה ולמתחים בין יהודים לערבים בעיר. אותנו הפתיע לגלות ש-א. תושבי עכו הולכים להצגות של הפסטיבל ו-ב. שיש תושבים יהודים בעכו.

הרשת החברתית ווטסאפ נקנסה על ידי בית המשפט באיטליה בסכום של 3 מיליון אירו לאחר ששיתפה מידע אודות המשתמשים בה עם חברת האם, פייסבוק. אחת מהסיבות להפסד במשפט: כתב ההגנה של ווטסאפ לא כלל דבר מלבד סמיילי קורץ.

לא רק ווטסאפ חולקת מידע: נשיא ארצות הברית דונלד טראמפ סיכן את חייו של מרגל ישראלי בשורות דאעש, כשסיפק לרוסיה מידע מודיעיני מסווג . בין השאר טראמפ חשף מי ירה בג'יי-אר, מי רצח את לורה פאלמר, הלשין לשחקן שמגלם את הזאב שכיפה אדומה מאחורי העץ, ולשחקנים שמגלמים נאצים שאנה פרנק בעליית הגג.

עוד מאותו אזור: לראשונה הוקם באמסטרדם בית בושת בניהול עצמי ובתמיכת העירייה. לנו יש כזה בירושלים.

ובאותו עניין: פיגוע המוני התרחש בפסטיבל הסרטים בקאן. מספר הנפגעים עוד לא ברור. כן, למרבה הצער הפאנצ'ליין שוב שייך לשרת התרבות שלנו, שהתחפשה השבוע למלחייה מ"היפה והחיה", וגרמה לי לחשק עז ולא אופייני לכבוש את הכותל.

עד כאן, בברכת בשנה הבאה בעיר שגוהצה לה יחדיו.

א"א

טיגריס. דרקון

נכון שיש לו לטיגרן המסיאן נטייה להתייפייפות וכמה אסתטיקות אי-סי-אמיות שאותי עשויות להטריד, אבל הקשיבו לטור-דה-פורס הזה שנקרא "הרשת" (10:04).

בתור התחלה חשבתי שעם הדיוק הזה הוא יכולה היה להיות חבר באנסמבל של סטיב רייך, ונראה שאני לא הייתי היחיד שנתקף באסוציאציה הזאת. אחר כך עלה על דעתי ששינויי הדינמיקה והמעברים מאגרסיה להנעמה מזכירים ארמני אחר, סרג' טנקיאן, מסיסטם אוף א דאון. עשרים שנים מפרידות ביניהם, אז ייתכנו השפעות. מצד שני, אולי זה קטע ארמני, אין (לי) לדעת. בין ההשפעות שהמסיאן כן מכיר בהן אפשר למצוא את המלחין הארמני הדגול אווט טרטריאן.

הדבר הבא שחשבתי עליו היה מטאליקה. כי השלישייה הפנומנלית הזאת היא גדוד קצב, מכונת ירייה, החץ של וויליאם טל ששוכפל באלפים לסרט של ז'אנג יימוּ. יש סיכוי שהמסיאן המציא את המטאל ג'ז, או הדבנגר ג'ז, או איך שיבוא לכן לקרוא לזה.

בקטע המסוים הזה, הרשת, הוא עושה מעין שוסטקוביץ', לוקח את המוזיקה הלאה, ואז עוד קצת, ומרים טיפה עוד, ומושך אותה אד אבסורדום מעבר לפסגה המשוערת, וברגע שאתה בטוח שזה נגמר הוא חושף עוד פסגה, ורק אז מניח לך לנשום, ובשלב הזה אין לך ברירה אלא לפרוץ בצחוק היסטרי של השתאות. זה מה שקרה לי, לפחות.

א"א

לגעת בכוכבים

בכנסת ישראל, חוק שעניינו שפה זכה לתמיכה רחבה מצד אנשים שרובם לא יודעים לאיית.

באותו עניין, מסתבר ששום חוק לא יכול לקבוע באיזו שפה ישתמשו אזרחי מדינה כזאת או אחרת, כך שכאשר מדובר על שפה רשמית, הכוונה היא לשפה בה משתמשים בממשלה של אותה מדינה.

משום כך אפשר להסכים שהשפה הרשמית של ישראל היא עברית.

לעומת זאת, השפות הרשמיות של בתי חולים ועסקי מזון שפתוחים בשבת בארץ הן רוסית וערבית

השפה הרשמית של דרום תל אביב – סודנית

השפה הרשמית של בתי הכלא – טורטית

ובאותו עניין: מרואן ברגותי נעצר לחקירה בחשד שגנב חומר מסווג, לאחר שהשתמש בטכניקות צה"ליות להחרשת ביסלי

באותו עניין: שני קברניטים נשלחו למאסר לאחר שהתגלה כי במהלך מטס יום העצמאות, שני מטוסי שמשון התחככו זה בזה.

רק אני מגורה?

נוסעת של יונייטד איירליינס התלוננה שדיילים הכריחו אותה להשתין בספל. מהחברה נמסר כי בכול שלב בטיסה יכלה הנוסעת המדוברת לשדרג לחבילת יונייטד טריפל: את משתינה בספל, גוררים אותך באלימות מהמטוס והורגים את חיית המחמד שלך.

רק אני מגורה?

במסגרת פעילות המשטרה לילדים, זכו הזאטוטים לראות הדגמה של וידוא הריגה במחבל ושיסוי כלבים בחשודים. בעיר אחרת, במסגרת פעילות השב"כ לילדים… היום, ילדים, קפטן אל"ף ילמד אותנו את השימוש בשוקר אנאלי!

רק אני מגורה?

בארה"ב פיטר הנשיא את ראש האף-בי-איי, ג'יימס קומי, בטענה כי "ביצע מעשי זוועה". קומי, בתגובה, עדיין מכחיש כל קשר ליצירת הסדרה סברי מרנן.

אני מקווה שביטאתי את זה טוב – אני לא טוב בעדות.

במזרח התיכון התגלו רבבות פריטים ארכיאולוגיים שאגרו חיילים פולנים; לצדם התגלו רבבות שקיות ניילון שאגרו הנשים שלהם.

מצטער, אבל אני מחוייב על פי רישיון לבדיחה עדתית אחת לפחות בשבוע.

בלונדון נעצר גבר שאיים על יהודים בסכין קצבים. תיקון: מוהל נעצר בלונדון. איזה אנטישמים…

הסדרה טווין פיקס חוזרת, ואיתה התירוץ "לא אדוני השוטר, לא דיברתי בטלפון, אני רק מקליט מזכר לדיאן. "דיאן משטרה עצרה אותי בכביש 22. את צריכה לראות איזה עצים יש פה! והקפה פשוט מעולה!"

מהדורת מבט האחרונה ברשות השידור זכתה לרייטינג הכי גבוה שהיה לערוץ מאז שידור המשחק של צסקא מוסקבה נגד מכבי תל אביב ב-1977, בזכות הבכי של גאולה אבן. כן, בכי בשידור חי היא שיטה מעולה להעלאת הרייטינג, ואם הייתם בוכים יותר בשנים האחרונות, אולי לא הייתם בוכים היום. זאת אומרת כן… הייתם בוכים… אבל בשביל הרייטינג.

רשימת ההישגים הנוספים שרשם השבוע ראש הממשלה – – – –

אנשים רבים עדיין לא מבינים מה זה תאגיד – זאת הדרך בה ירושלמים מבטאים את המילה "תגיד" – תאגיד, יש לך מאתיים שקלים?

מקווה שזה היה חיקוי טוב של ירושלמי; אני לא טוב בעדות.

אכן, עברו עלינו שבעה ימים של בוקה ומבולקה, אבל זה ייזכר בעיקר כשבוע שבו כולנו ענינו על השאלה המביכה "איך נהנית במירי רגב?" ולחצנו לה על הכוכבים.

סוּניק יוּת' או: מוֹאָב, סִיר רַחְצִי

מה רבא התקופה!

אזרחי העולם פוערים עיניים רוויות תקווה לנוכח השינויים המעודדים המתרחשים מדי יום ביומו. ריח תקומה נישא באוויר כמו ניחוח שקדייה פורחת. פעמי משיח נשמעים ואנשי הכפר הגלובלי מצטופפים להתחמם באורה הדמוקרטי של מדורת השבט, לנצל ימים אחרונים של צינה טרם בוא הקיץ.

[כמובן, הציניקנים יטענו שפעמי משיח או לא, עדיף להתחבא בעליית הגג עד שנדע את כל העובדות, ושבכלל לא מדובר במדורת שבט אלא באינתיפאדת הצתות, אבל כולנו כבר למדנו שאסור לנו להתייחס ברצינות לכותבי הפוסטים של מחרחרי הקיטוב מירושלים.]

הנה! ראו איזה נס גדול התרחש אצל שכנתנו הסורית המיוסרת, עת זקף העיט האמריקאי את ראשו ושאג – עד כמה שעיטים כשירים לשאוג – והפגיז במלוא כוחו אך במתינות רצועת אספלט ששימשה את כוחות הרשע להזניק מטוסים. האח, איך נרטבו נוצותיו של האריה הסורי, ואיך קיפל הדב הרוסי את זנבו בין רגליו והמה.

עד כמה שאריות מנוצים ודובים מקפלים זנב, הכוונה. והומים.

[כמובן, חובבי הקונספירציות – והלגליזציה – יטענו שזה סתם תכסיס שנועד להסיר מטראמפ את החשד שהוא שוכב עם פוטין ומפוטין את החשד שנמאס לו לתמוך באסאד, ושממילא פוטין ביקש מאסאד מבעוד מועד לפנות את האזור ממטוסים כדי שלא ייגרם חלילה נזק לרכוש, ושמצד שני ההתקפה ששימשה עילה לתקיפה האמריקאית פוברקה כולה על ידי רוסיה כדי להפליל את אסד כדי להפסיק לתמוך בו בתיאום עם ארה"ב ועל מנת לחזק את יחסי שתי המעצמות שצריכות כרגע לבסס את מעמדן מול סין וצפון קוריאה ולמי אכפת בכלל מהחור המזרח-תיכוני הזה שנקרא סוריה גם אם הנופים שלו יותר מרשימים מאלה של ישראל, כפי שיודע היטב כל מי שישב למעלה מחצי שעה במוצב ברמת הגולן? וזה עוד לפני שנציין את העובדה שרמת הגולן שהיא שלנו מעתה ועד עולם והעם איתה הייתה פעם של הסורים ושהיא האזור הכי יפה בארץ, כך שאיך שלא תהפכו את זה סוריה יותר יפה מישראל.

איפה הייתי?

אה, כן, אל תתייחסו ברצינות אל ההזויים האלה מהשמאל הקנבינואידי.]

בכול אופן, אחרי הבעת עמדה כל כך תקיפה של ארה"ב, קשה שלא להרגיש אופטימיות עזה. יש לנו אבא. יש לנו שריף. יש מבוגר אחראי.

להזכירכן, קוראיי, האומה האמריקאית התעוררה לפעולה עקב שימוש שעשו אנשי אסאד בנשק כימי. זוועה, אין מה להגיד – אנשים מתים כאילו ריססתם עליהם סנו קוטל יתושים. מחריד! לא אנושי!

כי הרבה יותר אנושי, נניח, להפיל על אנשים פצצות שיאיידו אותם מעל פני האדמה, או לירות עליהם קליעים שיחצו אותם לשניים, או להטמין עבורם מוקשים שיפזרו אותם לכול הרוחות, או לקבור אותם תחת טונות של בטון מופגז כך שלא ייראו יותר לעולם, או לשלוח חייל לחפש חלקים של חבריו על ציר כזה או אחר.

זה הרבה יותר אנושי.

נכון, את כל צורות הקטל האלה – ועוד רבות מספור – המצאנו אנחנו, כך שכולן לגמרי אנושיות, ויחד עם זאת חלק מהן נראות לנו לא אנושיות. יש פה איזו סתירה, ברור, אבל ככה כנראה עובד המוח הלא לגמרי מעוצב שלנו – באופן סותר. אולי מפני שהוא בנוי משני חלקים שמחוברים באמצעות שלייקעס.

לטעמי, אם זה הביטוי ההולם, נשק כימי הרבה יותר אנושי – אתה נשאר שלם; יש מה לראות. אולי ההבעה על הפנים מעט חריגה, אבל היי – מעטים מתים עם חיוך של ברט ריינולדס על הפנים.

אבל אולי זה מה שמטריד את הרוב בעניין הנשק הכימי: השלמות. זה שמשהו מת נראה די דומה למה שהוא היה כמה רגעים לפני זה. שלא היה תהליך של דרדור או גריעה. רגע אחד חי ובריא לכאורה, רגע אחרי מת ונראה בדיוק אותו הדבר, למעט הקצף בזווית הפה. האימה!

משהו פה לא מסתדר לנו.

וכך קורה שהמסר של העולם המוסרי לעולם הנקלה הוא כזה: יש לכם רישיון להרוג מאות אלפי אנשים בכול שיטה שנראית לנו לגיטימית וכוללת אבק שריפה. אנחנו רק נעמוד מהצד ונצקצק. אבל אם תחסלו שלושה אנשים באמצעות סנו ג'וק 2017, ראו הוזהרתם…

אבל למה להיות שליליים, כשאפשר לבחון את ההישג האדיר השני של חברתנו הגדולה מעבר לאוקיינוס: הטלת הפצצה המכונה "מואב" על עיר נמלים אפגניסטנית.

מואב היא לא סתם פצצה, אומרים לנו – היא האמא של כל הפצצות!

הבה נתחיל מהשם. מואב. באנגלית זה נוטריקון של Massive Ordnance Air Blast. כמוכם, גם לי אין מושג מה זה אומר, אבל זה א. מרשים ו-ב. מדביק שם קליני ואקדמי-למראה לנשק להשמדה המונית. שם הרבה יותר הולם יכול היה להיות "הבומבה שתזיין לכם את האמא", אבל אז הייתה מתגלה הכוונה האמיתית, או יותר נכון היצר שמסתתר מאחורי ההישג המדעי, והרי המוח בשלייקעס לא מעוניין לחשוף את טיבו האמיתי. חוץ מזה, הנוטריקון של "נזיין לכם ת'אמא" יהיה נזל"ת, וזה לא בדיוק החומר ממנו עשויים חלומות הבלהה של הטרוריסטים, למרות שכולנו יודעים שזה יכול להיות מאוד לא נעים. השפשוף של הנחיריים וכולי…

ולמה האמא של כל הפצצות? הרי כרונולוגית וטכנולוגית, אם נקבל את העובדה שהיא הכי גדולה ומפותחת מכולן, היא הבת של כל הפצצות, לא האמא. (אולי זאת הבת של כולנו? לא, בואו נרד מזה) ולא סתם בת, אלא מוטציה גנטית. ואיך קורה שאמא או בת עוטות צורה כל כך פאלית? פאלוס ענק צונח מהשמיים לחדור לתוך מנהרות… יותר פרוידיאני מזה אין. אני די בטוח שאלה על הקרקע לא זעקו, "הצילו! האמא של כל הפצצות נוחתת עלינו", אלא יותר משהו בסגנון, "חרא! הדילדו הענק הזה יקרע אותנו כמו שליצן חצר קורע מסכות מעל הצביעוּת!"

כמובן, אני יוצא מנקודת הנחה שמדובר בפעיל דאעש שקרא קצת שייקספיר.

הלאה. את עניין השם כיסינו. עכשיו, למה פתאום החליטו האמריקאים להשתמש בדבר הזה לראשונה אי פעם דווקא עכשיו ודווקא שם? טוב, מובן מאליו – הייתה לזה מטרה מבצעית! דברים כאלה לא נעשים סתם ככה, אז אל תקשיבו לכול החכמולוגים שינסו למכור לכם שמאז שהפצצה הזאת נוסתה לראשונה ב-2013 עוד לא בדקו אותה בתנאי שטח, ושבכול מקרה תאריך התפוגה שלה היה על סף פקיעה, ושמעבר לכול זה יש להם משהו חדש ומבהיל עוד יותר, ושאת מואב קשה מאוד למכור למדינות באפריקה או במזרח התיכון, בגלל המחיר, אליו נגיע אחר כך.

למרות ש… היי… זאת דרך מאוד מהירה לקדוח נפט!

אז… דיברנו על השם (אטימולוגיה), דיברנו על הסיבה (רציו), אז אולי הגיע הזמן לכמה נתונים טכניים (שיעמום). מואב מכילה 8,164 קילוגרם של חומר נפץ. רדיוס הפיצוץ שלה הוא 1.5 קילומטר, העוצמה של הפיצוץ שווה ל-11 טונות של טי-אן-טי [להדיוטות: חשבו על קפצון. עכשיו נסו לדמיין את האקדח לתוכו מכניסים את הקפצון. ועכשיו נסו לדמיין את המדינה בה יוצר האקדח מדלגת לכם על הראש עם כפכפי בירקנשטוק]. אורכה תשעה מטרים ורוחבה מטר אחד [להדיוטות: אלה רק שמועות; אני אנושי]. משקלה: 9,500 קילוגרם [להדיוטות: המשקל הכולל של משפחתכם ומכוניתכם בדרך חזרה מארוחת החג. כן, כולל משלוח הגפילטע של דודה מיקי].

בקיצור, הדבר הזה עושה יותר רעש ונזק מתכנית בהנחיית ארז טל.

אבל גם אם נשים את כל זה בצד, אני חייב לחשוב על העניין הכספי. העלות. כמו כל יהודי טוב.

ראו – מחירה הצנוע של הפצצה המדוברת הוא 16 מיליון דולר. חתיכת מחיר בומבסטי, אם זה המונח ההולם. ומאחר שהיא לא נמכרת בסטימצקי, אין מבצעים. כמובן שכשמדובר בדיני נפשות לכסף אין מחיר, אבל חשבתי לרגע על התוצאה של ההפצצה. התנובה. התשואה. 36 אנשי דאעש נהרגו בהפגזה הזאת. וזה עלה 16 מיליון.

לי זה נראה מחיר קצת מוגזם לחיסול 36 אנשים, גם אחרי הזדכות מול מע"מ. אני מכיר לא מעט מתנקשים שהיו עושים את זה בחצי המחיר (הנחת כמות) ואחרי זה פורשים לנצח, כך שמעבר ליתרונות המובנים מאליהם, גם לא היו מתפוצצות יותר מכוניות בנתניה. הנה – ככה אפשר להרוג שתי ציפורים ב… לא, נרד גם מזה.

בכול אופן, מה שאני מוכן להציע לאמריקאים הוא משהו כזה: בפעם הבאה שבא לכם לחסל 36 אנשים בקצה השני של העולם, עשו טובה ותנו לי את הכסף. הדיל הוא כזה: אתם חוסכים נסיעות, שעות מנוע של המטוסים, דמי פיתוח פצצה בסך 314 מיליון דולר. ואולי זה זניח בעיניכם, אבל גם חיי אדם.

אני, מצדי, לוקח עשרה אחוז עמלה – בבלעדיות, יש להדגיש – ויורד עם מה שנשאר מהמזומנים לתוך מנהרות אפגניסטן.

האמינו לי – אם אני מציע לפעיל דאעש ארבע-מאות אלף דולר כדי לצאת מהמנהרה, ייקח לו בדיוק שתי דקות להתגלח, להשתין על תמונה של אבו בכר אל-בגדאדי, ולהסתלק לכול הרוחות. בחיוך.

אחרי שיניח תפילין, כמובן.

א"א

החייל המוסרי ביותר בעולם

כשראיתי את מל גיבסון מתראיין אודות הסרט החדש שלו, גם שמחתי שהוא חזר לעבוד, וגם התפעמתי מהסיפור. כשיצאתי מהסרט שלמרבה הדאבה נקרא בעברית "הסרבן" (אני נוטה לסבור שזאת הסיבה שראיתי אותו באולם קולנוע קטן), עדיין שמחתי והתפעמתי.

מל גיבסון מביים אקשן בצורה שרידלי סקוט יכול רק לחלום עליה – אולי אפילו זה לא – והפעם יש מה שאין אלא להגדיר "שירה בתנועה", עם פעלולנים ותנועות מצלמה בכוריאוגרפיה שקשה להבין איך בוצעה. גם החלק הלא-מלחמתי הפותח את הסרט, שבו אנחנו מתוודעים בחיוך תמידי אל נעוריו של דזמונד דוֹס, עשוי היטב, יציב, ואפילו עושה שימוש לא רע במוזיקה, מה שלא ניתן להגיד, לדוגמה, על זוועה מוערכת כמו "ווסטוורלד".

אין פה מעבר חד מחייו הפסטורליים-אך-מוכי-טראומה של דוס ישר אל שדה הקרב, משום שלטירונות ולהכשרה שלו יש תפקיד משמעותי בעלילה. אבל דווקא החלק המהותי הזה מהווה את החוליה החלשה, לא ממש באשמתו: ההשוואה עם "פול מטאל ג'קט" של קובריק בלתי נמנעת, ועם כל ההערכה שאני רוחש לווינס ווהן בזכות "בלש אמיתי", הוא פשוט לא מסוגל להחזיק סרט הזנה ל-ר. לי ארמי, וגם אם התסריטאי סיפק לו ירידות משעשעות על הטירונים, על הפסגה של פמ"ג כנראה בלתי ניתן להתעלות, וממילא אנחנו מהדור שידע את "קצין וג'נטלמן".

אם עוד לא נתקלתן/ם בסיפור, זאת התמצית: דוס התגייס מרצונו לצבא ארצות הברית במלחמת העולם השנייה, למרות שיכול היה לקבל דחייה מתמשכת משום שעבד במפעל ספנות שתמך במאמץ הצבאי. אלא שלדוס היו עקרונות, והוא סבר שזה רק הגון להתגייס בשעה שכזאת. מצד שני, אחד מהעקרונות הכי בולטים שלו היה "לא תרצח", כך שהוא סירב לגעת בנשק. כשכולם יצאו למלחמה כדי להרוג, הוא יצא למלחמה כחובש, להציל חיים. הצבא קרא לזה "סרבן מצפון," ואילו הוא הגדיר את זה "משתף פעולה מטעמי מצפון".

השורה התחתונה: האיש יצא לקרב, לאחד משדות הקטל הכי נוראיים שהיו אי פעם, לא חמוש.

קאט לשדה הקרב. אנחנו כבר יודעים שלמל גיבסון אין בעיה עם קרביים שפוכים, וזה בערך אחד הדברים הראשונים שאנחנו רואים בחלק המלחמתי של הסרט. זוועות לא חסרות פה, אבל את הזוועות האלה כולם מכירים. זה גם לא אמור להפתיע, במיוחד לאור העובדה ש-Hacksaw Ridge, בתרגום חופשי "רכס המסור", זכה לכינוי כי חלק ניכר מהחיילים האמריקאים שעלו עליו שלמים גמרו בשני חלקים.

אבל הפעם האכזריות האבסורדית וחוסר התוחלת של הכול הן רק הרקע להתנהלות של דוס (ואני נמנע בכוונה מבדיחות זולות על היתרונות שבגיוס דוסים לצבא), שכאמור נכנס לתופת הזאת בלי נשק. רווי בפנאטיות דתית מיטיבה, האיש הבלתי נתפס הזה נשאר על הרכס למשך 12 שעות אחרי שכול חבריו החי"רניקים החמושים נסוגו, ושלה משם 75 פצועים, שאלמלא הוא היו נשארים שם למות.

12 שעות בשטח אויב, בלי נשק, עם פד גזה ומורפיום.

זה פחות או יותר הדבר הכי מטורף ששמעתי אי פעם (קחו בחשבון ששמעתי את קצב נואם להגנתו), וזה קרה באמת. חייל בודד, שחיף דרבי צדוק, בלי אולר, בשטח אויב, תחת הפצצות ואש צלפים (גיבסון לא הכניס את הקטע שדוס חטף יריית צלף שריסקה לו את הזרוע, כי חשב שהקהל לא יאמין), חילץ 75 פצועים. בכוח האמונה. [טריוויה: הוא טען שחילץ חמישים, הצבא טען שהיו מאה, אז הם התפשרו].

זאת אפילו לא גבורה. זה חסר הגדרה מילונית ובדיוני. זה הופך כל מיתוס על גבורה צבאית לזניח, חותר תחת המושג עצמו. האיש לא הרג איש במלחמה, ובזכות זה שהלך נגד הזרם אבל בעקבות עקרונותיו, הפך לגיבור המלחמה הכי פראי שיש.

אנדרו גארפילד, שלהבנתי היה ספיידרמן עד לאחרונה, מתלבש מעולה על התפקיד; טרזה פאלמר יפה כמו חטא, ולצערי זה אפילו לא החטא שלי; יוגו וויבינג טוב בתפקיד אבא דוס; בסאם וורת'ינגטון תמיד נהדר לצפות; ולוק ברייסי שובה. אחד הדברים הראויים בסרט הוא שהמפקדים והקצינים לא מתוארים כסתם סדיסטים ו/או מרובעים, אלא כאנשים מורכבים שמנסים לפתור דילמה צבאית סלאש אנושית.

זה סרט נהדר, בלתי נשכח, מעורר מחשבה, שמן הסתם יקטוף פרסים רבים, במיוחד עבור גיבסון, גארפילד והפעלולנים. אבל בהיותי קטנוני, שני דברים הציקו לי במיוחד.

הראשון היה האחרון: הקטעים הדוקומנטריים הנספחים לסרט אמנם מספקים את הסיומת שאסור היה להגיש בצורת כיתוב או סצנה מנופחת של הענקת עיטור, אבל מהווים אנטי-קליימקס בפני עצמם. אין להם מקום במיקומם הנוכחי, וצריך היה להעביר אותם אל אמצע הקרדיטים, או לבונוסים בדי-וי-די.

הדבר השני והמהותי היה רשת המטען שהחיילים מטפסים עליה כדי לעלות לרכס. זה פשוט הוציא אותי מדעתי. נכון שזה מאוד סינמטי ואפילו סימבולי כשלוקחים בחשבון את הצד הדתי ו/או הסיזיפי, אבל אין שום היגיון בדבר הזה. גם אם החיילים היו נאלצים לטפס בכול הסתערות, מה מנע מהיפנים לחתוך את הרשת, או להשליך עליהם רימונים, או סתם לירות עליהם מלמעלה, או להפגין זיקה לימי קדם וסתם לשפוך עליהם שמן רותח, או במקרה הכי אכזרי שניתן להעלות על הדעת, להקניט אותם במבטא צרפתי?!

וגם אם כל זה לא היה קורה, איך כל הסיוע האווירי והימי לא העיף את הרשת הזאת לקיבינימט?

בהיותי נוקדני עד טמטום ואובססיבי לגבי דברים שאין בהם כל תועלת לחיי, יצאתי לחקור את הנושא. מסתבר שאכן הייתה רשת דומה בקרב הוא, רק שהיא הייתה הרבה יותר קצרה, צרה ופחות מרשימה, ושאחד משלושת החיילים שהתנדבו לטפס על הרכס ולתלות אותה היה דוס, מה שאולי מסביר את הצגתו כעז הרים באקספוזיציה בסרט.

אלא שסרט הוא סרט, דרמה היא דרמה, ולפעמים חייבים לבחור בחירות אמנותית אפילו כשבאים לתאר משהו חסר תקדים, כדי להעצים מצד אחד, ומצד שני לא להפריז (ע"ע הצלף והזרוע).

אזהרה: ספוילרים שאינם באמת ספוילרים.

כך קרה שגיליתי שהמשפט הצבאי לא התרחש, כך גם ההברזה הכפויה מהחתונה, שאביו של דוס איים באקדח על דודו ולא על האמא (שהייתה נוכחת), שסמייטי לא היה קיים באמת אלא מהווה הלחם של כמה דמויות, שלמרות שזה נראה כמו הפרזה דרמטית החיילים אכן חיכו שהוא יגמור להתפלל ואכן דאגו להשיב לו את התנ"ך שאיבד כשנפצע, ושחייו של דוס אחרי השיחרור היו רחוקים מלהיות נעימים, כך שמי שקיווה לתגמול אלוהי – או אנושי – יתבדה.

דוס קיבל את עיטור הגבורה מידי הנשיא טרומן, אבל יצא מהמלחמה עם 90 אחוז נכות. לפני אוקינאווה הוא היה בפיליפינים, חטף שם שפעת שגזלה ממנו בסופו של דבר ריאה וחמש צלעות, וזה בנוסף לקליע הצלף שריסק את זרועו ולרימון שריסק את רגלו. הוא התקיים בקושי, עבד חלקית במיני משרות, ואילו אשתו עבדה במשרה מלאה, חלתה בסרטן השד, ואז מתה בתאונת דרכים כשהוא הסיע אותה לבית חולים.

 א"א

לקריאה נוספת

תנו ל-Army לנצח

הראשון לזהות חמקן

לארה"ב יש נשק סודי להפלת משטרו של סדאם חוסיין. שיחה עם דובר הפנטגון

 

שלום רב לך אדוני ותודה שהסכמת להתראיין עבורנו. השאלה הראשונה והמתבקשת היא מדוע אתם עומדים לתקוף את עירק?

– משום שיש להם נשק להשמדה המונית והם מהווים סכנה לכל האזור.

אבל הם טוענים שאין להם.

– אנחנו לא מאמינים.

גם פקחי האו"ם לא מצאו שם כלום.

– גם להם אנחנו לא מאמינים. הם פציפיסטים.

סדאם טוען שהוא פותח את שערי מדינתו למבקרים זרים באשר הם ולביקורת בינלאומית מכל סוג.

– לו אנחנו בטח לא מאמינים.

אבל אם אתם לא יודעים איפה נשק ההשמדה ההמונית שלו, אילו מטרות תתקפו?

– את השאלה הזו תפנה למודיעין. לא בסמכותי לענות.

אז בכל מקרה תתקפו?

– בוודאי, בכל מקרה, גם אם אין לו נשק להשמה המונית.

אז מה בעצם מטרת התקיפה על עירק?

– להפיל את סדאם. הוא מעצבן אותנו.

את זה בדיוק ניסיתם לעשות לפני עשר שנים ולא הצלחתם.

– כן, אבל הפעם יש לנו נשק שלא היה לנו אז.

כמו מה?

– יש לנו פצצה מאוד-חכמה, יותר מזו שהייתה לנו פעם, כל כך חכמה שמסוגלת לנהל שיחה עם ירון לונדון. וחוץ מזה יש לנו חמקן חדש שיודע להתחמק אפילו מחמקנים.

ולמה זה טוב?

– עוד מוקדם להגיד. העלינו שניים כאלה לאוויר לטיסת ניסיון, והם נעלמו. הם חמקו לנו מהרדאר.

אז למה הטייסים לא הנחיתו אותם?

– כי הסתבר שברגע שהחמקן באוויר, לוח הבקרה בתא הטייס חומק מעיני הטייס. קצת מתוחכם, העסק.

אז איפה הם עכשיו? הם עשויים להתרסק בכל רגע!

– לא, הם במצב של טייס אוטומטי, והטייסים עצמם ניזונים מפלנקטון.

אבל פלנקטון זה בים!?

– אז הם התרסקו לאוקיינוס, למה אתה נטפל לפרטים? התנאי שלי להתראיין היה שזו תהיה שיחה עניינית, אז אל תתחיל.

טוב, סליחה, אז חזרה לסדאם – למה דווקא הוא?

– כי העם שלו סובל בגללו. סבל איום ומר.

נכון, אבל יש עוד הרבה שליטים כאלה ומדינות שהאזרחים בהן סובלים. באפריקה מתים מדי יום אלפי נשים וילדים ממחלות וממעשי טבח המוניים.

– כן, אבל לאפריקה אין נפ… איןנפ… אינפ… אין איפה להפציץ אותם ואין תשתיות להרוס – הכל ממילא הרוס ותשתיות אין.

אבל הרי אמרנו שגם בעירק אין לכם איפה להפציץ.

– יש, יש, יש ויש! אנחנו נמגר את שלטון הרשעים!

אבל ברור לך שימותו אזרחים תמימים, ילדים, נשים וזקנים וסתם אנשים שגויסו לצבא העירקי או נקלעו לשירות שלא לטובתם, ובמקרה הטוב רק עשרה אחוז מהאנשים שתהרגו בכוונה או בשוגג יהיו משרתים של כוחות הרשע העירקי.

– טוב, זה הקורבן שהעם העירקי חייב להקריב על מנת להפסיק את הסבל שהוא חווה תחת שלטונו של סדאם.

כלומר, העם העירקי חייב למות כדי להפסיק לחיות בסבל?!

– אתה שוב מתחיל?!

טוב, סליחה, אז בוא נפנה רגע לעניין הישראלי. במערכה הקודמת הצלחתם להשמיד את כל משגרי הסקאד של עירק?

– כן, ברור. חוץ מאלה שהצליחו להתחמק מאתנו.

אז כמה יש להם היום?

– בדיוק כמה שהיה להם אז.

והפטריוטים שלכם יגנו עלינו מפני הסקאדים?

– כן, בוודאי. יגנו עליכם. או אולי יפלו עליכם, אני לא זוכר בדיוק, אין לי פה את הניירת הדרושה.

טוב… נחזור רגע לעניין של סדאם. הרי ניסיתם בזמנו לחסל אותו ולא הלך, אז למה אתם מאמינים שהפעם תצליחו?

– כי אם הפצצה המאוד-חכמה-ירון-לונדון תיכשל, ואם לא נצליח עם החמקנים-מחמקנים, יש לנו נשק יום הדין שאנחנו עוד לא חשפנו, משהו שמולו לא יהיה לסדאם סיכוי, משהו שלא היה לנו לפני עשור.

פריצת דרך טכנולוגית?

– לא, לא, אנחנו שוקלים לשלוח לשם את יגאל עמיר.

 

ארז אשרוב, אוגוסט 2002

שיר פרידה

התקליט החדש של ואן דר גראף עיצבן אותי בהתחלה, מהר מאוד איבדתי אליו סבלנות, אבל מתישהו הוא התחיל להטיל עליי את הכשף שטוו סביבי ודג"ג ופיטר המיל לעיתים קרובות בעבר.

זאת גם לא ממש הייתה אשמתו של התקליט שקמתי עליו: אין זה העוול של המיל שאני שומע אותו מזה כמה עשורים ומכיר היטב את דרכיו ותפניותיו ויותר מדי דברים נשמעים לי דומים ל ומזכירים את ומנוסחים כמו.

זאת הייתה אשמתי.

ובהתאם, חלק ניכר מהתקליט עוסק באשמה, בנבירה בעבר, בחרטה, בשיפוט, בספקות. "יש לי מזכרות שווא מחיים שלמים", אומר המיל, ומתייחס באותה הצורה גם לזיכרונות עצמם, שנישאים על כרעי תרנגולת חסרת ודאות: "הכול היה רהיטות, או שאולי רק מילים ריקות?", ובמקום אחר: "אוי לא! כנראה שאמרתי כן!"

בגיל 68 פיטר המיל אולי עושה חשבון נפש, אבל הקול שלו חזק ומרשים כתמיד, משהו שרק מעטים יכולים להתחרות בו, אם בכלל. הוא מושלם בקטעים היותר מלודיים ורומנטיים (באין הגדרה יותר הולמת) בטיבם, וכמובן שכך גם ברגעים בהם הוא שואג.

עם זאת, התקליט כולו נע באזור ביניים שבין בהילות ואנרגיה ממותנות, לבין שלווה מתוחה, כך שהשאגות אינן מרעידות ג'ונגלים. נכון שיש כאן את כל המאפיינים העצבניים של וד"ג, אבל הכיסוח מעודן, מה גם שחסרונם של הסקסופונים של דייויד ג'קסון ניכר.

את הצד השני פותח הקטע הכי מרשים בתקליט, "אלפא ברלינה", שיר מסע במכונית, שיר נעורים חדורי תקווה וגדושי אפשרויות. זה אפי ורגשי ומידבק.

גם השיר הבא, המהפנט, "חדר 2010", מעלה זיכרונות (כנראה) מסיבוב הופעות, וגם הוא נובר בזיכרון, וכמו קודמו מתאר מצב, ולא מערער על העבר והשלכותיו על ההווה כפי שעושים שירי הצד הראשון, המילוליים במיוחד.

"כמעט המילים" שוב חוזר אל מחוזות הפקפוק, ואל נושא הכישלון להתנסח, שהמיל דש בו אינסוף פעמים. השיר האיטי מסתיים בפרץ אחרון של להט, שבסוף דועך.

ואם כל זה יוצר מעין תחושה של תא וידוי, הקטע האחרון, GO, נשמע כמו מזמור וחותם את האווירה המלנכולית ששורה על התקליט:

"זה העניין, אמצהו ללב. עשית חיים, נפטרת מהתסכולים. / הגיע הזמן לעזוב, לסגור את הדלת. אתה לא מסוגל להאמין שרצית יותר מזה, פחות או יותר, הכול לטובה בסופו של דבר הכול מאחוריך. / זה העניין: ככול הידוע לך, הגיע הזמן להרפות".

האם זאת פרידה של המיל והלהקה מעולם המוזיקה, או שזה פשוט תקליט קונספט? נחכה ונראה.

 

תצוין לטובה גם העטיפה הממזרית. שלושת חברי הלהקה עומדים בפתח מתחת לכותרת, "נא לא להפריע". אבל החיים לא מזמנים לך מה שאתה מבקש – ההשתקפות שלהם רוטטת, מופרעת.

 

א"א

רשומות ישנות קודמות

%d בלוגרים אהבו את זה: