קורותיי בסמטת וִיסְטֶרְיָה

אתה לא יודע שזה קרון בלי שיחות?!

"אפשר להוריד את הווילון?" שאלה האישה שישבה מולי ברכבת, כבר בתחילת הנסיעה.

"אני מניח שעד גבול מסוים," עניתי ברטינה סמויה, כי לרוב אני אוהב לבהות בנוף; זה נותן לי רעיונות.

"הנוף הזה לא השתנה כבר חמישים שנה," היא נימקה בחוצפה נימוסית תוך שהורידה את מגן השמש.

"אבל העיניים השתנו," אמרתי בתקווה שלמשפט הזה באמת יש את העומק הפילוסופי שייחלתי לייצר.

עכשיו שהנוף נחסם, חזרתי לקרוא ב"מכונת הזמן" של וולס, שם גיליתי מילה חדשה, frugivorous, שמשמעה בעל חי שניזון בעיקר או רק מפירות. מדי פעם הפגתי את הספר בצפייה במסובים, שכולם היו שקועים בעולמם, חוץ מהאנגלוסקסית שישבה אלכסונית אליי, שאולי לא ארזה את עולמה לנסיעה: מְמַסֶּכֶת הנוף מולי והקשישה לשמאלי קראו עיתון, צעיר בספסל הסמוך הקיש במרץ על מנענעי המחשב שלו והפיק רעש שלא היה מבייש את לירוי אנדרסון, הגבר הגמלוני לצדו מילא תשבץ (עיקמתי אף בסנוביות), עוד בחור עם מחשב חבש אוזניות בגודל גלגלי הרכבת, והייתה גם בחורה שנבלעה לתוך הסלולרי שלה, שכמו אלה של רובנו, היה מחובר לאינפוזיה.

לקראת סוף הנסיעה צלצל הטלפון שלי. עניתי ואמרתי היי לאבי, בשקט, כהרגלי.

צוררת הפנורמות ובעלת המבטא התנפלו עליי בזעם מאופק: "זה קרון שקט!" אמרה הראשונה; "לא שמת לב שאין פה שיחות?" התרעמה השנייה.

ואכן, פתאום התחדדה בי ההכרה שהאנשים האלה היו יותר מדי שקועים בעולמם, כמעט כאילו נדדו מדומייה לדּוּמָה. שתי האסוציאציות הראשונות שלי היו "ביטלג'וס" ותור לגינקולוג (לא שאי פעם ישבתי בתור לגינקולוג, אבל אני מנחש; מצד שני לך תדע – אולי בכלל אין תור לגינקולוג ואני פשוט חושב על הסרט "קָלְמוֹ"; בנוסף, אני מתאר לעצמי שאם אני היית יושב בתור לגינקולוג, בטוח היה משתרר שם שקט מתוח. אבל רגע, אני סוטה, איפה הייתי? אה, כן:) מסתבר שבימינו, כשאתה קונה מקום שמור, אתה משלם גם על שקט.

מה שכמובן לא מנע מהסקסונית לנהל חמש דקות של שיחה קולנית במיוחד עם מכרה שנעמדה ליד דלת הקרון ("אני תמיד קמה מוקדם מדי"), עד שעצירת הרכבת גאלה אותי מייסוריהן.

החלטתי שבדרך חזרה אסע בקרון של אנשים חיים.

 

משם, כמו סוס, הביאו אותי מסעותיי לצהלה.

ישבתי בבית קפה שנקרא "ביתא", וצפיתי בשלווה הקטטונית שנפרשה למול עיניי. אנשים שקטים, דירות צמודות קרקע שבוודאי גורמות לסוכני נדל"ן לרייר בהקיץ, פיסת דשא, שני חתולים דשנים והקשישוּגֶרית שלהם.

אני לא יודע מה כל כך מיוחד בצהלה, אבל יש לה פארקים המיועדים רק לתושביה וחברת שמירה משלה, "כלבי אשמורת" – ואכן ראיתי איש שמירה מסתובב עם כלב זאב שהיה מצויד במחסום ובידית נשיאה.

הדבר היחיד שעשוי היה לרמז שהמקום הפסטורלי הזה טומן בחובו פוטנציאל א-לה טווין פיקס או עקרות בית נושאות, היה שלמרות הכול קישטו את הדשא שתי ערימות קטנות של גללים שרימזו שמשהו רוחש מתחת לפני השטח.

המחירים בסופר של צהלה, אני חייב לציין, זהים לאלה שבסופר שלנו, ולדעתי זה מעוות, כי רק הגיוני שאם זה מקום כל כך נהדר, האנשים המיוחדים שגרים שם יכולים להרשות לעצמם לקמבן מחירים זולים יותר, ומצד שני אם הם ברמה סוציו-אקונומית כל כך גבוהה, הם בוודאי יכולים להרשות לעצמם לשלם יותר. אבל כמו כולם?!

 

בדרכי האבלה לצאת מצהלה ראיתי בלונדינית עם זוג רגלי אובליסק מתארכות. כבר עמדתי לרדוף אחריהן, אבל אז נגלתה לעיניי שחומה שרגליה האולימפיות בהקו כדולפינים, ומרוב בלבול מצאתי את עצמי בתחנת האוטובוס, שם ישבה אישה קולנית עם עגלה אילמת, וליהגה ללא הרף לעבר תינוק שסירב להגיב להתגרויות הווקליות שלה.

תוך כדי שהיא מצייצת ומקרקרת הבנתי שהאישה הזאת היא אני: אין לה מושג שצהלה היא קרון ללא שיחות.

 

א"א

והטורבינה שטה: סצנות אבודות מחדר העריכה של פליני

  • "יהדות התורה פרשה מן הממשלה בספטמבר 1999 בעקבות סכסוך סביב העברת משחן (חלק מטורבינה של חברת החשמל) בשבת" – וויקיפדיה
  • " גורמים ביהדות התורה: נדרוש מנתניהו את פיטוריו של השר כץ בשל העבודות ברכבת בשבת" – הארץ, 27.8.16
    10030670

אחד הדברים הכי יפים בארץ זה ששום דבר לא זז, מה שמאפשר מִחזור אינסופי של חומרים, כי כל מה שאקטואלי היום יהיה אקטואלי גם בעוד חודש, וגם בעוד עשור, וגם בעוד שבע-עשרה שנים, כפי שמסתבר מהקטע הנ"ל, שכתבתי ב-1999.

מיקי: שלום וברוכים הבאים למהדורה המרכזית של ערוץ הטלוויזיה הישראלית. 18 בני אדם נהרגו השבוע בתאונות דרכים. אמש, ליד כרמי… אבל רגע, סליחה, יש לנו פריצה לשידור. כן עמנואל, אנחנו איתך.

עמנואל: שלום מיקי, אני נמצא כרגע בכביש M5, מחכה לבואה של הטורבינה. מסביבי את יכולה לראות מאות, אולי אפילו עשרות, אולי אפילו שני אזרחים נרגשים, ואנחנו נמשיך ונעדכן. בחזרה אלייך.

מיקי: כמו שצופינו רואים, אנחנו עם היד על הדופק. אני יכולה להבטיח שעמנואל יחזור אלינו במהרה מהשטח, ברגע שמשהו יתחדש. וכעת לידיעות המרכזיות: בהודו נהרגו 450 איש בתאונת רכ… רק רגע, שוב אנחנו איתך, עמנואל?!

עמנואל: כן מיקי, אני רק רוצה לעדכן, לתקן, אני לא נמצא על כביש M5, אלא על כביש M&M, כמובן, הכביש עצמו בו תעבור בכבודה הטורבינה. המתח מורגש באוויר.

מיקי: האם האורות המהבהבים שאנחנו רואים מאחוריך, סלח לי על הנימה המתרגשת, הם אורותיה של הטורבינה המתקרבת?

עמנואל: לא, זו ערכת תאורת חירום שקניתי דרך ערוץ הקניות. או שרגע, אולי זו חללית שבדיוק נוחתת, נשוב ונעדכן בהמשך.

מיקי: תודה לך עמנואל. 2700 איש נותרו ללא קורת גג לאחר שסופת הוריקן היכתה ב… אה, שוב סליחה, כן עמנואל?

עמנואל: מיקי, רציתי רק לעדכן, או יותר נכון לתקן, לא מדובר בטורבינה אלא בחלק מטורבינה שנקרא משחן, משורש שחון, על שום הנחשים של סוויסה.

מיקי: תודה עמנואל, האם הטורבינה מתקרבת?

עמנואל: לא מיקי, אבל אכן ביררתי וזו אכן ספינת חלל שנחתה כאן. זו לא היתה ערכת החירום שלי, ואני מתכוון לשלוח מכתב זועף לערוץ הקניות שמכרו לי את הזבל הזה שלא פועל. על כל פנים, משיחה עם קפטן החללית מסתבר שהם הגיעו לכאן מרחק 750 שנות אור, על מנת לבחון מקרוב את הטכנולוגיה המתפתחת של האנושות, שמאפשרת לנו לנייע ולנייד טורבינה ביום השבת לקדשו.

מיקי: לא אמרת שזה משחן?

עמנואל: אכן, הטורבינה היא משחן, מלשון שחמט. בחזרה לאולפן.

מיקי: תודה עמנואל. ובחזרה לידיעה הפותחת – ש"ס איימה היום שתפרוש מהקואליציה אם אכן יתברר שלא מדובר בטורבינה אלא במשחן, והרב עובדיה צוטט כאומר "תעבירו לי את הקינלי". מקורבים הזהירו שאין להבין את הדברים כפשוטם. המשבר האיום עמד בשיאו כאשר התברר כי פיקוח נפש דוחה שבת, סנו דוחה יתושים, ועמישראל דוחה צ'קים. ולידיעה חקלאית: דוחן שבו הואבסו תרנגולות התגלה כמסרטן בני אדם, אבל סליחה, שוב פריצה… האם זה אתה עמנואל?

עמנואל: כן, זה שוב אני, עימנו הבלשנית אמלחמה חום, שתסביר לנו מה משמעות המילה טורבינה.

מיקי: אבל אמרת שזו לא טורבינה!

עמנואל: לא עכשיו, מיקי!

אמלחמה: המילה טורבינה גזורה מהמילה האנגלית Turbulence, כלומר תסיסה, מערבולת, ריגוש חזק, מרי אזרחי, חילול שבת. האנגלים שאלו את המילה מהטורקים, ברמזם לצורה של התרבוש, שבמקורו הגיע שמו מלטינית, Turpis, שמשמעו מכוער. ואכן, כמו שתכף נראה, גם הטורבינה שלנו מכוערת להפליא. שנאמר: נון פשיאטום טורפיס טורבינה, מה פשיאטום פאקונג ראש.

מיקי: תודה עמנואל, עימנו באולפן התמרוקנית וחברת הכנסת צדפה לימונבל, שגם היא רוצה להגיד כמה מילים. צדפה…

צדפה: כן מיקי, עמנואל, זה יום גדול, אני לא יכולה להסגיר את ההתרגשות שלי לנוכח האירוע הגדול הזה, השינוע הגדול האחרון של המילניום, שמהווה ללא ספק ניצחון פמיניסטי גדול. בראותי את גודל השעה, הצלחתי לשכנע את הנוגעים בדבר…

עמנואל: היינו שמחים לגעת בדבר, צדפה, חה חה חה…

צדפה: הו, נשארת שובב! על כל פנים, צחוק בצד, הצלחתי לשכנע את הנוגעים ב… את הממונים, שהקרנף שאמור לעבור מגן החיות של חיפה לספארי ברמת גן, יוכל לתפוס טרמפ על הטורבינה, כך שבקרוב תראו את הקרנף על הטורבינה.

מיקי: תודה לך צדפה. לידיעה שהתקבלה זה עתה: 857 חסרי בית משוטטים ברחובות תל אביב. משרד הרווחה הודיע ש… אה, שוב סליחה, אבל חייבים לחזור לאייטם המרכזי. אליך עמנואל.

עמנואל: מיקי, אני מצטער שקולי חנוק, הצופים בוודאי יסלחו לי, אבל כמו שאת רואה, הנה היא עוברת, לקול צהלותיהם של מאות, אולי אפילו עשרות אזרחים, ששניהם לא יכולים לעצור את הדמעות. הנה היא הטורבינה המפוארת, ממש מאחורי, בזה הכביש עצמו, משייטת לה במהירות מלכותית של 5 קמ"ש, בדרכה למטרה הנשגבת. לידיעת הצופים: לא מדובר במשאית מסוג "מק" – הדבר הבולט מקדימה זה הקרנף שתופס טרמפ לספארי. מיקי, אני פשוט לא יכול לחנוק את הדמעות. יש לי פה הודעה רשמית מהכנסת, שנתבקשתי לקרוא, אם תרשו לי. ובכן, זה אכן נוסח המודעה, הידיעה, כפי שאני מתכבד לקרוא: "ממשלת ישראל מודיעה בתדהמה כי הוגשם סוף כל סוף החלום הציוני. בשנת 1999, התשנ"נונו, הצלחנו להעביר פיסה עצומה של מתכת ממקום אחד למקום אחר. שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה. אמן".

ארז אשרוב

ביום הביצוע

נניח שמופע המחווה של הביביסי לדייויד בואי היה מתקיים בדיוק כפי שהתקיים – עם התזמורת, העיבודים, הקהל, האולם, הכול, רק בהבדל אחד: במקום מגוון הזמרים והזמרות, היה רק זמר אחד: בואי.

אין שום ספק שהתוצאה הייתה מהפנטת. מושלמת. בואי היה משתלט על כל אחד ואחד מהשירים והעיבודים, ומעניק להם גרסה דפיניטיבית.

אין לאיש מאתנו ספק בכך, נכון?

כי בואי, כמו ז'אק ברל לפניו – ובאופן דומה אך שונה זה היה נכון גם לגבי אלביס – היה זמר שאחרי שביצע שיר, כמעט אף אחד אחר לא יכול היה לבצע את אותו השיר ולהתעלות עליו (הכישלונות היחידים שלו היו ביצועי שירים של ברל…). מפני שכשבואי ביצע השתלטות עוינת על שיר, זה היה סופני. ראו מקרה פין-אפס, ללא ספק תקליט גרסאות הכיסוי המוצלח אי פעם. שלא לדבר על "קקטוס" של הפיקסיז, או "פבלו פיקסו" של מודרן לאברז, וכמובן כמובן "פראית הרוח", שבואי נסך עליו גרסה שלא מהעולם הזה.

לכן, כשבאים לדבר על ערב המחווה של הבי-בי-סי, צריכים לקחת בחשבון שהנחת היסוד תמיד הייתה שהערב יכלול שלל פספוסים. זה חלק מהעניין. לא רק חלק מהעניין, אלא דווקא החלק המעניין – כי כשאתה מעמת את הביצוע החדש מול זה המקורי, נוצרות כמה תובנות חדשות.

כמו נניח התיאטרליות הווקלית של בואי, היכולת שלו להחליף דמויות ומנעדים תוך כדי שיר אחד, הגמישות הזאת שהדוגמה המקבילה היחידה לה היא כנראה קתי ברבריאן, שבמקרים לא מעטים לאחר מותה הושרו יצירות שביצעה בחייה על ידי כמה זמרות, כי אף אחת לא הצליחה לספק את מלוא הגוונים הדרושים.

משום כך, הערב של הביביסי הוא נקודת ייחוס. קו משווה כזה שמניח לך להרהר על הביצוע המקורי.

אז היו שם הרבה אמנים שאינם קוטלי קנים בשום קנה מידה, ועדיין נכשלו קשות. כמו פול ביוקנן. כמו אמנדה פאלמר, שעם כל קולה השרירי ואולי דווקא בגללו לא הצליחה לשחזר את הרגש הנדרש. כמו מארק אלמונד הנהדר על פי רוב (שביצע את ברל בעבר), שמתקבל מלאכותי. או ניל הנון הנהדר בפני עצמו, שנראה כמו מישהו שנקלע לסיטואציה שהיה מעדיף להימנע ממנה.

ג'ון קייל סיפח את בואי בהצלחה לשפתו עם "ולנטיין", אבל חשף את מגבלותיו, כולל אלה המצטברות עם השנים. קייל אמן אהוב במיוחד, מוצלח וייחודי, שמוגדר על ידי המגבלות שלו. בואי הוגדר על ידי חוסר המוגבלויות שלו.

וכול זה בסדר. כי אלה הרהורים פילוסופיים על המקור.

וגם אם אין תירוץ להנחיה העצית, היא חלק מהעניין. חלק מהפספוס. כי בואי לא היה עושה את זה ככה, לא היה מעלה ערב מעונב שמפחד מעצמו; פאק, אפילו פאלמר לא ניבלה את הפה.

אבל התזמורים.

והשירה של הקהל בסוף…

אלא מה, השיא של הערב הגיע (עוד פשלה של ההפקה) כבר אחרי חצי שעה: הביצוע הפראי של אנה קלוי ל"ליידי גרינינג סול", כולל עווית פה א-לה-בואי. אם הביצוע הזה לא מעיף לכם את הפיטם מהאתרוג, חפשו בבהילות מישהו עם דפיברילטור.

David Bowie is alive and well and living in our souls

א"א

 

נ.ב. "בלקסטאר" הוא מנוחת אחר הצהריים של הפאון של בואי.

אורפאוס בטֶרֶמֵת

IMG_2138

*

האישה שמגיחה מעבר לפינה בעברו השני של הרחוב

בריצה בחולצה כתומה

נראית בדיוק כמו חיה המנוחה שהייתה מגיחה

מעבר לאותה פינה לפני עשרים שנה, במרץ ובשמחת חיים

עד שהמוות מנע ממנה את התמרון הזה.

 

וייתכן שזאת באמת חיה – אולי השעון שלי פשוט לא מכוון.

אולי שתיתי את הזמן לעמוד

כך שאני לא מצליח לאמוד את דקותיו ודקויותיו ואת דמותה ואת מותה

אם כי בי נשבעתי שזה החזה של חיה שמקפץ שם, חי חיי

שאני עדיין מרגיש אותו בכפות ידיי, טיפה מוצק טיפה רך

כמו הנעורים, כמו תפיסת עולמי

 

אבל לא.

חיה שפעם רצה כבר מתה וחדלה מתנועה

וזאת שדומה לחיה עודה חיה מעבר לכביש ההומה

אני משער. אולי אלה רק עיניי המזדקנות.

והצעיר שחולף פה על פניי בריצה מנדפת זיעה

מאוד דומה למישהו שמתישהו ימות

וכולם עוברים ושבים תנצב"הים; חיים בצעד קל לרגע קל

ניצבים תאבי-קרדיט בחיים עם אשראי מוגבל

 

הביטו:

שם מעבר לפינה מגיחה מצבה גמישה

שנראית בדיוק כמו מצבה שהכרתי בנעוריי

ובצד הזה של הרחוב חולפות מצבות במהירויות שונות בדרכן לשגרת חייהן –

הסוגריים שלהן נפתחו, נסגרו, והתאריך החסר יושלם במהרה; זה רק עניין של זמן.

 

בינתיים, מצבה צעירה מוזגת לי בירה טרם מותי

יש לה שקיות מתחת לעיניים – חסר לה ויטמין די.

 

א"א ( – 1965)

בזמנכם החופשי, אש!

אני סבור שיש לחוקק חוק על פיו כל אזרח ואזרחית ישראלי וישראלית שמגיעים לגיל 16 יוכלו להוציא רישיון לכלי נשק חם על פי בחירתם.

על מנת להקל על המערכת, כלי הנשק יחולקו בסניפי הדואר ו/או בחנויות שמשמשות כיום כסניפי-משנה של סניפי הדואר, והעלות שלהם תקוזז מדמי ביטוח לאומי, על מנת שלא ליצור אפליה בין שכבות האוכלוסייה.

אני מאמין בהחלט שהדבר יגביר את ביטחון אזרחי המדינה, ויפחית גם את אירועי הטרור וגם את הפשיעה בארץ בצורה דרסטית.

מהפכת החימוש האזרחי שאני מציע תסתייע בשכלול טכנולוגי של כלי הנשק, בניטור ביורוקרטי, ובשדרוג חזותי כדלהלן:

1.      הנשקים יהיו בעלי רתע מרתיע. רוצה לומר, כל ירייה באקדח תעיף את הידיים למעלה ואחורה באופן אכזרי, ותאיים לשבר את מפרקי האצבעות; כל ירייה ברובה תדחוס את הקת לתוך הכתף בצורה נוקעת. אני לא מדבר על אי נוחות, אלא על כאב מוחשי, הרגשה שעיצבנת מישהו מהמאפיה ועכשיו העצמות שלך הולכות לשלם על זה. משהו באזור שברי הליכה. כל מי שיירה פעם אחת, יחשוב טוב-טוב לפני שילחץ פעם נוספת על ההדק. כלומר, ברגע שמערכת העצבים ההמומה שלו תאפשר לו לחזור לחשוב. מיותר לציין שבתנאים האלה, הסיכוי שהיורה יפגע במטרתו יהיה קלוש למדי.

2.      התנאי היחיד להוצאת רישיון לכלי נשק חם (מעבר למגבלת הגיל) יהיה השתתפות בהכשרה חד-יומית במטווח עירוני; ירי של חמישים קליעים להכרת הנשק.

3.      כלי הנשק יהיו ורודים.

 

א"א

הזמנים הם א'משתינים. סליחה – משתנים

"אינסטגרם שינתה את האופן שבו עובד הפיד שלה, והמשתמשים לא כל כך מרוצים". –הארץ

"בגיל עשרים אתה זועק: נשנה את העולם! בגיל ארבעים אתה מיילל: שינו לנו את העולם!" –הארז

זוכרים את הפעם הקודמת שפייסבוק שינו את הפלטפורמה? זוכרות? גם אני לא ממש זוכר את זה, אבל אני כן זוכר שייללתם. שהשינוי החריד אתכם מסיבה דרמטית כגון המעבר מכחול PB29 ל-PB15.

כך גם נחרדתם במעבר מחלונות 1.1 לחלונות 1.12, שבע, שמונה, עשר, אלומיניום וכן הלאה.
ולמה לקחו לנו את הפורטלים?! למה?!!?
*
כן, אני יודע ששינוי זה דבר מפחיד, אבל כנראה שכול השינויים מהם פחדתם – ללא יוצא מן הכלל – היו טובים. איך אני יודע? כי כשהגיע השינוי הבא, מחיתם על כך שלוקחים מכם את המצב הקיים, שלמעשה היה השינוי עליו מחיתם שנה לפני כן.
*
דברים צריכים להשתנות; אתן לא רוצים לחיות במים עומדים. השגרה היא תבנית נחמדה, אבל תבניות נועדו לביצים ולמאפים, לא לבני אדם.
*
אני רוצה שינוי בכול יום. בכול דבר.
*
במיוחד בפייסבוק – לראות דברים שונים מדי יום, ולא כפות רגליים; היה לנו מספיק מאלה. גם עם השקיעות אפשר להפסיק, ועם הציטוטים המיוחסים למריל סטריפ, ועם ההפניות לכתבות שהחלק השני של הכותרת שלהן הוא "לא תאמינו מה קרה אחרי זה". נאמין גם נאמין ואף נפהקנה.
המצב הרפואי שלכם? תאמינו או לא – לא מעניין אותי כהוא זה. אם תמותו אתעצב, אבל כל עוד אתם חיים, הנקודות בהן קו החיים שלכן מתערער אינן מענייני; הסטטוסקופ שלי מיועד לדברים אחרים, ומעבר לחוסם עורקים אין לי משהו פרקטי לתרום.
פוליטיקה? אתם צוחקות עליי?! זה כמו לגרד ציסטה. אם יש סרטון של פוליטיקאי שנופל במדרגות, אשמח לראות. במיוחד אם הוא נפצע באיזו צורה מחרידה. מעבר לזה, לא מעניין אותי לדשדש במי האפסיים האלה. אני יודע שכולם מנוולים. נקסט!
ואולי הכי גרוע – הסלפי עם האפליקציה שמוחקת לכן את הקמטים. ואת שאר תווי הפנים. והאופי. והאנושיות. לא רק שזה לא עובד על אף אחד, אלא שאתן נראות כמו בובות בחלון ראווה. זה בדיוק כמו לצעוק "יש לי קמטים ואני פוחדת שתגלו שאני כבר לא בת עשרים!", או להצטלם בים כשאת מתחבאת מאחורי החברה היותר רזה שלך (או מאחורי הבת! מנוולת!). די.
גברים? אל תצטלמו בכלל; אין לי שימוש בזה.
ילדים? תרשו לי לרמוז לכם משהו: לא משנה כמה תגובות "בן אפרת החוזרי", "אין דברים כאלה", "איזה נסיך!!!!", "המון אמוטיקונים אינפנטיליים וכוס שמפניה" אתם מקבלים על צילום של הילד, אם אתה מכוער ואשתך מכוערת, רוב הסיכויים שגם הילד מכוער, וזה בסדר: צריך גיוון בעולם. רק אל תשלו את עצמכם שהוא יפה. (אגב, יש אפליקציה שמוחקת תווי פנים… רק מציע).
*
שינוי הוא דבר נהדר. אני מגדולי התומכים בשינוי!
והשינוי שלטעמי יביא לכם הכי הרבה תועלת יגיע כשאני אהיה ראש הממשלה. איתי, וזאת הבטחה, יש עתיד. השינוי שאביא ייצור את העתיד הזה.
וכשאהיה ראש ממשלה אני מבטיח לעשות לייק לכפות רגליים, לילדים מכוערים, לאינפוזיות, לנשים שמתחבאות מאחורי נשים אחרות, לגברים על אופניים.
לא כי אשתנה כבנאדם, אלא כי כשאתה ראש ממשלה, חנפנות וחוסר יושר ויושרה ועמוד שדרה זה חלק מדרישות התפקיד.
*
רק דבר אחד חשוב לציין: חסר לכם – חסר לכן! – שתשתפו את הסרטון שבו אני נופל במדרגות ונוקע את המפשעה!
א"א

מלונות באספמיה – מציאות וירטואלית בחדרי מלון

IMG_4867 (1)כשחיים במדינה כמו שלנו (ורוב המדינות הן כמו שלנו, רק שאצלנו יותר חם, הרבה יותר חם לכל הרוחות!… סליחה), הצורך לברוח מהמציאות גדול וחזק. רוב האנשים בוחרים בשיטה הקלה לבריחה מהמציאות: הם רואים חדשות.

אמנם לכאורה החדשות אמורות לשקף את המציאות, אבל למעשה הן מרחיקות אותנו ממנה, גם על ידי הפיכתה למוצר טלוויזיוני, מדוד באינצ'ים, משהו בר-שלטוט ומשום כך כזה שמתרחש במציאות מדומה, תיאטרלית; גם על ידי מתן פתח דיבור לפוליטיקאים, שכל קשר בינם לבין המציאות מקרי בהחלט משום שהם מנותקים ממנה לחלוטין מצד אחד, ומצד שני עסוקים בהכחשתה הנמרצת; וגם על ידי הפקדתה בידי אנשי (ונשות) חדשות, שמרבים לינוק את המידע שלהם מפוליטיקאים מכחי-נותקים, ושרואים באירועי דיומא הגורליים לא יותר מאשר הזדמנות לשמוע שוב את צליל קולם הערב.

אבל נחזור לענייננו – הבריחה מהמציאות.

אנשים שמוכנים ויכולים להשקיע יותר זמן וכסף בבריחה מהמציאות יוצאים לחופשה, וזו לרוב מתקיימת בבית מלון. המלונות, בהתאם ובדומה לטלוויזיה, הם משהו חוץ-מציאותי, בועה פנטסטית שמתקיימת בממד סטרילי משלה. אין פלא, לכן, שהחפצים בחדר המלון מתפקדים על דעת עצמם, בצורה שאינה תואמת את הציפיות (הבלתי מציאותיות) שלנו.

* חלק גדול מהדברים לא עובדים. זו עשויה להיות מנורה, רצוי המרכזית, אבל לרוב דווקא השלט של הטלוויזיה נכשל במילוי תפקידו. למרבה הצער, אתם לא יכולים להטיח אותו בחמת זעם על הקיר, כי הוא ממוסמר לשולחן הלילה ומצויד באימובילייזר, מסיבה פשוטה: למנוע מכם להטיח אותו בחמת זעם על הקיר.  [קוויאט אמפּטור: חמת זעם אינו אתר הנופש עם התנינים] [קוויאט אמפטור #2: קוויאט אמפטור אינו סוג של שרקן].

* דברים אחרים עובדים רק באופן חלקי: אין שום קשר בעולם בין הטמפרטורה המצוינת על הווסת של המזגן, לבין מה שקורה באמת, במציאות, בחדר. זה מין כפתור כזה שאתה אמור לשחק אתו, להשתעשע בו, אבל לא באמת לשלוט באמצעותו בטמפרטורה. הפריווילגיה הזו אינה בתחום הסמכות שלך. אתה מכוון לחמש מעלות ומקבל איוורור עדין ותו לא.

* חדר האמבטיה הוא אזור אסון בפני עצמו:

– בכיור יש חצי-פקק כזה, כסוף, שלא ברורה מטרתו, מלבד לאגור למשך פרק זמן ארוך מדי את זיפיך המגולחים, את שרידי קצף הגילוח ומשחת השיניים. תיאורטית זה אמור להיפתח, אבל זה תמיד תקוע באיזה מצב ביניים לא ברור. אולי זאת מערכת אזהרה מתוחכמת: אם המים נשאבים במהירות סימן שמשהו יונק אותם, ויש להניח שהמשהו הזה היא פולטרגייסט: הימלט!

– הכיור מאוד גבוה אבל הברז מאוד נמוך, אולי כדי לרמוז לך שהמים אינם ראויים לשתייה. שיעורי יוגה עשויים לעזור לך להגיע לברז, או לחלופין תאונת עבודה כל כך טרגית שאפילו ביטוח לאומי נאלץ להכיר בה.

– באמבטיה עצמה יש כל מיני חלקים שנתקעים בך, ומשענות לרגליים שמעלות על דעתך כי מנהל המלון היה פעם גינקולוג. החלק האחורי של האמבטיה צר מדי, כאילו כדי להגיד לך "שמע, לנו המקומיים אין תחת כזה גדול. רק אתם מגיעים שמנים כאלה, תיירים מגעילים". האמבטיה גם בנויה בשיפוע הפוך, כך שבחלק האחורי שלה תמיד מצטברים מים.

– הדוש הוא סיפור בפני עצמו. מהבית אתה רגיל לשני מצבי התזה: ספריי חם ומתעגל, או זרם חזק ממוקד, שעל שימושיו האלטרנטיביים לא נתעכב כאן. לא כך בבתי מלון, למרות שגם פה יש שני מצבים: האחד הוא שפריץ המבוסס על תורת הכאוס, שנע לכל מיני כיוונים בכל מיני עוביים ועוצמות, והשני הוא שפריץ מהיר המבוסס על תורת הכאוס, שנע לכל מיני כיוונים בכל מיני עוביים ועוצמות.

– האסלה תמיד ממוקמת בפינה לא נוחה של החדר, קרוב למשהו בולט שתפקידו למנוע ממך לשבת בנוח. כשיש בידה, הוא פנים-רקטלי. [אגב, "רקטלי" יכול להיות שם טוב להרמפרודיט]

* הטלוויזיה תמיד משעממת, ועל הערוצים הלא משעממים צריך לשלם. הערוצים בתשלום מציעים לך מבחר מרהיב: ערוץ פורנו בלתי נמנע, ערוץ אחד עם סרט לא מעניין, וערוץ אחר עם סרט כן מעניין, אבל מדובב לקירגיזית (ספרותית). כך, את הסרט הלא מעניין תראה במשך סופשבוע אחד קרוב ל-715 פעמים, לעולם לא מההתחלה. את סרטי הפורנו תראה קרוב ל-716 פעמים, לעולם לא עד הסוף.

* אני מניח שקצין סדיסטי בצבא הפרוסי היה האיש שהמציא את ההידוק הפראי של המצעים למיטה. רק על ידי שימוש בכוח בלתי סביר ניתן לקלף אותם ולרבוץ בשלווה על המזרן. כמו במקרים רבים, גם כאן לא יזיק שימוש בספריי WD40, אבל החדרניות לא מתלהבות מזה.

* חדרניות, אגב, או שלא מגיעות בכלל, או שמעירות אותך בשבע ורבע בבוקר, ומשתוממות למצוא אותך במיטה, ולגלות שלמרות שחזרת בחמש לפנות בוקר מבילוי פראי במועדון אקזוטי שבו רקדת עד שירד גשם ושתית קרוב לחצי גלון קוקטייל טרופי רב עוצמה העשוי מנוזל שהילידים משתמשים בו להכנת חצים מורעלים, אתה עדיין לא אפ על הרגליים.

* המיני בר (מוזיקת אימה. רעם) היא המלכודת האולטימטיבית, שמאפשרת למלון למכור לך שליש ליטר מים במחיר של ארגז בירה. הם מקררים הכול – את הקוקה קולה, את היין האדום, את הקוניאק. כמו המזגן, גם המיני בר עובד בעוצמה חלקית, ובסופו של דבר אתה מחליט לשתות קוניאק בטמפרטורת החדרנית. אבל אין כוסות, לעולם אין כוסות, רק את אלה על הכיור, שמיועדות לפתור לך את בעיית ההתכופפות לברז בעת ציחצוח השיניים, ומצופות ביותר פלאק ממה שניתן למצוא בסוף יום עבודה על רצפת מרפאת שיניים.

ואתה, שרק רצית לברוח מהמציאות הקשה, מוצא את עצמך בחדר פושר ולח, לוגם מכוס מים דנטלית עבה קוניאק קריר במחיר הסביר של 58 דולר, שוכב על מיטה שאת מצעיה לא הצלחת להסיר כי המניאקים מהבידוק החרימו לך את ה-WD40, בוהה בערוץ הפורנו המדובב לקירגיזית (מדוברת!), רק כי אתה מתעצל לקום להחליף ערוץ: השלט לא פועל.

 

אתה מטיח את הכוס בחמת זעם על הקיר.

 

החדרנית מגיעה…

ארז אשרוב

רשומות ישנות קודמות

הרשמה

קבל כל פוסט חדש ישירות לתיבת הדואר הנכנס.

הצטרפו אל 5,042 שכבר עוקבים אחריו

%d בלוגרים אהבו את זה: