מלונות באספמיה – מציאות וירטואלית בחדרי מלון

IMG_4867 (1)כשחיים במדינה כמו שלנו (ורוב המדינות הן כמו שלנו, רק שאצלנו יותר חם, הרבה יותר חם לכל הרוחות!… סליחה), הצורך לברוח מהמציאות גדול וחזק. רוב האנשים בוחרים בשיטה הקלה לבריחה מהמציאות: הם רואים חדשות.

אמנם לכאורה החדשות אמורות לשקף את המציאות, אבל למעשה הן מרחיקות אותנו ממנה, גם על ידי הפיכתה למוצר טלוויזיוני, מדוד באינצ'ים, משהו בר-שלטוט ומשום כך כזה שמתרחש במציאות מדומה, תיאטרלית; גם על ידי מתן פתח דיבור לפוליטיקאים, שכל קשר בינם לבין המציאות מקרי בהחלט משום שהם מנותקים ממנה לחלוטין מצד אחד, ומצד שני עסוקים בהכחשתה הנמרצת; וגם על ידי הפקדתה בידי אנשי (ונשות) חדשות, שמרבים לינוק את המידע שלהם מפוליטיקאים מכחי-נותקים, ורואים באירועי דיומא הגורליים לא יותר מאשר הזדמנות לשמוע שוב את צליל קולם הערב.

אבל נחזור לענייננו – הבריחה מהמציאות.

אנשים שמוכנים ויכולים להשקיע יותר זמן וכסף בבריחה מהמציאות יוצאים לחופשה, וזו לרוב מתקיימת בבית מלון. המלונות, בהתאם ובדומה לטלוויזיה, הם משהו חוץ-מציאותי, בועה פנטסטית שמתקיימת בממד סטרילי משלה. אין פלא, לכן, שהחפצים בחדר המלון מתפקדים על דעת עצמם, בצורה שאינה תואמת את הציפיות (הבלתי מציאותיות) שלנו.

* חלק גדול מהדברים לא עובדים. זו עשויה להיות מנורה, רצוי המרכזית, אבל לרוב דווקא השלט של הטלוויזיה נכשל במילוי תפקידו. למרבה הצער, אתם לא יכולים להטיח אותו בחמת זעם על הקיר, כי הוא ממוסמר לשולחן הלילה ומצויד באימובילייזר, מסיבה פשוטה: למנוע מכם להטיח אותו בחמת זעם על הקיר.  [קוויאט אמפּטור: חמת זעם אינו אתר הנופש עם התנינים] [קוויאט אמפטור #2: קוויאט אמפטור אינו סוג של שרקן].

* דברים אחרים עובדים רק באופן חלקי: אין שום קשר בעולם בין הטמפרטורה המצוינת על הווסת של המזגן, לבין מה שקורה באמת, במציאות, בחדר. זה מין כפתור כזה שאתה אמור לשחק אתו, להשתעשע בו, אבל לא באמת לשלוט באמצעותו בטמפרטורה. הפריווילגיה הזו אינה בתחום הסמכות שלך. אתה מכוון לחמש מעלות ומקבל איוורור עדין ותו לא.

* חדר האמבטיה הוא אזור אסון בפני עצמו:

– בכיור יש חצי-פקק כזה, כסוף, שלא ברורה מטרתו, מלבד לאגור למשך פרק זמן ארוך מדי את זיפיך המגולחים, את שרידי קצף הגילוח ומשחת השיניים. תיאורטית זה אמור להיפתח, אבל זה תמיד תקוע באיזה מצב ביניים לא ברור. אולי זאת מערכת אזהרה מתוחכמת: אם המים נשאבים במהירות סימן שמשהו יונק אותם, ויש להניח שהמשהו הזה היא פולטרגייסט: הימלט!

– הכיור מאוד גבוה אבל הברז מאוד נמוך, אולי כדי לרמוז לך שהמים אינם ראויים לשתייה. שיעורי יוגה עשויים לעזור לך להגיע לברז, או לחלופין תאונת עבודה כל כך טרגית שאפילו ביטוח לאומי נאלץ להכיר בה.

– באמבטיה עצמה יש כל מיני חלקים שנתקעים בך, ומשענות לרגליים שמעלות על דעתך כי מנהל המלון היה פעם גינקולוג. החלק האחורי של האמבטיה צר מדי, כאילו כדי להגיד לך "שמע, לנו המקומיים אין תחת כזה גדול. רק אתם מגיעים שמנים כאלה, תיירים מגעילים". האמבטיה גם בנויה בשיפוע הפוך, כך שבחלק האחורי שלה תמיד מצטברים מים.

– הדוש הוא סיפור בפני עצמו. מהבית אתה רגיל לשני מצבי התזה: ספריי חם ומתעגל, או זרם חזק ממוקד, שעל שימושיו האלטרנטיביים לא נתעכב כאן. לא כך בבתי מלון, למרות שגם פה יש שני מצבים: האחד הוא שפריץ המבוסס על תורת הכאוס, שנע לכל מיני כיוונים בכל מיני עוביים ועוצמות, והשני הוא שפריץ מהיר המבוסס על תורת הכאוס, שנע לכל מיני כיוונים בכל מיני עוביים ועוצמות.

– האסלה תמיד ממוקמת בפינה לא נוחה של החדר, קרוב למשהו בולט שתפקידו למנוע ממך לשבת בנוח. כשיש בידה, הוא פנים-רקטלי. [אגב, "רקטלי" יכול להיות שם טוב להרמפרודיט]

* הטלוויזיה תמיד משעממת, ועל הערוצים הלא משעממים צריך לשלם. הערוצים בתשלום מציעים לך מבחר מרהיב: ערוץ פורנו בלתי נמנע, ערוץ אחד עם סרט לא מעניין, וערוץ אחר עם סרט כן מעניין, אבל מדובב לקירגיזית (ספרותית). כך, את הסרט הלא מעניין תראה במשך סופשבוע אחד קרוב ל-715 פעמים, לעולם לא מההתחלה. את סרטי הפורנו תראה קרוב ל-716 פעמים, לעולם לא עד הסוף.

* אני מניח שקצין סדיסטי בצבא הפרוסי היה האיש שהמציא את ההידוק הפראי של המצעים למיטה. רק על ידי שימוש בכוח בלתי סביר ניתן לקלף אותם ולרבוץ בשלווה על המזרן. כמו במקרים רבים, גם כן לא יזיק שימוש בספריי WD40, אבל החדרניות לא מתלהבות מזה.

* חדרניות, אגב, או שלא מגיעות בכלל, או שמעירות אותך בשבע ורבע בבוקר, ומשתוממות למצוא אותך במיטה, ולגלות שלמרות שחזרת בחמש לפנות בוקר מבילוי פראי במועדון אקזוטי שבו רקדת עד שירד גשם ושתית קרוב לחצי גלון קוקטייל טרופי רב עוצמה העשוי מנוזל שהילידים משתמשים בו להכנת חצים מורעלים, אתה עדיין לא אפ על הרגליים.

* המיני בר (מוזיקת אימה. רעם) היא המלכודת האולטימטיבית, שמאפשרת למלון למכור לך שליש ליטר מים במחיר של ארגז בירה. הם מקררים הכול – את הקוקה קולה, את היין האדום, את הקוניאק. כמו המזגן, גם המיני בר עובד בעוצמה חלקית, ובסופו של דבר אתה מחליט לשתות קוניאק בטמפרטורת החדרנית. אבל אין כוסות, לעולם אין כוסות, רק את אלה על הכיור, שמיועדות לפתור לך את בעיית ההתכופפות לברז בעת ציחצוח השיניים, ומצופות ביותר פלאק ממה שניתן למצוא בסוף יום עבודה על רצפת מרפאת שיניים.

ואתה, שרק רצית לברוח מהמציאות הקשה, מוצא את עצמך בחדר פושר ולח, לוגם מכוס מים דנטלית עבה קוניאק קריר במחיר הסביר של 58 דולר, שוכב על מיטה שאת מצעיה לא הצלחת להסיר כי המניאקים מהבידוק החרימו לך את ה-WD40, בוהה בערוץ הפורנו המדובב לקירגיזית (מדוברת!), רק כי אתה מתעצל לקום להחליף ערוץ: השלט לא פועל.

 

אתה מטיח את הכוס בחמת זעם על הקיר.

 

החדרנית מגיעה…

ארז אשרוב

א.א.קאמינגס – באפלו ביל

CummingsForever-2012-single-BGv1

באפלו ביל שוכב

באפלו ביל שוכב

עם אבותיו

**********הוא אשר

**********דהר על סוס הרבעה כסוף

**********************************חֲלַקְלַקנַחַל

ושבר אחתשתייםשלושארבע יוניםכמוֹכלוּם

*****************************************אלוהים

הוא היה גבר נאה

*****************ומה שהייתי רוצה לדעת זה

איך מוצא חן בעיניך הנער כחול העיניים שלך

מר מוות

 

באפלו ביל

באפלו ביל

התפגר

********הוא שהיה

********דוהר על סוס הרבעה כסוף

**********************************חֲלַקְלַקנַחַל

ושובר אחתשתיימשלושארבע יונימכמוֹכלוּם

*****************************************אלוהים

הוא היה גבר נאה

*****************ומה שהייתי רוצה לדעת זה

איך מוצא חן בעיניך הנער כחול העיניים שלך

מר מוות

 

המקור

תרגום: א"א

 

היונים הן יוני חרס (צלחות חרס, בעברית), מטרות ירי שבזמנו של באפלו ביל אכן היו בצורת יונים. יש הגורסים שהוא העדיף אותן על פני יונים חיות מפני שסבר שירי ביונים חיות במסגרת מופע ראווה הוא מעשה אכזרי. ואולי פשוט היה יותר קל לפגוע בהן.

להיות או לא להיות – מה השאלה?!

חוסר החלטיות היא אחת התופעות הכי מסוכנות בחברה המודרנית בכלל ובזאת הישראלית בפרט.
הרפיון המדאיג הזה של עמוד השדרה עוד ימיט עלינו אסון. (זוכרים את פינוי ימיט?!)
אני מניח שזה קשור בעיקר לחילוניות הפושה; ללא אל, לך תדע מה לעשות עם חייך ואיך להתנהג. וכשאומה שלמה אמביוולנטית, תועה וטועה, הדבר האחרון שמטריד אותי הם האויבים שלנו. לא שם טמונה הסכנה, אלא בנו.
הרי אפילו בדברים הכי בסיסיים וטבעיים איבדנו כיוון.
הדוגמה הכי טובה? אלה שנוטים למות.
נוטים? נוטים?! מה זאת ההססנות הזאת?!!?
תמותו!
זה הדבר הכי טבעי שיש.
אתה לא נולד ומפתח נטייה למות; זה לא תחביב; לא גחמה; לא משהו שקורה בגלל לחץ חברתי או בגלל מחסור בוויטמין די.
למעשה, אתה בכלל לא צריך לפתח נטייה למות – זה קורה לבד. למה להתאמץ?
באותה מידה אתה יכול לומר "יש לי נטייה להשתין", או "יש לי נטייה לנשום", או כל שטות אחרת שאם תחזור עליה ועל דומותיה מספיק פעמים תוכל/י להיות דובר צה"ל.
הדבר היחיד בטבע שיש לו נטייה שאינה תוצר של מיליוני שנות אבולוציה זה מגדל פיזה, והוא אינו טבעי, כך שהדוגמה מטומטמת. ומבחינה סטטיסטית, מוטה!
אופס, אני סוטה.
איפה הייתי?
במעט מדי מקומות.
בכול מקרה, השורה התחתונה היא זאת: אם יש לכם נטייה, חכו עם זה עד ט"ו בשבט.
ואם יש לכם רתיעה, דיין כבר ימצא מה לעשות עם זה.

א"א

מעבדות לחרטוט – סיפור לפסח

היה זה יום שמשי וחם, אבל הפרט הזה אינו חשוב לסיפור שלנו, משום שבקרוליינה הדרומית כמעט תמיד חם, וכך היה אפילו לפני ההתחממות הגלובלית, ב-1849, השנה בה כינס קיילבּ סוואנה ג'ונסון את עבדיו בחצר הקדמית של האחוזה שלו.

"תקשיבו," הוא אמר, "חשבתי קצת על כל הסיפור הזה של העבדות, וגם התייעצתי עם רעייתי היקרה, שרה ג'זמין, והגענו למסקנה שזה לא מוסרי ולא הוגן להחזיק עבדים. לכן…" הגביר קולו והשתהה לשם האפקט הדרמטי (בנעוריו, לפני שהתחיל בעסקי ייבוא מאפריקה, שיחק בתיאטרון חובבנים) "… מהיום אתם אנשים חופשיים! לא עוד עבדות! לא עוד שוטים! לא עוד אינוס!?" פה ניכר היה שהוא מהסס, וחלק נשבעו ששמעו אותו מלמל מאחורי שפמו העבות, "טוב, זה אולי יישאר. לבנאדם הלבן יש צרכים…"

אחרי שגוועו קריאות השמחה וההלם וההשתפכות הסנטימנטלית הכללית, הוא המשיך:

"עכשיו תראו… אני יודע שזה מעבר חד, הלם, ואני לא רוצה להשלות אתכם – בהתחלה זה יהיה קשה. אולי אפילו קשה מאוד. אז מה שאני מציע לכם זה ככה: בשלב הביניים אתם יכולים להישאר לגור כאן, כרגיל, במעונות החוץ שלי ושל רעייתי. בנוסף, אני בהחלט מודע לכך שלא בכול מקום בדרום יקבלו אתכם בזרועות פתוחות, ושהזדמנויות התעסוקה דלות, והרי בכול אופן תצטרכו להתפרנס, אז מי שרוצה, מי שמעוניין, יכול להישאר לעבוד פה, במשרה הקודמת שלו, אני פתוח לאפשרות הזאת, רק שכמובן שהחל ממחר אני אשלם לכם שכר מינימום ויהיו לכם תנאים סוציאליים."

שוב, קריאות שמחה, מבטים מאושרים, בוקה, מבולקה, אולי איזה פזמון בלוז שמח (Me Gonna Have Me Money Someday), שקט.

"מה שכן, עם הזכויות באות חובות. זאת עסקת חבילה בלתי נמנעת. אז כן, על המגורים שעד היום סיפקתי לכם בחינם תצטרכו לשלם. אני מציע לכם שני מסלולים: אחד נקרא 'שכר דירה', וזה אומר שמדי חודש אתם משלמים לי סכום מסוים ואסור לכם לקדוח בקירות, השני נקרא 'משכנתה', וזה אומר שמדי חודש אתם משלמים לי סכום מסוים ומתישהו אורוות הסוסים צמודת הקרקע תהיה שלכם ותוכלו להוריש אותה לילדיכם.

"זאת ועוד – גם המים שאני מספק יעלו לכם כסף, ומאחר שאנחנו בכול זאת חיים בבידוד מסוים, אני מניח שבשלב הראשוני לא תוכלו לנדוד לבתי מסחר ולחוות באזור, כך שגם את המזון שעד היום קיבלתם חינם אין כסף תיאלצו לרכוש. יש מושג שנקרא 'הקפה', או 'קרדיט', ובמקרה זה צריך לשלם 'ריבית' על החוב, אבל נוגש העב… מנהל הבנק שלי יסביר לכם הכול מאוחר יותר. אגב, פרי משונה עולה יותר מפרי רגיל, כי זה אורגני.

"יש כמובן שירותים חוותיים כגון פינוי אשפה וגינון, שעל זה תצטרכו לשלם 'ארנונה', אני פותח לכם את קווי הטלגרף, וגם זה כמובן יגרור תשלום כלשהו, תאורת הפרפין מצריכה גבייה, ואם יתמזל מזלכם ותהיו בעלים גאים של סוס וכרכרה, ברגע שהם יחדלו מתנועה זה יעלה לכם בדמי חניה. כשהם כן יהיו בתנועה תצטרכו לשלם על זה אגרת רישוי, מן הסתם, בדיקת פרסות, חיסונים, השד יודע…

"אגב, הכלוב עם האריה נקרא מהיום 'גן חיות', ואם הילדים ירצו לראות את החתול הם יצטרכו לשלם. אה, כמעט שכחתי – כל איחור בתשלום כזה או אחר גורר משהו שנקרא 'קנס', אבל גם על זה יסביר לכם מאוחר יותר השיקוץ המש… מנהל הבנק שלי.

"אז זהו – בני חורים אתם! כה לחי וברכותיי הלבביות! אני גאה בכך שהייתה לי ההזדמנות לחולל את השינוי המופלא הזה בחייכם, ומאחל לכם עתיד של אושר ועושר בארץ ההזדמנויות הבלתי אפשריות! קחו לכם יום חופש, להתארגן, ונתראה מחר בחמש וחצי בבוקר, בשדה הכותנה."

א"א

 

וודו בול

 

*

כל בול הוא1953_Coronation_Bechuanaland_Protectorate_stamp

בובת וודו קטנה –

הליקוק ינעם לו;

מהלומת חותמת הדואר תמחץ

את נשמתו.

 

סלחי לי, מלכתי,

אקפיד על צווארון תחרת שינייך

אך התאריך חייב הרי להיות מצוין.

האזרחים כבר התכנסו כאן, בכיכר הדואר,

לצפות בי מניף את הקורנס הבולאי

ואת ראשך הנקוב מסתחרר

לתוך סל הדואר היוצא.

 

רחמים, פרולטר – אל תקמט ידך הגסה את המלוכה!

א"א

 

מכתב פתוח במעטפה סגורה* להוד מלכותה

queenelizabethcrown

* עם בול רויאלי, שלוקק ידנית

 

דיר קווין,

שמי ארז אשרוב, ואני מתגורר בחיפה.

אולי לא שמעת עליי, אבל אל תאשימי את מכשיר השמיעה שלך – אני אלמוני למדי.

נכון שבחיפה קצת קשה לי להסתובב ברחוב מבלי שיעצרו אותי כל עשרים מטר להגיד שלום, או לתת לי איזו תשורה קטנה, או לבקש שאברך את הבן הבכור, או לצחצח את נעליי, אבל זה קטע חיפאי לחלוטין, ומעבר לגבולות העיר אני חצי אלמוני וחצי פלוני (מעל המותניים).

אגב, לפני זמן מה תבעו אותי בתביעה ייצוגית (השיר שלה ייצג את ישראל באירוויזיון) בטענה שבכורים שבירכתי נולדו עם ראש קטן מהממוצע, אבל לאחר זמן מה הסתבר שזה בגלל זיהום האוויר בעיר, ולא בגללי. טוב, את יודעת מה אומרים: פעם פינים, תמיד כרמל אולפינים.

השיר הגיע רק למקום השמיני. אנטישמים!

אניוויי ובכול אופן, מלכתי המג'סטית, אני סוטה.

אבל לא על זה רציתי לדבר.

הקשיבי, רוממותך – אני זקוק לתואר אבירות.

רק בשביל תחושת ההישג. אין לי שום כוונה להשתלט על איזו טירה נושנה בתואנות שווא; את הטירות אני משאיר לחברי לד זפלין ודומיהם. האמת, אפילו ויתרתי כבר מזמן על הרעיון לעבור לגור אצלכם – אני נשאר בחיפה, כך שלא ייגרם לכם נזק מיוחד (או אפילו בנאלי) עקב כך שאקבל תואר אבירות.

בל נטעה, אני אוהב עד מאוד את הממלכה המאוחדת, למרות שאני בקופת חולים לאומית, אבל אני סוג של משה רבנו עם פריבילגיה של רטרוספקטיבה, שיודע שאל לו לייחל להגיע לארץ המובטחת. ממילא ברור לי שלא אדרוך את ענביה או אנצור את מלכתה.

את בטח תוהה, גוֹד סֵייב היקרה, מה גורם לי לבקש תואר אבירות אם אין לי שום כוונה להתנחל על אדמתכם.

אז ככה… אם את עדיין לא סנילית, את בוודאי זוכרת שלפני כמה שורות טענתי שזה בשביל תחושת ההישג. אבל לא. זה בשביל הפיצוי. פיצוי על זה שאני פה ואתם שם, ושאם אני הייתי שם, איתכם, אין לי ספק שבשלב הזה בחיי הייתי מקבל תואר כזה או אחר. על הישגי המופלאים. אני מודה שאם הייתי גאון כמו בואי הייתי מסרב לכבוד, אבל אני לא גאון כמו בואי, ואם קבלת התואר משמעה ארוחת חינם, הייתי מסכים. אם גם במקרה הנוכחי מובטחת ארוחת חינם, אבקש לשלוח אותה לכתובתי; אני סולד מדיוטי פרי ומהבידוק הבטחוני הכרוך בסידורי הטיסה.

חוץ מזה, אם להיות כן לחלוטין, את בוודאי יכולה להבין שאני לא מתלהב מהרעיון שאיזו קשישה שלא נקפה אצבע בחייה תניף מעל ראשי חרב כבדה. בהתחשב בהיסטוריה של המלוכנות, זה רק מובן.

בנוסף, החיוך שלך לא מגיע לעיניים, וזה די מפחיד.

היי, נס הממלכה המאוחדת, אני שוב סוטה.

אצלנו בארץ, את צריכה להבין, אין תארי אבירות. למעשה אין כלום. במקרה הכי טוב, אחרי שאתה מת, קוראים על שמך לרחוב, ומאייתים אותו מגוחך באנגלית. וגם ככה, אחרי כמה זמן בכלל לא זוכרים מי אתה, והתכונות שמייחסים לך מגיעות מעולם דיווחי התנועה: "בן גוריון תמיד היה פקוק, אבל רוטשילד זרם…" אומרים שלא מדברים סרה במתים, אבל אצלנו אם אתה מת זה כמו הזדמנות להגיד עליך כל מה שלא העזו להגיד כשהיית בחיים. אנשים פה היו יורקים לך על הקבר, אם הם לא היו עסוקים מדי לירוק לך על עמוד הפרופיל טחאי שאתה מת. סוג של עצלנות אינטלקטואלית, אני מניח. אגב, אין פה שום משחק מילים מזלזל עם "יוֹרְק".

אז… מבלי להקציף מסביב לשיח, הו האחת והיחידה, היהלום שבכתר וחובשת הכתר בהתגלמות אחת, אם כל הקולוניות ושליטת הממלכה שהצמיחה את ספייק מיליגן, אני זקוק לתואר. הדר כבר יש לי. אני צריך כמה אותיות קטנות (GBErez יכול לעבוד, לא?) שילוו אותי בשארית חיי, שיעניקו לי הרגשה מרוממת, אל-ארצית: להיכנס למכולת ושמאיר יגיד לי, "בוקר טוב, סר אשרוב", ואני אגע קלות בכובע הפדורה שלי להחזיר לו ברכה.

ואם זאת לא טרחה גדולה מדי, הו II הכבירה, מלכת פפואה וברבדוס, בין השאר, אשמח לקבל גם כמה חליפות שיעזרו לי לייצג נאמנה אותך ואת הממלכה בארץ ציון. תשלחי אליי מישהו מסוויל רו למדידות, ואם הוא תוהה מה הכיוון, שיעיף מבט ב"הסנדק" וב"ג'יגולו אמריקאי" – זה הכיוון.עד כאן, על ברכי אכרע, נתינך הנאמן,

ארז אשרוב

חיפה, 26.2.2016, ס"ט לנפילת המנד"ט

 

נ.ב. אל תעבירי את השרביט לצ'רלס – אפילו עם כומתה הוא נראה מגוחך, אז אני אפילו לא רוצה לחשוב איך הוא ייראה עם כתר ושרביט…

הברלינאי האחרון

Book*

פעם

בסופר, ליד המסטיקים

ראיתי ספר של יורם קניוק

כשעדיין חי

(פיזית)

ליד המסטיקים (לא שם הוא חי – אני מדבר על הספר. מי חי ליד מסטיקים, מה אתה אידיוט?!)

בעשרה ש"ח

בדרך לקופה, ליד המסטיקים בעשרה ש"ח

(הספר, לא המסטיקים)

והיו גם מסטיקים יקרים יותר

שלא תחשוב.

בסופר שלא היה בו כלום מהריח האותנטי של הבישולים של אמי.

הו… הבג'ערייה של קבלת שבת…

בסופר שהיו בו רק עגלות חילוניות ריקות

ספר של קניוק

אולי זה בכלל היה קינן

זה לא משנה.

עשרה ש"ח ליד המסטיקים בדרך לקופה בסופר. ספר

קינן או קניוק. בסופר או בקניון. ביזיון

יבוא יום

וזה מה שיקרה לכול

הסופרים האשכנזים.

 

חזי בורסקאי

מתוך גיליון הבכורה של "ערס פה אתיקה"

רשומות ישנות קודמות

הרשמה

קבל כל פוסט חדש ישירות לתיבת הדואר הנכנס.

הצטרפו אל 5,034 שכבר עוקבים אחריו

%d בלוגרים אהבו את זה: