שמש בלונדון דום – ראיון עם ג'וליאן בארנס, 1993

Photo: Alan Edwards

Photo: Alan Edwards

ג'וליאן בארנס הוא מהסופרים הטובים והבולטים שיצאו מאנגליה בעשורים האחרונים. שבעה ספרים כתב עד היום, שלושה מהם תורגמו לעברית: "ההיסטוריה של העולם בעשרה וחצי פרקים", "התוכי של פלובר", יצירתו המוכרת והמוערכת ביותר עד כה, ו"ללטוש עיניים לשמש", שנכתב אמנם בשנת 86', אך רק עתה ראה אור בתרגום לעברית. הספר שייך בעיקר לג'ין סרג'נט, ועוקב אחריה, לאו דווקא באופן רציף, החל מנעוריה, בימי מלחמת העולם השנייה, ועד שנת 2020, בעתיד. המוטיב החוזר בספר מספר על טייס קרבי שחג בגובה רב, ורואה את השמש זורחת. הוא מאבד גובה במהירות, בכוונה תחילה, ואז, למרבה הפלא, חוזה פעם שנייה באותו בוקר בזריחת השמש.

 

כמו כל ספריו של בארנס, גם "ללטוש עיניים" נגוע בקסם מילולי ורעיוני, בריחוק מכל נוסחה מוכרת ובמקוריות. הוא מצליח למצוא נקודות מבט חדשות על נושאים שנראה לנו כי מוצו כבר מזמן כמו אלוהים, סוכני ביטוח, או טיסה: באסון אווירי, מסביר הסופר, אתה עשוי למות כתוצאה מהתקף לב שנגרם על ידי חגורת הבטיחות ברגע שאתה נוגע בקרקע, לאחר מכן אש מכלה אותך והורגת אותך מחדש, לאחר מכן התפוצצות מפזרת אותך לכל עבר, ואז חתיכות קטנות שלך מתות בשעה שצוותי ההצלה מחפשים ניצולים. לא רק זה, אלא שעד אז, כל הדרך למטה, אתה סובל חברה אנושית בלתי נסבלת – כולם צורחים.

 

כמו כל שיחה אנגלית מסורתית, גם זו שלנו פותחת בדיון קצר על מזג האוויר. אבל בעוד אני מסוגל לפלוט רק הערה בסגנון "חם פה נורא", בארנס ממחיש את העובדה שהאנגלים הפכו את הדיון בטמפרטורה לצורת אמנות: "עכשיו החליט מזג האוויר להפוך לסתיו. מעט לח, אבל זה בוקר יפהפה. כך תחילתם של כל הבקרים בעונה זו: השעה הראשונה נפלאה. הסתיו הוא מזג האוויר האנגלי הכי טוב; היה לנו אמנם קיץ חם אבל לא משכנע – לכל מדינה יש עונה אותנטית משלה, ובאנגליה אני חושב שזה הסתיו. בזה אנחנו ממש טובים".

 

כך נראים החיים בפארק דארטמות', למרות שהשמש זורחת שם רק פעם אחת ביום.

 

***

 

יליד 46', בארנס פירסם את הרומן הראשון שלו, "מטרולנד", בשנת 80'. "לקח לי בערך שמונה או תשע שנים לכתוב את הרומן הראשון שלי, למרות שזה ספר קצר. עד גיל 34 הייתי בעיקר עיתונאי פרילנס. אני מניח שחיכיתי עד השלב בו הייתה בי היהירות או השחצנות הנדרשת לומר לעצמך 'אני סופר'. בשלבים מוקדמים יותר של הכתיבה החלטתי שזה לא היה טוב מספיק, או שלא ידעתי מה אני עושה, או שלא הייתה לי הזכות להיות סופר. אני לא מאלה שמתחילים בביטחון הרב שהם מתת האל לספרות; מעולם לא הייתי מאותם ילדים בלתי נסבלים שמשרבטים מתחת למצעים ומפרסמים את הרומן הראשון בגיל שמונה. לקח לי הרבה זמן להתחיל, וזו הייתה בעיקר שאלה של אמון בכך שיש לי משהו מעניין להגיד. בתקופה הזו למדתי, דרך קריאה וכתיבה; באופן בסיסי האינדיבידואליות שלך בתור סופר היא תוצאה של לימוד עצמי, וזה דבר שלא ניתן ללמד בבית ספר. אני לא חושב שצריך ללמד כאלה דברים, ונמנע ככל האפשר מקורסים לכתיבה יוצרת. הייתי רק פעם אחת אורח במשך שלושה ימים בקורס לכתיבה יוצרת באלבמה, ונראה שאתה בהחלט יכול ללמד סופר-לעתיד דברים שליליים, אבל זה כמעט בלתי אפשרי ללמד מישהו לבטא את הייחוד שלו או שלה. אתה יכול להצביע על בנאליות או חזרה או משהו שהשתבש, אבל אז אתה מתקן את זה בדרך שלך, ומשמעות הדבר היא לכפות את הטכניקה שלך על סטודנט זה או אחר. יכול בהחלט להיות שבית ספר לכתיבה יוציא כותבים מוכשרים, אך הם יהיו חסרי כל אופי".

 

יש באנגליה הרבה סופרים טובים מהדור החדש?

"הייתי אומר שיש סופרים טובים מהדור שלי, וזו בוודאי התשובה שרוב הסופרים היו נותנים. כותבי רומנים במיוחד נוטים להבשיל מאוחר, כך שאני חושב שיש עניין רב בקרב הקבוצה של בני הארבעים, ומתחת לזה קצת מוקדם מדי לדעת".

 

אתה מתכוון לקבוצת הסופרים שמכונה "המאפיה של לונדון"?

"הו, הלוואי שהייתה כזו, כי הרי למאפיות יש כוח. אני חושב שבכל המדינות יש ריכוזים שונים של אמנים, שכל אחד מהם פרנואידי במידה מסוימת כלפי האחר, אבל אולי על זו הלונדונית מסתכלים בפרנויה ניכרת יותר, למרות שהלכה למעשה היא לא קיימת. אין קבוצת סופרים מאוחדת שכזו".

 

אילו סופרים אתה מעריך במיוחד?

"זו יכולה להיות רשימה ארוכה או קצרה מאוד. אפשר להתחיל עם שייקספיר ולהפליג הלאה. אבל פלובר, ברור מאליו, נמצא בפסגה. בשנים מסוימות הייתי אומר וולטר והרוסים: צ'כוב, טולסטוי. לאחרונה אנשים כמו גראהם גרין, מישל טורנייה, פורד לנוקס פורד. כשאתה נכנס לרשימות של סופרים אהובים עליך קשה לייחס להם השפיעה על כתיבתך, כי חלק מתהליך הכתיבה הוא חיסול כל מה שנראה כמו השפעה – אם אתה כותב משפט שלדעתך נשמע קצת כמו גראהם גרין או מישהו אחר, אתה מוציא או משנה אותו. אבל כמובן שאתה מושפע וכותב בתוך מסורת ספרותית וחברתית, למרות שתוך כדי מעשה אתה משכנע את עצמך שזה אקט ייחודי ואישי. את השפעות רואים דווקא אנשים בחוץ, וזה יכול להיות קומי, כשאומרים לך ממי אתה מושפע. לדוגמה הרומן שלי 'התוכי של פלובר'. החוק הביקורתי הנפוץ הוא שאם אתה לא יכול לתאר משהו אז אתה משווה אותו למשהו אחר. אז אנשים יכלו לחשוב רק על השוואה עם 'אש חיוורת' של נבוקוב, ספר שלא קראתי בזמנו, ועל זה המבקר יכול לענות 'אה, אבל שמעת עליו, אז ידעת שרומן מוזר והפוך הוא אפשרי'. אבל אני לא יודע אם זה מה שחשבתי כשכתבתי את התוכי".

 

פעם אמרת ש"ללטוש עיניים" הוא הרומן המעניין ביותר שלך מבחינה טכנית. זה עדיין נכון?

"באמת אמרתי את זה? אני לא יודע למה. אולי הרגשתי צורך להגן עליו. אני אוהב את האופן בו הוא מחסיר כמה פרטים, את האופן שהוא עושה שתי קפיצות ענקיות בין הפרקים, ועם זאת אני מקווה שהוא מחובר יחדיו על ידי תמונות חוזרות, משפטים, היפוכי תמונות וכיו"ב. הספרים שלי מאוד שונים אחד מהשני, אבל אני חושב שזה השונה מכל האחרים. זה מה שאני קולט גם מהתגובות של קוראים שאומרים 'זה ספרך האהוב עליי ביותר', או 'דווקא לא אהבתי אותו כל כך'".

 

***

 

אחת מהיכולות הבולטות של בארנס היא יצירת דמויות נשיות בצורה משכנעת ביותר, כפי שעשה עם ג'ין, הגיבורה של "ללטוש עיניים", עם גיליאן, צלע במשולש של "מדברים על זה", ועם ההרפתקניות בפרקים שונים של "ההיסטוריה של העולם". בארנס מסביר את היכולת הזו: "רוב חבריי הן נשים, זה נכון, אבל מצד שני התהליך של יצירת דמות נשית משכנעת היא משהו אחר; היא חייבת להיות צירוף של דמיון והתבוננות".

 

חיי המין של ג'ין מדכאים.

"כן, זה ספר שבו סקס אינו עובד, שאין בו מפגש מיני מוצלח לאיש, ואצלה זה אלמנט שמוסיף לסבל ולגבורה שלה, לתהילה השקטה שלה בסוף. זה לא מעודד אנשים לקרוא את זה, כי אנשים אוהבים לקרוא תיאורים עליזים של סקס מוצלח".

 

אתה תמיד משלב הומור עם דרמה. מה מהם חשוב לך יותר?

"קשה להפריד את הקטבים בכתיבה של עצמך. אני כותב בהומור כי כזה אני, ככה אני רואה דברים, ואני לא מחליט על האיזון בין התערובת – קצת טרגדיה פה, ואז בדיחה. זה לא בישול. אני תערובת של שני הקטבים הללו ומשום כך כתיבתי היא תערובת. העובדה שהיא מוצלחת בעיני אנשים היא עניין של מזל. בז'אנר של הפיקציה אתה יכול לכתוב לשוק מסוים או לפי נוסחה, אבל לפעמים אתה יכול לכתוב רק כעצמך ועל מה שגורם לך השתאות, ואם זה גורם לאנשים אחרים לתקתק, זה רק עניין של מזל. במקרה כזה אתה לא יכול לעצב ספר לפי שוק מסוים, אתה פשוט עושה את זה כי ככה זה חייב להיות, ואז מוצא את הקהל שלך".

 

כתיבתך נועזת במובן זה – אתה לא מתפשר.

"כל פעם שאני כותב ספר חדש אני יודע יותר טוב מה אני עושה, אבל אני עדיין לומד. אולי בחלקו זה עניין נברוטי, אי-נוחות מעשיית דבר פעמיים, או משהו קרוב למה שעשיתי כבר, כך שזה טבוע בי. אולי זה מתוך אידיאל אפלטוני של חיי הסופר. במובן מסוים אתה תמיד נמצא בהכנות".

 

לעיתים נראה שמעל הכל המסר של "ללטוש עיניים" הוא לדבוק בחיים בעקשנות, כמו החורפנים.

"זה מה שאנחנו עושים ממילא, לא? מסר היא תמיד מילה שמעלה מידה של חשדנות. המינגוויי אמר פעם 'אם אתם רוצים מסר תתקשרו לווסטרן יוניון'. סופר לא צריך לשלוח מברקים. במקור ראיתי את הספר כעוסק בסוגים שונים של אומץ. החלק הראשון הוא על אומץ פיזי – בעת מלחמה, השני על אומץ חברתי – להיות לבד, לגדל ילד לבד, לחיות בלי סקס, ובשלישי זה אומץ בפני המוות והשאלות הגדולות. אבל בפעם הראשונה שריאיינו אותי על ללטוש עיניים זה היה ברדיו, ומה שעושים זה מראיינים אותך, ואז, בשלב העריכה, פונים אל מבקר ספרות ושואלים מה הוא חושב, והוא בביטחון עצמי פנטסטי אומר 'ובכן, בארנס אולי חושב שרומן זה הוא על אומץ, אבל כמובן שהוא על נושא אחר לגמרי'. שמו אותי מיד במקום".

 

קיבלת הרבה ביקורות רעות?

"זה משתנה מספר לספר, אבל אחד מהדברים שאתה לומד זה שיש מין עקומה כזו של ביקורות טובות ורעות, והיא עולה ויורדת לפי הקשרים עם המוניטין שיצא לך, איך אתה נראה, כמה נמאס לאנשים שאתה מוציא עוד ספר, ולאו דווקא עם האיכות המסוימת של הספר. ראיתי את זה אצל סופרים אחרים ולא רק אצלי. אתה רואה את הדפוס ההתנהגותי: הספר הראשון מתקבל בנדיבות, בשני יש ביקורות אוהדות למדי, ואז זה מגיע לנקודה בה מהללים אותך יתר על המידה, ובשלב מסוים זה הופך לעניין של שגרה, ואז יש את הקול שאומר לך אני לא כל כך טוב, לא יכול להיות, לא ניקח את זה ברצינות. במיוחד באנגליה יש איזשהו מעבר לכיוון של רגשי כבוד, מתחילים להתייחס אליך כאל אוצר לאומי, מישהו שלא יכול לעשות רע. זה מדהים לדוגמה לראות מה קרה עם אנתוני ברג'ס. הוא תמיד כתב הרבה וקיבל ביקורות לכאן ולכאן, בגיל 70 כתב אוטוביוגרפיה, ואז פתאום הפך לאיש זקן גדול, בעוד מה שהוא כותב היום לא טוב או רע יותר ממה שכתב לפני עשרים שנה. אני מחכה לשנות השבעים והשמונים שלי".

 

עד היום זכה בארנס בפרסים רבים, הן באנגליה, הן באיטליה, הן באמריקה, בה קיבל את פרס אי אם פורסטר, והן בצרפת, בה היה האנגלי הראשון לו הוענק ה-PRIX MEDICIS היוקרתי. למרות זאת, הוא נמצא ברשימה של אלה שהיו ראויים, אך שלא בצדק לא קיבלו את פרס "בוקר" האנגלי, שנחשב רם בקרב העולם הספרותי, במיוחד בבריטניה.

 

"פרס הבוקר תמיד נמצא ברקע, וזה גם מוכיח שוב שאין מאפיה לונדונית. אם היו נותנים לי לבחור בין לא לזכות בפרס בוקר ולהרוויח מספיק כסף מהספרים שלי, ושהרבה אנשים ימצאו אותם מספיק מעניינים כדי לקנות אותם, לבין קבלת הפרס ומחסור בפרנסה, אני יודע איזו מהאפשרויות אני מעדיף. הכתיבה אינה פרנסה בטוחה. עד גיל 40 עשיתי עבודות אחרות, כי הספרים לא הכניסו מספיק, אבל בשבע השנים האחרונות אני חי מהספרים – היה לי המזל הזה. זה נפלא. אבל יש סיפורים איומים על סופרים שגמרו רע, אפילו אנשים מפורסמים כמו אנגוס ווילסון, סופר מכובד ונחשב, פרופסור לאנגלית שכתב כתשעה ספרים, ושנתיים לפני מותו קיבלתי הזמנה לתרום למעשה למחייה שלו. הוא נתקל בזמנים קשים ובסוף חייו לא היה לו כסף וסופרים בריטיים יצאו לעזור לו. מה שמראה ששם אינו ערובה לביטחון כלכלי. אבל זה חלק מהעניין. חוסר הביטחון דוחף אותך לכתוב את הספר הבא".

 

אם כך הלחץ מועיל.

"כן, אני חושב שזה תוצר של מתחים מסוגים שונים, עירוב של ביטחון וחוסר ביטחון. יש מתח יצירתי במחשבה שכל זה עשוי להתפוגג או שהאופנה הספרותית תשתנה. אני מקווה שבמקרה שלי זו אינה אופנה, אבל אופנה משחקת תפקיד בכל האמנויות. הייתי רוצה להאמין שזה הכל עניין של איכות, אבל זו רק העמדת פנים".

 

***

 

"הדורבן", רומן של בארנס שיצא לאור באנגליה זה עתה, עוסק במשפטו הדמיוני של סטויו פטקאנוב, נשיא לשעבר של מדינה קומוניסטית זו או אחרת, ששמה המפורש אינו מוזכר בטקסט. באופן מוזר למדי, עוד לפני שהספר ראה אור בבריטניה, הבולגרים פירסמו אותו.

 

"הדורבן מבוסס באופן כללי על המשפט של ז'יבקוב בבולגריה. יש לי שם חברים, ושלחתי את הספר בשלב מוקדם למתרגם שלי לבולגרית, שהוא גם המו"ל שלי שם, כדי שיביע דעה על אירועים בספר – האם דברים כאלה היו עשויים להתרחש, האם הם נראים אמינים. לא קיבלתי תשובה, אבל אחרי שבועיים קיבלתי פקס: 'תירגמנו את הספר והוא יוצא לאור ביוני'. שלחתי פקס בחזרה ואמרתי 'חכו רגע, זו רק טיוטה ראשונה, תתאזרו בסבלנות עד השנייה'. הם, מצדם, שלחו פקס נוסף: 'בסדר, אז נפרסם אותו בספטמבר'. באנגליה עוברים כתשעה חודשים עד הפרסום, אבל שם הספר יוצא לאור כשהוא יוצא מבית הדפוס. כרגע אני לא כותב עוד ספר. אני עסוק בין השאר בכתיבת סיפורים קצרים, ומסקר את אליפות העולם בשחמט, שמתקיימת באנגליה, עבור הניו יורקר; אני הכתב שלהם בלונדון".

 

אתה מזכיר בספריך לא מעט את משחק הגולף.

"זה מוזר, לא? פעם שיחקתי כדורגל, היום אני עדיין משחק טניס, שח וסנוקר. גולף אני משחק אולי פעם בשנתיים. אין שחקני גולף ישראלים גדולים, נכון?"

http://www.julianbarnes.com

 

ארז אשרוב

מתוך הפולקלור הנורדי

IMG_4127

ויאמר האל אודין, אל המלחמה והריהוט ואביהם של התת-אלים ביורן ובני ואנני ואנייטה, לשליחו עלי אדמות, מישיר: "והיה כחצות הלילה, פלוס-מינוס, ואצא אל ישראל, ואמת כל בהמה וכל עמך וכל עבד נרצע וכל שפחה אשר על הריחיים עם נזם בחרי אף, וכל אשר לא יישא חן בעיניי מקרב עם ישראל, סתם ככה, למען ידעון הנישומים, אם כי לא ברור לי עדיין מה (העוזר האישי שלי יחזור אליך עם זה מאוחר יותר), וישתחוו כל עבדיי אליי, ואלה אשר יינצלו יהיו רק אלה אשר לא יתלשו את האטיקט של אשתי, האלה איקאה, ועל בתיהם אפסח!"

וייבהלו בני ישראל אל תמרוקיהם, ואל שטיחי כניסותיהם, ואל מחצלותיהם, ואל מרפדי עכוזיהם, ואל פוכיהם, ואל ספותיהם וציפיותיהם באשר הן, ויבליטון את האטיקט של איקאה, אלת הוראות ההרכבה, ולא תבוא צרה על בתיהם לעולם.

א"א

חומש (סקיצה)

Loversזאת התוכנית שלי:

אני הולך להתאהב בך.

יחסית לאט, אבל בטוח, כי זאת לא תהיה אהבה עיוורת, ודי מהר גם את תתאהבי בי. ככה זה קורה לרוב. נעביר לילות וימים מטורפים של סקס ושתייה, אני אפסיד לא מעט עבודה וקצת אקלל אותך בגלל זה; יימנעו ממני ערבים קסומים עם עצמי במהלכם אראה סרטים שאת הסופים שלהם לא אזכור בגלל כמויות האלכוהול שאשתה תוך כדי צפייה ושבסופם ארדם על הספה, וגם על המניעה הזאת קצת אקלל אותך; הכושר שלי יתדרדר פלאים כי את הזמן שאני מקדיש לריצות אני אקדיש לך. שוב, קצת קללות, אבל רק מתוך הבנה וחיבה. ככה זה באהבה: מקריבים.

עם הזמן נצבור המון חוויות משותפות, נצחק מאותם דברים, נפתח מעין טלפתיה שמיוחדת רק לשנינו. הריחות שלנו יתערבבו. החיים שלנו יתמזגו. זה הבושם החדש, נכון?

כשנרגיש בטוחים נכיר את הילדים שלי לילדים שלך, והם יסתדרו באופן מפתיע, למרות הפרשי הגילאים. זה יצריך ממני ריכוז, אבל בסוף אזכור את השמות של הילדים שלך, ואתחיל להיות מעורה בחייהם. אולי אפילו אצליח לחבק אותם. אני מוכן הרי לעשות למענך הכול; ככה זה באהבה.

החיים שלנו יהיו מושלמים. רוב הזמן.

הכלב שלך יפסיק לנשוך אותי.

אני אספר לך אנקדוטות על כל הנשים שהיו בחיי לפנייך, ולעיתים קרובות אשכח את שמותיהן, שלא לדבר על שמות ילדיהן. זה יהיה מלווה בתמיהה, אבל טוב – הן מן העבר.

בשלב מסוים השגרה תשתלט על המפעל שלנו, ותחושת נוחות תשרה עלינו. יש אנשים שהמילה "נוחות" מרתיעה אותם, אבל הם טועים: נוחות היא היסוד ליחסים מאריכי ימים. הסוד. נוחות ושיגרה – היין והינג של הזוגיות היציבה.

נכון שפה ושם נבגוד זה בזה, כי השגרה מטעה וגורמת לאדם לחשוב שבמקום אחר יש משהו שאינו שגרה, משהו שמרטיט תמידית, דבר-מה נשגב ומעמיד-עד, אבל הניסיון מלמד שזה לא כך, כך שתמיד נחזור לחבוק אחד את השני בחיק הזוגיות הגנוזה שלנו.

 

עובר זמן. זמן עובר.

 

המחוות הפיזיות והקוליות שלך צרובות לי עכשיו בגנום. אני מרגיש שאנחנו אורגניים. ככה זה באהבה.

אני לא מסוגל לתאר לעצמי את החיים בלעדייך, כך שלא נראה לי משונה להשאיר חצי מאוסף התקליטים שלי אצלך; שלי-שלך וכולי. וממילא אנחנו נמצאים אצלך חלק ניכר מהזמן המשותף שלנו.

אני אוהב את התקליטים שלי.

ואותך.

יש לי הרגשה שהפעם זה לנצח. שהחיבור בינינו הוא כזה שאני לא אפחד לצפות בך מזדקנת, שאני אוכל להיות איתך גם אחרי שהצוואר יתקמט, שאשרוד את קלישת האצבעות, שגם גרומה אחבק אותך, שארצה להיכרך בך עד הסוף, ולא משנה מה יקרה לריח שלך. שלא אצטייר במרה שחורה רק כי סיפרת לי את אותו הסיפור בפעם החמישית. השישית.

יהיה אידיאלי.

ואז תעזבי אותי. למה? למה?! למה?!!?

אני לא אצליח להבין, כי ככה זה באהבה, ויעברו עליי שנים, אולי חודשים, של סבל. אני ארזה ואתבודד ואשתה ואחזור לכושר ואראה כמויות של סרטים בלי הסוף שלהם, ובסופו של דבר אחזור לעצמי ויהיה לי טוב ככה.

כי זה המצב הטבעי לגבר אמתי וכי עדיף בלי נשים – יותר יציב ובריא. וממילא היית האהבה האחרונה שלי, האמתית, אהבת חיי, כך שלא תיתכן מישהי אחרת. לא מתקבל על הדעת. אחרייך?!!? תרשי לי לצחקק. את הקשר שהיה לנו לא ניתן לשחזר – זה חד-פעמי, קוסמי, אפילו מיסטי. מיסטי, בלי הגזמה: בכול פעם שאני נזכר בך תוך כדי קריאת ספר, מספר העמוד הוא מספר ראשוני! לך תבין.

אבל ליבי כן נצבט בכול פעם שאני הולך לחפש תקליט מסוים ונזכר שהוא אצלך. לא בגלל התקליט, כמובן. רק כי הייתי שמח, מאושר, לו היינו יושבים לשמוע אותו ביחד. חבוקים.

 

תראי, אני מתנצל, אבל התחלתי לצאת עם מישהי. קרה. לא התכוונתי לזה, אבל זה סיפור בינוני כזה, רדוד, בעיקר בשביל הסקס והחברה. אם כי אני מתחיל לחוש מועקה מרוב חברה, כי אני צריך יותר זמן עם עצמי, בשביל לחשוב ולראות סרטים ולרוץ. ושלא תביני לא נכון – היא מקסימה, אבל אני אטום לדברים האלה. את היית ונשארת היחידה שקנתה אחיזה בנפשי. עד כמה שזה נשמע אינפנטילי, אני מאמין שעוד נחזור להיות ביחד.

ועוד דבר מצחיק: קצת קודם קראתי ספר, חשבתי עליה משהו, אבל בהקשר שלך, והייתי בעמוד עם מספר ראשוני!

 

הילדים שלה ממש נחמדים. היום חיבקתי אותם וזה הרגיש כמעט טבעי.

 

תקשיבי, היום קרה משהו ממש מוזר, אבל לגמרי, וחשוב לי לשתף אותך בזה בגלל הקשר בינינו: ישבתי עם רינה בסלון שלה (אמרתי לך שקוראים לה רינה? לא משנה), שמענו תקליט שהבאתי מהבית, ותוך כדי זה רציתי לספר לה משהו עלייך, אבל בטעות קראתי לך "שרון", ואז הבנתי ששרון הייתה החברה שלי לפני עשר שנים, אולי אחת-עשרה, ושאיכשהו התבלבלתי וקראתי לך שרון, ואז לקח לי עוד לא מעט זמן להיזכר בשם שלך! לא מוזר?

 

תגידי, את עוד משתמשת בתקליטים?

א"א

תוף הפח היקוש

חזק יותר! אני רוצה לאבד את השמיעה!

חזק יותר! אני רוצה לאבד את השמיעה!

וויפלאש. בימוי: דמיאן צ'זל, עם מיילס טלר, ג'יי-קיי סימונס, פול רייזר. 2014

 

אנדרו רוצה להיות מתופף שיזכה בתהילת עולם. לצורך העניין  הוא מתאמן עד זוב דם, ומתקבל לאקדמיה למוזיקה שבה מלמד מורה אגדי מטיל מורא, נוקשה כמו אבן צור במעטפת פלדה בשם פלטשר (זה השם של המורה, לא של המעטפת), שתלמידיו פוחדים ממנו כמו ממלאך המוות, אולי מפני שבכל פעם שהוא לא מרוצה מהביצועים שלהם הוא מראה להם שהוא מתאמן הרבה במכון על ידי תנועת יד מאומצת שאמורה לאותת להם להפסיק לנגן.

פלטשר רוצה שהתלמידים שלו יהיו מושלמים. וזה רק בתור התחלה: אחרי שהם מגיעים לשלמות, הוא רוצה שהם יעשו מאמץ נוסף. טוב, אפשר להבין – מוטיבציה היא לא מילה גסה. "הומו", לעומת זאת, היא כן מילה גסה, לפחות לדעתו של פלטשר, שמרבה להאשים את תלמידיו בהומואיות על גווניה. כי פלטשר הוא גבר-גבר, והוא לא סובל רכרוכיים, והוא מקלל וסוטר לתלמידיו בכל הזדמנות, ובכלל נוצר הרושם שהוא ניסה לפני זה אודישן ל"פול מטאל ג'קט", ולא התקבל בגלל מידה בלתי נסלחת של רוך.

פלטשר הוא דמות לא אמינה, ובנאדם שלא היה נשאר יומיים בבית ספר מודרני מכובד. מעבר לזה הוא רחוק מלהיות מאיים באמת, והגידופים שלו כל כך לא ססגוניים שזה מביך. ג'יי-קיי סימונס הוא שחקן אופי נהדר, אבל הוא לא מסוגל להחזיק סרט שלם על הכתפיים, במיוחד לא כשמדובר בתמהיל משונה כמו זה שלפנינו, קוקטייל ביזארי של פול מטאל ג'קט ו"פלאשדנס"; התת-מודע של הבמאי/תסריטאי עבד שעות נוספות כשהחליט לקרוא לסרט וויפלאש: המצילה שדם ויזע מנתרים ממנה, רק מדגישה את הקרבה לריקוד המיוזע ההוא משנות השמונים.

את המתופף הצעיר מגלם מיילס טלר, שנראה כמו אלביס מצולק ללא כריזמה. הסיפור שלו חסר כל נפח. נכון  שהוא מתאמץ, המורה שלו מאמלל אותו, אביו לא מעריך אותו, והוא עצמו יהיר כמו שרק מוזיקאי צעיר מסוגל להיות. אבל מבחינת הצופה הוא כמעט נטול אישיות.

את אביו מגלם פול רייזר, בתפקיד תמוה ודליל. וכשעל שלושת הדמויות הקלושות האלה ניצב הסרט כולו, אין פלא שהוא לא עובד, ולמרות שזכה בשלל ביקורות טובות והמוני זרי דפנה מעטרים את הפוסטר שלו (כי אין להכחיש – הסרט הזה הוא סקיצה מעולה לסרט), הוא קורס.

אבל רגע… יש את המוזיקה! זאת הדמות הרביעית, אולי הכוכבת האמתית של הסרט, ולכאורה הייתי אמור להתמוגג: ג'ז, ביג בנד, אקדמיה למוזיקה, כלי נשיפה. אבל גם זה לא עובד. הבימוי המאולץ מוציא את הסווינג מהג'ז, לא מצליח להלהיב, נוקשה ולא סוחף, ובסוף אתה רק תוהה מה טוב במורה שדוחק אותך אל הקצה בלי להעניק לך כלים להגיע למקומות אליהם הוא רוצה שתגיע.

אותי, אישית, זה גם הותיר מעט טראומתי: אם אשמע עוד אנקדוטה אחת על צ'רלי פרקר, אני ארצח מישהו.

קדימה, תעזו להגיד לי צ'רלי פרקר עוד פעם אחת. אני מתרה בכם!

 

א"א

בדיוק הטמפו שלי

בדיוק הטמפו שלי

וויפלאשדנס

וויפלאשדנס

משעמם! מדשדש! ישאיר אתכם אדישים!

משעמם!
מדשדש!
ישאיר אתכם אדישים!

יש יורד

הייתי אמור לעבוד עכשיו, אבל מאמר שפרסמה נרי ליבנה ב"הארץ", או יותר נכון מאמר של נרי ליבנה שפורסם ב"הארץ" גרם לי לסחרחורת עזה ולצורך פיזי לפרוק, שאם לא ימולא ממילא לא אצליח לעבוד. אז הנה. אני פורק.

במאמר יורדת ליבנה על חיפה – שזה בסדר, למה לא, זה הרי ספורט ארצי – אבל לא הלוקל-פטריוט שבי התקומם, אלא שוחר האמת העיתונאית: המאמר משובץ בעיוותי מציאות שמבוססים על ההתרשמות האישית והשטחית של הכותבת. למען הנוחות אפרוט לסעיפים.

1.      אני הבעיה

את הרצנזיה חותמת המסקנה "הבעיה של חיפה היא לא התיירים שלא מגיעים ולא התל אביבים שמסרבים להיענות להפצרותיו של יהב לעבור להתגורר בעיר. הבעיה של חיפה היא החיפאים. הם אלה שלא מאמינים בעיר יותר". אם כך, ליבנה סבורה שאני הבעיה ושאינני מאמין עוד בעיר. אני לא בטוח שאני יודע מה זה "להאמין" בעיר, אבל אני חי בה מזה 49 שנים ובנותיי נולדו בה, ואני אוהב להיות פה, ואין לי שום כוונה לעבור לעיר אחרת בארץ. אז כנראה שאני מאמין בה.

רגע, אם החיפאים היא הבעיה של חיפה, מה הפתרון? להחליף אותם בנהריינים?

בכלל, אני לא בטוח שיש בעיה אחת ספציפית לעירי או לכל עיר אחרת; יש מגוון בעיות, ויש אנשים שתפקידם לפתור אותן.

מה שמביא אותי לדבר על ראש העיר הנוכחי, יונה יהב. גילוי נאות: אני מכיר את יהב משנת 84', מחבב אותו, חושב שהוא עושה פה דברים טובים, ולפעמים גם עובד אתו ועם העירייה (מה שאולי מחשיד אותי באינטרסנטיות, אבל מצד שני מספק לי הצצה לפעילות של העירייה שהרוב אינו מודע לה). מה שכן, אני מכיר במגבלותיו: אין לו כוחות-על. עסק מצער, כי האזרחים והמבקרים מבחוץ סבורים שראשי ערים אמורים להיות מצוידים בכוחות שכאלה, ושביכולתם לחולל מהפכות. "בני האדם נוטים בחפץ לב להחליף את השולט בהם, באמונה שכך ישופר מצבם. מפאת אמונתם זאת הם מתמרדים בשליט, אלא שעד מהרה הם מתאכזבים, כי הניסיון מוכיח להם שנפלו מן הפח אל הפחת" כתב מקיאוולי (תרגם גאיו שילוני) לפני כמעט 500 שנה.

יהב, למיטב ידיעתי, לא "מפציר" בתל אביבים לעבור לגור פה; הוא לא פנטזיונר. אין פתרונות קסם ואין הרבה סיכוי שחבריי הרבים שנטשו יחזרו לגור פה; דבר לא ישנה את העובדה שתל אביב היא האבן השואבת של הארץ – שם הפרנסה. אבל אם לעיר הזאת יש עתיד טוב יותר, הוא ייבנה (נבנה) לאט ובהדרגה.

 2.      סוגיית הכרמלית

"אפשר היה לחשוב שהכרמלית האחראית לנס קיצור הדרך והזמנים האלה תהפוך לאמצעי תחבורה נפוץ ושכיח כמו המטרו בפריז, אלא שזה לא קורה", מתרעמת ליבנה, שצדקה בעניין קיצור הזמנים שמציעה הכרמלית. אלא מה, הכרמלית הציעה בזמנו גישה נוחה ומהירה לאתרים מרכזיים בעיר, כמו נניח לשכונת הדר, שבזמנו היו בה בתי קולנוע רבים וכיום אין בה ולו אחד. מגמה עולמית. כל ילדותי הייתי יורד בכרמלית לראות סרטים בהדר, ולקנות קסטות מזויפות בעיר התחתית. בתי הקולנוע והקסטות פסו מהעולם, ואיתם הפופולריות של הכרמלית. אז מה, נסגור אותה? נצפה לראות שם צרפתים בדרכם לשאמפס עליזה? ואגב, ייתכן שהציפייה של ליבנה לראות את הכרמלית הופכת למטרו נעוצה בזיכרונות ילדות: בזמנו היו שם שלטים שהודיעו défense de fumer.

 3.      פסטיבל הסרטים

"זהו פסטיבל מצוין, שרכש לו מקום של כבוד בין הפסטיבלים הבינלאומיים הנחשבים בעולם", כותבת נרי ליבנה. על זה אין מה להתווכח. עוד גילוי נאות: את הפסטיבל יזמה והניעה אמי, ענת, עם מנהל הסינמטק דאז יוסי אורן ועם… יונה יהב. אבל לטעון שחיפה היא "עיר שינה המתעוררת לחיים אחת לפסטיבל" זה כבר ממש מוגזם. סטיגמה נושנה ולא מעניינת: מי שרוצה לישון שיישן, ומי שרוצה לבלות עד הבוקר יוכל לעשות את זה גם בחיפה, ואין שום חוק עזר עירוני בעולם שקובע שעיר צריכה להיות נטולת הפסקות. אגב, אצלנו אפילו בסרטים היו הפסקות!

4.      העיר התחתית

"[בעיר התחתית] שוררת היום ריקנות מהלכת נכאים. אין יורד אל הים ואין עולה אל מקדש הבהאים ברחובות היפים. ובניגוד לנעמי שמר, כשאני כותבת 'אין יורד' אני מתכוונת לכך שגם תושביה הערבים של חיפה אינם יורדים לשם".

הייתכן שליבנה נפלה קורבן למתיחה של שילון כזה או אחר? אולי כולם התחבאו? איזו ריקנות? העיר התחתית גדושה במקומות נהדרים, באופי, הים הומה אנשים, למקדש הבהאי אסור לעלות מסיבות דתיות, רק לרדת במדרגותיו, והתושבים הערביים של חיפה הפכו את המושבה הגרמנית לאזור הכי ססגוני ומשמח בעיר, שבכל ערב נתון קשה למצוא בו מקום ישיבה.

ואולי זה המקום לדבר על המוני יוצאי ברית המועצות לשעבר שנקלטו בחיפה ושינו את פניה לטובה והעשירו את התרבות המקומית ואת המסחר ואת הגיוון האנושי.

5.      האצטדיון

בחיפה יש לנו את "האצטדיון המפואר והמיותר להפליא שנחנך שם", לדברי ליבנה. אפילו בתור אזרח שמעולם לא ביקר באצטדיון ולא מתעניין כלל בכדורגל, לטעון שהאצטדיון החדש מיותר הוא מעשה שנראה לי תמוה להפליא. אני עוד בונה על זה שהפו פייטרז יופיעו שם.

6.      השוק הטורקי

השוק הטורקי נמצא בעיר התחתית. בליבה. כשליבנה הגיעה לשם שררה "דממה מוזרה… חנויות שנפתחו שם נסגרו מהיעדר קונים. המסעדות עומדות בשיממונן. 'אבל כשיש כאן הופעות לילדים מאוד שמח בשוק הטורקי', אמרה החברה. העיר התחתית מתעוררת רק כשיש אירועים מיוחדים ושוקעת בתנומה שוב, עד לפעם הבאה".

גם כאן, אני רחוק מלסבור שהשוק הטורקי דומם ושומם. או שבין לילה הוא יהפוך למתחם שבליינים וקונים מגיעים אליו מכל הארץ. והאירועים המיוחדים מעידים שיש ניסיון להמריצו עוד יותר. מה שכן, אני יודע היטב כמה מסעדות ובתי עסק נפתחים ונסגרים בתל אביב מדי שבוע בגלל שלקוחות לא פוקדים אותם, מסיבות רבות ומגוונות. זה עדיין לא אומר שתל אביב לא מתפקדת או אמורה לתפקד אחרת או צריכה לקחת דוגמה מחיפה.

חשבו, אולי לחיפאים אין את הממון הנדרש לכלכל בתי עסק כאלה. אולי זה בגלל המצב הכלכלי הכללי, ואולי בגלל המוני המשקיעים התל אביביים שרכשו חצי מהדירות בקריית אליעזר ובקריית שפרינצק וגרמו להעלאה מחרידה בדמי השכירות ובמחירי הדירות בעיר, אבל זאת ספקולציה פראית, ואני לא רוצה לבוא ולטעון שהבעיה של חיפה הם התל אביבים.

זה לא יהיה רציני.

א"א

שממה בעיר התחתית

Haifa Sur La Mer

דממה בעיר התחתית

רובוט עשית אתה ה'

viva-la-muerte-tua-1971בוקר. חוץ. נו"ש. מעונן. תכף ירד גשם.

אני חוזר למכונית עם אספרסו, ובמעבר החציה הרמזור מדבר אליי, מודיע לי איפה אני נמצא.

קצת הלאה משם, אוטובוס עוצר ופותח דלת, ואני שומע את הקריין מכריז מונוטונית על שם התחנה ומיקומה. אני תוהה איך נהגי האוטובוס סובלים את זה יום אחרי יום, תחנה אחר תחנה, מבלי להשתגע. איך סובלים את זה הנוסעים? זה סוג של עינוי סיני, אלא שבמקום טיפות מים, מזליפים עליך טקסט רפטטיבי.

באנגלית יש ביטוי, GOING POSTAL, שמשמעו לרדת מהפסים ולהפוך לרצחני. זה נולד איפשהו בשנות השמונים, כשעובדים של הדואר האמריקאי התחילו לצאת מדעתם ולירות באנשים במקום העבודה. רק טבעי, כשחושבים על זה.

קחו אוויר, חכו שנה-שנתיים עם הקריינים האלה של האוטובוסים, וייוולד הביטוי GOING EGGED. נוסעים ונהגים יתחילו לירות לכל עבר.

בדרך לסופּר אני תוהה אם הקריין של האוטובוס ושל מעבר החציה ושל הרכבת ("התחנה הבאה: בנימינה עילית. הנוסעים מתבקשים לשכוח ארנקים גדושים בכסף וכלות אוקראיניות") הוא אותו אזרח, ואם ניתן יהיה לרצוח אותו בהזדמנות קרובה, באיטיות, על רקע מוזיקה של ימי הביניים.

כן, בקצב הנוכחי, אוטוטו I'll be going Egged.

בסופּר עצמו אני בוחר בעמדת השירות העצמי. הקריין המניאק של הקופה (למה הוא גבר?! כל הקופאיות בכל הסופרים בארץ הן נשים, אז למה דווקא הדגנרט הרובוטי שלא צריך לעמוד או לשבת כל היום ולהתמודד עם הלקוחות הישראליים הנאלחים, ובטח אפילו ככה משתכר יותר מהנשים במקצוע, צריך להיות גבר?!) חוזר שוב ושוב על אותו טקסט, כאילו לא הבנתי את הרעיון בפעם הראשונה. כן, אני יודע, טומטום מטאלי, לסרוק את המוצר או לבחור פירות או ירקות מהרשימה. לו היית בשר ודם כבר מזמן הייתי הופך את שני הרכיבים האלה לעיסה אפורה.

You hear me talking, hillbilly boy? I ain't through with you by a damn sight. I'm gonna get Egged on your ass!

הקופאיות מביטות בשטנה מלוכסנת לעבר העמדה הגברית האוטומטית שעתידה לגזול מהן את פרנסתן הדלה.

האנושות הגיעה לשלב שבו קופסאות פח מדברות אליה בקול דמוי-אנושי, ומשאיות שנוסעות לאחור מנגנות את החמישית של בטהובן.

רֶבֶרְס טרנזיט גלוריה מוּנדי.

אתה הולך למות. מספרך בתור הוא… 81. לנוחותך, נתק את השיחה, ומלאך המוות יחזור אליך מבלי שתאבד את מיקומך בתור.

תודה שבחרת לחיות במאה ה-XXI.

א"א

השולף האיטי במערב

איך יוצרים קסם?
לי עצמי אין מושג, אבל לנארד כהן מומחה בזה. קחו לדוגמה את השיר הראשון מהתקליט החדש שלו, שנקרא "לאט", וכבר בשמיעה ראשונה הפך לבשר מבשרי, להמנון בקצב מארש מתון של חצי האי ארז.
"אני מאט את הנעימה / מעולם לא אהבתי את זה מהיר / את רוצה להגיע לשם בהקדם / אני רוצה להגיע לשם אחרון / זה לא מפני שאני זקן / זאת לא הדרך בה חייתי / תמיד אהבתי את זה לאט / זה מה שאמא שלי אמרה".
אחרי כמה שורות של עמדה מעט סרקסטית, מאוד אאוטסיידרית, מגיעה השורה הרומזנית, "תמיד אהבתי את זה לאט", ואחריה השורה שכבר הופכת את זה לממש מגונה: "זה מה שאמא שלי אמרה".
אבל הבית השני מבקש ממך לשכוח מהאלוזיה המינית, וממשיך להסביר את התנהלותו האיטית (אירופאית, מיושנת, אם תרצו) של הדובר, שהולמת להפליא את הצילום שלו על העטיפה המכוערת להחריד:
"אני שורך את הנעליים / אבל אני לא רוצה לרוץ / אני אגיע לשם כשאגיע / אין צורך באקדח הזנקה / זה לא בגלל שאני זקן / וזה לא בגלל מה שעושה הגסיסה / תמיד אהבתי את זה לאט / אצלי לאט זה בדם".
זה לא בגלל מה שעושה הגסיסה – אוי, כמה שזה יפה.
בבית הבא הוא מרחיב את הקרֶדו שלו, אבל פתאום חוזר לעניין האמא:
"תמיד אהבתי את זה לאט / מעולם לא אהבתי מהר / אצלך זה חייב לעוף / אצלי זה חייב להימשך / זה לא מפני שאני זקן / זה לא מפני שאני מת / תמיד אהבתי את זה לאט / זה מה שאמא שלי אמרה".
ועכשיו קורה נס:
"כל המהלכים שלך מהירים / כל הפניות שלך מדויקות / תני לי להסדיר את הנשימה / חשבתי שיש לנו את כל הלילה / אני אוהב לקחת את הזמן / להשתהות כשהוא עף / סוף שבוע על שפתייך / תקופת חיים בתוך עינייך".
הושענה! החתיאר הגוסס, המת, לא רק קם לחיים, אלא מצדיק את הרמיזה המינית מההתחלה ועושה סקס! והכי חשוב: רומנטי. כהן על שלל גווניו; אצלו זה לעולם לא חד-משמעי וחלק. השירים הטובים שלו הם תמיד קובייה הונגרית שאתה לא נועדת לפתור.
בסוף, כיאות לאחד שמודע היטב לעובדה שכולם דיסקרטיים, אבל פשוט חייבים לפגוש המוני אנשים כשהם לא לבושים, הוא דורך קצת על הרומנטיקה: "אז בייבי תרפי ממני / בעיר צריכים שתחזרי / במקרה שהם ירצו לדעת / אני רק מנסה להאט".
שוב, פרוש מהעולם. נזיר.

א"א

רשומות ישנות קודמות

הרשמה

קבל כל פוסט חדש ישירות לתיבת הדואר הנכנס.

הצטרפו אל 3,129 שכבר עוקבים אחריו

%d בלוגרים אהבו את זה: