גריטה

אישה בסופרמרקט אומרת לילדות הקטנות שלה לחפש יוֹגוֹרט.

אני קרוב אליהן, בוחר בצלים שגודלם קטן מפומלה, ושאם אפשר הם גם פחות רקובים; לפעמים אפשר להציל את האמצע.
"יוגוּרט," אני מסנן הצדה בשקט.

תביאו יוֹגוֹרט, אומרת האם שוב.
למה צריך יוֹגוֹרט? שואלות הבנות.
שיהיה בבית יוֹגוֹרט, היא עונה.

"יוגוּרט," אני שוב מתעוות.

בואי נחפש יוֹגוֹרט, אומרת הקטנה לאחותה היותר קטנה, ואיכשהו העובדה שהמילה הזאת בוקעת מפה תמים, מטריפה אותי עוד יותר.

"יוגוּרט, יוגוּרט, יוגוּרט," אני פולט, כמעט בקול רם.

אמא, מצאנו יוֹגוֹרט, קוראת הקטנה.
יופי, בואו ניקח את היוֹגוֹרט, עונה האמא.

נשבע שהן עושות לי את זה בכוונה!

אני מאבד שליטה. "יוגוּרט, יוגוּרט, יוגוּרט, יוגוּרט, יוגוּרט, יוגוּרט," אני פולט בקול מתעצם, ועם כל "יוגוּרט" מנער בתנועה ספזמודית בלתי נשלטת את שקית הניילון של הבצלים, שעכשיו נראית כמו שק אשכים דלוק של פיל.

שאריות קלושות של ריסון אירופאי מונעות ממני ליפול על הברכיים באמצע מחלקת ירקות ולצרוח, "יוגוּרט! אומרים יווווווווגוּוּוּוּוּוּוּוּוּוּוּרט!"

אני חייב הפוגה.
מבצלים רקובים במחיר מופרז
מילדות יוֹגוֹרט
מעצמי.

א"א

מודעות פרסומת

גזעי, לא נלחש

משכה את הכלב הצדה כשבאתי מולה על המדרכה, להרחיק אותו ממני.

זה בסדר, אמרתי לה, אני מסתדר עם כלבים.

העניין שהוא קצת לא צפוי; עם נשים הוא מסתדר, אבל עם גברים אי אפשר לדעת איך הוא מגיב, אמרה.

זה בסדר, חזרתי על עצמי בביטחון, אני כמו הלוחש לכלבים; הם מבינים אותי.

התכופפתי אל הכלב, שחייך אליי.

הוא פתח פה להגיד משהו, השתהה, ובסוף החליט לסגור אותו על האמה השמאלית שלי.

לחשתי לו להפסיק.

משהו בכלב הזה היה משובש – הוא לא הבין, וכדי להמחיש את זה, טלטל את ראשו בתסכול.

הכאב היה נוראי, אז עברתי מלחישות לצרחות.

הכלב, מצדו, התעקש להמשיך להיות קהה-שכל.

בטח גזעי.

שיניתי טקטיקה ועברתי מצרחות לשיטה הבדוקה והמוכרת היטב, שלאורך ההיסטוריה הוכיחה את עצמה בקרב שכבות רחבות ומגוונות באוכלוסייה, מגברות ענוגות עם קמליות ועד אלופי אגרוף – התעלפות.

עשרים תפרים ושתי זריקות מאוחר יותר שבתי להכרה.

לצד המיטה שלי עמדה – במפגן מרהיב של אחריות אזרחית – בעלת הכלב, שטלטלה את ראשה בצער או ברחמים או בתסכול או באכזבה (באנשים אני פחות מבין):

היית צריך להזהיר אותי שאתה לא מסורס.

א"א

תרגום המציאות

הלכתי לבקר את המחשבה, במפעל בו היא מייצרת מציאות.

תראה, היא אמרה, אנחנו בצרות. נכון, המצב מעולם לא היה מזהיר, תמיד עבדתי קשה, וזה לא שיצא לי לחגוג הרבה, כן? בלי נסיעות לחו"ל ומסעדות וכולי, אבל אתה יודע, מסתפקים במועט, אפשר לחיות איכשהו, והשכר היה… ריאלי, נקרא לזה.
אבל כבר עשור שהשכר לא זז, ואתה יודע איך זה בשטח – הכול עלה והתייקר, ואני צריכה לשבת פה מדי יום ולייצר מציאות בשכר של תחילת המאה, ובוא נגיד ככה… גם בהתחלה, עם כל הרצון הטוב, לא השתלם לי כלכלית לייצר מציאות כמו שצריך; תמיד צריך לעגל פינות, לקצר פאנלים, למתוח זוויות… אבל איכשהו, בסוף, זה נראה מספיק טוב למי שלא ממש מקפיד לבדוק איך דברים אמורים להיראות.

אבל היום?! היום אין לי ברירה אלא לייצר כפליים מציאות בחצי מהזמן, וגם חלק ניכר מהזמן הזה אני טרודה בבעיות פרנסה וצריכה לעשות חלטורות בייצור מציאויות אלטרנטיביות למוסדות ממשלתיים, אז המציאות שאני מגישה ללקוח בסופו של דבר, איך נגיד… חובבנית.

העניין הוא, וזה מה שהכי מדאיג, שלאף אחד לא אכפת איזו מציאות הוא מקבל, העיקר שיש לו משהו ממשי ביד, ושהוא יכול להתפאר שהמחשבה ייצרה לו מציאות. כולם מקבלים חרא של מציאות, אבל איכשהו תמיד אנחנו במקומות הראשונים במדד האושר העולמי.

אז לא יודעת… אולי למרות הכול אני כן עושה עבודה טובה, וזה סתם שראיית העולם שלי מעוותת.

א"א

יפה עשינו. מאה שנים לטבח אמריצר

בשלושה-עשר באפריל, 1919, התכנסו בגן ג'ליאנוואלה שבאַמְרִיצָר, "בירת הסיקים", "ערש הסיקיזם", אזרחים הודים רבים שבאו למחות בשקט ובשלווה על מעצרם והגלייתם ב-10 באפריל של שני מנהיגים מתנועת הסַטיָגרַאהָא בארמיצר, ד"ר סַאיפוּדין קיצ'לֶב וד"ר סַטיאפּאל, ואולי על גיוס החובה שהוטל על ההודים ומסי המלחמה הכבדים, ואולי גם וגם. זה לא ממש משנה.

בנוסף היו שם המוני עולי-רגל שבאו לחגוג את החג הסיקי החשוב וַייסַקְהִי, שעיקרו התכנסות קהילתית.

בתקופה ההיא, הודו הייתה תחת השלטון הבריטי, הראג'.

אחד מיהלומי הכתר של האימפריה הבריטית היה גנרל רג'ינלד דאייר, שההתכנסות ההמונית הזאת לא נשאה חן בעיניו, כי אלה היו אסורות על פי החוק הצבאי.

דאייר היה מוקף ככול הנראה באנשים חששנים, שנטעו בו זרעי פניקה: "מנקודת מבט צבאית, ארמיצר תהיה מבודדת לחלוטין בקרוב, אם נניח לעניינים להמשיך להתנהל כפי שהם מתנהלים".

כך, האופי הדתי של ההתכנסות, השקט בו התקיימה, העובדה שחלק ניכר מהמתכנסים הגיעו מחוץ לעיר ולא הכירו את החוק שהוכרז ימים ספורים לפני כן – כל אלה לא הפריעו לו, וגם לא גרמו לו לשקול להזמין את הנוכחים להתפזר באופן מסודר ומהיר. או להזהיר אותם שהוא עומד לפתוח באש.

במקום זה הוא אסף חמישים חיילים חמושים, חלקם מקומיים, והקים מטווח מאולתר. הירי נמשך רק עשר דקות רצופות, כי לחיילים נגמרה התחמושת. אם הכניסות לגן מוקף החומה היו רחבות יותר, הבריטים היו מגיעים עם רכבים, ומכת האש הייתה זוועתית עוד יותר.

על הקרקע היו מוטלים בסופו של דבר 379 הרוגים ומעל אלף פצועים. אלה הערכות שמרניות; הייתה ועדה של הבריטים, הייתה של ההודים, היו שטענו לאלף מתים, ובכול מקרה נרצחו שם ביום ההוא מאות גברים, נשים, ילדים, ותינוק בן שבעה חודשים.

ווינסטון צ'רצ'יל כינה את זה "אפיזודה חסרת תקדים או מקבילה בהיסטוריה המודרנית של האימפריה הבריטית… אירוע חריג, מפלצתי, יחיד מסוגו וקודר… הקהל לא היה חמוש ולא תקף."

דאייר נענש באופן חמור: הוא הורד בדרגה, נשלח בחזרה לבריטניה, וקיבל מענק מאוד משמעותי. כשמת, זכה להלוויה צבאית.

ההודים הצמידו לו את הכינוי ההולם, "הקצב מאמריצר."

מאחורי הקלעים היה גם המשנה למושל פּוּנגָ'בּ בזמן הטבח, מייקל אודוואייר, שמאוחר יותר נרצח. אבל לעת עתה נניח לו.

הבריטים טרם התנצלו.

ככה תיאר את האירוע סלמאן רושדי בספר "ילדי חצות":

 

באותו אחר צהריים הרחובות התמלאו לפתע באנשים, שכולם נעו באותו כיוון, בהתרסה נגד התקנות החדשות של המשטר הצבאי של דאייר. אדם אומר לנאסים, "נראה שמתוכנן להתקיים כינוס – הצבא יעשה בעיות. הם הטילו איסור על התכנסויות."

"למה אתה חייב ללכת? למה לא לחכות שיקראו לך?"

מתחם יכול להיות כל שטח שהוא, משממה ועד פארק. המתחם הגדול ביותר באמריצר נקרא גן גָ'ליאנוואלה. הוא לא מכוסה דשא. הוא זרוע אבנים פחיות זכוכיות ודברים אחרים. כדי להיכנס אליו צריך לעבור בסמטה צרה מאוד שבין שני בניינים. בשלושה-עשר באפריל, אלפים רבים של הודים נדחסים דרך הסמטה הזאת. "זאת מחאה שקטה," אומר מישהו לדוקטור עזיז. ההמון סוחף אותו והוא מגיע אל פי הסמטה. בידו הימנית תיק מהיידלברג. (אין צורך בקלוז-אפ.) אני יודע שהוא מבוהל מאוד, מפני שהאף מגרד לו יותר מאי פעם. אבל הוא רופא מיומן, הוא דוחק את הפחד ממחשבתו, ונכנס למתחם. מישהו נושא נאום חוצב להבות. רוכלים עוברים בין ההמון ומוכרים גרגרי חומוס ודברי מתיקה. האוויר מלא אבק. נראה שאין שם פושטקים, אין עושי צרות, ככל שסבא שלי מצליח לראות. קבוצת סיקים פרשה בד על הקרקע, והם יושבים מסביב ואוכלים. באוויר עדיין נישא ריח צואה. עזיז חודר ללב ההמון, בזמן שבריגדיר ר"א דאייר נכנס לסמטה, ואחריו חמישים חיילים מהכוחות המיוחדים. הוא מפקד המשטר הצבאי של אמריצר – איש חשוב, אחרי הכול, הקצוות המדונגים של שפמו קשיחים מרוב חשיבות. בזמן שחמישים ואחד הגברים צועדים לאורך הסמטה, הגירוד באפו של סבי מתחלף לגירוי מסוג אחר. חמישים ואחד הגברים נכנסים למתחם ותופסים עמדות, עשרים וחמישה לימינו של דאייר, ועשרים וחמישה לשמאלו. ואדם עזיז מפסיק להתרכז באירועים סביבו, שכן הגירוי מתעלה לעוצמות בלתי-נסבלות. בזמן שהבריגדיר משמיע פקודה, העיטוש מטלטל את פניו של סבי. "אאאאאפּ-צ'וּוווו!" הוא מתעטש ונופל קדימה, מאבד את שיווי המשקל, הולך בעקבות אפו, וכך מציל את חייו. "התיק הרפואי" שלו נפתח לרווחה: בקבוקונים, משחות ומזרקים מתפזרים באבק. הוא מגשש בסערה בין רגלי האנשים, בניסיון להציל את הציוד שלו לפני שיימעך. נשמע צליל כמו של שיניים נוקשות בחורף, ומישהו נופל עליו. חומר אדום מכתים את החולצה שלו. עכשיו נשמעות צרחות והתייפחויות, והנקישות המוזרות נמשכות. נראה שיותר ויותר אנשים מועדים ונופלים על סבי. הוא מתחיל לחשוש לגורל גבו. האבזם של התיק חופר לתוך החזה שלו, וגורם לו פצע כל כך חמור ומסתורי, שלא ייעלם אלא רק אחרי מותו, שנים מאוחר יותר, על ההר של שנקרה אצ'ריה או טחת-א-סולימאן. האף שלו מחוץ אל בקבוקון עם גלולות אדומות. הנקישות נפסקות ובמקומן נשמעים קולות אנשים וציפורים. נראה שצלילם של כלי רכב נעדר לחלוטין. חמישים האנשים של בריגדיר דאייר מנמיכים את המקלעים שלהם והולכים לדרכם. הם ירו סך של אלף שש מאות וחמישים קליעים לתוך הקהל הלא-חמוש. מתוך אלה, אלף חמש מאות ושישה עשר מצאו את מטרתם, הרגו ופצעו אנשים. "יופי של ירי," אמר דאייר לאנשיו, "יפה עשינו."

א"א

בוסר טוב – אודות הבגרות הנפשית שלי

צילום: ארייה אשרוב

בעבר הלא רחוק, ספרי ההדרכה היו פרקטיים: ספרי בישול, ספרים שלימדו אותך לעצב סידורי פרחים כמו היפנים, לערוך שולחן, להיות מנומס, להרוג שלושה יריבים בשתי מהלומות נונצ'קו וכן הלאה. דבר אחד היה בטוח: אם התברכת בקצת שכל, הצלחת למלא אחר ההנחיות.

אוקי, אני מודה, לפעמים נדרשו שלוש מהלומות נונצ'קו, אבל בכל זאת…

בימינו, התחום של ספרי ההדרכה נעשה ערטילאי, ולמעשה בלתי ישים: מלמדים אותך כיצד לסדר חפצים בחלל כך שהעסק שלך ישגשג, כיצד להפסיק לפחד ולהתחיל לחיות (שם טוב לספר אימה: "כיצד להפסיק לחיות ולהתחיל לפחד"), וכיצד לעשות סקס כך שכל אורגזמה תימשך 46 דקות, במקום חמש עשיריות השנייה, כמו שרצה הטבע.

הרעיון האחרון אולי נשמע מבטיח, אבל יש לי משהו קטן להגיד למי שהמחשבה לבזבז את זמנו בצורה הזאת קוסמת לו: סטינג מתמחה בטכניקה הזו של הארכת אורגזמות, ועל מנת להבין כמה היא מזיקה ואיזה הרס היא תזרע בחייכם, פשוט דמיינו את ימי "פוליס", וחשבו מה קרה עם הזמן לאיש שפעם יצר מוזיקה אנרגטית ורעננה וממריצה וחיונית ומלאת חיים, והיום יוצר סוג של קוטל זרע מהורמן.

אבל אני סוטה. איפה הייתי? אה, כן…

השבוע נכנסתי לחנות ספרים, ועיניי נחו על כותר שפחות או יותר הייתי משוכנע שהוא נכתב עליי, וליתר דיוק על הדרך שעשיתי בין גיל 11 ל-12.

שמו? אוקי, ניחשתם מיד כי זה היה קל: הספר נקרא "הבגרות הנפשית".

מיהרתי לקופה עם הספר, ומשם מיהרתי הביתה לקרוא בו, אלא שכבר על ההתחלה נתקלתי במכשול בצוּרת… סלחו לי על השפה הבוטה – שיר.

ולא סתם (שוב סליחה) שיר, אלא כזה עם טעות דפוס, ציטוט בלטינית, ושימוש מופרז במילה "אני".

הרשו לי להבהיר: טעויות דפוס, שירים, שירים עם ציטוטים בלטינית, כתיבה ארס פואטית וסנדלים סרוחים, אלה דברים שאותי לא משמחים!

אה, כן, וגם ג'ולי אנדרוז.

טעות הדפוס? "רומטיקנים" במקום "רומנטיקנים". על העמוד הראשון! לכם אולי זה ייראה זניח, אבל את המוח שלי זה ישר זורק לחשוב שאולי מדובר בז'רגון, מילה שמתארת רומאים שגרים בוותיקן (שיבוץ אפשרי במשפט: "האפיפיור הוא רומטיקן ידוע!"), או רומאים שגרים בוותיקן וסובלים מרומטיזם.

הבעיה שלי עם שירים? אני מאמין שכתיבת שירים מעידה על נפש מאוד לא בוגרת, על אחת כמה וכמה אם המילה "אני" מופיעה בהם הרבה. ככלל, אם אתם מעל גיל 15 ועדיין כותבים שירים, ויש לכם בחדר קלף שרוף שעליו מודפס "אם" של קיפלינג, ובספרייה מבחר מספרי ריצ'ארד באך, ואתם בטוחים ש"אלגרו נון טרופו" הוא סרט מצחיק ושקן ראסל במאי טוב, אתם יכולים לחזור בתשובה: לחיים החילוניים אין מה להציע לכם. והכי חשוב: לחריזה אין מקום בחצי השני של המאה העשרים, אלא אם כן בשירי זמר או לצרכים קומיים. אם אתה משורר חורז, אתה פשוט לא משורר!

אבל רגע, נתתי לעצמי להיסחף להכללות, וזה מעיד על בקיעים בבגרות הנפשית שלי.

ואין לי כאלה.

אז הבה נירגע.

נרגעתי, וכעת אני פנוי לדיון מעמיק ובוגר.

הבעיה שלי עם לטינית (להבדיל אלף אלפי הבדלות מלטיניות)? אחד הדברים הנלעגים ביותר הוא שיבוץ משפט בלטינית בשיר. זה ואזכורים מהמיתולוגיה. חדלו עם זה, בשם ראשה של מדוזה!

בעיה נוספת שלי עם לטינית? אני לא מבין לטינית, ואי-הבנת שפה הוא דבר שגורם לי לזעם עצום.

ארבעת הסעיפים הנ"ל מעלים לי את הסעיף, ובתגובה אני מטיח את "הבגרות הנפשית" בעוצמה על הרצפה. אני מרגיש שאני חייב לשחרר פלוץ משחרר. זה לא קורה, כי אני נזכר שהצורך בהפלצה ככלי לשיחרור הנפש הוא מנגנון די ילדותי, ובוחר באיפוק.

אני שוב נרגע.

אני סוגר את הספר ומגלה שהוא מודפס בחסות "המכון לקידום הצטיינות". בזה אני כבר לא עומד: המילה "הצטיינות" מעלה בזיכרוני את כל חדלי האישים שלמדו איתי בתיכון, אלה שכל קשר בינם לבין הצטיינות במובנה המקורי היה מקרי בהחלט, אבל התואר הוצמד להם במקביל להיצמדות לשונם לעכוז המורות.

מה ששוב מזכיר לי כמה אני רוצה להפליץ.

מה ששוב מזכיר לי שילדותי לרצות להפליץ, ושגבר בגילי אמור למצוא דרכים יותר משוכללות לשחרר קיטור נפשי. אבל, בכל מקרה וליתר ביטחון, אני כן מפליץ, והעובדה שנכנעתי לדחף הילדותי כל כך מתסכלת אותי שאני מרים את "הבגרות הנפשית" מהרצפה, קורע אותו לשני חצאים, ואז מנסה לשסע אותו כשסע הגדי לרבעים.

הניסיון לא מצליח: אני מגלה שאני לא מספיק חזק, למרות מה שאני חושב על עצמי, וזה כבר מוציא אותי מדעתי.

אני שוב מפליץ.

מה שלרגע גורם לי לעצור ולהרהר – הצמדת לשון לעכוז המורות… כן, זה אקט שבסיטואציות בוגרות יותר יכול היה להיות מעניין…

אבל אני שוב סוטה.

אני נושך את הספר, טורק אותו על הרצפה, קופץ עליו בחמת זעם, ריר ניגר מזוויות פי, אני רץ למטבח, חוזר עם חפיסת גפרורים, מדליק את כולם בתוך הקופסה וזורק אותה על הספר. עכשיו הוא מתחיל להישרף. העשן נכנס לי לעיניים.

אני יורק על הספר הבוער: אני אראה לכם מה זה הצטיינות!

אני מטאטא את הספר החוצה מהבית, שיסריח את המסדרון, ובמחשבה שנייה מחליט למנוע סיכון בטיחותי ומשתין עליו.

במסדרון.

קול צעדים יורדים במדרגות: הזוג המבוגר מהקומה העליונה חוזר הביתה. אני בורח לתוך הדירה, מתחבא, מביט בהם דרך העינית. הם עושים את עצמם כאילו כלום, ואני מוציא להם לשון דרך העינית.

אאוץ'.

הם ממשיכים לדרכם בנונשלנטיות, כאילו הם לא שמים לב לכך ש"הבגרות הנפשית" שלי מעלה עשן ואדי שתן במסדרון.

אני מפליץ בהקלה.

ארז אשרוב, המאה ה-XX

מוקדש למיקי דודתי, ובתודה לאנרי מישוֹ

איך אני שר – הפילהרמונית בבגד ים

וודי... התביעה בדרך

אני מאלה ששרים במקלחת.

כן, תאמרו, אתה לא היחיד. אלא שאני, בניגוד לאלה שסתם שרים במקלחת, החלטתי לקחת את זה ברצינות.

תהומית.

הכול התחיל מזה שחלומי – להיות אלביס פרסלי – נגוז, בין השאר בגלל שאיזה פרחח מממפיס, נהג משאית לשעבר, החליט שהוא הוא אלביס פרסלי. מאוכזב, הגעתי למסקנה שממילא לא נועדתי לאור הזרקורים החם, ושמוטב יהיה כי אשיר לעצמי, לבדי, במקלחת, מבלי שאזרחי העולם ייהנו מנוגה שירתי, מבלי לגרום לעלמות צחורות-עור לצרוך כמויות מופרזות של מלחי הרחה, ומבלי לשלם את מחיר התהילה: הוויתור על האלמוניות, הפרטיות שלי, שהיא נר לרגליי.

אחרי כמה שנים של שירה חובבנית במקלחת, התחלתי ללמוד סולפז' – קריאת תווים מהדף. וכך, בכל פעם שנכנסתי להתקלח, לקחתי איתי תווים ועמוד תווים, ופצחתי בתרגילים של קפיצות מלודיות ואקורדים מפורקים.

עם הזמן השתלטתי על התרגילים כולם, אבל בעיה אחת כן עמדה בפניי: ניירות התווים נרטבו – אם לא מהמים אז מאדי המקלחת – ועד מהרה הפכו לבלתי קריאים. פניתי לחברת "ספרי תינוקות זה אנחנו", שמתמחה בהכנת ספרי פלסטיק לאמבטיה, וביקשתי מהם שידפיסו עבורי חוברות תווים עמידות במים. הם סירבו, בתירוץ המינורי שאין להם ביטוח נגד פורס מז'ור.

כמה ילדותי מצדם.

חיפשתי תחליף, ובתהליך אלימינציה בחרתי חברת למינציה שציפתה עבורי את ניירות התווים, וכך יכולתי לחזור להתאמן בתנאי שטח לחים, בבטחה.

חלף עוד זמן, ומשהו נוסף היה חסר לי: ליווי – הרי על מנת לשמור על קצב ועל כיוונון נכון, רצוי מאוד שמישהו ילווה אותך בכלי הרמוני. למזלי מצאתי נגן גיטרה שהיה מוכן לשבת לידי במקלחת בעודי שר ומתאמן, ולפרוט עלי מיתר. אני אומר "למזלי", כי הבחור בדיוק השתחרר מהכלא, אחרי שריצה שנתיים בעוון מציצנות.

אמרתי מציצנות.

בחרתי להעלים מזה עין.

אמרתי עין.

הוא, מצדו, הבטיח לשמור על פרטיותי הקדושה ולעצום עיניים בזמן החזרות.

משהרגשתי שמיציתי את מה שאני מסוגל להפיק מקולי בעזרת עצמי, ומתוך רצון להצטיין, בחרתי לי מורה לפיתוח קול. סיפרתי לה באיזה סוג הופעות אני מתמחה. היא גילתה פתיחות רבה והסכימה להמשיך ללמד אותי בעודי מתרחץ, על מנת שאוכל לתרגל את אמנותי בפרטיות מוחלטת ובתנאי שטח: אחרי הכל, אני רגיל לאקוסטיקה מסוימת, שתנאים דומים לה אינם שוררים מחוץ לחדר האמבטיה המהדהד.

עם זאת, המורה הציבה סייגים: אמרה שהיא חייבת פסנתר בחדר האמבטיה – ככה היא רגילה ללמד; הרגל של שנים. כמובן שהסכמתי, ואחרי השיפוצים הצלחתי להכניס את הכלי המסוים (ואת הפסנתר) לחדר האמבטיה. המורה ואני והגיטריסט הרצידיביסט (הוא היה בין משפטים) חווינו זמנים מוזיקליים של פרטיות מוחלטת בחדר הרחצה.

זה הוכיח את עצמו: הצלילים שהפקתי היו נקיים במיוחד.

אחרי שרכשתי את אמונה של המורה (180 דולר לשיעור, במשך שנתיים), היא אמרה לי שלדעתה אני בשל להופיע בפני קהל.

בנינו רפרטואר, ולאחר מכן היא ליוותה אותי לבדה (המציצן חזר לסורו ולכלא) בסדרת הופעות מול קומץ חברים, בערב מגוון שכלל לידר של וולף ושוברט, שירי ארץ ישראל, ולהיטים עכשוויים ממצעד הפזמונים של מיקרונזיה ידידתנו הנצחית. זה היה נחמד, אבל אחרי שנה וקצת של הופעות כאלה, הרגשתי שהגעתי למבוי סתום מבחינה אמנותית: אמנם נכון שהחלטתי שלא להופיע בפני המונים ולהתפרסם, אבל אחרי הכל, זמר ברמה שלי ראוי ליותר מפסנתר וראש דוש חמישה מצבים. ובכלל, למה לנשל את העולם מדבש קולי?!

לקחתי את נר הפרטיות ועשיתי עליו "פו".

כשריח העשן עדיין באוויר הרמתי טלפון לזובין, סגרנו על סכום ותאריך, ולאחר מכן נותרה רק בעיית האולם. לא חשבתי שזו תהיה קפיצה מעל הפופיק לשכור את היכל התרבות. נותר עוד רק העניין הקטן של הרגלי השירה שלי, אבל זה היה סיפור ממש פשוט להקים מקלחון על הבמה, וחיבור מים חמים היה עניין של מה בכך.

בערב הגאלה החגיגי מילאו את האולם ששת המעריצים שלי (מקומות על בסיס פנוי), וכמה מאות אסירים משוחררים שקיבלו המלצה מהגיטריסט שלי.

זובין הרים את ידו, הפילהרמונית החלה לנגן, ואני התחלתי לשיר מתוך המקלחת את אותו רפרטואר עשיר ומגוון שאני מתמחה בו. זו הייתה הופעה זורמת. ששת הקהל ובוגרי הבידוד של אגף ב' דרשו הדרן וקיבלו: בתחילה הביצוע שלי ל"הסבון בכה מאוד" (עיבוד: מרדכי זעירא), אחריו "גשם" (עיבוד: משה וילנסקי), ולבסוף, איך לא, ביצעתי את מה שידוע כ"השיר מהפרסומת לשמפו נגד כינים", שאמנם מיועד לטנור ואני הרי בס-בריטון, אבל אני לא חושב שאחטא לאמת אם אעיד שהושר כהלכה.

איזה ערב: 110 נגנים מקצועיים בחליפות רשמיות נותנים את הנשמה, ובקדמת הבמה, לצד זובין, עומד גבר עירום מוקצף ששר לתוך ראש מקלחת.

לא נותרה עין יבשה.

אני מדבר בעיקר על העיניים שלי.

עכשיו… אני יודע שיהיו כאלה שיטענו שהפילהרמונית יורדת לזנות בזה שהיא מלווה זמר אמבטיות, אבל זו דמגוגיה זולה: אחרי הכל, זה לא שהם מופיעים באיזו תוכנית אירוח ונותנים למישהו כמו יוסי שריד, נניח, לנצח עליהם.

 

ארז אשרוב, שלהי המאה הקודמת

התפריט החינוכי – המסר הארוך של האספרסו הקצר

במכון התקנים עובדים עכשיו על שיטה שתקבע את הסטנדרט לכתיבת עברית באותיות לועזיות (טרנסליטרציה, תעתיק). בקרוב הם יודיעו לנו אם חיפה היא Haifa או Xaeipha, ואני בטוח שתהיה לזה השלכה אדירה לגבי החיים שלנו, או לפחות על חייהם של בעלי העסקים.

אלה הרי נוקטים כבר שנים רבות בשיטה משונה של הסוואת האמת וייפוייה באמצעות שמות לועזיים, ובמקום לקרוא למקום שלהם בשם עברי וציוני שישקף אותו נאמנה, כמו נניח "קפה דלוח", או "קונדיטוריה בטעם לוואי", הם בוחרים בשמות דומים-אך-מטעים כגון "קפה Des luache" ו"קונדיטוריה Bétam L'avoii".

בכל מקרה, הנקודה היא שמכון התקנים מבזבז את זמנו על שטויות לא רלוונטיות, במקום לעסוק בנושאים החשובים והמשמעותיים באמת, כמו קביעת סטנדרט מחייב לאספרסו.

לא בעניין הטעם, כמובן, אלא בעניין הכמויות והמינוחים. בעיקר אני מדבר על הדבר הזה שקוראים לו "אספרסו קצר". כשאני מבקש אספרסו קצר בבית קפה, אני מתכוון לקפה חזק, אפילו קטלני, בכוס חרסינה שמנמנה המכילה 25 מיליליטר מים צלולים בטמפרטורה 64-70 מעלות, שעברו בטמפרטורה של 86-90 מעלות צלזיוס דרך 7.5 גרם קפה טחון איכותי בזמן מיצוי של 22 שניות.

כמו כל לקוח אחר בעולם, אני נוטה ברוב טיפשות לחשוב שגם בעלי הבית והמלצרים מכירים את הנוסחה הפשוטה הזאת, וכך קורה שלעתים קרובות אני מקבל לשולחן ג'ארה ענקית של קפה דלוח, או משהו מוזר בכוס זכוכית (ישמור השם), או סתם קפה פילטר.

אין טעם להתלונן, כי בכל בית קפה בכל עיירה נידחת בכל אזור בארץ (ואולי בעולם) תחזור בדיוק אותה הסצנה: אתה מתלונן, ואז מגיע בעל הבית ומספר לך שבדיוק לפני שבוע הוא חזר מאיטליה, וככה בדיוק הם שותים את זה שם. והרי לכם הטיעון האולטימטיבי: הוא היה באיטליה, ועם זה לא ניתן להתווכח.

אבל בעלי העסקים המודרניים כבר אימצו שיטה להימנע אפילו מהוויכוח הקטן הזה:

התפריט החינוכי.

התפריט החינוכי הוא מסמך עב כרס ורב מלל, שבא לעשות סדר במה שהלקוח חושב, ולהרגיל אותו לתנאים השוררים בבית הקפה הספציפי. בניגוד לתפריט המסורתי, התפריט החינוכי לא מסתפק בציון שם המנה ומחירה, אלא גם מספק סיפור רקע פולקלוריסטי אודות המנה, על מנת שתדעו שהם יודעים מה הם עושים וחשוב מזה: אתם לא. במילים אחרות, אל תצפו ששם המנה יעיד על תוכנה, ושתוכנה יצדיק את מחירה.

לרוב נפתח תפריט כזה בכמה מילים של התנשאות, כגון "ברוכים הבאים לעולמו המופלא של הקפה… ברצוננו ללמדכם דבר או שניים על הנוזל שאתם עומדים לשתות. בשנת 1457 לפנה"ס, על אי קטן ושמו שניטקה, הבחין רועה כבשים שהמשכוכית שלו…" וכן הלאה.

אמר הגנב למאהב ב"הטבח, הגנב, אשתו והמאהב": "זו מסעדה, לא ספרייה. אם אתה רוצה לקרוא, קרא את התפריט!" אבל בטוח שהוא לא דמיין לעצמו מסמך מסורבל שכזה שמסביר לך שהקפוצ'ינו נקרא על שם הנזירים הקפוצ'ינים, שמצדם נקראו על שם קופי הקפוצ'ין, שכשלעצמם זכו בשם בעקבות הדוגמנית קפוצ'ין, שהכניסה לאופנה את השילוב של חום ולבן. והרי באת לשתות קפה, לא להתכונן לבוחן פתע.

ועדיין, מפורט ומקיף ככל שהתפריט החינוכי יהיה, עם הקפה תמיד תהיה איזו בעיה:

לקוח: סליחה, אבל הזמנתי מקיאטו.

מלצרית: זה מקיאטו.

לקוח: מקיאטו הוא אספרסו עם כתם חלב מוקצף, ופה יש משקע של חלב חם.

מלצרית: אבל אם קראת את התפריט…

לקוח: אני לא צריך תפריט כדי לדעת מה זה מקיאטו ומה ההבדל בין כתם לבין קלון פלילי.

מלצרית: תראה, אני בעצמי רק לפני שבוע הייתי באיטליה, וככה בדיוק הם מגישים מקיאטו. אצלם, חלב מוקצף זה ייהרג ובל יעבור.

לקוח: איפה היית באיטליה, במסעדה ישראלית?

מלצרית: טוב, נו, היית צריך לקרוא את התפריט. שם כתוב במפורש שעל הקון טיקי….

לקוח: לא באתי לשיעור היסטוריה, אני רק רוצה קפה. זה יהיה מוגזם לבקש שתחליפי לי למשהו פשוט כמו נניח אספרסו קצר?!

מלצרית: תראה, אצלנו האספרסו הקצר הוא לא עניין כל כך פשוט, כי עם כל הכבוד למרקו פולו, התקדמנו מאז, כך שכמות המים שאנחנו מוזגים נמדדת לפי עיקרון הדופל-גנגר הגרמני, ולא לפי המאסטרו-דופו האיטלקי, מה גם שכמות הקפה – אותו אנחנו טוחנים דרך אגב בטחינה איטית יומיים לפני ההגשה ומאחסנים בגרב לשמירה על הארומה הטבעית – נקבעת לפי מד הלחות שלנו, שהרי בטח קראת בעמוד 24 של התפריט שלפי רפואת הרמב"ם, שדיוקנו המפורסם התגלה בספר שהודפס בוונציה ב-1744…

לקוח: טוב, די, די! הבנתי. אני יכול לדבר עם בעל הבית?

מלצרית: לא, הוא באיטליה.

ארז אשרוב, המאה הקודמת

רשומות ישנות קודמות

%d בלוגרים אהבו את זה: