פעם היו ג'נטלמנים

ג'ו לואיס (1914-1981), משמאל, היה אחד המתאגרפים הטובים ביותר אי פעם. יש הטוענים שהטוב ביותר.

מעבר ליכולותיו בזירה, הוא היה פטריוט ואיש נדיב. כך, אחרי פרל הרבור, הוא תרם לקרן לסיוע חיל הים סכום שמקביל ל-700 אלף דולרים של היום, ולקרן סיוע של הצבא עוד חצי מיליון (של ימינו). מעבר לזה קנה כרטיסים לקרבות שלו לחיילים, בשלושת-אלפים דולרים (של אז), קנה מדים לחיילים שחורים, וגם עזר לבני משפחה וחברים שהתאוששו מהשפל הגדול.

ועדיין נשאר לו מספיק כסף. אלא שברקע המריאו המסים בחמדנות, חוקים השתנו, ומס הכנסה תבע ממנו החזרים בדיעבד. לואיס מצא את עצמו חייב חצי מיליון (של אז) למס הכנסה, ואלה אפילו לא הסכימו לנכות לו מהחוב את החלק היחסי של התרומות שלו או של הכרטיסים שקנה עבור חיילים.

באין ברירה הוא חזר לזירה, וחטף חבטות נוספות, שמן הסתם זירזו את התדרדרות המצב הנפשי והפיזי שלו. גם עם מה שהרוויח אז, הוא נותר עני ושקוע בחובות למס הכנסה. חברים טובים, ביניהם סינטרה, עזרו ומצאו לו עבודות סמליות.

בזירה, היריב הכי מר שלו היה מקס שְׁמֶלִינְג (1905-2005). במפגש הראשון שלהם, ב-1936, שמלינג ניצח בנוקאאוט בסיבוב ה-12, הישג שסופח על ידי הגרמנים לפיאור הגזע הארי ונוצל על ידי היטלר לפוטו-אופ. בקרב החוזר, ב-1938, לואיס ניצח בנוקאאוט בסיבוב הראשון, סידר לשמלינג מחדש את החוליות, והנאצים כבר פחות התלהבו משמלינג.

לואיס מת בגיל 66. שמלינג מימן חלק מהוצאות ההלוויה שלו.

שמלינג, ה"נאצי", כפי שהלהיטו לפני הקרב, הסתיר שני ילדים יהודים בליל הבדולח, וסייע להם להימלט מגרמניה. הוא קיבל את אות ראול ולנברג.

א"א

הליוס של כביש 4

כשאני נוהג במכונית שלי, ומאחוריי או מולי מגיע רכב עם פנסי לד:

"חתיכת מניאק מסנוור! תחזור למגרש הגולף שלך ותעוף לנו מהכביש, נובוריש קוניאק, הייטקיסט ניאון עלוב, רץ מרתונים; תעופו לנו מהחיים, אתה והחליטה הקרה שלך!"

כשאני נוהג ברכב חדש:

"סורו מדרכי, פשוטי העם, נהגי גרוטאות, אתם ועששיות הפרונט העמומות שלכם! עכברי מס, לקוחות רוסמן, שתייני נמס בכוס – לי הוא הכביש! אני הוא הנתיב! אני רואה היטב את דרכי והיא ברורה! הגורל קורא לי ואתם רק טרמיטים תחת רגלי הפיל שלי. סורו מאימת חדקי המאיר! אני הוא גאנש מסיר המכשולים ואתם המכשול! אני הוא הליוס, אני המשואה; אני המגדלור; יייייהאאאאאאא!

"סירי, נגני לי דולי פרטון!"

הבוט של קוסטלו

Shows

מוכר: יש לך כרטיס חבר?

אני: איזה כרטיס, חבר?

מ: כרטיס חבר.

א: כן, חבר, אבל איזה?

מ: איזה מה?

א: כרטיס.

מ: כרטיס חבר.

א: כן, הבנתי, אבל איזה כרטיס?

מ: חבר.

א: איזה חבר?

מ: חבר מועדון.

א: איפה?

מ: פה. שלנו.

א: יש לכם פה מועדון, חבר?

מ: כן. אתה חבר?

א: של מי?

מ: במועדון.

א: חבר של מי במועדון?

מ: שלך.

א: מישהו מהחברים שלי במועדון?

מ: לא, אתה.

א: אני במועדון?!

מ: אם יש לך כרטיס חבר.

א: איזה כרטיס, חבר?

(ad infinitum)

א"א

בבית המטבחיים

היו שלום לטאות היו שלום עורבים

ערב טוב בני האדם ולכם בני הבקר

הכל חייב להתחיל מחדש

כשאתם צורחים

כמושלכים לשחת

היטב אדע שהכל קורס

מדי שקיעה ומדי שחר

שלא נשאר לי למה לקוות

ושכל שנותר

זה הידיעה שאני בַּעַר

לילות יורדים כמו השנים

אני כבר לא מסוגל למנותם

לעולם לא ניתן שוב לקחת

רק לנצח להשאיר

דבר לא יכול להתחיל מחדש

היה שלום שחצן היה שלום בן זונה

ערב טוב לאוויל ולך בן הבקר

אני האיש שהתחיל את הכל

כשצרחתי

כמושלך לשחת

פיליפ סוּפּוֹ

https://www.lyricsplayground.com/alpha/songs/a/alabattoir.html

דמיינו

דמיינו שזה

יום יבוא וזה

יום יפה יבוא

דמיינו

שיום יבוא

יום יפה שבו זה

יֶאז"ל

דמיינו

סמיואל בקט

http://www.florilege.free.fr/florilege/beckett/imagines.htm

חיש-גז

את מתחשגזת כשאני אלייך בא

אני אומר, "תנמיכי את האש, בובה,

עכשיו לא זמן לסבל ולא זמן לבוז,

אבל מוקדם מדי לחוש עם החישגוז".

זוכר שהתחשגזת לי בדייטנו הראשון

ללא שליטה השתרבבה לי הלשון

אמרת שזה מוגזם, אמרת שזה חפוז

אבל את אור גנוז, את ניאון של חישגוז!

פזמון:

אף פעם לא נרגזת, תמיד את מחושגזת

נפלת עליי מהשמיים, אלליי!

איזו מין אישה את, נחרצת ונועזת

את בשבילי נולדת ליישר לי את שביליי!

מתחת לחופה את ניקול, אני טום קרוז

כל האורחים הגיעו בדיוק לפי הלו"ז

לרחבה עולים, עכשיו כולם לזוז!

החתונה הזאת מוגזמת בחישגוז!

אני טום קרוז ואת ניקול

ביום שבת וביום חול

עכשיו כולם לרחבה

לזוז לזוז לזוז לזוז לזוז לזוז לזוז לזוז

לזוז עם החישגוז!

א"א

אספקלריה

אני לא מאמין בפסיכולוגיה.

אבל רגע, לא – אני לא סיינטולוג או משהו כזה. אני מכיר בכוחה של הפסיכולוגיה, ויודע שהיא מיטיבה עם אנשים ומשפרת את חייהם של רבים, אבל אני לא מאמין שפסיכולוגיה מתאימה לי, באופן אישי. בשבילי זה לא יעבוד, וממילא אין לי שאלות ואני לא אוהב לדבר.

למה אני כזה? טוב, אה… אופי, וגם, נו… קלינט איסטווד! אני אירה בכם ואמשיך ללעוס את הסנדוויץ' בשוויון נפש בלי לחשוב על זה יותר מדי, גם אם במקרה שלי מדובר בלחם מלא.

טראומת ילדות? לא היה לי אקדח!

עקב כך, בבואי ללמוד על עצמי דברים שלא ידעתי עד כה, קניתי מראה שמגדילה פי חמישה. ומה אומר לכם – בדיוק כמו בטיפול פסיכולוגי, למדתי על עצמי דברים שלא רציתי לדעת. יש בי גומחות ודברים נסתרים שעדיף שאיש לא יחזה בם. העור שלי, שפעם היה חלק כמו טוסיק של תינוק בלקני שיונק יוגורט פרוביוטי, הוא למעשה אדמת טרשים חרבה ועקרה. שדה לפת.

ההתבוננות הזאת הייתה מות המתום.

אבל, בעודי מריח את קנה הקולט המעשן שלי כדי להוסיף עקצוץ לטעמו של הסנדוויץ', החלטתי להרחיק לכת, וקניתי מראה שמגדילה פי עשרה.

***

כרגע אני מדווח לכם מתחנת החלל (орбитальная станция) אשרוב. יצורים בחליפות חלל לבנות מדלגים-מייקל-ג'קסון בין מכתשי פניי ומזמרים, "צעד קטן לאנושות, נסיגה ענקית לארז". אני לוחץ על העור ותולעי חול רודפות אחריהם.

מות, ראי הנפש!

I am not an animal!

א"א

טסט – דה פיינעל פרונטיר

טירת הכרמל. יום. חוץ.

סקוטי מגיע לעשות טסט לאנטרפרייז.

בוחן: הופה! הייתה לי בדיוק כזאת. היו זמנים. עכשיו, עכשיו הייתי מחליף אותה בחדשה שלי. 1701?

סקוטי: 1701 אֵיי.

בוחן: שנת 2265, כן? מהשנים האלה הן הכי אמינות. לא רואות מוסך. ידנית?

סקוטי: לא, ווֹרפּ דרייב.

בוחן: מרוצה?

סקוטי: ההגה טיפה רועד במהירות האור, הדלתות עושות של רעש של ספריי מטהר אוויר, אבל חוץ מזה… טאץ' ווד.

בוחן: חסכונית?

סקוטי: שתי שנות אור לליטר אנטי-חומר.

בוחן: (שורק בהתפעלות) אין, כבר לא עושים כאלה. (מביט לאורך הספינה) עשית ציפוי אנטי-קלינגון בירכא?

סקוטי: מג'ד אל כורום.

בוחן: אחלה. יופי. טוב… רישיון וביטוח. תאותת שמאלה. ימינה. ברקס. וישרים. תפעיל קרן גרירה; אוקי, אתה יכול להוריד את המשאית בחזרה לקרקע. סע קדימה, אני אגיד לך מתי לעצור. (יורד לתעלה).

עוד

עוד

עוד

עוד עוד עוד עוד עוד עוד עוד עוד עוד עוד… עוד… עוד עוד

עוד עוד

עוד

עוד

עוד עוד עוד עוד עוד עוד עוד עוד עוד עוד עוד עוד עוד עוד עוד

עוד עוד עוד עוד עוד עוד עוד עוד עוד עוד עוד עוד עוד עוד עוד עוד עוד עוד עוד עוד עוד עוד עוד עוד עוד עוד עוד עוד וד עוד עוד עוד עוד עוד עוד עוד עוד עוד עוד

עצור!

עוד קצת… עוד… עוד… עוד… זהו!

שחק עם הפייזר. חזק! שמאל-ימין. חזק! טורפדו!

דומם מנוע…

[סקוטי עובר את הטסט, ומקבל קוביית בּוֹרְג ריחנית לתלות על המראה האחורית.
שלא בידיעתו, הבוחן תוקע לו מדבקה של טכנו-טסט על הפגוש האחורי]

א"א

דון חואן של הניקוז

יש לי חברה חדשה, פלסטינית.

אני חושד בעצמי שאני איתה רק כי קל להרשים אותה.

תראי, הבוילר ומכונת הכביסה עובדים ביחד והחשמל לא קופץ, אני אומר לה; אל תפחדי, תלחצי על הידית, תורידי את המים – הביוב פה עובד כמו שד; קדימה, תשתי מים מהברז – יש מים – נו, איך הטעם?!

בלילה, לפני שאנחנו נרדמים חבוקים, אני לוחש לה, מה את אוהבת בי?

"את התשתיות, יא ארז," היא אומרת. "את האינפרעסטרקצ'ר."

א"א

צופן דה-אפצ'י

עד היום לא ידעתי על קיומה של לחמניית צלב חם, או גלוסקת הצלב, כפי שמתרגם בבילון בטעות, כי למיטב ידיעתי גלוסקה צריכה להכיל סולת, או לפחות אופירה.

אבל לא באתי לדון קולינריה.

העניין הוא צירוף המקרים המפליא שפקד אותי:

בבוקר נתקלתי במאמר אודות הלחמניות האלה ב"גרדיאן".

בצהריים נתקלתי בהן ב"שירת התליין" של נורמן מיילר.

ועכשיו, במופע של ג'ורג' קרלין, שמעתי אותו טוען שזה מה שקורה "כשחבר בקו קלקס קלן תוקע לך צלב בוער בתחת". (משחק מילים על המילה "בּאן" – לחמנייה וישבן).

שלוש פעמים ביום אחד, בשלושה מקומות כל כך שונים, דרכי ודרכה של הלחמנייה מצטלבות?!* מצטער, זה כבר לא צירוף מקרים, לא ולא – זה הקוסמוס שקורא לי, מסמן לי, מסמל לי!

היקום תובע ממני לנקוט בפעולה!

אבל איזו פעולה?האם עליי להתנצר? לאפות? להעמיס פחמימות? לצאת למסע צלב פרטי? לקנות צימוקים?

לרוב, היקום שורק לנו במשרוקית כלבים ואנחנו נותרים תמהים, מבולבלים מתמיד, אבל הפעם אין לי ספק קל שבקלים באשר למשמעות: היקום רוצה שאפסיק לקרוא מאמרים וספרים ולשמוע מופעי סטנדאפ, ושאחזור לעבוד!

*בּאן פּאן אינטנדד

נ.ב. "בּאן פּאן אינטנדד" יכול להיות שם נהדר לסרט הודי

א"א

רשומות ישנות קודמות

%d בלוגרים אהבו את זה: