מסגרת טיפולית

לפני כשבוע התקשרו אליי ממגזין The Lancet וביקשו שאכין עבורם מאמר אודות אמנות הציור.

בתחילה תמהתי מה למגזין רפואה מהנחשבים בעולם ולמדור אמנות, מה להם ולי, מה לי ולרפואה ולהֶקוּבָּה, אבל הם הסבירו שהגיעו למסקנה שאני האיש הכי מתאים למשימה, מהסיבה הפשוטה שניחנתי במידות שוות של הבנה ברפואה ובאמנות, ומשום שידוע שהביקורות שלי חדות כאיזמל. הסכמתי לבלוע את החנפנות הזאת, לא מעט בגלל שהם הסכימו לבלוע את הצעת המחיר שלי.

בסופו של דבר, אחרי שבלעתי שני כדורי מתאמפטמין, כתבתי להם מאמר שיתפרסם בהמשכים בגיליון ספטמבר של המגזין. כאן אביא, לטובת קומץ הקוראים והקוראות שלי שאינם מנויים ומנויות על ירחונים רפואיים ורפואיות, את עיקרי הדברים.

אגב, היה זה יום יפה והשמש זרחה. מאוד.

מובן מאליו שבתחילה לא ידעתי על מה אכתוב – העורכים העניקו לי יד חופשית (שבוודאי תחסר לסטודנטים), ולא היה לי שום מושג באיזו פינה בשדה העצום של עולם האמנות עליי לחבוט באמצעותה. אבל, לאחר עיון מעמיק בתולדות האמנות בכלל ואמנות הציור בפרט ויותר מזה במצב החשבון שלי בבנק (הצ'ק הותנה בהגשת הכתבה המלאה), הגעתי למסקנה שהדבר הכי מזדקר לעין מצד אחד, ושמצד שני זכה למידה הרבה ביותר של התעלמות מצד התיאורטיקנים של האמנות, היא המסגרת.

חברים, רומאים, בני ארצי – הטו לי אוזן, אפילו אם גם היא תחסר לסטודנטים: האם עצרתם אי פעם לחשוב על המסגרת?!

מבוטחני כולל גרירה ושמשות שלא.

כחלק מההזנחה הכללית של הנושא, כמעט שאין תיעוד ממשי של תולדות המסגרת, אבל אפשר להניח בוודאות שמהרגע שבו נטשו האמנים את פורמט "גיר על סלע מערות, טכניקה פרימיטיבית", המסגרת היוותה עבורם פתרון אלגנטי יחסית לדילמת הגימור המכוער של רוב הציורים, חיפוי למתיחת הקנבס המרושלת, לשוליים המוכתמים בצבע אך לא מצויירים, למסמרים, שאריות הדבק, גדילי הפשתן, כל ההזנחה שמאפיינת על פי רוב ציירים וסטודאות. וזאת למעשה תכליתה עד עצם היום הזה.

אני מניח שבשלב הבא הפכה המסגרת לסוג של דקורציה בפני עצמה, צווארון אצילים מסולסל שבא להעצים את הרושם שיצר הציור. הרי בסופו של דבר הציור היה ונשאר נחלתם של המעמדות העליונים בלבד, ואם כבר יש לך סמל יוקרה שמצריך מסגור, למה לא להפוך גם את המסגור לסמל יוקרה בפני עצמו, ובאותה אבחה להסוות את מה שהוא אמור להיות, הווה אומר הסוואה לגימור המרושל של הציור?!

עם השנים והתפתחות הדפוס הגיעו הציורים גם לביתו של האדם הפשוט – בגרסתם הזולה והדלה, כמובן – ובימינו ציור יכול להיות ממוסגר בכפיס עץ צבעוני ומכוער שעלותו שמונה שקלים (הממסגר יגבה 187, לא כולל מע"מ), או במעטה שנהב חרוט וצרוב ומגולף ומעוצב שעולה יותר מהציור עצמו (כל עוד זה תלוי בממסגר).

כל זה ידוע היטב, אני מניח, אך איש לא שם ליבו לדילמה העיקרית: המסגרת לעולם אינה משלימה את הציור בשום צורה, אלא זרה לו ומנכרת אותו. מסגרות עשויות וצריכות להלום את הציור מבחינה אסתטית, זה נכון, אך אינן מתייחסות אליו מבחינה תכנית! המסגרת היא מעין חליפת בר מצווה, זולה או יקרה אבל תמיד שטאנצית, שאינה מעידה על טיבו של הדרעק שלובש אותה.

רוצה לומר, המסגרת מולבשת על הציור באופן מלאכותי, ולא באופן אורגני; לכאורה, ציור אבסטרקטי זכאי למסגרת אבסטרקטית, פוינטיליסטי למסגרת פוינטיליסטית, פיגורטיבי לפיגורטיבית וכן הלאה, אבל כמובן שזה לא כך, כי המסגרת היא הדבר שבא לאחר מעשה, מעין שותף פזיז לדבר עבירה שאולי יודע להשליך את כלי הרצח לנהר, אבל לא מעבר לזה.

אזי, כשאתה ממסגר ציור ותולה אותו על הקיר, המסגרת מפרידה בינו לבין העולם החיצוני, מה שלכאורה אמור להיות הגיוני: זה הציור, הוא עולם בפני עצמו, ועכשיו הרכבנו עליו משהו שמפריד בינו לבין שאר העולם, על מנת שתוכלו להבדיל. אלא שגם הגורם המפריד הזה הופך לעולם בפני עצמו!

אבל פה רק מתחילה הבעיה, כי הציור תלוי על קיר שממסגר את המסגרת, והקיר מצוי בגלריה או במוזיאון או בבית, וכל אחד מהמבנים האלה מהווה מסגרת למינים רבים של עולמות שמצוים בתוכו, וגם המבנה עצמו אינו אלא מסגרת שמפרידה בינו לבין העולם החיצוני.

הכי גרועות הן כמובן הגלריות, שמכילות את המספר הרב ביותר של עולמות ממוסגרים, ומציעות למבקר בהן טעימה חסרת טעם ממגוון בלתי מתקבל על הדעת של תבשילים. הרי אין מדובר במסיבה של חברים, שעשויה להבטיח תמהיל פחות או יותר הומוגני של אנשים, אלא באוסף אקלקטי של פרטים שכול אחד מהם שונה ואין ביניהם שום משותף ממשי. למה הדבר דומה? לקבוצת אנשים שמחכים בתור לרופא. משום כך, גלריות ומוזיאונים אינם יותר מאשר סניפים של קופת חולים! מקום להידבק בו, מקום של ייאוש מהול בתקווה סטרילית, מקום מק ומוגלתי שבו מישהו תמיד ינסה להידחף לפניך בתור.

ומתי תבוא הרמוניה על העולם? כשנשכיל להתאים את המסגרת לציור ולקיר עליו הוא והיא תלויים; כשהבית בו נמצא הקיר יתמזג הומוגנית עם הסביבה בה הוא עומד, המסגרת העירונית שלו, כשהעיר תיישר קו עם המסגרת הארצית שלה, הארץ עם המסגרת היבשתית שלה וכן הלאה.

מה שנקבל בסופו של דבר בעולם אֶסְתֶּטוטוֹפִּי זה שהנני חוזה, הוא מנעד עצום של צבעים וצורות קלידוסקופיים שמהחלל החיצון ייראו כמו תמהיל חי ונושם של אמנות גלובלית מאוחה, שתהפוך כל יציאה וכניסה שלנו אל הבית, ולמעשה כל פקיחת עיניים שלנו בבוקר, לביקור במוזיאון המושלם ביקום!!!

[מתנשף בכבדות]

 

סוף דבר: ממגזין לנסט צלצלו להודיע שמטרתם המקורית הושגה: הם הצליחו להוכיח שאמנות מובילה לשיגעון. האנשים הטובים בחלוקים הלבנים בדרך אליי, עם רשת פרפרים. אני מקווה שהם מביאים גם את הצ'ק.

א"א

מי בכלל רוצה לזוז?!

דניס ג'ונסון, לא לזוז, בבל

 

זאת היא המלצה חמה.

בנוסף לטמפרטורת ההגשה, ההמלצה תיקח דוגמה מהספר ותהיה תמציתית ברינקס, עם מדד בי-אם-איי שיגרום לאורן סמדג'ה לרייר (נא לא לדמיין), ועם רמת גימור של נערת אמצע בפלייבוי (אפשר לדמיין).

למה פלייבוי? בשביל הכתבות!

כן, ינוקאים שלא מכירים את ההיסטוריה של פלייבוי ירימו גבה כשישמעו שהספר התפרסם בארבעה חלקים במגזין הפורנו, שבימיו הטובים הביא כתבות עומק מופלאות וכתבים של הסופרים הכי נחשבים ומוערכים, ממי שתרצו ועד נבוקוב.

וכמובן, צילומים של פארה פוסט.

[עוד לא הגעתי למאה מילים וכבר הפרתי את המצע שלי]

"לא לזוז" הוא לא ספר עם משפטים ששווה לצטט ושייוחסו בעתיד למריל סטריפ; הוא לא כזה. מה שלא סותר את העובדה שהכתיבה נהדרת ומהנה וייחודית. פשוט אין לו זמן לשטויות האלה, לצִעצוע, לערבסקות – כמו אצל דיימון רניון, הספר הזה הוא עיר של גברים. לפחות זה מה שנדמה להם.

במרכז העלילה ניצוד וצייד: ג'ימי לַנץ, מהמר כפייתי וזמר מהרמן; וגמבּל, גובה חובות שנשלח על ידי חוארז, ששמו אינו מעיד על מוצאו.

מתפתח מרדף.

לשני אלה חוברות שתי נשים מחושלות-אופי, אניטה ומרי, בהתאמה, ושני הזוגות הנצים האלה הופכים למרכז תשומת הלב והחיבה שלנו. מלבדם יש עוד שלושה זוגות, כולם גבריים, כולם קרימינלים: שני שותפים לפשע: שופט, ותובע שעד לפני רגע היה בעלה של אניטה; שני שותפים לחיים שחולקים עבר משותף עם לנץ: סול (סאלי) וקפרה; ושני שותפים לפשע אחר: חוארז ויד ימינו מטיל המורא, "האיש הגבוה".

כשאני אומר אופי מחושל, אגב, אין הכוונה בהכרח שהוא חושל ביד נפח מיומן. גמבל ומרי מאוד שיטתיים, קליניים, ואילו לנץ ואניטה אימפולסיביים, פורקי עול, חסרי רסן.

ג'ונסון כמעט שלא מספק לנו פרטים אודות כל אלה. גם במקרה הזה הוא נמנע מסירבול, מסאות תפוחות, מתכול-עיניים ומסיקוס שרירים. הפרט המדויק היחיד שהוא טורח לספק הוא גובהו של האיש הגבוה. כך אנחנו יכולים למזוג נוזלים כראות עינינו לתוך הכלים הריקים של הדמויות ולהרכיב אותן טוב יותר, גם אם באופן יותר אבסטרקטי.

מה שהכי יפה אצל ג'ונסון הם הניסוחים. בתור התחלה הם מקוריים – אתה יכול לשמוע סופר פחות טוב משתמש בכול הקלישאות הזמינות, אבל ג'ונסון עושה את זה בשפה ובדרך המיוחדות לו. הנימה שלו מדודה, יציבה, כפי שקורה אצל אמריקאים רבים, ובזכות זה גם מאוד קצבית, קשוחה וסוחפת. פשע אמריקאי כמו שצריך.

יש ספרים שכתובים כהכנה לסרט – אתה קורא אותם ורואה איך זה הופך לסרט, וגם מבחין במקומות שבהם הסופר החליט לקרוץ למפיקים שכדאי להם. אלה לא ספרים גרועים אפריורי, אבל אצל ג'ונסון אתה מקבל הרבה יותר – הוא מספק את הסטוריבורד, כך שאתה לא רואה איך זה הופך לסרט, אלא רואה את הסרט עצמו.

א"א

ממזרים חסרי קובפפה

שלום, כאן ארז אשרוב, ברוכים הבאים לכן הסיכום השבועי של לא מהדורת חצות לאירועי השבוע החולף. והפעם אנחנו משדרים בעירום מלא, בחסות משרד התרבות.

באותו עניין: זוכה פרס ירושלים הוא הסופר הנורווגי קארל אוּבֶה קנאוּסגוֹר; זוכים נוספים – רופאי השיניים שחילקו עלונים ביציאה מהטקס. סדרת הספרים בזכותה התפרסם קנאוסגור נקראת "מין קמפ"

אפרופו: ריינהולד הנינג, איש אס-אס ששירת באושוויץ והורשע במעורבות ברצח 170 אלף איש, מת בגיל 95. אין כמו נקמה שמוגשת קר!

עוד השבוע בתכנית: אפקטים קוליים!

ובאותו עניין: כאן88 גילו את להקת מלך ארגמן.

עוד במזרח הרחוק: צפון קוריאה ירתה טילים לתוך המים הכלכליים של יפן; ניסיון כושל להכין משקה אנרגיה.

בארץ: דרעי הצהיר על כוונתו לחזור לפוליטיקה.

עוד בארץ: בלשכת ראש הממשלה עדיין לא הבינו איך ניתן לשחק שחמט עם לוח של שתים-עשרה משבצות ושישה כלים.

עוד בארץ: שי ניצן, פרקליט המדינה אישר באופן חריג ולִפְנִים מִשּׁוּרַת הַדִּין לקיים הפגנות נגד מנדלבליט מול ביתו. "ביתו", יש להבהיר, הוא מועדון ספורט בטוקיו. ניצן הוסיף כי למרות סלחנותו המופלגת, אין לקיים את ההפגנות בין שתיים לארבע.

ובאותו עניין: בכנסת הוקם לובי שיתמקד במאבק באלימות המשטרתית. מחדר המיון של הדסה עין כרם נמסר שמצב חברי הלובי קל ושהם ישוחררו בקרוב לביתם. "ביתם", יש להבהיר, היא בריכת כרישים בתאילנד.

מדענים שניתחו מידע שנאסף מצדק הופתעו לגלות חגורת אמוניה באזור קו המשווה של כוכב הלכת, ואמרו כי זהו "מאפיין מדהים, שכלל לא ציפינו לו". חכו שיגלו שם את האינקוויזיציה הספרדית.

ולסיום: כמחוות כבוד לעם היהודי ולחג השבועות, נשיא ארצות הברית, דונלד טראמפ, אכל בורקס גבינה. הנשיא חסר הניסיון הכניס את המאפה בעל הליבה הרותחת לפיו בטרם עת, וכתוצאה נשמע צועק: "קובפהפה!"

עד כאן לשבוע זה, וזכרו: קיץ – חם – צריך לסטות הרבה! תשדיר זה מוגש בחסות משרד התרבות.

א"א

 

קום איל פוי

שני עובדי פיצרייה בבאר שבע נדקרו בידי חשוד שטען כי "הפיצה לא טעימה לו". במטבח הכלא נכנסו לכוננות.

באי הלא מיושב הנדרסון באוקיינוס השקט נמצאו 38 מיליון חתיכות של פסולת פלסטיק. הבוקר חזרו לארץ הישראלים שחגגו שם את ל"ג בעומר.

כמאה אלף איש לקחו חלק בהילולה הגדולה בישראל, במירון; כמאה אלף ישראלים השתתפו גם בהילולה הכי גדולה מחוץ לישראל, בבוקרשט.

אצל השכנים: אסד בנה משרפה ליד כלא שבו נרצחו אלפים. אסד בתגובה: זאת רק הרחבה של המקלחות.

ובאותו עניין, שר השיכון יואב גלנט, שגילה שהמקלחות חורגות מאחוזי הבנייה המותרים, אמר: הגיע הזמן לחסל את אסד. אני רק מבקש מכם לשמור את התכנית שלי בסוד, כן?

קבלן ושני עובדים הורשעו בגרימת מוות ברשלנות של פועל בניין בגלל שורת מחדלי בטיחות. שופט בית משפט השלום ברחובות גזר עליהם קנס של 5,000 שקלים, ושלושה-ארבעה חודשי עבודות שירות, במסגרתן הם יבנו תקרות פלקל.

ההצגה "אסירי הכיבוש", בבימוי עינת ויצמן, נפסלה מהשתתפות בפסטיבל עכו לאחר שראש העיר שמעון לנקרי וסגנו אדהם ג'מאל הסיקו שההצגה תוביל להסתה ולמתחים בין יהודים לערבים בעיר. אותנו הפתיע לגלות ש-א. תושבי עכו הולכים להצגות של הפסטיבל ו-ב. שיש תושבים יהודים בעכו.

הרשת החברתית ווטסאפ נקנסה על ידי בית המשפט באיטליה בסכום של 3 מיליון אירו לאחר ששיתפה מידע אודות המשתמשים בה עם חברת האם, פייסבוק. אחת מהסיבות להפסד במשפט: כתב ההגנה של ווטסאפ לא כלל דבר מלבד סמיילי קורץ.

לא רק ווטסאפ חולקת מידע: נשיא ארצות הברית דונלד טראמפ סיכן את חייו של מרגל ישראלי בשורות דאעש, כשסיפק לרוסיה מידע מודיעיני מסווג . בין השאר טראמפ חשף מי ירה בג'יי-אר, מי רצח את לורה פאלמר, הלשין לשחקן שמגלם את הזאב שכיפה אדומה מאחורי העץ, ולשחקנים שמגלמים נאצים שאנה פרנק בעליית הגג.

עוד מאותו אזור: לראשונה הוקם באמסטרדם בית בושת בניהול עצמי ובתמיכת העירייה. לנו יש כזה בירושלים.

ובאותו עניין: פיגוע המוני התרחש בפסטיבל הסרטים בקאן. מספר הנפגעים עוד לא ברור. כן, למרבה הצער הפאנצ'ליין שוב שייך לשרת התרבות שלנו, שהתחפשה השבוע למלחייה מ"היפה והחיה", וגרמה לי לחשק עז ולא אופייני לכבוש את הכותל.

עד כאן, בברכת בשנה הבאה בעיר שגוהצה לה יחדיו.

א"א

טיגריס. דרקון

נכון שיש לו לטיגרן המסיאן נטייה להתייפייפות וכמה אסתטיקות אי-סי-אמיות שאותי עשויות להטריד, אבל הקשיבו לטור-דה-פורס הזה שנקרא "הרשת" (10:04).

בתור התחלה חשבתי שעם הדיוק הזה הוא יכולה היה להיות חבר באנסמבל של סטיב רייך, ונראה שאני לא הייתי היחיד שנתקף באסוציאציה הזאת. אחר כך עלה על דעתי ששינויי הדינמיקה והמעברים מאגרסיה להנעמה מזכירים ארמני אחר, סרג' טנקיאן, מסיסטם אוף א דאון. עשרים שנים מפרידות ביניהם, אז ייתכנו השפעות. מצד שני, אולי זה קטע ארמני, אין (לי) לדעת. בין ההשפעות שהמסיאן כן מכיר בהן אפשר למצוא את המלחין הארמני הדגול אווט טרטריאן.

הדבר הבא שחשבתי עליו היה מטאליקה. כי השלישייה הפנומנלית הזאת היא גדוד קצב, מכונת ירייה, החץ של וויליאם טל ששוכפל באלפים לסרט של ז'אנג יימוּ. יש סיכוי שהמסיאן המציא את המטאל ג'ז, או הדבנגר ג'ז, או איך שיבוא לכן לקרוא לזה.

בקטע המסוים הזה, הרשת, הוא עושה מעין שוסטקוביץ', לוקח את המוזיקה הלאה, ואז עוד קצת, ומרים טיפה עוד, ומושך אותה אד אבסורדום מעבר לפסגה המשוערת, וברגע שאתה בטוח שזה נגמר הוא חושף עוד פסגה, ורק אז מניח לך לנשום, ובשלב הזה אין לך ברירה אלא לפרוץ בצחוק היסטרי של השתאות. זה מה שקרה לי, לפחות.

א"א

לגעת בכוכבים

בכנסת ישראל, חוק שעניינו שפה זכה לתמיכה רחבה מצד אנשים שרובם לא יודעים לאיית.

באותו עניין, מסתבר ששום חוק לא יכול לקבוע באיזו שפה ישתמשו אזרחי מדינה כזאת או אחרת, כך שכאשר מדובר על שפה רשמית, הכוונה היא לשפה בה משתמשים בממשלה של אותה מדינה.

משום כך אפשר להסכים שהשפה הרשמית של ישראל היא עברית.

לעומת זאת, השפות הרשמיות של בתי חולים ועסקי מזון שפתוחים בשבת בארץ הן רוסית וערבית

השפה הרשמית של דרום תל אביב – סודנית

השפה הרשמית של בתי הכלא – טורטית

ובאותו עניין: מרואן ברגותי נעצר לחקירה בחשד שגנב חומר מסווג, לאחר שהשתמש בטכניקות צה"ליות להחרשת ביסלי

באותו עניין: שני קברניטים נשלחו למאסר לאחר שהתגלה כי במהלך מטס יום העצמאות, שני מטוסי שמשון התחככו זה בזה.

רק אני מגורה?

נוסעת של יונייטד איירליינס התלוננה שדיילים הכריחו אותה להשתין בספל. מהחברה נמסר כי בכול שלב בטיסה יכלה הנוסעת המדוברת לשדרג לחבילת יונייטד טריפל: את משתינה בספל, גוררים אותך באלימות מהמטוס והורגים את חיית המחמד שלך.

רק אני מגורה?

במסגרת פעילות המשטרה לילדים, זכו הזאטוטים לראות הדגמה של וידוא הריגה במחבל ושיסוי כלבים בחשודים. בעיר אחרת, במסגרת פעילות השב"כ לילדים… היום, ילדים, קפטן אל"ף ילמד אותנו את השימוש בשוקר אנאלי!

רק אני מגורה?

בארה"ב פיטר הנשיא את ראש האף-בי-איי, ג'יימס קומי, בטענה כי "ביצע מעשי זוועה". קומי, בתגובה, עדיין מכחיש כל קשר ליצירת הסדרה סברי מרנן.

אני מקווה שביטאתי את זה טוב – אני לא טוב בעדות.

במזרח התיכון התגלו רבבות פריטים ארכיאולוגיים שאגרו חיילים פולנים; לצדם התגלו רבבות שקיות ניילון שאגרו הנשים שלהם.

מצטער, אבל אני מחוייב על פי רישיון לבדיחה עדתית אחת לפחות בשבוע.

בלונדון נעצר גבר שאיים על יהודים בסכין קצבים. תיקון: מוהל נעצר בלונדון. איזה אנטישמים…

הסדרה טווין פיקס חוזרת, ואיתה התירוץ "לא אדוני השוטר, לא דיברתי בטלפון, אני רק מקליט מזכר לדיאן. "דיאן משטרה עצרה אותי בכביש 22. את צריכה לראות איזה עצים יש פה! והקפה פשוט מעולה!"

מהדורת מבט האחרונה ברשות השידור זכתה לרייטינג הכי גבוה שהיה לערוץ מאז שידור המשחק של צסקא מוסקבה נגד מכבי תל אביב ב-1977, בזכות הבכי של גאולה אבן. כן, בכי בשידור חי היא שיטה מעולה להעלאת הרייטינג, ואם הייתם בוכים יותר בשנים האחרונות, אולי לא הייתם בוכים היום. זאת אומרת כן… הייתם בוכים… אבל בשביל הרייטינג.

רשימת ההישגים הנוספים שרשם השבוע ראש הממשלה – – – –

אנשים רבים עדיין לא מבינים מה זה תאגיד – זאת הדרך בה ירושלמים מבטאים את המילה "תגיד" – תאגיד, יש לך מאתיים שקלים?

מקווה שזה היה חיקוי טוב של ירושלמי; אני לא טוב בעדות.

אכן, עברו עלינו שבעה ימים של בוקה ומבולקה, אבל זה ייזכר בעיקר כשבוע שבו כולנו ענינו על השאלה המביכה "איך נהנית במירי רגב?" ולחצנו לה על הכוכבים.

סוּניק יוּת' או: מוֹאָב, סִיר רַחְצִי

מה רבא התקופה!

אזרחי העולם פוערים עיניים רוויות תקווה לנוכח השינויים המעודדים המתרחשים מדי יום ביומו. ריח תקומה נישא באוויר כמו ניחוח שקדייה פורחת. פעמי משיח נשמעים ואנשי הכפר הגלובלי מצטופפים להתחמם באורה הדמוקרטי של מדורת השבט, לנצל ימים אחרונים של צינה טרם בוא הקיץ.

[כמובן, הציניקנים יטענו שפעמי משיח או לא, עדיף להתחבא בעליית הגג עד שנדע את כל העובדות, ושבכלל לא מדובר במדורת שבט אלא באינתיפאדת הצתות, אבל כולנו כבר למדנו שאסור לנו להתייחס ברצינות לכותבי הפוסטים של מחרחרי הקיטוב מירושלים.]

הנה! ראו איזה נס גדול התרחש אצל שכנתנו הסורית המיוסרת, עת זקף העיט האמריקאי את ראשו ושאג – עד כמה שעיטים כשירים לשאוג – והפגיז במלוא כוחו אך במתינות רצועת אספלט ששימשה את כוחות הרשע להזניק מטוסים. האח, איך נרטבו נוצותיו של האריה הסורי, ואיך קיפל הדב הרוסי את זנבו בין רגליו והמה.

עד כמה שאריות מנוצים ודובים מקפלים זנב, הכוונה. והומים.

[כמובן, חובבי הקונספירציות – והלגליזציה – יטענו שזה סתם תכסיס שנועד להסיר מטראמפ את החשד שהוא שוכב עם פוטין ומפוטין את החשד שנמאס לו לתמוך באסאד, ושממילא פוטין ביקש מאסאד מבעוד מועד לפנות את האזור ממטוסים כדי שלא ייגרם חלילה נזק לרכוש, ושמצד שני ההתקפה ששימשה עילה לתקיפה האמריקאית פוברקה כולה על ידי רוסיה כדי להפליל את אסד כדי להפסיק לתמוך בו בתיאום עם ארה"ב ועל מנת לחזק את יחסי שתי המעצמות שצריכות כרגע לבסס את מעמדן מול סין וצפון קוריאה ולמי אכפת בכלל מהחור המזרח-תיכוני הזה שנקרא סוריה גם אם הנופים שלו יותר מרשימים מאלה של ישראל, כפי שיודע היטב כל מי שישב למעלה מחצי שעה במוצב ברמת הגולן? וזה עוד לפני שנציין את העובדה שרמת הגולן שהיא שלנו מעתה ועד עולם והעם איתה הייתה פעם של הסורים ושהיא האזור הכי יפה בארץ, כך שאיך שלא תהפכו את זה סוריה יותר יפה מישראל.

איפה הייתי?

אה, כן, אל תתייחסו ברצינות אל ההזויים האלה מהשמאל הקנבינואידי.]

בכול אופן, אחרי הבעת עמדה כל כך תקיפה של ארה"ב, קשה שלא להרגיש אופטימיות עזה. יש לנו אבא. יש לנו שריף. יש מבוגר אחראי.

להזכירכן, קוראיי, האומה האמריקאית התעוררה לפעולה עקב שימוש שעשו אנשי אסאד בנשק כימי. זוועה, אין מה להגיד – אנשים מתים כאילו ריססתם עליהם סנו קוטל יתושים. מחריד! לא אנושי!

כי הרבה יותר אנושי, נניח, להפיל על אנשים פצצות שיאיידו אותם מעל פני האדמה, או לירות עליהם קליעים שיחצו אותם לשניים, או להטמין עבורם מוקשים שיפזרו אותם לכול הרוחות, או לקבור אותם תחת טונות של בטון מופגז כך שלא ייראו יותר לעולם, או לשלוח חייל לחפש חלקים של חבריו על ציר כזה או אחר.

זה הרבה יותר אנושי.

נכון, את כל צורות הקטל האלה – ועוד רבות מספור – המצאנו אנחנו, כך שכולן לגמרי אנושיות, ויחד עם זאת חלק מהן נראות לנו לא אנושיות. יש פה איזו סתירה, ברור, אבל ככה כנראה עובד המוח הלא לגמרי מעוצב שלנו – באופן סותר. אולי מפני שהוא בנוי משני חלקים שמחוברים באמצעות שלייקעס.

לטעמי, אם זה הביטוי ההולם, נשק כימי הרבה יותר אנושי – אתה נשאר שלם; יש מה לראות. אולי ההבעה על הפנים מעט חריגה, אבל היי – מעטים מתים עם חיוך של ברט ריינולדס על הפנים.

אבל אולי זה מה שמטריד את הרוב בעניין הנשק הכימי: השלמות. זה שמשהו מת נראה די דומה למה שהוא היה כמה רגעים לפני זה. שלא היה תהליך של דרדור או גריעה. רגע אחד חי ובריא לכאורה, רגע אחרי מת ונראה בדיוק אותו הדבר, למעט הקצף בזווית הפה. האימה!

משהו פה לא מסתדר לנו.

וכך קורה שהמסר של העולם המוסרי לעולם הנקלה הוא כזה: יש לכם רישיון להרוג מאות אלפי אנשים בכול שיטה שנראית לנו לגיטימית וכוללת אבק שריפה. אנחנו רק נעמוד מהצד ונצקצק. אבל אם תחסלו שלושה אנשים באמצעות סנו ג'וק 2017, ראו הוזהרתם…

אבל למה להיות שליליים, כשאפשר לבחון את ההישג האדיר השני של חברתנו הגדולה מעבר לאוקיינוס: הטלת הפצצה המכונה "מואב" על עיר נמלים אפגניסטנית.

מואב היא לא סתם פצצה, אומרים לנו – היא האמא של כל הפצצות!

הבה נתחיל מהשם. מואב. באנגלית זה נוטריקון של Massive Ordnance Air Blast. כמוכם, גם לי אין מושג מה זה אומר, אבל זה א. מרשים ו-ב. מדביק שם קליני ואקדמי-למראה לנשק להשמדה המונית. שם הרבה יותר הולם יכול היה להיות "הבומבה שתזיין לכם את האמא", אבל אז הייתה מתגלה הכוונה האמיתית, או יותר נכון היצר שמסתתר מאחורי ההישג המדעי, והרי המוח בשלייקעס לא מעוניין לחשוף את טיבו האמיתי. חוץ מזה, הנוטריקון של "נזיין לכם ת'אמא" יהיה נזל"ת, וזה לא בדיוק החומר ממנו עשויים חלומות הבלהה של הטרוריסטים, למרות שכולנו יודעים שזה יכול להיות מאוד לא נעים. השפשוף של הנחיריים וכולי…

ולמה האמא של כל הפצצות? הרי כרונולוגית וטכנולוגית, אם נקבל את העובדה שהיא הכי גדולה ומפותחת מכולן, היא הבת של כל הפצצות, לא האמא. (אולי זאת הבת של כולנו? לא, בואו נרד מזה) ולא סתם בת, אלא מוטציה גנטית. ואיך קורה שאמא או בת עוטות צורה כל כך פאלית? פאלוס ענק צונח מהשמיים לחדור לתוך מנהרות… יותר פרוידיאני מזה אין. אני די בטוח שאלה על הקרקע לא זעקו, "הצילו! האמא של כל הפצצות נוחתת עלינו", אלא יותר משהו בסגנון, "חרא! הדילדו הענק הזה יקרע אותנו כמו שליצן חצר קורע מסכות מעל הצביעוּת!"

כמובן, אני יוצא מנקודת הנחה שמדובר בפעיל דאעש שקרא קצת שייקספיר.

הלאה. את עניין השם כיסינו. עכשיו, למה פתאום החליטו האמריקאים להשתמש בדבר הזה לראשונה אי פעם דווקא עכשיו ודווקא שם? טוב, מובן מאליו – הייתה לזה מטרה מבצעית! דברים כאלה לא נעשים סתם ככה, אז אל תקשיבו לכול החכמולוגים שינסו למכור לכם שמאז שהפצצה הזאת נוסתה לראשונה ב-2013 עוד לא בדקו אותה בתנאי שטח, ושבכול מקרה תאריך התפוגה שלה היה על סף פקיעה, ושמעבר לכול זה יש להם משהו חדש ומבהיל עוד יותר, ושאת מואב קשה מאוד למכור למדינות באפריקה או במזרח התיכון, בגלל המחיר, אליו נגיע אחר כך.

למרות ש… היי… זאת דרך מאוד מהירה לקדוח נפט!

אז… דיברנו על השם (אטימולוגיה), דיברנו על הסיבה (רציו), אז אולי הגיע הזמן לכמה נתונים טכניים (שיעמום). מואב מכילה 8,164 קילוגרם של חומר נפץ. רדיוס הפיצוץ שלה הוא 1.5 קילומטר, העוצמה של הפיצוץ שווה ל-11 טונות של טי-אן-טי [להדיוטות: חשבו על קפצון. עכשיו נסו לדמיין את האקדח לתוכו מכניסים את הקפצון. ועכשיו נסו לדמיין את המדינה בה יוצר האקדח מדלגת לכם על הראש עם כפכפי בירקנשטוק]. אורכה תשעה מטרים ורוחבה מטר אחד [להדיוטות: אלה רק שמועות; אני אנושי]. משקלה: 9,500 קילוגרם [להדיוטות: המשקל הכולל של משפחתכם ומכוניתכם בדרך חזרה מארוחת החג. כן, כולל משלוח הגפילטע של דודה מיקי].

בקיצור, הדבר הזה עושה יותר רעש ונזק מתכנית בהנחיית ארז טל.

אבל גם אם נשים את כל זה בצד, אני חייב לחשוב על העניין הכספי. העלות. כמו כל יהודי טוב.

ראו – מחירה הצנוע של הפצצה המדוברת הוא 16 מיליון דולר. חתיכת מחיר בומבסטי, אם זה המונח ההולם. ומאחר שהיא לא נמכרת בסטימצקי, אין מבצעים. כמובן שכשמדובר בדיני נפשות לכסף אין מחיר, אבל חשבתי לרגע על התוצאה של ההפצצה. התנובה. התשואה. 36 אנשי דאעש נהרגו בהפגזה הזאת. וזה עלה 16 מיליון.

לי זה נראה מחיר קצת מוגזם לחיסול 36 אנשים, גם אחרי הזדכות מול מע"מ. אני מכיר לא מעט מתנקשים שהיו עושים את זה בחצי המחיר (הנחת כמות) ואחרי זה פורשים לנצח, כך שמעבר ליתרונות המובנים מאליהם, גם לא היו מתפוצצות יותר מכוניות בנתניה. הנה – ככה אפשר להרוג שתי ציפורים ב… לא, נרד גם מזה.

בכול אופן, מה שאני מוכן להציע לאמריקאים הוא משהו כזה: בפעם הבאה שבא לכם לחסל 36 אנשים בקצה השני של העולם, עשו טובה ותנו לי את הכסף. הדיל הוא כזה: אתם חוסכים נסיעות, שעות מנוע של המטוסים, דמי פיתוח פצצה בסך 314 מיליון דולר. ואולי זה זניח בעיניכם, אבל גם חיי אדם.

אני, מצדי, לוקח עשרה אחוז עמלה – בבלעדיות, יש להדגיש – ויורד עם מה שנשאר מהמזומנים לתוך מנהרות אפגניסטן.

האמינו לי – אם אני מציע לפעיל דאעש ארבע-מאות אלף דולר כדי לצאת מהמנהרה, ייקח לו בדיוק שתי דקות להתגלח, להשתין על תמונה של אבו בכר אל-בגדאדי, ולהסתלק לכול הרוחות. בחיוך.

אחרי שיניח תפילין, כמובן.

א"א

רשומות ישנות קודמות

%d בלוגרים אהבו את זה: