רוץ לוליק, רוץ

אני חייב להודות ש"1917" מאוד הלהיב אותי. לפני שראיתי אותו; הגרסה המוסרטת הרבה פחות טובה מזאת שדמיינתי. וזה לא שהדמיון שלי מופלא במיוחד, או משהו דומה, כמו שהסרט פשוט לא מוצלח.

אחרי קרוב לארבעים דקות צפייה הבנתי שהסרט לא סוחף אותי. לא לוקח אותי לשום מקום רגשי או אדרנליני, ואפילו במצבי הלא-סחוף הבחנתי מיד בפגיון של הטייס הגרמני שחולץ מהמטוס הבוער.

עכשיו, כשחייל צעיר מגלה חוסר-חיילוּת פושעת, ניחא. אבל אחרי התפנית ה"מפתיעה" הראשונה הזאת, דווקא החייל הבוגר, המנוסה, מפגין חיילות כל כך עלובה שאתה לא מבין איך שרד עד כה, והסרט מתחיל לעורר בך זיכרונות מ"איך לא להיראות" של מונטי פייתון. מאוחר יותר, כשהחייל רץ בשוחות ושואל "איפה קולונל מקנזי?" שוב ושוב, בבהילות מלודרמטית, וכולם אומרים לו להמשיך הלאה, ברפטטיביות, זה כבר ממש מערכון של מונטי פייתון.

נעצור רגע לתיאור קצר של העלילה: שני חיילים נשלחים למשימה א-לה-"גליפולי", להעביר מסר לכוח של 1,600 חיילים אנגלים שעומדים ליפול למארב. עליהם לצאת מנקודה א' ולהגיע לנקודה ב', בזמן קצוב, כשבתווך מסתובבים מן הסתם כמה גרמנים. כפי שמרמז שם הסרט, אנחנו במלחמת העולם הראשונה. הדרך שלהם אמורה להיות מותחת, רצופת הרפתקאות, מרתקת, ובמקרה הטוב גם להגיד משהו על זוועות המלחמה.

אבל אם כבר שוחות, מה מדבר יותר את אבסורד המלחמה מ"שבילי התהילה" של קובריק? ואם להגיע מנקודה א' לנקודה ב' דרך שטח עוין, יש לנו את "חבורת הלוחמים" המופלא של וולטר היל. והרי אחת הבעיות של הסרט: הוא יותר מדי סרטים אחרים. רוצים הרג הומו-ארוטי של אויב, כמו ב"טוראי ריאן"? פה יש את זה, בפורטה, כולל תנוחה מיסיונרית. רוצים "גברים במלכודת"? יש, בזעיר אנפין ובאופן שרק ממחיש שוב כמה הסרט ההוא היה מפעים.

אבל רגע, אם אנחנו כבר במים גועשים ובמפל, כמה סרטים כבר ראיתם שבהם נמלט מצליח לברוח בזכות מים גועשים ומפל, ובאותו שוונג גם מקצר לעצמו את הדרך? הרבה, אני מניח. 1917 התווסף לרשימה.

פה הייתה לזה תכלית נוספת, מעבר להימלטות: הסרט מצולם בשוט אחד, לכאורה. ואם הוא מצולם בשוט אחד, זה אומר שהוא מתרחש ב"זמן אמתי", ואם הגיבור שלנו אמור לעבור מרחק לא קצר בזמן אמתי, ואנחנו אמורים לעקוב אחריו בזמן אמתי, איך יחצה מרחקים ואיך יעבור הזמן בלי שנשתעמם? פה נמצאו שלושה פתרונות, מגושמים אחד-אחד: המפל; אובדן הכרה ארוך עד הפרזה של החייל (הוא נורה בראש או פתח את הראש? לא ממש ברור); והכי גרוע – חוסר היגיון של התנהלות בחלל, או מה שאני מכנה "אנכרוניזם במרחב". יש כמה מקומות בסרט בהם הפרוטגוניסט שלנו חוצה מרחק קצר במיוחד כדי להגיע מאזור תופת מלחמתי, לאזור שכנראה מוגן על ידי הבועה של סטיבן קינג. כאילו יש איזה הסכם ג'נטלמני עם הגרמנים שהם יורים רק עד קו העצים, ומעבר לו עושים "פוס". שתי דקות הליכה מדשדשת מפרידות בין יער מוגן לשוחות מופגזות.

מה ששוב מזכיר לי את חוסר החיילות: קבוצה גדולה של חיילים יושבת ביער במעגל (בצפיפות!) מסביב לחייל שר. איש לא מבחין בחייל שמתגנב אליהם מאחור. סליחה, מתקרב – הוא לא מתגנב. גם את הסצנה הזאת של השיר המרגש באמצע מלחמה כבר ראיתם בהרבה סרטים, כולל כמובן ב"שבילי התהילה". ונחזור שוב לכשלי הפרוטגוניסט עצמו, שבשלב מסוים חוסם פה של חייל גרמני כאילו מדובר באישה שהוא עומד להציל מחוטף, ואחרי זה גם מפקיר את הנשק. היער, לדאבונו של הסרט, הזכיר לי את "ילדותו של איבן" המזהיר של טרקובסקי.

ריחמתי על גרגורי מקיי, השחקן בתפקיד הראשי. במקום לעשות ממנו דיקפריו ב"האיש שנולד מחדש", כלומר גיבור שחותר קדימה בנחישות ובמידה של אכזריות, הבמאי סם מנדס לקח אותו יותר לכיוון של שלי דובאל ב"הניצוץ", מה שהצריך ממנו לייבב פה ושם ובעיקר לבהות בהלם למשך רגעים ארוכים, דרישה די קשה ומייגעת.

מה שמביא אותי לשחקני האורח (קולין פרת', בנדיקט קמברבץ', מארק סטרונג, ריצ'רד מדן ["שומר ראש", שפה עושה תפקידון מעולה. אגב, הרגע בו מקיי מזהה אותו על פי הקול צפוי, נלעג, פתטי ובעיקר מצחיק], ואפילו אדריאן סקרבורו), שלא ברור לי למה בזבזו את זמנם על הסרט, בתפקידים כמעט חסרי משמעות.

מה שמניב את ההשוואה המי-יודע-כמה ל"דנקרק" המופתי, שם, בנוסף לכל, גם השימוש במוזיקה היה מעולה. ופה? המוזיקה נעה בין רקע לנחיתת חייזרים אצל שפילברג לבין ליווי לבקיעת יצורי ים זוהרים ב"אקוומן" (כך שלא הופתעתי לגלות שתומס ניומן הלחין גם את "נימו" ו"דורי"); מבנאליה אל פתוס וחזרה. מעיק.

ובאשר לשוט הבודד? לא יודע, הרגשתי כמו מלווה בטיול שנתי, שצריך להשגיח כל הזמן על הילדים במקום ליהנות מהנוף.

א"א

 

 

מושלם, חוץ מהפגם המרכזי

צ'רלי וריק (Charlie Varrick). בימוי: דון סיגל, עם וולטר מתאו, ג'ו דון בייקר, ג'ון ורנון, ג'קלין סקוט, אנדרו רובינסון, 1973

הסרט נפתח בסצנה פסטורלית, עם מוזיקה בהתאם: טבע. ילדים (חלקם של הבמאי, אחד של מתאו) ובני נוער נהנים מפעילויות חוץ ומשחקים בעיירה קטנה בשם טְרֶס קְרוּסֶס, שלושה צלבים. זה תמים, עד שמופיעה נערה בביגוד… קיצי, נקרא לזה, ואז המוזיקה עושה תפנית סקסית (קצת מטריד כשמגלים שזאת אן, 13, הבכורה של סיגל). אחריה רואים מישהי יותר מבוגרת, שאחד הבנים של סיגל שורק לה. הדואליות הזאת שזורה בסרט כולו. עכשיו המצלמה מתרוממת אל מרפסת של בניין ישן, בנק, מגיעה אל דגל אמריקה (ארץ הדואליויות הבלתי מוגבלות) התלוי שם, ויורדת בחזרה לקרקע, להתמקד בכניסתה לעיירה של לינקולן קונטיננטל שבה יושבים שניים: צ'רלי וֶריק ואשתו ניידין. צ'רלי מחופש לאיש מבוגר יותר (שדי דומה לבמאי, עם שיער השיבה, הגבות העבות, השפם והשומה). המכונית חונה; הוא רוצה לפדות צ'ק מהבנק. ניידת עוצרת ליד, חילופי דברים, צ'רלי נכנס לבנק. הניידת ממשיכה הלאה, אבל אחד השוטרים חושד במשהו. אולי זה לא מפליא: ג'ון קנדי נרצח תוך נסיעה בקונטיננטל.

בינתיים, בפנים הבנק, מתנהלת שיחה מנומסת בין צ'רלי לפקידי ומנהל הבנק, ואז נשלף אקדח. כצפוי, זה שוד. הקצב נעשה מסחרר, הליווי המוזיקלי המשובח של ללו שיפרין מעצים את התחושה, שני אנשים שבקושי שמנו אליהם לב מסתובבים עם מסכות ותנועה ריקודית מלווה בידי ג'ז – טדאא! דון סיגל במלוא הדרו. סצנה מרהיבה ומקפיצה, שמבחינתי שווה את כל הסרט. השוטרים מההתחלה חזרו, מתנהלים קרב יריות, בריחה, מרדף מכוניות קצר.

הערת ביניים: דבר מאוד מעצבן בסרט, שנתקלים בו בהרבה מאוד מקרים עד ימינו, זה חריקת צמיגי מכוניות על קרקע חולית או טרשית או סלעית.

בחזרה לעלילה. צ'רלי, יש להבין, הוא טייס ריסוס שבשעות הפנאי שודד בנקים קטנים – כסף קטן, סיכון קטן. "הוא לא רוצה לפגוע באיש ולא להיפגע," אמר דון סיגל. אלא שהפעם היו כמה תקלות בדרך. הראשונה היא שיש הרוגים: שוטר, שומר בבנק, שודד, ניידין. התקלה שמניעה את המשך הסרט היא שהשוד השתבש בהפוך: בבנק היה המון כסף, ששייך לאנשים לא נעימים, ששולחים את ג'ו דון בייקר הנפלא, סדיסט חסר מעצורים (נפלא!), לסדר את העניינים. עכשיו צריך לראות איך צ'רלי יוצא מהתסבוכת האיומה אליה נקלע. בהקשר הזה, נותר בסרט איום לא ממומש: בעוד שהמאפיה ממשיכה לרדוף את צ'רלי, אנשי החוק נעלמים מהתמונה מעט אחרי שנכנסו אליה, למרות ההבטחה לצלוב את השודדים. בהמשך לטענה הבאה שלי, אם שמה של העיירה מסמל שלושה קורבנות, אפילו בכך מתעלם הסרט לחלוטין ממותם של השוטר והשומר.

הסרט שזור בהרבה סצנות משובחות ותמונות שנחקקות בזיכרון, אבל מה שהרג לי אותו הוא חוסר הסימפטיה שמעוררת הדמות הראשית. צ'רלי והשודד השני (אנדרו רובינסון, סקורפיו מ"הארי המזוהם") לא עוצרים לרגע להרהר בחבר המת, וזה מילא: אחרי שאשתו מתה מפצעיה, האבל של צ'רלי מזכיר את הטווח הרגשי של שוורצנגר ב"שליחות קטלנית". הראשון. כתוצאה, לא ממש אכפת לך ממנו ומהישרדותו ומהפשע המושלם שלו, שהוא למעשה פשע אקראי מושלם, או פוסט-פשע מושלם. חוסר העניין המוחלט שלו בקורבנות השונים הופך את הדמות לריקה; אפילו הרוצח הסדיסט מחייך בהנאה כשהוא גורם כאב.

"וולטר מתאו היה היחיד שלא אהב את התסריט," כתב סיגל באוטוביוגרפיה שלו (A Siegel Film, 1993. אגב, הקרדיט האישי הזה הופיע לראשונה בסרט הנוכחי, וייתכן שאופשר בעקבות ההצלחה האדירה של "הארי המזוהם"). מתאו לא אהב את כל הפתיחה עם השוטרים והצ'ק, וחשב שלא ברור מספיק מה קורה שם. "וולטר רוצה לראות את הבננה לפני שהוא מחליק עליה… אני רוצה לראות את הבננה אחרי שאני מחליק עליה." סיגל משחזר שיחה שלו עם מתאו, אחרי צילומי המרדף של המכונית והמטוס, הקליימקס של הסרט:

ו"מ:  בחיי, זה היה חתיכת צילום.

ד"ס: אתה מבין שזה הדבר הנחמד הראשון שאמרת לי על צילום כלשהו בסרט?

ו"מ: זה הדבר הראשון שראיתי ואהבתי.

צ'רלי בריגס (שחקן): מר סיגל הוא במאי גדול.

ו"מ: צ'רלי, אמרתי למר סיגל שאם הוא אי פעם היה מצלם תסריט ראוי לשמו, הוא היה הבמאי הגדול ביותר שקיים. *

ד"ס: לרוע המזל, אני לא יכול להמשיך בשיחה האבסורדית הזאת… באשר אליך, מר מתאו, תענוג לעבוד איתך; אבל מה שיש לך להגיד על התסריט טיפשי במיוחד בעיניי.

במהלך ההסרטה, מתאו התלונן גם בפני רובינסון על הסרט, שלדעתו לא היה שווה הרבה, וגם על כך שליהקו אותו לתפקיד במקום מישהו כמו ברונסון, נניח. לדברי רובינסון, אחרי שמתאו ראה את הסרט הוא שינה את דעתו, אבל סיגל האמין ש"בגלל הגישה השלילית [של מתאו], הוא היה אחראי במידה רבה לחוסר העניין של האולפן בצ'רלי וריק. ואם אולפן לא עומד מאחורי סרט, כבר עדיף לא להסריט אותו."

הסרט נכשל בקופות. וורנר לא עשו כלום כדי לקדם אותו.

א"א

* פיטר בוגדנוביץ' כינה את סיגל "במאי סרטי ה-B הגדול ביותר". נראה לי שהוא כיוון להעניק לסיגל מסגרת מכובדת משל עצמו, יותר מאשר להכניס את כל הסרטים שלו תחת האוהל הזה.

המכורים לניטרוגליצרין

"בעבור חופן דינמיט" (Duck, You Sucker/A fistful of Dynamite/Once Upon a Time in… the Revolution/Giù la testa) הוא סרט רחב-יריעה, פגום אבל מעניין, של סרג'ו ליאונה. זה המערבון האחרון שביים והסרט האמצעי בטרילוגיית "היו זמנים" שלו, ששיאה בתחילתה – המערבון המופתי "היו זמנים במערב".

אם "הטוב, הרע והמכוער" מתרחש על רקע מלחמת האזרחים באמריקה, הסרט הנוכחי מתקיים על רקע מלחמת האזרחים (המהפכה) המקסיקאית, וקווי העלילה הכלליים דומים. את הטוב והרע מגלם ג'יימס קובורן המזהיר במבטא אירי, ואת המכוער מספק במבטא מקסיקאי רוד סטייגר, שחקן נהדר אך מוגזם, שבתחילת הסרט משתין על נמלים; אולי זאת מחווה לעקרב המת בתחילת "חבורת הפראים" של פקינפה.

עם פתיחה כזאת, לא פלא שיש ב"דינמיט" משהו ביזארי, אם בגלל שמדובר במערבון שבו שני הגיבורים לא רוכבים על סוסים (אופנוע, אם כבר), אם בגלל שהמוזיקה של אניו מוריקונה משקרת (הנעימה הקדם-צרפתית הקלילה שחוזרת על עצמה ברגעים טרגיים מעלה על הדעת את רכיבת האופניים של קיד וקסידי, במקום את סצנת העינוי של טוקו), ואולי במיוחד בגלל המשולש הרומנטי האירי הביזארי שמוגש לנו בסלואו מושן, אפרופו פקינפה. מה זה, "המכורים לזהב"?!

זאת בנוסף לשימוש נרחב במילת ה-N, ציטוט של מאו בפתיחה, וסצנת אונס שגורמת לאמביוולנטיות ב"כלבי הקש" של פקינפה להיראות מעודנת. בנוסף, אם המידע שלי נכון, ה-IRA אליו משתייכת הדמות של קובורן הוקם ארבע שנים אחרי הזמן בו מתרחש הסרט, 1913, ומקלע שפנדאו המופיע בסרט התחיל את חייו רק ב-1942.

ומעבר לכול זה הסרט קטוע, לא מספיק קוהרנטי, נטול רגעים בלתי נשכחים, אבל עדיין מרתק לצפייה. אחרי הכול – ליאונה.

נ"ב – תזכירו לי לכתוב מאמר על תולדות המרקקה.

א"א

גריטה

אישה בסופרמרקט אומרת לילדות הקטנות שלה לחפש יוֹגוֹרט.

אני קרוב אליהן, בוחר בצלים שגודלם קטן מפומלה, ושאם אפשר הם גם פחות רקובים; לפעמים אפשר להציל את האמצע.
"יוגוּרט," אני מסנן הצדה בשקט.

תביאו יוֹגוֹרט, אומרת האם שוב.
למה צריך יוֹגוֹרט? שואלות הבנות.
שיהיה בבית יוֹגוֹרט, היא עונה.

"יוגוּרט," אני שוב מתעוות.

בואי נחפש יוֹגוֹרט, אומרת הקטנה לאחותה היותר קטנה, ואיכשהו העובדה שהמילה הזאת בוקעת מפה תמים, מטריפה אותי עוד יותר.

"יוגוּרט, יוגוּרט, יוגוּרט," אני פולט, כמעט בקול רם.

אמא, מצאנו יוֹגוֹרט, קוראת הקטנה.
יופי, בואו ניקח את היוֹגוֹרט, עונה האמא.

נשבע שהן עושות לי את זה בכוונה!

אני מאבד שליטה. "יוגוּרט, יוגוּרט, יוגוּרט, יוגוּרט, יוגוּרט, יוגוּרט," אני פולט בקול מתעצם, ועם כל "יוגוּרט" מנער בתנועה ספזמודית בלתי נשלטת את שקית הניילון של הבצלים, שעכשיו נראית כמו שק אשכים דלוק של פיל.

שאריות קלושות של ריסון אירופאי מונעות ממני ליפול על הברכיים באמצע מחלקת ירקות ולצרוח, "יוגוּרט! אומרים יווווווווגוּוּוּוּוּוּוּוּוּוּוּרט!"

אני חייב הפוגה.
מבצלים רקובים במחיר מופרז
מילדות יוֹגוֹרט
מעצמי.

א"א

גזעי, לא נלחש

משכה את הכלב הצדה כשבאתי מולה על המדרכה, להרחיק אותו ממני.

זה בסדר, אמרתי לה, אני מסתדר עם כלבים.

העניין שהוא קצת לא צפוי; עם נשים הוא מסתדר, אבל עם גברים אי אפשר לדעת איך הוא מגיב, אמרה.

זה בסדר, חזרתי על עצמי בביטחון, אני כמו הלוחש לכלבים; הם מבינים אותי.

התכופפתי אל הכלב, שחייך אליי.

הוא פתח פה להגיד משהו, השתהה, ובסוף החליט לסגור אותו על האמה השמאלית שלי.

לחשתי לו להפסיק.

משהו בכלב הזה היה משובש – הוא לא הבין, וכדי להמחיש את זה, טלטל את ראשו בתסכול.

הכאב היה נוראי, אז עברתי מלחישות לצרחות.

הכלב, מצדו, התעקש להמשיך להיות קהה-שכל.

בטח גזעי.

שיניתי טקטיקה ועברתי מצרחות לשיטה הבדוקה והמוכרת היטב, שלאורך ההיסטוריה הוכיחה את עצמה בקרב שכבות רחבות ומגוונות באוכלוסייה, מגברות ענוגות עם קמליות ועד אלופי אגרוף – התעלפות.

עשרים תפרים ושתי זריקות מאוחר יותר שבתי להכרה.

לצד המיטה שלי עמדה – במפגן מרהיב של אחריות אזרחית – בעלת הכלב, שטלטלה את ראשה בצער או ברחמים או בתסכול או באכזבה (באנשים אני פחות מבין):

היית צריך להזהיר אותי שאתה לא מסורס.

א"א

תרגום המציאות

הלכתי לבקר את המחשבה, במפעל בו היא מייצרת מציאות.

תראה, היא אמרה, אנחנו בצרות. נכון, המצב מעולם לא היה מזהיר, תמיד עבדתי קשה, וזה לא שיצא לי לחגוג הרבה, כן? בלי נסיעות לחו"ל ומסעדות וכולי, אבל אתה יודע, מסתפקים במועט, אפשר לחיות איכשהו, והשכר היה… ריאלי, נקרא לזה.
אבל כבר עשור שהשכר לא זז, ואתה יודע איך זה בשטח – הכול עלה והתייקר, ואני צריכה לשבת פה מדי יום ולייצר מציאות בשכר של תחילת המאה, ובוא נגיד ככה… גם בהתחלה, עם כל הרצון הטוב, לא השתלם לי כלכלית לייצר מציאות כמו שצריך; תמיד צריך לעגל פינות, לקצר פאנלים, למתוח זוויות… אבל איכשהו, בסוף, זה נראה מספיק טוב למי שלא ממש מקפיד לבדוק איך דברים אמורים להיראות.

אבל היום?! היום אין לי ברירה אלא לייצר כפליים מציאות בחצי מהזמן, וגם חלק ניכר מהזמן הזה אני טרודה בבעיות פרנסה וצריכה לעשות חלטורות בייצור מציאויות אלטרנטיביות למוסדות ממשלתיים, אז המציאות שאני מגישה ללקוח בסופו של דבר, איך נגיד… חובבנית.

העניין הוא, וזה מה שהכי מדאיג, שלאף אחד לא אכפת איזו מציאות הוא מקבל, העיקר שיש לו משהו ממשי ביד, ושהוא יכול להתפאר שהמחשבה ייצרה לו מציאות. כולם מקבלים חרא של מציאות, אבל איכשהו תמיד אנחנו במקומות הראשונים במדד האושר העולמי.

אז לא יודעת… אולי למרות הכול אני כן עושה עבודה טובה, וזה סתם שראיית העולם שלי מעוותת.

א"א

יפה עשינו. מאה שנים לטבח אמריצר

בשלושה-עשר באפריל, 1919, התכנסו בגן ג'ליאנוואלה שבאַמְרִיצָר, "בירת הסיקים", "ערש הסיקיזם", אזרחים הודים רבים שבאו למחות בשקט ובשלווה על מעצרם והגלייתם ב-10 באפריל של שני מנהיגים מתנועת הסַטיָגרַאהָא בארמיצר, ד"ר סַאיפוּדין קיצ'לֶב וד"ר סַטיאפּאל, ואולי על גיוס החובה שהוטל על ההודים ומסי המלחמה הכבדים, ואולי גם וגם. זה לא ממש משנה.

בנוסף היו שם המוני עולי-רגל שבאו לחגוג את החג הסיקי החשוב וַייסַקְהִי, שעיקרו התכנסות קהילתית.

בתקופה ההיא, הודו הייתה תחת השלטון הבריטי, הראג'.

אחד מיהלומי הכתר של האימפריה הבריטית היה גנרל רג'ינלד דאייר, שההתכנסות ההמונית הזאת לא נשאה חן בעיניו, כי אלה היו אסורות על פי החוק הצבאי.

דאייר היה מוקף ככול הנראה באנשים חששנים, שנטעו בו זרעי פניקה: "מנקודת מבט צבאית, ארמיצר תהיה מבודדת לחלוטין בקרוב, אם נניח לעניינים להמשיך להתנהל כפי שהם מתנהלים".

כך, האופי הדתי של ההתכנסות, השקט בו התקיימה, העובדה שחלק ניכר מהמתכנסים הגיעו מחוץ לעיר ולא הכירו את החוק שהוכרז ימים ספורים לפני כן – כל אלה לא הפריעו לו, וגם לא גרמו לו לשקול להזמין את הנוכחים להתפזר באופן מסודר ומהיר. או להזהיר אותם שהוא עומד לפתוח באש.

במקום זה הוא אסף חמישים חיילים חמושים, חלקם מקומיים, והקים מטווח מאולתר. הירי נמשך רק עשר דקות רצופות, כי לחיילים נגמרה התחמושת. אם הכניסות לגן מוקף החומה היו רחבות יותר, הבריטים היו מגיעים עם רכבים, ומכת האש הייתה זוועתית עוד יותר.

על הקרקע היו מוטלים בסופו של דבר 379 הרוגים ומעל אלף פצועים. אלה הערכות שמרניות; הייתה ועדה של הבריטים, הייתה של ההודים, היו שטענו לאלף מתים, ובכול מקרה נרצחו שם ביום ההוא מאות גברים, נשים, ילדים, ותינוק בן שבעה חודשים.

ווינסטון צ'רצ'יל כינה את זה "אפיזודה חסרת תקדים או מקבילה בהיסטוריה המודרנית של האימפריה הבריטית… אירוע חריג, מפלצתי, יחיד מסוגו וקודר… הקהל לא היה חמוש ולא תקף."

דאייר נענש באופן חמור: הוא הורד בדרגה, נשלח בחזרה לבריטניה, וקיבל מענק מאוד משמעותי. כשמת, זכה להלוויה צבאית.

ההודים הצמידו לו את הכינוי ההולם, "הקצב מאמריצר."

מאחורי הקלעים היה גם המשנה למושל פּוּנגָ'בּ בזמן הטבח, מייקל אודוואייר, שמאוחר יותר נרצח. אבל לעת עתה נניח לו.

הבריטים טרם התנצלו.

ככה תיאר את האירוע סלמאן רושדי בספר "ילדי חצות":

 

באותו אחר צהריים הרחובות התמלאו לפתע באנשים, שכולם נעו באותו כיוון, בהתרסה נגד התקנות החדשות של המשטר הצבאי של דאייר. אדם אומר לנאסים, "נראה שמתוכנן להתקיים כינוס – הצבא יעשה בעיות. הם הטילו איסור על התכנסויות."

"למה אתה חייב ללכת? למה לא לחכות שיקראו לך?"

מתחם יכול להיות כל שטח שהוא, משממה ועד פארק. המתחם הגדול ביותר באמריצר נקרא גן גָ'ליאנוואלה. הוא לא מכוסה דשא. הוא זרוע אבנים פחיות זכוכיות ודברים אחרים. כדי להיכנס אליו צריך לעבור בסמטה צרה מאוד שבין שני בניינים. בשלושה-עשר באפריל, אלפים רבים של הודים נדחסים דרך הסמטה הזאת. "זאת מחאה שקטה," אומר מישהו לדוקטור עזיז. ההמון סוחף אותו והוא מגיע אל פי הסמטה. בידו הימנית תיק מהיידלברג. (אין צורך בקלוז-אפ.) אני יודע שהוא מבוהל מאוד, מפני שהאף מגרד לו יותר מאי פעם. אבל הוא רופא מיומן, הוא דוחק את הפחד ממחשבתו, ונכנס למתחם. מישהו נושא נאום חוצב להבות. רוכלים עוברים בין ההמון ומוכרים גרגרי חומוס ודברי מתיקה. האוויר מלא אבק. נראה שאין שם פושטקים, אין עושי צרות, ככל שסבא שלי מצליח לראות. קבוצת סיקים פרשה בד על הקרקע, והם יושבים מסביב ואוכלים. באוויר עדיין נישא ריח צואה. עזיז חודר ללב ההמון, בזמן שבריגדיר ר"א דאייר נכנס לסמטה, ואחריו חמישים חיילים מהכוחות המיוחדים. הוא מפקד המשטר הצבאי של אמריצר – איש חשוב, אחרי הכול, הקצוות המדונגים של שפמו קשיחים מרוב חשיבות. בזמן שחמישים ואחד הגברים צועדים לאורך הסמטה, הגירוד באפו של סבי מתחלף לגירוי מסוג אחר. חמישים ואחד הגברים נכנסים למתחם ותופסים עמדות, עשרים וחמישה לימינו של דאייר, ועשרים וחמישה לשמאלו. ואדם עזיז מפסיק להתרכז באירועים סביבו, שכן הגירוי מתעלה לעוצמות בלתי-נסבלות. בזמן שהבריגדיר משמיע פקודה, העיטוש מטלטל את פניו של סבי. "אאאאאפּ-צ'וּוווו!" הוא מתעטש ונופל קדימה, מאבד את שיווי המשקל, הולך בעקבות אפו, וכך מציל את חייו. "התיק הרפואי" שלו נפתח לרווחה: בקבוקונים, משחות ומזרקים מתפזרים באבק. הוא מגשש בסערה בין רגלי האנשים, בניסיון להציל את הציוד שלו לפני שיימעך. נשמע צליל כמו של שיניים נוקשות בחורף, ומישהו נופל עליו. חומר אדום מכתים את החולצה שלו. עכשיו נשמעות צרחות והתייפחויות, והנקישות המוזרות נמשכות. נראה שיותר ויותר אנשים מועדים ונופלים על סבי. הוא מתחיל לחשוש לגורל גבו. האבזם של התיק חופר לתוך החזה שלו, וגורם לו פצע כל כך חמור ומסתורי, שלא ייעלם אלא רק אחרי מותו, שנים מאוחר יותר, על ההר של שנקרה אצ'ריה או טחת-א-סולימאן. האף שלו מחוץ אל בקבוקון עם גלולות אדומות. הנקישות נפסקות ובמקומן נשמעים קולות אנשים וציפורים. נראה שצלילם של כלי רכב נעדר לחלוטין. חמישים האנשים של בריגדיר דאייר מנמיכים את המקלעים שלהם והולכים לדרכם. הם ירו סך של אלף שש מאות וחמישים קליעים לתוך הקהל הלא-חמוש. מתוך אלה, אלף חמש מאות ושישה עשר מצאו את מטרתם, הרגו ופצעו אנשים. "יופי של ירי," אמר דאייר לאנשיו, "יפה עשינו."

א"א

רשומות ישנות קודמות

%d בלוגרים אהבו את זה: