פזמונאי 03

[דרינג-דרינג]
– הלו?
* שלום, אני מחפש את משי חרירי.
– מדבר. מי רוצה?
* היי משי, מדבר רועי הן מגל"צ. קיבלנו את הסינגל החדש שלך, ואני חייב להודות שהוא ממש מוצא חן בעיניי, אבל לא צירפת אליו אישור שירות צבאי, כך שכרגע אני לא יכול להכניס אותו לפלייליסטאלין.
– אה, אוקי, אבל שמע, קיבלתי פטור רפואי. יש לי רשרוש בלב.
* כשאתה אומר "רשרוש בלב" אתה מתכוון "טרליללי במוח", או שבאמת רשרוש בלב?
– רשרוש בלב. אמיתי.
* אוקי. אז תוכל לשלוח עותק של האישור הרפואי שלך בטלקס? אני ממש מעוניין להשמיע את הסינגל.
– טלקס?!
* סליחה, טלקסטאלין.
– אתה צוחק עליי? אפילו בפקס כבר לא משתמשים. אני יכול לשלוח לך במייל, אם אמצא את האישור.
* אז אתה אומר לי שפקסטאלין כבר לא תקף בעיניך, אבל תשמח להשתמש במיילנין?!
– תגיד, על מה אתה מדבר? איך אמרת קוראים לך?
* הן.
– הן?
* הן.
– עכשיו הבטן שלי מקרקרת.
* למי קראת צ'יקן קייב?!
– לא, פשוט שבדיוק לפני שצלצלת הכנתי לי יוגורט עם ג'וגאשווילי ברי.
* זה לא תירוצקי.
– שמע, הן, שמע, תסביר לי איך בדיוק אני מעביר לך את האישור, ואני שולח אותו. רק שתשמיעו כבר את השיר.
* אהה… פורמליסט. רשמתי לעצמי. [צליל מקשי מכונת כתיבה] פור-מ-ליסט פליי-ליס-טא-לין… יופי. התקדמנו. התמונה מתבהרת: זעיר-בורגני עם ערכים שליליים מיירהולדיים. אתה יהודי במקרה?

(נגמרו לי הזמן והכוח לפתח את הפיליטון הזה. אני חושב שהרעיון הכללי מספיק ברור. נ.ק.ו.ד.ה)

א"א

מודעות פרסומת

זה היה קצר

החיים נמשכים

מתחת לרגלינו

המתים מפסיקים

 

א"א

סוג של אפרטהייד

המים זוכרים

דעו לכם שהמים זוכרים.

אלא ששנו רבנן שכול הזוכר נוטה גם לשכוח (בבא ווטרא, דף כ"א), ולאור זאת סביר להניח שגם המים אינם חפים מפגם אנימליסטי זה. כך שהמים זוכרים חלקית.

וכול מי שנכח אי פעם בדיון על אירוע עבר, כל מי שחקר פעם עד, יודע שהזיכרון הוא משענת קנה רצוץ עם ביטחון עצמי מופרז, אז גם אל הזיכרון של המים הייתי מתייחס עם גרגיר מלח.

ומה קורה עם המים שמתאחדים למים אחרים, הופכים לגלים ואז משתברים על החוף או על הסלעים? האם אינם סובלים מזעזוע מוח, מאובדן יכולת קוגניטיבית, מאמנזיה כתוצאה מהטראומה? מבוטחני צד ג' שכן. כך שזיכרונם של המים אינו אמין כלל וכלל.

עלינו לזכור שהמים נמצאים פה מאז ומתמיד, כך שיש להם הרבה מאוד חומר לזכור, כולל הדינוזאורים, עידני הקרח והאש, זחילת הקוף האקווטי לתוך המים והחוצה מהם, מינים נכחדים, איים אבודים, כבישים רבודים, אינספור מערכות עיכול של טורפיהם, שלל רב של שלפוחיות שתן בהן שהו לפני הימלטותם, טראומת אובדן החירות מחדש, עקירה ממקום למקום, מיבשת ליבשת, מאוקיינוס לאוקיינוס, מענני קומולוס לענני קומולונימבוס, צנרות, ביובים, נהרות חרבים, נערות מים, שלוליות, שריפות, ביצות, אגמים מזוהמים. כך שהמים טראומטיים.

לסיכום: המים זוכרים חלקית, הזיכרון החלקי שלהם אינו אמין, ולא רק זה אלא שהוא גם מצולק מריבוא טראומות והפרעות דחק ומגלבי גורל אכזר.

ואת זה אתם שותים?!!?

א"א

בצילום: מים קטנים ואמינים

מסגרת טיפולית

לפני כשבוע התקשרו אליי ממגזין The Lancet וביקשו שאכין עבורם מאמר אודות אמנות הציור.

בתחילה תמהתי מה למגזין רפואה מהנחשבים בעולם ולמדור אמנות, מה להם ולי, מה לי ולרפואה ולהֶקוּבָּה, אבל הם הסבירו שהגיעו למסקנה שאני האיש הכי מתאים למשימה, מהסיבה הפשוטה שניחנתי במידות שוות של הבנה ברפואה ובאמנות, ומשום שידוע שהביקורות שלי חדות כאיזמל. הסכמתי לבלוע את החנפנות הזאת, לא מעט בגלל שהם הסכימו לבלוע את הצעת המחיר שלי.

בסופו של דבר, אחרי שבלעתי שני כדורי מתאמפטמין, כתבתי להם מאמר שיתפרסם בהמשכים בגיליון ספטמבר של המגזין. כאן אביא, לטובת קומץ הקוראים והקוראות שלי שאינם מנויים ומנויות על ירחונים רפואיים ורפואיות, את עיקרי הדברים.

אגב, היה זה יום יפה והשמש זרחה. מאוד.

מובן מאליו שבתחילה לא ידעתי על מה אכתוב – העורכים העניקו לי יד חופשית (שבוודאי תחסר לסטודנטים), ולא היה לי שום מושג באיזו פינה בשדה העצום של עולם האמנות עליי לחבוט באמצעותה. אבל, לאחר עיון מעמיק בתולדות האמנות בכלל ואמנות הציור בפרט ויותר מזה במצב החשבון שלי בבנק (הצ'ק הותנה בהגשת הכתבה המלאה), הגעתי למסקנה שהדבר הכי מזדקר לעין מצד אחד, ושמצד שני זכה למידה הרבה ביותר של התעלמות מצד התיאורטיקנים של האמנות, היא המסגרת.

חברים, רומאים, בני ארצי – הטו לי אוזן, אפילו אם גם היא תחסר לסטודנטים: האם עצרתם אי פעם לחשוב על המסגרת?!

מבוטחני כולל גרירה ושמשות שלא.

כחלק מההזנחה הכללית של הנושא, כמעט שאין תיעוד ממשי של תולדות המסגרת, אבל אפשר להניח בוודאות שמהרגע שבו נטשו האמנים את פורמט "גיר על סלע מערות, טכניקה פרימיטיבית", המסגרת היוותה עבורם פתרון אלגנטי יחסית לדילמת הגימור המכוער של רוב הציורים, חיפוי למתיחת הקנבס המרושלת, לשוליים המוכתמים בצבע אך לא מצויירים, למסמרים, שאריות הדבק, גדילי הפשתן, כל ההזנחה שמאפיינת על פי רוב ציירים וסטודאות. וזאת למעשה תכליתה עד עצם היום הזה.

אני מניח שבשלב הבא הפכה המסגרת לסוג של דקורציה בפני עצמה, צווארון אצילים מסולסל שבא להעצים את הרושם שיצר הציור. הרי בסופו של דבר הציור היה ונשאר נחלתם של המעמדות העליונים בלבד, ואם כבר יש לך סמל יוקרה שמצריך מסגור, למה לא להפוך גם את המסגור לסמל יוקרה בפני עצמו, ובאותה אבחה להסוות את מה שהוא אמור להיות, הווה אומר הסוואה לגימור המרושל של הציור?!

עם השנים והתפתחות הדפוס הגיעו הציורים גם לביתו של האדם הפשוט – בגרסתם הזולה והדלה, כמובן – ובימינו ציור יכול להיות ממוסגר בכפיס עץ צבעוני ומכוער שעלותו שמונה שקלים (הממסגר יגבה 187, לא כולל מע"מ), או במעטה שנהב חרוט וצרוב ומגולף ומעוצב שעולה יותר מהציור עצמו (כל עוד זה תלוי בממסגר).

כל זה ידוע היטב, אני מניח, אך איש לא שם ליבו לדילמה העיקרית: המסגרת לעולם אינה משלימה את הציור בשום צורה, אלא זרה לו ומנכרת אותו. מסגרות עשויות וצריכות להלום את הציור מבחינה אסתטית, זה נכון, אך אינן מתייחסות אליו מבחינה תכנית! המסגרת היא מעין חליפת בר מצווה, זולה או יקרה אבל תמיד שטאנצית, שאינה מעידה על טיבו של הדרעק שלובש אותה.

רוצה לומר, המסגרת מולבשת על הציור באופן מלאכותי, ולא באופן אורגני; לכאורה, ציור אבסטרקטי זכאי למסגרת אבסטרקטית, פוינטיליסטי למסגרת פוינטיליסטית, פיגורטיבי לפיגורטיבית וכן הלאה, אבל כמובן שזה לא כך, כי המסגרת היא הדבר שבא לאחר מעשה, מעין שותף פזיז לדבר עבירה שאולי יודע להשליך את כלי הרצח לנהר, אבל לא מעבר לזה.

אזי, כשאתה ממסגר ציור ותולה אותו על הקיר, המסגרת מפרידה בינו לבין העולם החיצוני, מה שלכאורה אמור להיות הגיוני: זה הציור, הוא עולם בפני עצמו, ועכשיו הרכבנו עליו משהו שמפריד בינו לבין שאר העולם, על מנת שתוכלו להבדיל. אלא שגם הגורם המפריד הזה הופך לעולם בפני עצמו!

אבל פה רק מתחילה הבעיה, כי הציור תלוי על קיר שממסגר את המסגרת, והקיר מצוי בגלריה או במוזיאון או בבית, וכל אחד מהמבנים האלה מהווה מסגרת למינים רבים של עולמות שמצוים בתוכו, וגם המבנה עצמו אינו אלא מסגרת שמפרידה בינו לבין העולם החיצוני.

הכי גרועות הן כמובן הגלריות, שמכילות את המספר הרב ביותר של עולמות ממוסגרים, ומציעות למבקר בהן טעימה חסרת טעם ממגוון בלתי מתקבל על הדעת של תבשילים. הרי אין מדובר במסיבה של חברים, שעשויה להבטיח תמהיל פחות או יותר הומוגני של אנשים, אלא באוסף אקלקטי של פרטים שכול אחד מהם שונה ואין ביניהם שום משותף ממשי. למה הדבר דומה? לקבוצת אנשים שמחכים בתור לרופא. משום כך, גלריות ומוזיאונים אינם יותר מאשר סניפים של קופת חולים! מקום להידבק בו, מקום של ייאוש מהול בתקווה סטרילית, מקום מק ומוגלתי שבו מישהו תמיד ינסה להידחף לפניך בתור.

ומתי תבוא הרמוניה על העולם? כשנשכיל להתאים את המסגרת לציור ולקיר עליו הוא והיא תלויים; כשהבית בו נמצא הקיר יתמזג הומוגנית עם הסביבה בה הוא עומד, המסגרת העירונית שלו, כשהעיר תיישר קו עם המסגרת הארצית שלה, הארץ עם המסגרת היבשתית שלה וכן הלאה.

מה שנקבל בסופו של דבר בעולם אֶסְתֶּטוטוֹפִּי זה שהנני חוזה, הוא מנעד עצום של צבעים וצורות קלידוסקופיים שמהחלל החיצון ייראו כמו תמהיל חי ונושם של אמנות גלובלית מאוחה, שתהפוך כל יציאה וכניסה שלנו אל הבית, ולמעשה כל פקיחת עיניים שלנו בבוקר, לביקור במוזיאון המושלם ביקום!!!

[מתנשף בכבדות]

 

סוף דבר: ממגזין לנסט צלצלו להודיע שמטרתם המקורית הושגה: הם הצליחו להוכיח שאמנות מובילה לשיגעון. האנשים הטובים בחלוקים הלבנים בדרך אליי, עם רשת פרפרים. אני מקווה שהם מביאים גם את הצ'ק.

א"א

מי בכלל רוצה לזוז?!

דניס ג'ונסון, לא לזוז, בבל

 

זאת היא המלצה חמה.

בנוסף לטמפרטורת ההגשה, ההמלצה תיקח דוגמה מהספר ותהיה תמציתית ברינקס, עם מדד בי-אם-איי שיגרום לאורן סמדג'ה לרייר (נא לא לדמיין), ועם רמת גימור של נערת אמצע בפלייבוי (אפשר לדמיין).

למה פלייבוי? בשביל הכתבות!

כן, ינוקאים שלא מכירים את ההיסטוריה של פלייבוי ירימו גבה כשישמעו שהספר התפרסם בארבעה חלקים במגזין הפורנו, שבימיו הטובים הביא כתבות עומק מופלאות וכתבים של הסופרים הכי נחשבים ומוערכים, ממי שתרצו ועד נבוקוב.

וכמובן, צילומים של פארה פוסט.

[עוד לא הגעתי למאה מילים וכבר הפרתי את המצע שלי]

"לא לזוז" הוא לא ספר עם משפטים ששווה לצטט ושייוחסו בעתיד למריל סטריפ; הוא לא כזה. מה שלא סותר את העובדה שהכתיבה נהדרת ומהנה וייחודית. פשוט אין לו זמן לשטויות האלה, לצִעצוע, לערבסקות – כמו אצל דיימון רניון, הספר הזה הוא עיר של גברים. לפחות זה מה שנדמה להם.

במרכז העלילה ניצוד וצייד: ג'ימי לַנץ, מהמר כפייתי וזמר מהרמן; וגמבּל, גובה חובות שנשלח על ידי חוארז, ששמו אינו מעיד על מוצאו.

מתפתח מרדף.

לשני אלה חוברות שתי נשים מחושלות-אופי, אניטה ומרי, בהתאמה, ושני הזוגות הנצים האלה הופכים למרכז תשומת הלב והחיבה שלנו. מלבדם יש עוד שלושה זוגות, כולם גבריים, כולם קרימינלים: שני שותפים לפשע: שופט, ותובע שעד לפני רגע היה בעלה של אניטה; שני שותפים לחיים שחולקים עבר משותף עם לנץ: סול (סאלי) וקפרה; ושני שותפים לפשע אחר: חוארז ויד ימינו מטיל המורא, "האיש הגבוה".

כשאני אומר אופי מחושל, אגב, אין הכוונה בהכרח שהוא חושל ביד נפח מיומן. גמבל ומרי מאוד שיטתיים, קליניים, ואילו לנץ ואניטה אימפולסיביים, פורקי עול, חסרי רסן.

ג'ונסון כמעט שלא מספק לנו פרטים אודות כל אלה. גם במקרה הזה הוא נמנע מסירבול, מסאות תפוחות, מתכול-עיניים ומסיקוס שרירים. הפרט המדויק היחיד שהוא טורח לספק הוא גובהו של האיש הגבוה. כך אנחנו יכולים למזוג נוזלים כראות עינינו לתוך הכלים הריקים של הדמויות ולהרכיב אותן טוב יותר, גם אם באופן יותר אבסטרקטי.

מה שהכי יפה אצל ג'ונסון הם הניסוחים. בתור התחלה הם מקוריים – אתה יכול לשמוע סופר פחות טוב משתמש בכול הקלישאות הזמינות, אבל ג'ונסון עושה את זה בשפה ובדרך המיוחדות לו. הנימה שלו מדודה, יציבה, כפי שקורה אצל אמריקאים רבים, ובזכות זה גם מאוד קצבית, קשוחה וסוחפת. פשע אמריקאי כמו שצריך.

יש ספרים שכתובים כהכנה לסרט – אתה קורא אותם ורואה איך זה הופך לסרט, וגם מבחין במקומות שבהם הסופר החליט לקרוץ למפיקים שכדאי להם. אלה לא ספרים גרועים אפריורי, אבל אצל ג'ונסון אתה מקבל הרבה יותר – הוא מספק את הסטוריבורד, כך שאתה לא רואה איך זה הופך לסרט, אלא רואה את הסרט עצמו.

א"א

ממזרים חסרי קובפפה

שלום, כאן ארז אשרוב, ברוכים הבאים לכן הסיכום השבועי של לא מהדורת חצות לאירועי השבוע החולף. והפעם אנחנו משדרים בעירום מלא, בחסות משרד התרבות.

באותו עניין: זוכה פרס ירושלים הוא הסופר הנורווגי קארל אוּבֶה קנאוּסגוֹר; זוכים נוספים – רופאי השיניים שחילקו עלונים ביציאה מהטקס. סדרת הספרים בזכותה התפרסם קנאוסגור נקראת "מין קמפ"

אפרופו: ריינהולד הנינג, איש אס-אס ששירת באושוויץ והורשע במעורבות ברצח 170 אלף איש, מת בגיל 95. אין כמו נקמה שמוגשת קר!

עוד השבוע בתכנית: אפקטים קוליים!

ובאותו עניין: כאן88 גילו את להקת מלך ארגמן.

עוד במזרח הרחוק: צפון קוריאה ירתה טילים לתוך המים הכלכליים של יפן; ניסיון כושל להכין משקה אנרגיה.

בארץ: דרעי הצהיר על כוונתו לחזור לפוליטיקה.

עוד בארץ: בלשכת ראש הממשלה עדיין לא הבינו איך ניתן לשחק שחמט עם לוח של שתים-עשרה משבצות ושישה כלים.

עוד בארץ: שי ניצן, פרקליט המדינה אישר באופן חריג ולִפְנִים מִשּׁוּרַת הַדִּין לקיים הפגנות נגד מנדלבליט מול ביתו. "ביתו", יש להבהיר, הוא מועדון ספורט בטוקיו. ניצן הוסיף כי למרות סלחנותו המופלגת, אין לקיים את ההפגנות בין שתיים לארבע.

ובאותו עניין: בכנסת הוקם לובי שיתמקד במאבק באלימות המשטרתית. מחדר המיון של הדסה עין כרם נמסר שמצב חברי הלובי קל ושהם ישוחררו בקרוב לביתם. "ביתם", יש להבהיר, היא בריכת כרישים בתאילנד.

מדענים שניתחו מידע שנאסף מצדק הופתעו לגלות חגורת אמוניה באזור קו המשווה של כוכב הלכת, ואמרו כי זהו "מאפיין מדהים, שכלל לא ציפינו לו". חכו שיגלו שם את האינקוויזיציה הספרדית.

ולסיום: כמחוות כבוד לעם היהודי ולחג השבועות, נשיא ארצות הברית, דונלד טראמפ, אכל בורקס גבינה. הנשיא חסר הניסיון הכניס את המאפה בעל הליבה הרותחת לפיו בטרם עת, וכתוצאה נשמע צועק: "קובפהפה!"

עד כאן לשבוע זה, וזכרו: קיץ – חם – צריך לסטות הרבה! תשדיר זה מוגש בחסות משרד התרבות.

א"א

 

רשומות ישנות קודמות

%d בלוגרים אהבו את זה: