Three Haifa Homesickness Hyper Haikus

Sunday in Lambeth

Looking from the bridge at Sail St. 8

Was out drinking all night now I can't see straight

Been doing the prat walk in Pratt Walk

From midnight till dawn

Now I'm navigating Juxon St. on my own

Falling and stumbling and Brexit my bones

*

Sunday in Lambeth in the rain

I wish I could be in Haifa again

*

The tiny tunnel with its bicycle lanes

Pimlico Plumbers could not fix my pains

I use Corner Café's wi-fi

Wishing I were in Haifa

A red double decker promotes Disney's Aladdin

I'm just looking for an umbrella

To put my head in

It's raining on Lambeth, I'm feeling like shit

I wish I could be in Ha'Ir Ha'Takhtit

*

Midnight in Seattle

I'm in my rental on WA-99

Port of Seattle NEXT RIGHT says the sign

Nah say I, not to the port

I am on a search for coffee support

*

Who puts an alehouse opposite a baseball field?

Are they mad in Seattle with their fish and their gills?

You got it right – I'm not a baseball fan

I am from Haifa, that's who I am!

Now brew me a coffee you waitressing scam

And take back the order of green eggs and ham.

*

Realnetworks reminds me of Matam, but it's merely ersatz

Dream Girls reminds me of Lev HaMifratz

Seattle you turn out to be such a bore

I wish I were in Haifa once more

*

The espresso is good in Coffee Tree

But I'd rather be sitting at Gal's Bakery

And when morning comes to take my Momma

To have coffee with me at Paz Romema.

*

Honolulu Ennui

Waikiki? Because I can!

Marco polo, eat your Mongol spam

I travel on a whim, without a plan

I take wing; I fly, therefore I am

I orient on the fly; I urinate in the sea

My fly is always open; I'm bursting at the seams

*

Hawaii am I here? God only knows

It seems like a place where no coffee grows

King Kamehameha Statue is merely a rock

The Smiling Devil Piercing Shop is not for my cock

*

And so I find myself on Kalakaua Avenue

You said that I should go there, or haven't you?

This place is just as jolly as an auto-da-fé

I wish I could be now in Kiosk Café.

There is Prada, Swarovski, and Louis Vuitton

But I've got Yefe Nof where I am from

Take all your plazas and your branch of Kate Spade

I'm going back to Louis Promenade

*

Your palms and your sun, Waikiki, holy crap

Honolulu, you're nothing but an effing tourist trap!

Checking out of Hilton Garden Inn

On my way back to Hof HaStudentim.

Erez Asherov

מודעות פרסומת

חדר המיון בראי אופטימי

Otto Dix Triumph of Death
Otto Dix, Triumph of Death

יש את האנשים האלה שעומדים בתורות ארוכים לאורך שעות ארוכות, רק כדי להיות הראשונים שיקנו מוצר חדש כלשהו או לחלופין מוצר ישן כלשהו בהוזלה פנטסטית כלשהי.

אחרי חודש-חודשיים או שנה התלהבותם תשכך, המוצר ייראה להם נדוש וברקו יתעמעם, והם שוב ימצאו את עצמם ישנים מחוץ לחנות של אפל, באוהל, בלילה ניו יורקי קפוא.

מבחינתי, האנשים האלה מטומטמים.

אני מבסס את זה על סמך "התער של האנושות", העיקרון הפילוסופי שמסייע לנו להחליט אם מישהו מטומטם, באמצעות ההסבר הפשוט ביותר: הוא עושה משהו שונה ממה שאנחנו עושים, שאנחנו לא ממש מבינים.

עכשיו, בניגוד חריף ומובהק לכול אלה שעומדים חשופים ברחוב במשך שעות – כשהוריקן משתולל וחיות בר שברחו מגן החיות המקומי אורבות להם ופרשי האפוקליפסה אוכפים את סוסיהם – רק כדי לקנות צמיד חדש שמשדר את מיקומם וצילום של כפות רגליהם לפייסבוק בנקישת אצבע, יש את אלה שמתלוננים על התור הארוך והבלתי נסבל בחדר המיון.

"תשע שעות היינו צריכים לחכות, בתנאים איומים; היו שם אנשים חולים!"

נכון, וחלק מהאנשים החולים ההם היו אתם. ולא מזמן עמדתם בפקק של שלוש שעות רק כדי לצאת מהופעה בפארק הירקון. וחלק מכם יעמדו תשע שעות בתור כדי לקנות טלוויזיה 65 אינטש בהוזלה של 56%. כי זה בסדר. אבל לעמוד בתור לחיים? לא, זה לא!

אלא שהתור במיון, אחרי הכול, הוא תור לחיים. זה הכול. ולי אישית נראה סביר לחכות תשע – אפילו שתים-עשרה – שעות בתור כדי להישאר בחיים, ועוד לא באוהל, לא בהוריקן, לא תחת עיניהם היוקדות של טורפים משחרים, אלא במקום שהכי טוב להיות בו כשאתה חושש לחייך – בבית חולים.

אם כך, מה שאני מציע הוא שבפעם הבאה שאתם מחכים במשך שעות במיון, תזכרו שזה התור הכי חיובי ומפיח תקווה שיש – התור לחיים! כשתצאו מכאן תדלגו בשמחה הביתה: אני חי, אני חי, אני חייייי!

נכון אמנם שאחרי חודש-חודשיים או שנה ההתלהבות שלכם מכול העסק הזה של החיים תשכך, המוצר ייראה להם נדוש וברקו יתעמעם, אבל כל זה ישתנה כששוב תמצאו את עצמכם בתור למיון!

ארז אשרוב

טעות אנוש של מחשב

היום ראיתי את "2001 – אודיסיאה בחלל" לראשונה בחיי.

על מסך גדול; אין לי מושג כמה פעמים כבר ראיתי את הסרט בעבר.

הוא הוקרן לרגל חמישים שנה לצאתו, בגרסה שכריסטופר נולאן היה אמון על השיחזור שלה, מה שהבטיח יותר פרטים, יותר חדות ויותר מהכול. קשה לי להגיד עד כמה זה השפיע, כי ההקרנה בסינמטק הייתה מאכזבת מבחינת איכות פוקוס, סאונד, וריח העובש של האולם, אבל זאת עדיין הייתה חגיגה. אזרוק פה כמה מחשבות מהירות, לא בהכרח מחוברות.

הסרט לא ארוך מדי. שעתיים וחצי זה כלום. המסך הגדול מאפשר להתעמק יותר בפרטים, וכאלה יש בסרט בשפע שמצריך עשרות צפיות וכפתור פוז. איזה טירוף היה לעשות מעשה כזה לפני חמישים שנה! רגעים שנדמים כנמתחים, מוצדקים למעשה באורכם, כי זה סרט נדיר שנותן לך שהות לחשוב, וחשוב מזה – סיבה לחשוב. למה זה עגול, למה המבנה כזה, איך הם יצאו מהחללית, מה זה עושה, WTF? וכן הלאה.

זה חשוב מעוד בחינה: התמצאות במרחב. בחלק הראשון, שחר האדם, אנחנו רואים חבורת הומינידים לוחכים עשב לצד טפירים. יש להם קצת מחלוקות עם החיות וקצת מחלוקות עם הומינידים אחרים, בעיה עם טורפים, וחיים שקטים למדי במרחבים היוליים שקטים. אז נוחת המונולית הידוע, ה"זקיף" של ארתור סי קלארק, שבזכותו, כנראה, מתחיל שלב בהתפתחות האנושות: השימוש בכלים, וליתר דיוק היכולת להרוג ולאכול בשר. עד שהקטע הזה נגמר, אתה "מבין" את חיי ההומינידים.

החלק השני מתרחש ב-2001, אני מניח. אין בו חלקים מתארכים, יחסית, כי זאת סביבה שאנחנו מכירים, גם אם עתידנית (לשעבר). המונולית מהמערכה הראשונה נמצא קבור על הירח, ומשדר אות רדיו עז. הפעם המתנה הבלתי מוסברת שולחת את האדם לכוכב צדק, לשם משדר המונולית את אותותיו.

החלק השלישי מתרחש בחלל, ופה הצורך שנתמצא במרחב מהותי להבנת כל מה שמתרחש שם: בעולם ללא כבידה אין למעלה או למטה, והסיור היסודי שקובריק עושה לנו בספינה יוצר את ההבדל בין, "תראו – חללית מגניבה, עכשיו נעבור הלאה!" לבין, "זאת הסביבה בה תבלו בעשרות הדקות הקרובות עם הצוות שלנו; אתם מוזמנים להתרשם מהפרטים, כולל ההוראות לשימוש בשירותים באל-כבידה" (זה בחלק הקודם, אבל העיקר העיקרון).

החלק האחרון הוא הטריפ, וטוב, כמובן שלטריפים יש זמן משלהם.

בקיצור, במקרה הזה לקצר משמעו לחפף.

הוואלס. השימוש בוואלס בחלל הוא גאוני, גם בגלל המבנה העיגולי שלו שמשקף את המעגלים של החלליות, ובעיקר כי אין קצב שגורם לך יותר מזה לתחושה של הינתקות מהקרקע.

האגרופים המורמים של הפוד לפני הכניסה המחודשת של דייב לחללית מזכירים את אימון אגרוף הצללים של דייב בתחילת הפרק, שמלווה במוזיקה הנוגה של חצ'טוריאן, שמעידה על הבדידות האיומה של דייב, שרק תתגבר.

הדיאלוגים. כמעט כל השיחות בסרט הן שיחות נימוסין בטלות, בסגנון תשב? תשתה? אתה נראה מעולה, תודה, היה נהדר, שמעתי עליך רבות; לצד מידע… אינפורמטיבי. בקיצור, האנשים של 2001 מפגינים מעט מאוד רגש או רגשות. כשפלויד מאחל לבת הקטנה שלו, על כדור הארץ, מזל טוב, הוא מאוד ענייני. לא קר, אבל בוודאי לא חם ובטח שלא רווי געגועים. דייב מאזין בשוויון נפש לתשדורת של הוריו האוהבים מכדור הארץ. כששותפו היחיד למסע מת הוא לא בוכה, לא מקלל, רק מגיב בענייניות, לפי הפרוטוקול.

שאלתי את עצמי למה קובריק יעשה דבר כזה. התשובה מגיעה כשהאל, המחשב, מתחנן על חייו. דווקא החלק הזה בסרט מזעזע, כי האל יותר אנושי מכולם – בגוון הטון, בפחד, בתחינות, בשאלות האישיות שלו, וכמובן בתגובה שלו על הטעות שהוא עושה. המשפטים היחידים שזוכרים מהסרט הם אלה של האל.

הכוס הנשברת. בחלק האחרון של הסרט דייב נע בזמן ובממדים ואיפה לא, ורואה את עצמו בגילאים שונים. הגרסה הזקנה שלו חיה בבית קר, עם רצפה לא בדיוק מוארת, אבל כן מאירה ולא לגמרי ממשית. כל הבית שלו כמו תלוי בחלל. מושהה. הוא אוכל לבד, ארוחה שמזכירה את מה שאכל על החללית. הוא נשאר אסטרונאוט. במהלך הארוחה הוא מפיל כוס יין, שנשברת (try the wine!), מה שמפתיע/מחריד אותו וגורם לו להביט לכיוון המיטה ולראות שם את הגרסה הנוטה למות שלו. לדעתי הוא פשוט מופתע מכך שהוא נמצא במקום שיש בו כבידה.

הסוף של הסרט ריגש אותי יותר ממה שהייתי מצפה. מה, לא ראיתי את זה כבר עשר פעמים לפחות? אבל זה הכוח המשמעותי של הסרטים של קובריק – ככול שאתה רואה אותם יותר, ההשפעה שלהם עליך מתעצמת.

***

אתמול ראיתי – ולא לראשונה – סרט גרוע מהנה במיוחד. נדמה לי שהוא חי בסוגה משל עצמו, כי הוא לא מהסרטים האיומים האלה שאנשים רואים בשביל לצחוק מזה שהם זוועתיים. למעשה, הוא אפילו לא רע במיוחד, סתם סתמי. גמלוני תהיה מילה יותר מדוייקת – הבימוי, התסריט, השחקנים, הליפסטיק של הפסיכולוגית… הכול כזה מגושם ולא ברור, דלוח במידה שאפילו לא מעוררת כעס.

אבל באמצע השממה הזאת מתהלך אחד ניקולס קייג', שהופך את הסרט מכלום למשהו. זה לא שהוא גונב את ההצגה – הוא ההצגה; הוא הילד והכלב החמוד שגורמים לך להתעלם מכול השאר.

אני מדבר על "נשיקת הערפד" (אם כי ייתכן שערפדית, ליתר דיוק). אני לא יודע אם זה היה שלב כזה בחייו, או שהוא הבין שמדובר במשהו שלא יתרומם בלעדיו, אבל המשחק שלו פה כל כך מוגזם שזה גם גורם לתפקידים אחרים שלו להיראות כמו מופת של מתינות בריטית, וגם מקבל נפח משל עצמו שזורק את הסרט הזה לספירה אחרת, אם כי למעשה נדמה שהוא והסרט מתקיימים בשני ממדים שונים. בכול מקרה, זה מעשה גאוני מצדו. או מטורף. לא משנה.

בעולם של הסרט הזה, קייג' מטייל בין הממדים כמו דייב. וכמו האל, הוא ערפד יותר אנושי מכול האנשים שמאכלסים את הסרט.

 

א"א

ותרומתי הצנועה:

 

 

 

נעליים, לא חסר?

מה אני עושה?

מחכה שהנעל השנייה תיפול.

הביטוי הפואטי "לחכות שהנעל השנייה תיפול", משמעו לצפות לשלב הבלתי נמנע הבא, לתוצאה הסופית. מן הסתם, הציפייה הזאת מלווה במידה מסויימת של חרדה, ונפילת הנעל השנייה תמיד תניב קפיצה בלתי נשלטת של המצפה לה ב… בדריכות.

ולמה אני מחכה שהנעל השנייה תיפול? כי אני מרגיש כמו בלש (טלוויזיוני) שמגיע לזירת פשע ומוצא יותר מדי רמזים שמובילים אל הפושע, כלומר כאלה שנשתלו על מנת להפליל אדם חף מפשע. הכול מסודר נוח מדי, בולט מדי, והפרטים רבים מדי.

כי תראו, קודם הייתה המצגת הנלעגת של ביבי, עם הקלסרים והדיסקים מהמאה הקודמת, שקצת הזכירה לי מופעי קסמים מגושמים של ילדי חטיבה גמלוניים שקנו ערכת קסמים. אחרי זה הכול התחיל להתגלגל בתזמון חשוד: טראמפ משך את ידיו מההסכם עם איראן, ביבי נפגש עם פוטין, טראמפ דיבר עם פוטין, פוטין הזהיר את איראן, ישראל תקפה עמדה של איראן בסוריה, איראן איימה על ישראל, עמדה במילה, ושיגרה עשרים טילים לכיוון רמת הגולן, שארבעה מהם יורטו על ידי כיפת ברזל או ציצית פלדה או טוטפות ארד או מה שזה לא יהיה.

[כן, אני מנסה לפגוע ברגשותיו של בנט]

שישה-עשר הטילים האחרים הוכרזו נעדרים בפעולה צבאית. בדרך נס, המעצמה האימתנית שעשויה להשמיד את ישראל – כפי שמספרים לנו – פספסה בקליעת שישה-עשר טילים מתוך עשרים מסוריה… לרמת הגולן. שימו אותי בסוריה עם מרגמה ואני משיג סטטיסטיקה יותר מרשימה.

כשאני שיכור.

[בעצם, כשמדובר בנשק תלול-מסלול, אולי זה יתרון]

כאן עולות על הדעת שתי אופציות: או שהאיראנים ממש דרד'לה ואין לנו מה לחשוש מהם אפילו אם הם באמת נותנים לנו סיבות לחשוש מהם, או שמדובר היה במעין הצגה.

כי תראו, באופן פלאי, קצת מאוחר יותר סוריה ואיראן הגיעו להחלטה הדדית שאולי לא כדאי שהפרסים יפגינו יותר מדי נוכחות בסוריה, אז האמגושים התקפלו הלכה למעשה, אחרי הטלפון השבור של ביבי-פוטין-טראמפ-רוחאני.

אני חייב לעצור לרגע ולהצהיר שאני האחרון שמחבב תיאוריות קונספירציה, אבל אם זה הולך כמו ברווז ומגעגע כמו ברווז, זה כנראה ברווז שיגמור את חייו באושפלאו.

בינתיים, יש כאלה הטוענים שהאמריקאים מצאו להם שעיר לעזאזל בדמות איראן, אותה הם מאשימים בכישלונותיהם בתימן, עיראק, אפגניסטן, סוריה ולבנון. בנוסף, המפגש הלא לגמרי ברור בין טראמפ לקים, רק העמיק את בידודה של איראן.

אם כל זה לא מספיק, פתאום ביבי מציע לאיראנים סיוע בהתפלת מים, ואתה לא יודע אם זה ביבי, בוב הבנאי, או סוכן מכירות של בריטה. מהסרטון שהוא פרסם משתמע שבאיראן יש מחסור במדענים שיודעים להתפיל מים, אבל אם זה כך, למה חיסלנו (לכאורה. טל"ח) את כל האזרחים המדענים שהתפילו (לכאורה) מים כבדים באיראן? האם עלינו להאמין שיש להם מדעני אטום אבל לא מדענים שמסוגלים לטהר שפכים?! אחרי הכול, איך אמרה גרטרוד שטיין – "צנטריפוגה היא צנטריפוגה היא צנטריפוגה."

עכשיו… אני לא הבלש (הטלוויזיוני) הכי מבריק, זה פחות או יותר התיק הראשון שלי, כך שאני אמנם מריח שמשהו פה לא תקין, אבל לא יכול לחבר את כל הפיסות ולהבין מה בדיוק קורה ולאן זה הולך.

מה שאני כן יכול לתרום לכן, היא תובנה קטנה באשר להיגיון שעומד מאחורי כל התהליכים האלה. מדובר בעיקרון פשוט שהנחה מצביאים רבים וטובים לאורך מאות בשנים: "האויב של האויב שלי הוא החבר שלי". אלא מה, הנוסחה הפשוטה והזכה הזאת מתחילה להסתבך כשהאויב של האויב שלך הוא גם האויב שלך. במצב הזה אתה מגלה שלא רק שהחבר שלך הוא אויב שלך, אלא שמכורח הנסיבות האויב שלך הוא החבר שלך. בשלב הזה אתה חייב לתמרן בזהירות יתירה כשאתה פועל בצוותא עם החבר שלך כנגד האויב שלך, שהוא כאמור גם החבר שלך, נגדו אתה פועל עם האויב שלך, שלסירוגין הוא גם חבר שלך. עוד לא הספקת להגיד רובינזון קרוזו, מנהג אווילי שלך מהמאה הקודמת, והופ – אתה מוקף בחברים ובאויבים לרוב, וכולכם תוקפים זה את זה וזוממים בצוותא נגד כולכם.

ועכשיו שכולנו מבינים את הלוגיקה היצוקה שרוחשת מאחורי מה שמתרחש, אנחנו יכולים לחכות ביחד שהנעל השנייה תיפול.

רק שליתר ביטחון, אני מציע שנצטייד בקסדות.

א"א

ארבע במאה – פרויקט תיאטרלי חדש

41sq8VGsLHL

הזמנים קשים, המדינה לא מאירה פניה לחיי הרוח; האנשים התרגלו לריגושים מהירים ולא מאמצים, ואינם מוכנים להשקיע זמן או מחשבה עודפים בתרבות.

משום כך המצאתי את פרויקט "ארבע במאה" (הטעות מכוונת לקרוץ לעמך), שלטעמי יפתור את הבעיה, ובא לספק לקהל בדיוק את מה שהוא רוצה: יותר בפחות.

על מנת לחסוך בלקטורים, מנהלים, מלהקים, מפיקים, במאים, מחזאים, זכויות יוצרים ושאר שטויות, מחשב בוחר באופן אקראי לחלוטין ככול הניתן ארבעה מחזות וארבעה שחקנים. השחקנים מקבלים הודעה יום לפני המופע, וטרם העלייה לבמה מקבל כל אחד מהם לידו את המחזה המיועד לו. בנוסף, כל אחד מהם מביא מהבית שני מחזות על פי בחירתו. כל אחד מהם מקבל לבוש תקופתי המתאים למחזה שסיפק לו המחשב.

  • עוד לא מצאנו דרך לקצץ במלתחה ומחלקת תלבושות, אבל גם זה יגיע.

המסך עולה/מוסט לצדדים.

השחקנים עולים/נדחפים לבמה. כל אחד מהם קורא רפליקה ממחזה, בתורו. התור נקבע על פי סדר אלפביתי של שמות השחקנים. הרפליקה אקראית: בהגיע תורו (או תורה), השחקן פותח אחד משלושת המחזות שבידו במיקום אקראי, ומקריא את השורה הראשונה בה הוא נתקל. כלל לא משנה אם שחקנית קוראת רפליקה של זכר ולהפך, ושל איזו דמות הרפליקה.

התפאורה מתחלפת אקראית: פעם טירה בווינדזור, פעם קולחוז, דירה בברוקלין, חוף הים בסידני, סינדי על חוף הים, שרמן בחורף, מעבורת החלל דיסקלקוליה, מבשלת שיכר מרצים, המכללה האקדמית אמק ערס וכן הלאה. מחשב מפעיל את המקרן של התפאורה המתחלפת, ללא סינכרון עם השחקנים, כך שהיא עשויה להשתנות גם באמצע משפט.

זרקור מופעל באופן שרירותי גם כן, ומאיר ללא היגיון נראה לעין על אחד מארבעת השחקנים, בפרקי זמן לא קצובים.

 

דוגמה קטנה להתרשמותכן:

1 (זכר. לבוש כשוגון): דריוס השליט, לאיזו מסקנה דבריך מוליכים? איך במצב הזה נמצא אנחנו הפרסים איזה תיקון?

2 (זכר. פיג'מה): שליט, גם אנחנו יראים. אך לפחות עד חקירת העד אל תאבד תקווה.

3 (נקבה. בגדי לוחמת חלל): דמטר, את שזנה את רוחי, עשי אותי ראוי לפולחנייך הטמירים.

4 (א-בינארי. מחופש לדוד בן גוריון): בתחת?!

1: זה כמו הגשם שהיה אז… זה בדיוק כמו הגשם הפראי הזה שתפס אותנו אז, את זוכרת…?

2 (בחושך. הזרקור מאיר על 3): פורציה, מה לך? מה זאת קום השכמת? חלוש גופך. לא לבריאות הוא לך אוויר הבוקר הזעף וקר.

3: לא את צרועה הם מבקשים, את ירבעם.

4 (ברקע מתנגנת פסדובלה): להיות או לא להיות?

1: בתחת?!

 

וכן הלאה…

אחרי 45 דקות בדיוק נדלקת נורה אדומה. השחקן שהגיע תורו מקריא שורה אחרונה מאחד המחזות שבידו.

Fin

 

כרטיס עולה מאה שקלים, להצדיק את השם של הסדרה.

צופה שטוען שראה את אותו המחזה פעמיים, זוכה במשהו.

קהל אינו הכרחי (כלל זה נכון לגבי כל תחום בחיים).

"בתחת?", כך מסתבר, היא שורה שמופיעה במחזות רבים. נדמה לי. ייתכן מאוד שאני בכול זאת מנווט מעט את מה שקורה על הבמה, לטובת הרייטינג.

 

א"א

סקריד

אחרי שעתיים-שלוש של שתייה אינטנסיבית בפאב שכונתי מתון, בורגני, ממנו נשקף נוף תמ"ע פיגומי, ניגש דווקא אליך הפסיכופת התורן ונותן לך טיפ לגבי מקום בילוי בעיר התחתית.

באופן מסורתי, איש לא מקשיב לפת"ן (הפסיכופת התורן), לעולם לא, כי כולם יודעים לזהות פת"ן על פי עיניו נעדרות המיקוד ולשונו המחורצת השלופה למחצה, וכולם נכוו מהטיפוסים האלה ומודעים לסכנה הטמונה בעיניים המהפנטות והלשון המחורצת החלקה המשכנעת, אבל אחרי שעתיים-שלוש של שתייה אינטנסיבית בפאב שכונתי מתון, בורגני, מציית לתמרורים, ממנו נשקף נוף תמ"ע פיגומי של שכונה על הר הכרמל, אתה מפתח נטייה להאמין שכדאי להישמע לפסיכופת הספציפי בפרט ולדומיו בכלל, וזין על הבורגנים ופיגומיהם המפילים פועלים זרים אל מותם.

"אתה טומי לפיד החדש שלי!" אני אומר לו בהתלהבות, ומקליד לתוך הווייז את הכתובת.

אני משער שמישהו מאתנו נוהג לעיר התחתית, כי בסוף אנחנו מגיעים לשם. אין הסבר אחר לכך שאנחנו והמכונית שבטוח אינה שלי מוצאים את עצמנו שם.

מהרחוב קשה לזהות את מיקומו של המועדון; אנחנו עוקבים אחרי הבסים, המובילים אותנו אל תור של אנשים שנראים כמו לפני אודישן לעבודה על סיפון אניית לווייתנים.

המקום חשוך לחלוטין כבר כשאנחנו נכנסים, ובהמשך הולך ונעשה שחור וחשוך עוד יותר. יש שם כמה נוריות אדומות, וזהו. התקרה נמוכה, החלל מוגבל: המקום כולו בערך בגודל הלול שהיה לי, אליו אני מתגעגע; היה משהו בקשיות של המזרן. עשרות צלליות רוקדות מוזיקת טכנו  כבדה, סמיכה, מול הדי-ג'יי, שעומד בקצה אחד של החלל המלבני. בקצה השני נמצא הבר, שברזי הבירה שלו מספקים את מקור התאורה המשמעותי היחיד, פחות או יותר.

הברמן חולש על דלפק ברוחב חליל, ושני ברזי הבירה שלו אמנם מאירים, אבל בירה אין בהם. גם צנרת אין להם. אני מחליט שקוראים לו יאיר, או בגלל האור, או בגלל ניצני. "שלושה דרינקים זה מאה שקל," אומר יאיר, "אבל שאר הערב אני דואג לכם."

זה נשמע מבטיח ומדאיג במידה שווה.

הוא שופך נוזלים כלשהם לשלוש כוסות פלסטיק גבוהות. עבות. חלביות. "מה שמת בזה בסוף?" אני צועק. הניסיון שלי להזמין מבעוד מועד משהו ספציפי או להבין מה יש במלאי, סוכל על ידי תודעת השירות הייחודית של יאיר, המבוססת על התחמקות לא מודעת לעצמו.

"זה נטול בי-פי-איי ונטול קפאין," הוא מעודד.

"אבל מה יש בזה?" אני שואל.

הוא מצביע בפרפור כף יד שאינה אלא עלה צפצפה על שלט מאחוריו שמכריז, "משקה הבית – שנאפס אשקלון + משהו". המשהו הזה נראה לי חשוד. למשקה אין טעם ספציפי, ואני משאיר אותו על הבר אחרי לגימה קטנה. שיאנסו מישהו אחר. אני מושיט את שתי הכוסות האחרות לנשים שהסיעו אותי לשם, אלא אם כן באתי לבד ועכשיו אני מטרד מיני. ואולי הפסיכופת נהג ואז ברח; זה הרי אופייני לפוליטיקאים.

בנעוריי ובבגרותי המוקדמת שנאתי מועדונים. היום, בגיל 52, משהבשלתי, אני שונא אותם עוד יותר. אבל אני כבר שם, ולעמוד זועף בפינה אינה אופציה, אז אני מנסה להיכנס לאווירה. אני מדמיין את עצמי נהנה, מדמיין שאני חופשי-תנועה כמו אישה, כמו ג'ניס ג'ופלין או בט מידלר שמחקה את ג'ניס ג'ופלין, מדמיין שאני רוקד כמו מישהו שמרגיש את המוזיקה ומתנועע בתגובה אליה, ולא בתגובה לדחפים האלימים המולדים של גופו שהמוזיקה מחזירה לערבות, ומשלה את עצמי שככה זה נראה גם מבחוץ, לאלה שמסתכלות עליי.

אני עייף והבטן שלי נפוחה מהאוכל המטוגן של הפאב. הוציאו אותי מהמים והזימים דבוקים, מתקשים לזוז. התחושה היא שכלי הדם שלי מצטמקים כמו חשופיות בשמש. אם לא אמות תוך חמש דקות זה יהיה נס.

אם זה לא מספיק, מישהו מחליט שעשן הסיגריות והגראס לא מספק הסוואה מספקת, ומפעיל מכונת עשן שמשלשלת ערפל. מיניאטורה של המועדון נפתחת בתוך ריאותיי. אבחות אור פתאומיות ולא מוסברות מגלות שהדי-ג'יי מבסוט מעצמו, אי שם על הבמה, במרחק שני מטר מלפנים.

נדמה לי שאני רואה בקהל שתי… כבר לא אומרים קוקסינליות, נכון? טרנסג'נדריות? נשים חדשות? טרנסווסטיטיות? אין לי איך לדעת, ואני לא רוצה שייעלבו אם יקראו את זה. הן נעלמים לתוך הקהל, ופתאום אני תוהה אם זה בכלל מועדון של הומואים, כי כמות הגברים שם פנומנלית. מצד שני, אף אחד לא התחיל איתי. כולם בגבם אליי. מתעלמים ממני ומתרכזים בדי-ג'יי, הצעיר ממני. בטח גם יש לו שיער, לחריאט.

המוזיקה תופסת ראש.

אני לא לגמרי בטוח שכול המפזזים מקדימה באמת חיים. כן, אני אומר לה, ברור לי שהמתים מנועים מלרקוד. ברור שאני יודע, אני אומר לה, תוך כדי חיפוש אחר חותמת המועדון על מפרק כף היד הנעדרת שלה. אבל הייתי רוצה לדמיין שחלק מהם מתים, כי לפעמים אתה מרגיש אשם שדווקא אתה עדיין חי. זאת לא אשמה גורפת, מכלה, אבל היא שם. מתייצבת מדי פעם להגיד שלום.
אל תחשבי על זה, אני אומר לה. אין בזה היגיון.

עוברת שעה, אולי עוברות שעתיים. הקצב עשה בי שמות. המחושים הפיזיים שלי נעלמו, הגוף מתגבר על הכול, אבל אני כבר לא מצליח להעמיד פנים שאני נהנה, שאני חלק מזה. אני עומד זעוף בפינה, מאחורה, בנפרד, מוקף בתאורת ברזי הבר הקלושה, ומשקיף בידיים שלובות על הרוקדים שלכדו אותי בפינה הזאת. כן, הם עדיין בגבם אליי, כולם, מתגודדים מקדימה במרחק מה, אבל זה עשוי להשתנות בכול רגע. איתות קטן של הדי-ג'יי והם יסתובבו ויסתערו.

הנשים שלי נעלמו אל תוך לב המאפליה. אני לא יודע מה מעוללים להן שם, איך אמצא אותן, מה מתחולל שם. אני חייב לחלץ אותן מלפיתת הפראים האלה. אסתער לתוך ההמון הזעום ואשלוף אותן למבטחים דרך נתיב של דם. עוד שנייה… עוד שנייה… רגע, לחטא עוד קצת את התוך ואני מוכן.

"שנאפס!" אני צורח אל הברמן. "שנאאאאאפס!"

הוא זורק אליי או עליי בקבוק שמתנפץ על הקיר בפינה. אני מלקק מהקיר בלשוני המחורצת את השנאפס ואת השחור ואת עשן הגראס ואת שברי הזכוכית ואת שרידי הדי-אן-איי של כל מי שאי פעם ביקר פה ונשען על דפנות הנפש שלי.

אני מסתובב בחזרה להביט ברוקדים, בעיניים לא ממוקדות. הם צעירים, המניאקים. אני רואה את חוליות העורף שלהם, את הגרוגרות, הרגליים הדקות, חוסר הניסיון והאונים, את כל הנקודות הפגיעות, השבירות, את חדילת מחול הדידוי העתידית שלהם. אני הולך להרוג את כולם ולעשות פה שקט. זאת תהיה זירה של טבח מרהיב, עם המוני עורפים מנותצים וגרונות נשוכים. הם לא יספיקו להסתובב. הם לא ילכדו אותי בפינה שלי, במקום המואר היחיד בגיהינום העשן הזה. ואני גם הולך לאנוס את שתי הקוקסינלים, אם אצליח למצוא אותו בתוך הגוש האפל הזה. השתחררי, נפשי, השתחררי ובצעי בהם את הפוגרום המונגולי המאופק שנולדת לבצע לפני עשרה גלגולים – החושך יאה להם!

גופי עוטה חברבורות, להבות עיניי מעמעמות את תאורת ברזי הבירה, הרמקולים שואגים מגרוני, חייהם של המפזזים מתקרבים לקצם הפראי.

אני מגרד את הגבה באגודל ורואה את השעון. כבר ארבע, שעון ננטקט.

הכוח אוזל ממני. הגוף נוטה להתכרבל בפינה עם הגב לאור המסמא של ברזי הבירה ולישון בתקווה להתעורר. בתקווה שלא. לפחות לא כאן.

אני רוצה לחזור הביתה ולא יודע איפה זה, איך אגיע לשם, מי ייקח אותי. אולי באמת הגעתי לפה לבד. אולי רק אני פה. אולי אני האחרון שימשיך לרקוד אחרי שאצא מכאן. אולי לא אצא מכאן. אולי תמיד הייתי כאן.

זה המקום היחיד.

הלול.

יש משהו בקשיות של רצפת הבטון.

א"א

פזמונאי 03

[דרינג-דרינג]
– הלו?
* שלום, אני מחפש את משי חרירי.
– מדבר. מי רוצה?
* היי משי, מדבר רועי הן מגל"צ. קיבלנו את הסינגל החדש שלך, ואני חייב להודות שהוא ממש מוצא חן בעיניי, אבל לא צירפת אליו אישור שירות צבאי, כך שכרגע אני לא יכול להכניס אותו לפלייליסטאלין.
– אה, אוקי, אבל שמע, קיבלתי פטור רפואי. יש לי רשרוש בלב.
* כשאתה אומר "רשרוש בלב" אתה מתכוון "טרליללי במוח", או שבאמת רשרוש בלב?
– רשרוש בלב. אמיתי.
* אוקי. אז תוכל לשלוח עותק של האישור הרפואי שלך בטלקס? אני ממש מעוניין להשמיע את הסינגל.
– טלקס?!
* סליחה, טלקסטאלין.
– אתה צוחק עליי? אפילו בפקס כבר לא משתמשים. אני יכול לשלוח לך במייל, אם אמצא את האישור.
* אז אתה אומר לי שפקסטאלין כבר לא תקף בעיניך, אבל תשמח להשתמש במיילנין?!
– תגיד, על מה אתה מדבר? איך אמרת קוראים לך?
* הן.
– הן?
* הן.
– עכשיו הבטן שלי מקרקרת.
* למי קראת צ'יקן קייב?!
– לא, פשוט שבדיוק לפני שצלצלת הכנתי לי יוגורט עם ג'וגאשווילי ברי.
* זה לא תירוצקי.
– שמע, הן, שמע, תסביר לי איך בדיוק אני מעביר לך את האישור, ואני שולח אותו. רק שתשמיעו כבר את השיר.
* אהה… פורמליסט. רשמתי לעצמי. [צליל מקשי מכונת כתיבה] פור-מ-ליסט פליי-ליס-טא-לין… יופי. התקדמנו. התמונה מתבהרת: זעיר-בורגני עם ערכים שליליים מיירהולדיים. אתה יהודי במקרה?

(נגמרו לי הזמן והכוח לפתח את הפיליטון הזה. אני חושב שהרעיון הכללי מספיק ברור. נ.ק.ו.ד.ה)

א"א

רשומות ישנות קודמות

%d בלוגרים אהבו את זה: