2016

DBBS_bits

First it drew the final curtain on the Golden Lyre

Just to let them know that no one nowhere's secure

There will be no survivors, there will be no outlier

The Manhattan chase is a hunt, a killing force de tour

*

It's a Bermuda Triangle of youth

It's a black hole of all that's holy

Tis a deprivation of talent'

The leg of the duck that was taken from Molly

*

The air will be sucked, the water will thicken

It landed to leave us with nothing but dust

It came here to pluck all our feathery chickens

The new year that threatens to be their last

*

The stars stay in tonight, sheltered, shaking, thin of skin

Trying to escape the vengeance of malignant 2016

*

Each and every day inject their poisons

Every month's designed to be a common grave

Minutes tick away with their shiny sharp tridents

Hours devour what the weeks used to crave

*

It's a rock'n'roll genocide, have no doubt

It's here like he told us; the dogs came to bite

Not five years, just one for this mythical bout

They put on their red shoes, and grip the ropes tight

*

They are down on their knees as the clouds are closing in

They use Bulgarian umbrellas to keep away the acid rain

They feel the pull and suction of Time's disastrous machine

It's a cold war on the human heart, a doomsday of disdain

*

The stars stay in tonight, sheltered, shaking, thin of skin

Trying to escape the vengeance of malignant 2016

*

The void, the void – it's filling up this world

EA

אדיוס אדידוס!

"כסף עולה לגן עדן הכסף, גופות יורדות לגיהינום הגופות" – דייויד בואי

"היקום הוא במה שאנחנו חוצים, תכסיס סהרורי של המוח והלב" – פיטר המיל

 

מדענים מצאו חיזוקים לתיאוריה לפיה היקום שלנו הוא למעשה השתקפות של היקום האמיתי, הולוגרמה, סימולציה.

אם זה נכון, אולי זה מסביר תופעות קלושות, תמוהות ולא טבעיות כמו העובדה שכדורגלנים מרוויחים יותר ממני, שלאדם סנדלר יש קריירה, ושסקרלט יוהנסון מפרסמת מכונה שעושה פלוצים: זה באמת לא טבעי, משום שהיקום והמצב האנושי הם בסך הכול "יקום" ו"מצב" "אנושי".

תבינו: אנחנו קובץ אימג', כונן חיצוני, גיבוי. תכנית חלופית. לא יותר מזה. וכשביקום האמיתי מריצים תוכנה לאיחוי הדיסק או לתיקון סקטורים פגומים, אצלנו קורים דברים כמו מלחמות, רעידות אדמה, צונאמי, מע"מ, גיא פינס, או פלוץ של סקרלט יוהנסון.

דז'ה וי? פשוט השתקפות מהיקום האמיתי. גליץ'.

קיץ ישראלי? דחיסת נתונים. דחיסת נתינים.

"מה אם כל מה שאנחנו רואים וכול מה שאנחנו נראים אינו אלא חלום בתוך חלום?" שאל אדגר אלן פו. אילו היה חי בימינו, היה ממשיך: חלום בתוך חלום בתוך דיסק חיצוני שבסך הכול מגבה יקום אמיתי יותר, שככול הידוע לנו (ולא ידוע לנו כלום) גם הוא עצמו עשוי להיות כונן גיבוי; תכנית ב' מהחלל החיצון.

החיים שלנו, גבירותיי ורבותיי, אינם אלא אדידוס: חיקוי זול שמין הסתם יוצר בסין האמתית. אמנם יש שלושה פסים, זה די דומה לאדידס רום, אבל זה רק אדידוס.

אדיוס ותודה על ה"דגים".

א"א

 

 

דהוי ומחויט

את הקליפ הזה, משנת 1999, כמעט איש אינו מכיר, מסיבות ברורות.

הראשונה היא שהוא נגנז; בואי לא היה מרוצה מהתוצאה. במקור היו בקליפ ארבע בובות שהוכנו בסדנה של ג'ים הנסון, ושעל פי הדיווחים עלו 7,000 ליש"ט כל אחת.

הבובות נעשו בדמות אלטר-אגי ישנים של בואי: זיגי, האיש שמכר את העולם, הדוכס, והליצן של "מפלצות מפחידות", והן תקפו את בואי האמיתי, אלא שאחרי הצילומים התגלה שהבובות "נראו כמו בובות", לשון בואי, ולא השיגו את האפקט החולני והמאיים הנדרש. בנוסף נשכר לקליפ שחקן קנדי בשם צ'ד ריצ'רדסון, שחיקה היטב את בואי וגילם גרסה צעירה יותר שלו, כך שבסופו של דבר נראו על המסך שישה בואי מתקופות שונות, מה שהלם היטב את צילומי העטיפה של "שעות" המופלא, ממנו לקוח השיר, שבכלל היה אמור להיות קטע אינסטרומנטלי ב"יוליסס" של ריבז גברלז.

הסיבה השנייה היא שהקליפ הזה אינו (אזהרת לאקאן) "הקליפ", אלא שחזור שלו, כך שאין פה את הבובות ואת השחקן הקנדי.

וכול זה תואם באופן מענג את המסר של השיר: "אל תפתחו ציפיות – כל הדברים היפים הולכים קיבינימט".

א"א

db_lil_puppets_bnet_1000sq_zpsb78b02a9

מהשמיימי לארצי. ובחזרה

ארבעה-עשר יום אחרי שדייויד נע אל האור, מהארץ אל השמיים, ציינו ארבעים שנים ליום היציאה של "תחנה לתחנה".

מכול הטקסטים שלו, שכמעט תמיד היה בהם עסיס ניכר, נדמה לי שבתקליט הזה יש הכי הרבה עניין מילולי, ובמיוחד בשיר הנושא. הטקסט שלו כמעט סוריאליסטי, ואולי הכי ממזרי שבואי כתב מעודו.

"סטיישן" הוא גם השיר הכי ארוך של בואי: הוא גובר על "בלקסטאר" בשניות ספורות, וחולק אתו כמה מאפיינים, שהבולט בהם הוא המעבר בין שני חלקים שונים, שבתחילה נשמעים שונים בכול מובן. רק שב"סטיישן" הצורה היא א-ב, ואילו ב"בלקסטאר" היא א-ב-א.

"סטיישן" מרמז לכאורה על דרך הייסורים של ישוע (אם בואי היה דבק בזה באמת ובתמים אולי זה היה תקליט קונספט עם ארבעה-עשר קטעים), אבל לטעמי הטענה הזאת היא רק הסחת דעת. הרכבת שפותחת את השיר מגלה אמת אחרת: היא עוברת משמאל לימין, הלוך וחזור, כמו משחק טניס, כמו יויו, ממקום אחד לשני, כמו יין וינג. כמו הכרמלית. האמת שזה אולי נשמע מטומטם (ואל תטעו: זה באמת מטומטם), אבל הכרמלית היא דוגמה מושלמת, בגלל הבדלי הגובה בין התחנות, כי השיר כולו מדגים מעברים מגבוה לנמוך.

אבל לפני שזה מתחיל צפויה עוד הסחת דעת, והקטר מפזר עוד ערפל לבן: פתיחת השיר מכריזה על שובו של הדוכס הלבן הכחוש (חזרה משומקום, כי לא ידענו עליו לפני זה; נדמה שהוא נפל לכדור הארץ, כמו החיזר בסרט שצילום ממנו משמש כעטיפה של התקליט), סוג של קופידון זדוני או גמלוני, שמסמא את עיני האוהבים, אבל גם אותנו: הוא לא ממש שייך לשיר, רק מהווה פתיח מילולי לתקליט, מעין כרוז שמציג את הדמות החדשה של בואי. הליווי המוזיקלי שלו, קליפסו שכזה, מגחיך את הדוכס, עושה ממנו דון חואן דה לה שמטע.

ובעצם, כשאני אומר שהוא לא שייך לשיר, זה לא ממש מדויק: מסורתית, קופידון נמצא למעלה, ומשגר את חציו כלפי מטה, כך שזאת התנועה הראשונה בשיר מלמעלה למטה. סליחה, השנייה, אם מחשיבים את נפילתו של הדוכס לכדור הארץ.

מהשלב הזה השיר כולו הוא רכבת הרים, נדנדה.

"צליל מתכופף [תנועה כלפי מטה] חופר באוקיינוס [תנועה כלפי מעלה]… הנה אני, מאותת ללא צבע, גבוה בחדרי [למעלה] המשקיף על האוקיינוס [למטה; דימוי של מגדלור]. הנה אנחנו, תנועה קסומה מכתר למלכות [בעץ הקבלה זאת תנועה מלמעלה למטה, מהמשואה של הכתר לקו החוף של המלכות. העץ עצמו לא רחוק בצורתו ממגדלור]".

ומאוחר יותר: "פעם היו הרים על גבי הרים [תנועה נערמת כלפי מעלה] ופעם היו ציפורי שמש [צוּפית, מה שאנחנו מכנים בטעות יונק דבש] שאפשר היה להמריא איתן [השמש גבוהה מההרים, וההמראה היא שוב תנועה כלפי מעלה] ופעם לא יכולתי להיות שפוף [תנועה כלפי מטה]".

"שתו לחיי האנשים ששומרים עליי ועליכם, שתו, שתו, רוקנו [תנועה כלפי מטה] את כוסכם, הרימו אותה [כלפי מעלה]".

ואחר כך: "האם עליי להאמין שנפגעתי [שחזיז פגע בי; רמז לאלדין? אם זה אכן חזיז, הוא מכה מלמעלה למטה. וזה גם יכול להיות שבץ], האם פניי חושפים נגה כלשהו?"

ואז מגיע תור השורה הממש אניגמטית: "מאוחר מדי – התותח [הורידו n וזה קאנון] האירופאי כבר כאן". אולי רמז לקולוניאליזם, ובכול מקרה מסלול הפגז של התותח מתחיל למטה, עולה ואז יורד.

האם זה שיר אהבה? יכול מאוד להיות. ואז זה גם יכול להסביר את רכבת ההרים הרגשית, ואפילו את התנועה מהקדרות היחסית של הפתיחה הנגררת בבוץ (כשמעליה מרחפים צלילים דקים, אולי של צופיות), לשמחה (upbeat) היחסית של חלק ב', שמתחיל כמעט באמצע המוחלט של השיר.

הדיסק יצא ב-76', ושנה אחרי זה שיגר בואי שני תקליטים אחרים, שגם הם היו סוג של נדנדה: LOW (שפוף, נמוך, מדוכדך) ו-HEROES , והרי ידוע שמקומם של גיבורים על מעמד גבוה.

עוד קסם בטקסט מצוי בשורה "שובו של הדוכס הלבן הרזה, שמוודא שלבן מכתים". יש פה התייחסות לספר השירים של אליסטר קראולי, כתמים לבנים. בואי מזכיר את קראולי גם בשיר "חול טובעני", מ"האנקי דורי". יש פה איזה קשר לגנוסטיקה, תחום שאינו מוכר לי כלל, וגם שם יש את מוטיב הנפילה.

כך או אחרת, כל הקריירה של בואי הייתה בנייה של הרים על גבי הרים, פסגות על גבי פסגות, ובגלל זה יתקשו אוהביו לדרג תקליטים או שירים שלו על פי מידת אהבתם אליהם; זה גם משתנה וגם חמקמק.

קראולי, אגב, היה גם מטפס הרים.

 

א"א

פרשת השבוע – בואי

וַיֹּאמֶר דָּוִד הנביא קְחוּ לִי צְלֹחִית מעופפת, וַיֵּצֵא אֶל כוכב שחור, וַימכור את העולם לאמריקאים צעירים. וַיֹּאמֶר – כֹּה אָמַר ויסקוֹנטי: יצאו הכוכבים הלילה וירקדו ברחובות, רִפִּאתִי לַמַּיִם הָאֵלֶּה – לֹא יִהְיֶה מִשָּׁם עוֹד מפלצות מפחידות ושִרצֵי-על, והזמן לא יזחל. וַיֵּרָפוּ הַמַּיִם עַד הַיּוֹם הַזֶּה, וירוו מהם גיבורים זיכרונות מפסטיבל חינמי.
וַיַּעַל מִשָּׁם בֵּית אורמן; וְבלב הבית נר בודד, ורק נשים יָצְאוּ מִן הָעִיר, ויכרעו ויחייכו פּיהן, וַיִּפֶן אחריהן וַיִּרְאֵן, וילמדן את השיעור הטמא של הלב, וַתֵּצֶאנָה שְׁתַּיִם דֻּבִּים ונערה סינית מִן-הַיַּעַר, ויאמרו אימאן.
וַיְהִי בְּהַעֲלוֹת יְהוָה אֶת דָּוִד בַּסְעָרָה וברוח פראית הַשָּׁמָיִם, וְהִנֵּה רֶכֶב-אֵשׁ וְסוּסֵי אֵשׁ ואנשי חתול, והעם רֹאֶה וְהוּא מְצַעֵק: דָּוִד, דָּוִד, רֶכֶב אלאדין וּפָרָשָׁיו וכלביו ויהלומיו, וְלֹא רָאָהוּ עוֹד.
והיה כי נדד הנביא דָּוִד בחלל, ויפח חיים במאדים ויאמר: עודני בספייס, והספייס עוד איתי; עודני בספייס והספייס עוד איתי.

יגע אישי

 

IMG_5184יגעתי.

יגעתי ומצאתי

שיש אובדן ביגיעה

שאין היא מובילה אל המוצא

שאין לה נגיעה להצלחה, שיש בה החמצה

שיגיעה רק מובילה להתייגעות גרידא, לא להגעה

לארץ הלא-מיוזעת המובטחת של החיים שאחרי היגיעה.

 

געגעתי.

געיתי בעיני אגל

כשיגעתי על תורת היזע

השתגעתי כשגיליתי שטעיתי שיגעתי

התגרדתי ויגעתי ומצאתי ואין אני אוהד את המציאה:

לא יגיע היום ויגיע-כפיים לא יקרבו.

 

ואחזו בי יגון ופחד הריק.

 

א"א

 

 

 

הדחה

Elevator010

צילום: אבי תל

מגיע השלב שבו אתה כל כך רעב שהרעב עושה אותך מאוד חד וממוקד, והייאוש שולח אותך לשדוד סניף דואר.

אתה יוצא מהבית חד כתער וממוקד כאזור חלוקה, לשדוד דואר, עם קפוצ'ון ואקדח פלסטיק, ומגלה שאולי הרעב מחדד את החושים, אבל הייאוש מערפל את השכל הישר; לילה; כל סניפי הדואר סגורים.

לרגע אתה חושב שאולי תוכל למצוא דואר תורן, ואז מבין שהתבלבלת עם בית מרקחת. אז אולי לשדוד בית מרקחת?

לא. אתה רעב, ואין בית מרקחת שיש בו מספיק סוכריות ריקולה כדי להשביע את תיאבונך. ובבתי מרקחת אין מספיק כסף. אז בכול זאת סניף דואר.

אולי עם לום, או פטיש חמישה קילו.

אבל לילה, אז אולי כבר אין כסף בדואר, כי בטח הפקידו את זה בבנק בסוף היום.

זה מה שעושים בדואר? יכול להיות? מפקידים כסף בבנק מן המניין? אין להם את בנק הדואר? ואולי לדואר עצמו אין חשבון בבנק הדואר, מי יודע; בימינו כולם מסוכסכים עם כולם. ובכלל, בחיים לא ראית סניף של בנק הדואר, אם אתה לא טועה, והכי קרוב יש סניף של דיסקונט, אז אתה מגיע למסקנה שזה המקום שהכי נבון יהיה ללכת אליו.

לפני זה אתה חוזר הביתה, לקחת פטיש חמישה קילו. כי אין לך לום.

כבד, החרא. הרבה ללכת. ובדרך עלי שלכת. מה זה שייך?

אתה נסחב עם הפטיש עד לסניף הקרוב של דיסקונט, ומשום מה איש לא מגלה עניין בגבר המדבר לעצמו בתוך הקפוצ'ון, שגורר חתיכת פטיש.

אחרי כמה מהלומות על הכספומט חלקי הפלסטיק נשברים, ההבהוב הירוק המעצבן מפסיק, משהו בהחלט מתעקם, אבל אתה לא רואה איך הג'וב הזה יכול להסתיים בהצלחה, ובנוסף אתה מותש מהפעילות הפיזית המופרזת. מתעורר חשש לשאריות האנרגיה שלך, ועיניך נעצמות. אין תעצומות.

אתה מסתובב ורואה מדחן. רעיון מצוין. אחרי כמה מכות מדויקות באופן מפתיע יחסית למצבך על המנעול של המדחן המכסה נשבר ואתה מצליח להוציא מבפנים את תיבת המתכת עם הכסף הקטן. אוצר! הלילה לא נגווע!

הזבן הצעיר בפיצוצייה דווקא נראה די מבוהל מהגבר שנכנס לחנות באמצע הלילה וממלמל בהתרגשות בתוך הקפוצ'ון שלו, כשהוא גורר אתו פטיש חמישה קילו.

אתה לוקח לחם לבן, חלב, שני בקבוקים מהמקרר ולא משנה מאיזה סוג, ארבע פחיות טונה, חומוס, סוכר למטרה לא ברורה, משרוקית סוכריה כי הצבע מושך, שלושה טוויסט, שקית גרעינים, שופך את תכולת תיבת המתכת על הדלפק. מאות מטבעות מתפזרות על, מאחורי ולפני הדלפק.

אתה פונה לצאת ואז נעצר, מטה את הקפוצ'ון לעבר הזבן ונוהם, "תעשה טובה, שים עין על הפטיש. אני חוזר מחר לעשות עוד קנייה, ולפני זה אבוא לקחת אותו."

אתה חד. אתה חד. הרעב משחיז את חושיך. בזכותו היית עשיר לרגע, ועכשיו תוכל להשקיט אותו.

אין מה לדאוג.

מחר שוב יושחזו החושים.

א"א

רשומות ישנות קודמות

הרשמה

קבל כל פוסט חדש ישירות לתיבת הדואר הנכנס.

הצטרפו אל 4,835 שכבר עוקבים אחריו

%d בלוגרים אהבו את זה: