גינתי הזדונית

0182c4432340a2cbf287b74e6fbdc75cc423d251aa

מאחורי ביתי משתרע שטח אליו איני מעז לצאת

דם המכבים נשפך בו, ואת החיננית קשה לשאת

נדבקתי שם בוויסטריה סינית מרומן עם בן עוזרד

מלענת הטרגון והמרווה האיזמלנית אין כל פלא שאני נחרד.

 

*****כי הגינה שלי מסוכנת, הגינה שלי שטנית

*****ומשהו מסריח באפונה הריחנית

*****אצלי בגינה; בגינתי הזדונית!

 

**********הגינה הזדונית היא צינית מקרינה לי

**********היא דבוקית מעוצה עם שיטה סכינית

**********מאחורי הגרויה המערבית מחכה לי

**********במארב היא זוחלת, בוגדנית בת קורנית!

 

עם החמשן מזימות היא חורשת, תלמים של שולל

לטללים של הבוקר מושיטה מרווה משולשת בזר

מקושט באשל פרקים מסוקס ובבאשן מקולל

היא דרקונית, היא שטנית, היא דרבנית. אתאזר

*****בעוז – למי צלצלה הפעמונית

*****אצלי בגינה, בגינתי הזדונית?!

 

לוע הארי פתח עליי פה, והקוציץ הרך הקשה את ליבו

אזוביון אכזבה השתרש ופשה בי, הבוצין מפורץ ושקעתי בו

הפורמיון החסון עומד לי בפתח, מונע ממני לחזור אל ביתי

הייתי עף, אבל אין לי כנפיים – כולי פילודנדרון דו-נוצתי.

*****הכרכום מכרכם את פניו בארשת זעפרנית

*****אצלי בגינה המשונצת, גינתי הזדונית.

 

הגינה שלי היא גברת עם קמליות – שחפתית ושאפתנית

גם עוד מאה שנה לא אוכל אכילאה

לא אוכל להימלט מזאת האופליה, מזאת הווידליה התלת-אונתית.

 

החרצית את גורלי חרצה כשהייתי בתנוחת הלוטוס ביוגה

צמחי נוי מוכי פראנויה את עינן נותנים בכוס

לו היו לי עלי דפנה שטרח לשזור לי ברוטוס עם טוגה

לא הייתי נאלץ את ציפורני החתול לכסוס.

*****הערער מערער את מקצב מחוגי השעונית

*****המרווה הרפואית צמאה וחולה

*****אצלי בגינה, בגינתי הזדונית.

 

**********הגינה הזדונית היא צינית מקרינה לי

**********היא דבוקית מעוצה עם שיטה סכינית

**********מאחורי הגרויה המערבית מחכה לי

**********במארב היא זוחלת, בוגדנית בת קורנית!

א"א

מסתרי המריחואנה ה"רפואית"

6a00d834979b7d53ef01a511d44255970c-800wi
"מריחואנה רפואית"

עד כמה רפואית המריחואנה? כמו אקמול, כמו מוקסיפן, כמו כימו?

אני יודע: יש תרופות מדף ויש תרופות מרשם. כך, אם יש לך כאב ראש, קנה אקמול; אם יש לך דלקת כזאת או אחרת, הרופא יקבע למה אתה זקוק, וירשום לך מוקסיפן. אולי אפילו פורטה, אם יש לך קשרים!

כך או אחרת, המוקסיפן חוקי. איש (או שוטר) לא יעצור אותך אם תשתמש במוקסיפן ללא מרשם; אם אתה מספיק מטומטם – או מנוסה – לסכן את עצמך במרשמים עצמיים, בעיה שלך. ולא שמרשמים שתקבל מהרופא יבטיחו לך בריאות והימנעות מסכנות…

אבל המריחואנה, להבדיל מהמוקסיפן, אינה מיועדת לדלקת אחת ויחידה מסוג כזה או אחר, מפני שאינה תוצר של חברות התרופות שהונדס מלכתחילה לשמש לתפקיד ספציפי אחד בלבד, אלא משהו שהתפתח בכדור הארץ במקביל אלינו, אולי אפילו לפנינו. כמו כוסברה.

מישהו ניסה לעשן כוסברה? תעשנו מספיק כוסברה ומישהו כבר יוציא את זה מחוץ לחוק. במיוחד אם יגלו שזה גורם לכם הנאה.

למה? אולי כי לא רוצים שתיהנו, ואולי כי לא רוצים שתיהנו בלי שמישהו במעלה הפירמידה ירוויח מזה.

שֶרְשֶה לַה כסף.

אני לא אוהב מריחואנה. גם כי זה מצריך עישון, וגם כי זה לא עושה לי כלום. אבל יש אנשים שזה עושה להם טוב. ויש אנשים שזה מקל על הסבל הקיומי שלהם. כי המריחואנה רפואית. אין לסד רפואי, אין אלכוהול רפואי (אם כי פעם היה קוניאק מדיצינל), אין אקסטזי רפואי, אין מסקלין רפואי, אין טבק רפואי, אבל יש מריחואנה רפואית. ואם כך, אם יש מריחואנה רפואית, למה למנוע את הריפוי הזה מרוב העם שאינו נגיש למוסדות הרפואה המאפשרת ומרצפטת, ולמה לא להיטיב עם האנשים? למה להפלות לטובה דווקא את חולי הסרטן?!!? ובכלל, אם הסמים הקלים "פותחים את הדלת" לשימוש בסמים כבדים ודופקים את המוח כפי שאתם כל הזמן טוענים, איפה ההיגיון לקחת בנאדם חולה, מסכן, מותש איברים, וגם לדפוק לו את הראש?!

אם אתם מודים שהמריחואנה רפואית, למה לא להנגיש אותה לעם? אם היה משהו שנקרא "ברוקולי רפואי", היה עולה על דעתו של מישהו נורמלי (ואני מדגיש: נורמלי) להוציא את הברוקולי מחוץ לחוק או להעניק את השליטה על אספקת הברוקולי אך ורק לאנשים שמוסמכים לעשות כך? ברור שלא. כי בברוקולי אין כסף גדול, למרות שהוא יקר. אתה גם לא יכול להקים יחידה משומנת ומתוקצבת-באופן-מופרז למלחמה עקרה בברוקולי, אם כי יש לי הרושם שמירי רגב מסוגלת לזה. במיוחד אם יגלו שהברוקולי שמאלני.

אגב, נדמה לי שאם למריחואנה היה שם שנשמע פחות מקסיקאי ויותר "לבן", האמריקאים כבר מזמן היו הופכים אותה לחוקית בכל המדינות.

איכשהו, השקר תמיד נמצא בשפה: "קורנפלקס בריאות", לדוגמה, כמעט תמיד יהיה הדבר הכי פחות בריא על המדף, אפילו יחסית לקורנפלקס אחרים; במקרה של "מריחואנה רפואית", השקר הוא אחר – התואר "רפואית" אמנם מתאר נאמנה את מה שהמריחואנה אמורה לעשות, אבל הוא גם משקר, כי למעשה "רפואית" במקרה הזה משמעו "חוקית".

וככה הגענו למצב שיש במדינה קטנה אחת גם מריחואנה חוקית וגם מריחואנה לא חוקית. הלא חוקית עולה הרבה כסף לרוכשיה, החוקית עולה הרבה כסף למדינה.

כחובב תיאטרון אבסורד זה כמובן משעשע אותי, וממשלות שמוציאות עשבים מחוץ לחוק הוא חומר נפלא לפיליטונים, אבל זאת פשוט שטות ממדרגה ראשונה, מה גם שכולם יודעים שכולם מעשנים. כולם. חוץ מאמא שלי, כמובן.

אז כחלון, כץ, מישהו אחר שמתחיל באות כ'… הרבה דברים טובים הרי לא יצמחו מהממשלה הנוכחית או מזאת שתבוא אחריה, אז לפחות תהפכו את המריחואנה לחוקית.

בגלל שזה מתבקש, בגלל שאנשים מסטולים לא עורפים אנשים אחרים ולא מחריבים ערים עתיקות, ובגלל שהגיע הזמן להיפטר מהשטות הזאת שנקראת "עלה ירוק".

 א"א

8b3c1f89bb559d6fb5ad0659a45d838b079978e33a3d1c96c4b4f7aa0b4949e7 1a96_fullsize marijuana_poster

הגיע הזמן שאקח חלק בשיח הציבורי

שלושה שירים לא מושלמים

שלא מתוך שיקול דעת נבון התחלתי לכתוב את השירים האלה, ואין לי שום כוונה או כוח להשלים אותם, גם לא סיבה או מניע: מי בכלל רוצה להיות משורר? בטח שתיתי…

IMG_4117

1. חריקה

שלחו אותי להתגנב עם נעליים חורקות

בעת צרה להשתפן בלי שיניים בולטות

למכור פירות מרשם בדוכן הירקות

בערבים חילטרתי בסיפוק לסוּטות

*

2. Lash

It's apocalyptic outside and I'm no better

So I had to get away from the wind o' nine tails

And the acupuncture rain

And the dying.

Now don't look surprised to find me in your house

I just dropped by to feed the cat…

The one you intended buying.

*

Outside I could be the animal I am

To howl at the moon and the shaking trees

And at the limbs that were flying.

Here I'll do my best to be civilized –

Drink the wine from a glass.

Mind if I take off my coat?

Now why on earth are you crying?!

*

   You shouldn't have given me the red key

   You shouldn't have started this thing

   There are so many ways to entice me

   But you had to choose the ring

3. נסוג

אני לא בוגד בה

אבל מתגעגע אל ירכייך

תמיד אחשוב עליה

כשאביט לתוך עינייך

דרכייך הובילוני אל פסלי זהב ושיש

דרכיה תעתעוני להאמין שאני ליש

 

שפתייך, אצבעותייך

עורי כבר לא ישיק להן

בתל חי עודי שואג

בתחתוניי רק חתולי מכהן

אני כבר לא יודע מי את כשאני חושב עלייך

או מי אני, היכן הכרנו, או מה שתינו באמותייך

 

זוועות האהבות שעברו עליי ואלה שעברו עלייך

מתגמדות לעומת התקופה שבה הייתי נושא כלייך

אבל תני לי נא לסחוב עוד קצת

עוד כלי עוד שניים מאמתחתייך

לסבול שוב את שוטך על עורי

להיות השוטה ששוב שב אל בין ירכייך

 

[פה יש פזמון חוזר שהופך את השיר ללהיט ענק בשנות השבעים, ללחן של מתי כספי או נחצ'ה היימן]

א"א

שמש בלונדון דום – ראיון עם ג'וליאן בארנס, 1993

Photo: Alan Edwards

Photo: Alan Edwards

ג'וליאן בארנס הוא מהסופרים הטובים והבולטים שיצאו מאנגליה בעשורים האחרונים. שבעה ספרים כתב עד היום, שלושה מהם תורגמו לעברית: "ההיסטוריה של העולם בעשרה וחצי פרקים", "התוכי של פלובר", יצירתו המוכרת והמוערכת ביותר עד כה, ו"ללטוש עיניים לשמש", שנכתב אמנם בשנת 86', אך רק עתה ראה אור בתרגום לעברית. הספר שייך בעיקר לג'ין סרג'נט, ועוקב אחריה, לאו דווקא באופן רציף, החל מנעוריה, בימי מלחמת העולם השנייה, ועד שנת 2020, בעתיד. המוטיב החוזר בספר מספר על טייס קרבי שחג בגובה רב, ורואה את השמש זורחת. הוא מאבד גובה במהירות, בכוונה תחילה, ואז, למרבה הפלא, חוזה פעם שנייה באותו בוקר בזריחת השמש.

 

כמו כל ספריו של בארנס, גם "ללטוש עיניים" נגוע בקסם מילולי ורעיוני, בריחוק מכל נוסחה מוכרת ובמקוריות. הוא מצליח למצוא נקודות מבט חדשות על נושאים שנראה לנו כי מוצו כבר מזמן כמו אלוהים, סוכני ביטוח, או טיסה: באסון אווירי, מסביר הסופר, אתה עשוי למות כתוצאה מהתקף לב שנגרם על ידי חגורת הבטיחות ברגע שאתה נוגע בקרקע, לאחר מכן אש מכלה אותך והורגת אותך מחדש, לאחר מכן התפוצצות מפזרת אותך לכל עבר, ואז חתיכות קטנות שלך מתות בשעה שצוותי ההצלה מחפשים ניצולים. לא רק זה, אלא שעד אז, כל הדרך למטה, אתה סובל חברה אנושית בלתי נסבלת – כולם צורחים.

 

כמו כל שיחה אנגלית מסורתית, גם זו שלנו פותחת בדיון קצר על מזג האוויר. אבל בעוד אני מסוגל לפלוט רק הערה בסגנון "חם פה נורא", בארנס ממחיש את העובדה שהאנגלים הפכו את הדיון בטמפרטורה לצורת אמנות: "עכשיו החליט מזג האוויר להפוך לסתיו. מעט לח, אבל זה בוקר יפהפה. כך תחילתם של כל הבקרים בעונה זו: השעה הראשונה נפלאה. הסתיו הוא מזג האוויר האנגלי הכי טוב; היה לנו אמנם קיץ חם אבל לא משכנע – לכל מדינה יש עונה אותנטית משלה, ובאנגליה אני חושב שזה הסתיו. בזה אנחנו ממש טובים".

 

כך נראים החיים בפארק דארטמות', למרות שהשמש זורחת שם רק פעם אחת ביום.

 

***

 

יליד 46', בארנס פירסם את הרומן הראשון שלו, "מטרולנד", בשנת 80'. "לקח לי בערך שמונה או תשע שנים לכתוב את הרומן הראשון שלי, למרות שזה ספר קצר. עד גיל 34 הייתי בעיקר עיתונאי פרילנס. אני מניח שחיכיתי עד השלב בו הייתה בי היהירות או השחצנות הנדרשת לומר לעצמך 'אני סופר'. בשלבים מוקדמים יותר של הכתיבה החלטתי שזה לא היה טוב מספיק, או שלא ידעתי מה אני עושה, או שלא הייתה לי הזכות להיות סופר. אני לא מאלה שמתחילים בביטחון הרב שהם מתת האל לספרות; מעולם לא הייתי מאותם ילדים בלתי נסבלים שמשרבטים מתחת למצעים ומפרסמים את הרומן הראשון בגיל שמונה. לקח לי הרבה זמן להתחיל, וזו הייתה בעיקר שאלה של אמון בכך שיש לי משהו מעניין להגיד. בתקופה הזו למדתי, דרך קריאה וכתיבה; באופן בסיסי האינדיבידואליות שלך בתור סופר היא תוצאה של לימוד עצמי, וזה דבר שלא ניתן ללמד בבית ספר. אני לא חושב שצריך ללמד כאלה דברים, ונמנע ככל האפשר מקורסים לכתיבה יוצרת. הייתי רק פעם אחת אורח במשך שלושה ימים בקורס לכתיבה יוצרת באלבמה, ונראה שאתה בהחלט יכול ללמד סופר-לעתיד דברים שליליים, אבל זה כמעט בלתי אפשרי ללמד מישהו לבטא את הייחוד שלו או שלה. אתה יכול להצביע על בנאליות או חזרה או משהו שהשתבש, אבל אז אתה מתקן את זה בדרך שלך, ומשמעות הדבר היא לכפות את הטכניקה שלך על סטודנט זה או אחר. יכול בהחלט להיות שבית ספר לכתיבה יוציא כותבים מוכשרים, אך הם יהיו חסרי כל אופי".

 

יש באנגליה הרבה סופרים טובים מהדור החדש?

"הייתי אומר שיש סופרים טובים מהדור שלי, וזו בוודאי התשובה שרוב הסופרים היו נותנים. כותבי רומנים במיוחד נוטים להבשיל מאוחר, כך שאני חושב שיש עניין רב בקרב הקבוצה של בני הארבעים, ומתחת לזה קצת מוקדם מדי לדעת".

 

אתה מתכוון לקבוצת הסופרים שמכונה "המאפיה של לונדון"?

"הו, הלוואי שהייתה כזו, כי הרי למאפיות יש כוח. אני חושב שבכל המדינות יש ריכוזים שונים של אמנים, שכל אחד מהם פרנואידי במידה מסוימת כלפי האחר, אבל אולי על זו הלונדונית מסתכלים בפרנויה ניכרת יותר, למרות שהלכה למעשה היא לא קיימת. אין קבוצת סופרים מאוחדת שכזו".

 

אילו סופרים אתה מעריך במיוחד?

"זו יכולה להיות רשימה ארוכה או קצרה מאוד. אפשר להתחיל עם שייקספיר ולהפליג הלאה. אבל פלובר, ברור מאליו, נמצא בפסגה. בשנים מסוימות הייתי אומר וולטר והרוסים: צ'כוב, טולסטוי. לאחרונה אנשים כמו גראהם גרין, מישל טורנייה, פורד לנוקס פורד. כשאתה נכנס לרשימות של סופרים אהובים עליך קשה לייחס להם השפיעה על כתיבתך, כי חלק מתהליך הכתיבה הוא חיסול כל מה שנראה כמו השפעה – אם אתה כותב משפט שלדעתך נשמע קצת כמו גראהם גרין או מישהו אחר, אתה מוציא או משנה אותו. אבל כמובן שאתה מושפע וכותב בתוך מסורת ספרותית וחברתית, למרות שתוך כדי מעשה אתה משכנע את עצמך שזה אקט ייחודי ואישי. את השפעות רואים דווקא אנשים בחוץ, וזה יכול להיות קומי, כשאומרים לך ממי אתה מושפע. לדוגמה הרומן שלי 'התוכי של פלובר'. החוק הביקורתי הנפוץ הוא שאם אתה לא יכול לתאר משהו אז אתה משווה אותו למשהו אחר. אז אנשים יכלו לחשוב רק על השוואה עם 'אש חיוורת' של נבוקוב, ספר שלא קראתי בזמנו, ועל זה המבקר יכול לענות 'אה, אבל שמעת עליו, אז ידעת שרומן מוזר והפוך הוא אפשרי'. אבל אני לא יודע אם זה מה שחשבתי כשכתבתי את התוכי".

 

פעם אמרת ש"ללטוש עיניים" הוא הרומן המעניין ביותר שלך מבחינה טכנית. זה עדיין נכון?

"באמת אמרתי את זה? אני לא יודע למה. אולי הרגשתי צורך להגן עליו. אני אוהב את האופן בו הוא מחסיר כמה פרטים, את האופן שהוא עושה שתי קפיצות ענקיות בין הפרקים, ועם זאת אני מקווה שהוא מחובר יחדיו על ידי תמונות חוזרות, משפטים, היפוכי תמונות וכיו"ב. הספרים שלי מאוד שונים אחד מהשני, אבל אני חושב שזה השונה מכל האחרים. זה מה שאני קולט גם מהתגובות של קוראים שאומרים 'זה ספרך האהוב עליי ביותר', או 'דווקא לא אהבתי אותו כל כך'".

 

***

 

אחת מהיכולות הבולטות של בארנס היא יצירת דמויות נשיות בצורה משכנעת ביותר, כפי שעשה עם ג'ין, הגיבורה של "ללטוש עיניים", עם גיליאן, צלע במשולש של "מדברים על זה", ועם ההרפתקניות בפרקים שונים של "ההיסטוריה של העולם". בארנס מסביר את היכולת הזו: "רוב חבריי הן נשים, זה נכון, אבל מצד שני התהליך של יצירת דמות נשית משכנעת היא משהו אחר; היא חייבת להיות צירוף של דמיון והתבוננות".

 

חיי המין של ג'ין מדכאים.

"כן, זה ספר שבו סקס אינו עובד, שאין בו מפגש מיני מוצלח לאיש, ואצלה זה אלמנט שמוסיף לסבל ולגבורה שלה, לתהילה השקטה שלה בסוף. זה לא מעודד אנשים לקרוא את זה, כי אנשים אוהבים לקרוא תיאורים עליזים של סקס מוצלח".

 

אתה תמיד משלב הומור עם דרמה. מה מהם חשוב לך יותר?

"קשה להפריד את הקטבים בכתיבה של עצמך. אני כותב בהומור כי כזה אני, ככה אני רואה דברים, ואני לא מחליט על האיזון בין התערובת – קצת טרגדיה פה, ואז בדיחה. זה לא בישול. אני תערובת של שני הקטבים הללו ומשום כך כתיבתי היא תערובת. העובדה שהיא מוצלחת בעיני אנשים היא עניין של מזל. בז'אנר של הפיקציה אתה יכול לכתוב לשוק מסוים או לפי נוסחה, אבל לפעמים אתה יכול לכתוב רק כעצמך ועל מה שגורם לך השתאות, ואם זה גורם לאנשים אחרים לתקתק, זה רק עניין של מזל. במקרה כזה אתה לא יכול לעצב ספר לפי שוק מסוים, אתה פשוט עושה את זה כי ככה זה חייב להיות, ואז מוצא את הקהל שלך".

 

כתיבתך נועזת במובן זה – אתה לא מתפשר.

"כל פעם שאני כותב ספר חדש אני יודע יותר טוב מה אני עושה, אבל אני עדיין לומד. אולי בחלקו זה עניין נברוטי, אי-נוחות מעשיית דבר פעמיים, או משהו קרוב למה שעשיתי כבר, כך שזה טבוע בי. אולי זה מתוך אידיאל אפלטוני של חיי הסופר. במובן מסוים אתה תמיד נמצא בהכנות".

 

לעיתים נראה שמעל הכל המסר של "ללטוש עיניים" הוא לדבוק בחיים בעקשנות, כמו החורפנים.

"זה מה שאנחנו עושים ממילא, לא? מסר היא תמיד מילה שמעלה מידה של חשדנות. המינגוויי אמר פעם 'אם אתם רוצים מסר תתקשרו לווסטרן יוניון'. סופר לא צריך לשלוח מברקים. במקור ראיתי את הספר כעוסק בסוגים שונים של אומץ. החלק הראשון הוא על אומץ פיזי – בעת מלחמה, השני על אומץ חברתי – להיות לבד, לגדל ילד לבד, לחיות בלי סקס, ובשלישי זה אומץ בפני המוות והשאלות הגדולות. אבל בפעם הראשונה שריאיינו אותי על ללטוש עיניים זה היה ברדיו, ומה שעושים זה מראיינים אותך, ואז, בשלב העריכה, פונים אל מבקר ספרות ושואלים מה הוא חושב, והוא בביטחון עצמי פנטסטי אומר 'ובכן, בארנס אולי חושב שרומן זה הוא על אומץ, אבל כמובן שהוא על נושא אחר לגמרי'. שמו אותי מיד במקום".

 

קיבלת הרבה ביקורות רעות?

"זה משתנה מספר לספר, אבל אחד מהדברים שאתה לומד זה שיש מין עקומה כזו של ביקורות טובות ורעות, והיא עולה ויורדת לפי הקשרים עם המוניטין שיצא לך, איך אתה נראה, כמה נמאס לאנשים שאתה מוציא עוד ספר, ולאו דווקא עם האיכות המסוימת של הספר. ראיתי את זה אצל סופרים אחרים ולא רק אצלי. אתה רואה את הדפוס ההתנהגותי: הספר הראשון מתקבל בנדיבות, בשני יש ביקורות אוהדות למדי, ואז זה מגיע לנקודה בה מהללים אותך יתר על המידה, ובשלב מסוים זה הופך לעניין של שגרה, ואז יש את הקול שאומר לך אני לא כל כך טוב, לא יכול להיות, לא ניקח את זה ברצינות. במיוחד באנגליה יש איזשהו מעבר לכיוון של רגשי כבוד, מתחילים להתייחס אליך כאל אוצר לאומי, מישהו שלא יכול לעשות רע. זה מדהים לדוגמה לראות מה קרה עם אנתוני ברג'ס. הוא תמיד כתב הרבה וקיבל ביקורות לכאן ולכאן, בגיל 70 כתב אוטוביוגרפיה, ואז פתאום הפך לאיש זקן גדול, בעוד מה שהוא כותב היום לא טוב או רע יותר ממה שכתב לפני עשרים שנה. אני מחכה לשנות השבעים והשמונים שלי".

 

עד היום זכה בארנס בפרסים רבים, הן באנגליה, הן באיטליה, הן באמריקה, בה קיבל את פרס אי אם פורסטר, והן בצרפת, בה היה האנגלי הראשון לו הוענק ה-PRIX MEDICIS היוקרתי. למרות זאת, הוא נמצא ברשימה של אלה שהיו ראויים, אך שלא בצדק לא קיבלו את פרס "בוקר" האנגלי, שנחשב רם בקרב העולם הספרותי, במיוחד בבריטניה.

 

"פרס הבוקר תמיד נמצא ברקע, וזה גם מוכיח שוב שאין מאפיה לונדונית. אם היו נותנים לי לבחור בין לא לזכות בפרס בוקר ולהרוויח מספיק כסף מהספרים שלי, ושהרבה אנשים ימצאו אותם מספיק מעניינים כדי לקנות אותם, לבין קבלת הפרס ומחסור בפרנסה, אני יודע איזו מהאפשרויות אני מעדיף. הכתיבה אינה פרנסה בטוחה. עד גיל 40 עשיתי עבודות אחרות, כי הספרים לא הכניסו מספיק, אבל בשבע השנים האחרונות אני חי מהספרים – היה לי המזל הזה. זה נפלא. אבל יש סיפורים איומים על סופרים שגמרו רע, אפילו אנשים מפורסמים כמו אנגוס ווילסון, סופר מכובד ונחשב, פרופסור לאנגלית שכתב כתשעה ספרים, ושנתיים לפני מותו קיבלתי הזמנה לתרום למעשה למחייה שלו. הוא נתקל בזמנים קשים ובסוף חייו לא היה לו כסף וסופרים בריטיים יצאו לעזור לו. מה שמראה ששם אינו ערובה לביטחון כלכלי. אבל זה חלק מהעניין. חוסר הביטחון דוחף אותך לכתוב את הספר הבא".

 

אם כך הלחץ מועיל.

"כן, אני חושב שזה תוצר של מתחים מסוגים שונים, עירוב של ביטחון וחוסר ביטחון. יש מתח יצירתי במחשבה שכל זה עשוי להתפוגג או שהאופנה הספרותית תשתנה. אני מקווה שבמקרה שלי זו אינה אופנה, אבל אופנה משחקת תפקיד בכל האמנויות. הייתי רוצה להאמין שזה הכל עניין של איכות, אבל זו רק העמדת פנים".

 

***

 

"הדורבן", רומן של בארנס שיצא לאור באנגליה זה עתה, עוסק במשפטו הדמיוני של סטויו פטקאנוב, נשיא לשעבר של מדינה קומוניסטית זו או אחרת, ששמה המפורש אינו מוזכר בטקסט. באופן מוזר למדי, עוד לפני שהספר ראה אור בבריטניה, הבולגרים פירסמו אותו.

 

"הדורבן מבוסס באופן כללי על המשפט של ז'יבקוב בבולגריה. יש לי שם חברים, ושלחתי את הספר בשלב מוקדם למתרגם שלי לבולגרית, שהוא גם המו"ל שלי שם, כדי שיביע דעה על אירועים בספר – האם דברים כאלה היו עשויים להתרחש, האם הם נראים אמינים. לא קיבלתי תשובה, אבל אחרי שבועיים קיבלתי פקס: 'תירגמנו את הספר והוא יוצא לאור ביוני'. שלחתי פקס בחזרה ואמרתי 'חכו רגע, זו רק טיוטה ראשונה, תתאזרו בסבלנות עד השנייה'. הם, מצדם, שלחו פקס נוסף: 'בסדר, אז נפרסם אותו בספטמבר'. באנגליה עוברים כתשעה חודשים עד הפרסום, אבל שם הספר יוצא לאור כשהוא יוצא מבית הדפוס. כרגע אני לא כותב עוד ספר. אני עסוק בין השאר בכתיבת סיפורים קצרים, ומסקר את אליפות העולם בשחמט, שמתקיימת באנגליה, עבור הניו יורקר; אני הכתב שלהם בלונדון".

 

אתה מזכיר בספריך לא מעט את משחק הגולף.

"זה מוזר, לא? פעם שיחקתי כדורגל, היום אני עדיין משחק טניס, שח וסנוקר. גולף אני משחק אולי פעם בשנתיים. אין שחקני גולף ישראלים גדולים, נכון?"

http://www.julianbarnes.com

 

ארז אשרוב

מתוך הפולקלור הנורדי

IMG_4127

ויאמר האל אודין, אל המלחמה והריהוט ואביהם של התת-אלים ביורן ובני ואנני ואנייטה, לשליחו עלי אדמות, מישיר: "והיה כחצות הלילה, פלוס-מינוס, ואצא אל ישראל, ואמת כל בהמה וכל עמך וכל עבד נרצע וכל שפחה אשר על הריחיים עם נזם בחרי אף, וכל אשר לא יישא חן בעיניי מקרב עם ישראל, סתם ככה, למען ידעון הנישומים, אם כי לא ברור לי עדיין מה (העוזר האישי שלי יחזור אליך עם זה מאוחר יותר), וישתחוו כל עבדיי אליי, ואלה אשר יינצלו יהיו רק אלה אשר לא יתלשו את האטיקט של אשתי, האלה איקאה, ועל בתיהם אפסח!"

וייבהלו בני ישראל אל תמרוקיהם, ואל שטיחי כניסותיהם, ואל מחצלותיהם, ואל מרפדי עכוזיהם, ואל פוכיהם, ואל ספותיהם וציפיותיהם באשר הן, ויבליטון את האטיקט של איקאה, אלת הוראות ההרכבה, ולא תבוא צרה על בתיהם לעולם.

א"א

חומש (סקיצה)

Loversזאת התוכנית שלי:

אני הולך להתאהב בך.

יחסית לאט, אבל בטוח, כי זאת לא תהיה אהבה עיוורת, ודי מהר גם את תתאהבי בי. ככה זה קורה לרוב. נעביר לילות וימים מטורפים של סקס ושתייה, אני אפסיד לא מעט עבודה וקצת אקלל אותך בגלל זה; יימנעו ממני ערבים קסומים עם עצמי במהלכם אראה סרטים שאת הסופים שלהם לא אזכור בגלל כמויות האלכוהול שאשתה תוך כדי צפייה ושבסופם ארדם על הספה, וגם על המניעה הזאת קצת אקלל אותך; הכושר שלי יתדרדר פלאים כי את הזמן שאני מקדיש לריצות אני אקדיש לך. שוב, קצת קללות, אבל רק מתוך הבנה וחיבה. ככה זה באהבה: מקריבים.

עם הזמן נצבור המון חוויות משותפות, נצחק מאותם דברים, נפתח מעין טלפתיה שמיוחדת רק לשנינו. הריחות שלנו יתערבבו. החיים שלנו יתמזגו. זה הבושם החדש, נכון?

כשנרגיש בטוחים נכיר את הילדים שלי לילדים שלך, והם יסתדרו באופן מפתיע, למרות הפרשי הגילאים. זה יצריך ממני ריכוז, אבל בסוף אזכור את השמות של הילדים שלך, ואתחיל להיות מעורה בחייהם. אולי אפילו אצליח לחבק אותם. אני מוכן הרי לעשות למענך הכול; ככה זה באהבה.

החיים שלנו יהיו מושלמים. רוב הזמן.

הכלב שלך יפסיק לנשוך אותי.

אני אספר לך אנקדוטות על כל הנשים שהיו בחיי לפנייך, ולעיתים קרובות אשכח את שמותיהן, שלא לדבר על שמות ילדיהן. זה יהיה מלווה בתמיהה, אבל טוב – הן מן העבר.

בשלב מסוים השגרה תשתלט על המפעל שלנו, ותחושת נוחות תשרה עלינו. יש אנשים שהמילה "נוחות" מרתיעה אותם, אבל הם טועים: נוחות היא היסוד ליחסים מאריכי ימים. הסוד. נוחות ושיגרה – היין והינג של הזוגיות היציבה.

נכון שפה ושם נבגוד זה בזה, כי השגרה מטעה וגורמת לאדם לחשוב שבמקום אחר יש משהו שאינו שגרה, משהו שמרטיט תמידית, דבר-מה נשגב ומעמיד-עד, אבל הניסיון מלמד שזה לא כך, כך שתמיד נחזור לחבוק אחד את השני בחיק הזוגיות הגנוזה שלנו.

 

עובר זמן. זמן עובר.

 

המחוות הפיזיות והקוליות שלך צרובות לי עכשיו בגנום. אני מרגיש שאנחנו אורגניים. ככה זה באהבה.

אני לא מסוגל לתאר לעצמי את החיים בלעדייך, כך שלא נראה לי משונה להשאיר חצי מאוסף התקליטים שלי אצלך; שלי-שלך וכולי. וממילא אנחנו נמצאים אצלך חלק ניכר מהזמן המשותף שלנו.

אני אוהב את התקליטים שלי.

ואותך.

יש לי הרגשה שהפעם זה לנצח. שהחיבור בינינו הוא כזה שאני לא אפחד לצפות בך מזדקנת, שאני אוכל להיות איתך גם אחרי שהצוואר יתקמט, שאשרוד את קלישת האצבעות, שגם גרומה אחבק אותך, שארצה להיכרך בך עד הסוף, ולא משנה מה יקרה לריח שלך. שלא אצטייר במרה שחורה רק כי סיפרת לי את אותו הסיפור בפעם החמישית. השישית.

יהיה אידיאלי.

ואז תעזבי אותי. למה? למה?! למה?!!?

אני לא אצליח להבין, כי ככה זה באהבה, ויעברו עליי שנים, אולי חודשים, של סבל. אני ארזה ואתבודד ואשתה ואחזור לכושר ואראה כמויות של סרטים בלי הסוף שלהם, ובסופו של דבר אחזור לעצמי ויהיה לי טוב ככה.

כי זה המצב הטבעי לגבר אמתי וכי עדיף בלי נשים – יותר יציב ובריא. וממילא היית האהבה האחרונה שלי, האמתית, אהבת חיי, כך שלא תיתכן מישהי אחרת. לא מתקבל על הדעת. אחרייך?!!? תרשי לי לצחקק. את הקשר שהיה לנו לא ניתן לשחזר – זה חד-פעמי, קוסמי, אפילו מיסטי. מיסטי, בלי הגזמה: בכול פעם שאני נזכר בך תוך כדי קריאת ספר, מספר העמוד הוא מספר ראשוני! לך תבין.

אבל ליבי כן נצבט בכול פעם שאני הולך לחפש תקליט מסוים ונזכר שהוא אצלך. לא בגלל התקליט, כמובן. רק כי הייתי שמח, מאושר, לו היינו יושבים לשמוע אותו ביחד. חבוקים.

 

תראי, אני מתנצל, אבל התחלתי לצאת עם מישהי. קרה. לא התכוונתי לזה, אבל זה סיפור בינוני כזה, רדוד, בעיקר בשביל הסקס והחברה. אם כי אני מתחיל לחוש מועקה מרוב חברה, כי אני צריך יותר זמן עם עצמי, בשביל לחשוב ולראות סרטים ולרוץ. ושלא תביני לא נכון – היא מקסימה, אבל אני אטום לדברים האלה. את היית ונשארת היחידה שקנתה אחיזה בנפשי. עד כמה שזה נשמע אינפנטילי, אני מאמין שעוד נחזור להיות ביחד.

ועוד דבר מצחיק: קצת קודם קראתי ספר, חשבתי עליה משהו, אבל בהקשר שלך, והייתי בעמוד עם מספר ראשוני!

 

הילדים שלה ממש נחמדים. היום חיבקתי אותם וזה הרגיש כמעט טבעי.

 

תקשיבי, היום קרה משהו ממש מוזר, אבל לגמרי, וחשוב לי לשתף אותך בזה בגלל הקשר בינינו: ישבתי עם רינה בסלון שלה (אמרתי לך שקוראים לה רינה? לא משנה), שמענו תקליט שהבאתי מהבית, ותוך כדי זה רציתי לספר לה משהו עלייך, אבל בטעות קראתי לך "שרון", ואז הבנתי ששרון הייתה החברה שלי לפני עשר שנים, אולי אחת-עשרה, ושאיכשהו התבלבלתי וקראתי לך שרון, ואז לקח לי עוד לא מעט זמן להיזכר בשם שלך! לא מוזר?

 

תגידי, את עוד משתמשת בתקליטים?

א"א

רשומות ישנות קודמות

הרשמה

קבל כל פוסט חדש ישירות לתיבת הדואר הנכנס.

הצטרפו אל 3,262 שכבר עוקבים אחריו

%d בלוגרים אהבו את זה: