השיבה לקייב

בעיתון הארץ התפרסמה היום ידיעה לפיה עומדים להנציח בקייב את סימון פֶּטליוּרה, ולקרוא על שמו רחוב.

על פטליורה סיפר לי ב-94' המשורר יעקב אורלנד ז"ל.

ב-1917 – שלוש שנים לאחר לידתו של אורלנד בטֶטִּיֶב, עיירה קטנה באוקראינה – החלה המהפכה שהעלתה את לנין לשלטון. שנתיים מאוחר יותר פרצה מלחמת אזרחים, ובשוליים, כרגיל, סבלו הרבה יהודים. ב-1919 נכנסו לטטייב אנשיהם של פטליורה ואנטון דניקין.

אורלנד: "בערב פסח הגיעה לכפר כנופיה שלמה של רוצחים. לא חיילים. הם באו עם סכינים, חרבות, גרזנים, נשק קר, אולי לאחד מהם היה אקדח. בעיירה שלנו היו אחד-עשר אלף תושבים, חמשת-אלפים מהם יהודים. בפוגרום שארך יום אחד נרצחו ארבעת-אלפים יהודים – זקנים, גברים, נשים, ילדים. התחבאתי בחבית עץ, ודרך הסדקים ראיתי את המחזה כולו. אני לא זוכר איך נכנסתי לחבית. היא התגלגלה יחד איתי עד שנעצרה בגזע עץ. לא הבנתי בדיוק את שעיניי ראו. מבני משפחתי נהרגו עשרה איש, ביניהם סבי מצד אבי, שאת ראשו ראיתי מתגלגל כמו כדורגל לנגד עיניי. דוד ודודה שלי נרצחו. שתי בנותיהם נאנסו, צעירות בנות 13 ו-14, ואז נזרקו לתוך בית המדרש שעלה בלהבות. כשמישהו ניסה להינצל מבית הכנסת, היו גומרים אותו איכשהו. לא נתנו לאיש להימלט. אבי קיבל מכה בראש מגרזן. הוא נפל, וחשבתי שגם הוא נהרג, אבל הוא ניצל בנס וסבל רוב ימיו מאמנזיה. אבי היה מייבב בלילות, ואמי ואני היינו מעירים אותו, כי לא יכולנו לשאת את זה. הוא היה מיילל כאילו מכים אותו, וכשהערנו אותו טען שלא זכר על מה חלם. עד היום אני לא יודע אם הוא פשוט לא רצה להגיד לי, או שבאמת לא זכר".

אורלנד כתב חיבור על הנושא בגיל עשר, בבית ספר, ולאחר מכן "הדחקתי את הזיכרון במשך שבעים שנה, ואז, לפני שלוש שנים, פתאום התעוררתי בשתיים בלילה; אין לי מושג מה העיר אותי – כנראה מה שראיתי; כמו באיזה פילם, על קסטה ישנה, ראיתי את כל האימים שעברו עליי בעיירה, רק שהפעם חזיתי בהם כאדם בר הכרה. ראיתי את עצמי בתוך החבית, זכרתי אפילו את צבע צלעות החבית. נכנסתי לחדר העבודה שלי, ישבתי שם עד עשר בבוקר וכתבתי פואמה בשם קייב".

 

מתוך הפואמה:

אני כותב טטייב. כל ימיי. / אם סוף שבעים שנה, או סף שמונים – / עודי כותב טטייב. // כל שאני משרבט – טטייב שם. ולו בקצה העט … כל העת טטייב אחריי. / כמו אויב. / כמו רודף, משיג, מחלק חלל. / כל נעוריי, בחוריי, / כל פזוריי בעולם, / שאריי, / אפילו ברכות הוריי, / אפילו כנפות-שירי, / כולם – יום טטייב מרדף את עקביהם, דולק אחריי.

א"א