כבר יומיים שהחתולים לא חזרו. נישאים על רוחות של חרמנות וייחום הם נטשו את הבית לחפש סיפוקים לא קלים בחצרות זרות.
המוח שלהם מעורפל מהורמונים ומפרומונים, העיניים בוהות בוהקות, התשוקה מעבירה אותם על דעתם והם כורעים תחתיה המומים, שבויים בכבליה המהפנטים. הם חייבים לפרוק מתוכם את העול, לציית לקריאת הטבע להפיץ את זרעם ולהתרבות, ובשביל זה הם מוכנים להרוג ולהיהרג.
ריח הנקבות מעוור אותם לכל דבר אחר, אוטם בפניהם את העולם שסביבם ואת הכאב והרעב, והופך להיות הדבר המוחשי היחיד, הקיום עצמו. עד שישכך טייפון הדחפים הזה הם לא יישמעו לקריאת בעליהם, לא יחזרו אל מי שהאכיל וטיפל ודאג להם מאז לידתם.
הרהורים מסוג זה בוודאי חלפו במחשבתה של אמי בקיץ שמלאו לי שש-עשרה.
ארז אשרוב
החיים בתהיתי 