רציתי להתנצל בפני קהל הקוראים והקוראות שלי, קהל שהוא גם יותר קטן מצה"ל, ויש לקוות שגם יותר חכם ממנו (שמישהו יקשור את הרתמה!)
לפני מספר ימים פרסמתי רצנזיה בשם "קווים לדמותי", ושם האשמתי את מוסדות החינוך ואת האווירה ששלטה בימיי המוקדמים, על מנת להסביר את הפגמים באופיי. אלא שמתוך תום לב ומתוך כבוד למשרה, אם לא לבעל המשרה ובוודאי שלא לשתי עיתונאים ששפכו את דמי עם התינוק שנשבה, ומשום שאני מנהל חיי משפחה לתפארת (תפארת הוא שמה של המאהבת שלי) ומשלם מסים וחוצה רק באור ירוק וממחזר בקבוקי פלסטיק ובחיים לא מורח סמרק מתחת לשולחן או לספה בסלון, ומשום שיעידו עלי אלף מונים של נהגי מוניות שבהם נסעתי ואלף מדחנים ששלשלתי לתוכן את מיטב מטבעות הלשון שברשותי, שאני תמיד דובר אמת לעמיתה ולראיה אני מסיר את המשקפיים וחובש אותן שוב בחזרה ללא הרף העליון, ועל מנת להפוך סיפור ארוך ומשעמם לסיפור נצחי ומצמית ומטיל חדוות מוות, הריני מודיע בזאת חגיגת שלא אשמתי ורק התעוורתי מלראות את הקורה בין העיניים, ושכל השנים האלה האשם האמיתי בכל מה שקרה לי וכל מה שהפכתי להיות, הוא כמובן הבעל-זבוב מני מזוז.
עד שהופיע בחיי הייתי מלא עזוז, אבל עכשיו כבודי בזוז ועתידי גזוז וגיבנתי טולוז ולא נשאר לי אלא הפנטוז, וחוששני שבכלא אחווה גירוז ולא אצבוט עוד עכוז.
היידה גילה, נזוז.
ארז אשרוב
החיים בתהיתי 