בריו החל בכתיבת סדרת הסקוונצות, לכלי סולו שונים, בשנת 58', כשהיה בן 33. התוצאה: 14 יצירות (ועוד כמה וריאציות) שמהוות את אחת מפסגות המוזיקה במאה ה-20. אלה יצירות שיוצרות חיבור בין העתיק למודרני, שנטוות לתוך עצמן, שמנהלות שיח ושיג עם עצמן ועם חברותיהן למחזור ועם ההיסטוריה של הכלי הספציפי. יש בהן יופי טהור, ליריות.
לדבריו, "כמעט תמיד, היצירות הללו נבנות מנקודת פתיחה שבה מצויה סדרה של שדות הרמוניים שמהם צומחות, בכל האינדיווידואליות שלהן, פונקציות מוזיקליות אחרות. למעשה, המשותף לכל הסקוונצות היא הכוונה להגדיר ולפתח – דרך מלודיה – שיח הרמוני בעיקרו, וכאשר עוסקים בכלים המלודיים, להציע סוג רב-קולי של האזנה, המבוסס בחלקו על מעבר חד בין מאפיינים שונים, והבעתם בו זמנית".
כך בחוברת המצורפת למכלול הסקוונצות. ב"שיחות על מוזיקה" (הקיבוץ המאוחד, תשמ"ד) אומר בריו: "בין כל הסקוונצות יש מספר אלמנטים מאחדים, אם מתוכננים ואם לא. הבולטת והחיצונית ביותר היא הווירטואוזיות. אני רוחש כבוד גדול לווירטואוזיות, גם אם זו מילה שעשויה לעורר זלזול ולעג, ולצייר תמונה של איש אלגנטי ושקוף עם אצבעות זריזות וראש ריק. לעיתים קרובות נולדת הווירטואוזיות מתוך קונפליקט, מתוך מתח בין הרעיון המוזיקלי לכלי, בין המהות לחומרים. הווירטואוז של ימינו, זה שראוי להיקרא כך, הוא מוזיקאי המסוגל לנוע בתוך פרספקטיבה היסטורית רחבה ולפתור את המתחים בין היצירתיות של אתמול לזו של היום. הסקוונצות שלי כתובות תמיד לסוג כזה של מבצע (אין לי לא זמן ולא סבלנות ל'מומחים' למוזיקה בת זמננו), שהווירטואוזיות שלו היא קודם כל של מודעות".
***
סקוונצה מס' 1, לחליל, 58'. החליל ציפור שיר קטנה וזריזה במפגן ראווה טכני, שמשקף ומבשר את הברק של כל הסקוונצות. המבע שובב, עם טרילים קטנים ושריקות, התקפות פתאומיות, תנועה בין עוצמה לשקט, תווים ארוכים ורפרופים (פלאטרצונגה) סילוניים על הכלי.
בריו: "הקודים בתקופת הבארוק איפשרו לך לכתוב פוגה בשני חלקים לחליל סולו. כיום, כאשר כותבים לכלים מלודיים, יש להמציא מחדש את הפוליפוניה הברורה והמרומזת, האמיתית והווירטואלית. זהו לב הבעיה של היצירתיות המוזיקלית".
סקוונצה מס' 2, לנבל, 63'. בסקוונצה הזו יש משהו מהורהר, מדיטטיבי, אפשר אפילו לטעון יפני במהותו. בבסיס קווים שקטים, עגולים, עם התפרצויות פתאומיות, מהירות, ומעברים חדים בין פיאניסימו לפורטיסימו. בדרך משולבים גם כמה אפקטים מרתקים, צלילים שלא חשבתי ולא ידעתי שניתן להפיק מנבל. מיתרים לא מכוונים, מיתרים נצבטים, מיתרים נמרטים, אבל תמיד בעדינות.
בריו: "ה'אימפרסיוניזם' הצרפתי השאיר אותנו עם חזון מוגבל למדי של הנבל, אך יש לו פן יותר נוקשה, חזק ואגרסיבי. הסקוונצה השנייה באה להאיר חלק מהמאפיינים האלה".
סקוונצה מס' 3, לקול אשה, 65'. למי שגדל על הביצוע של קתי ברבריאן – בעבר הרחוק אשתו של בריו והזמרת לה הוקדשה היצירה – קצת קשה להתרגל לאינטרפרטציה אחרת. אבל זה בהחלט אפשרי. מפגן ראווה של יכולות ואפקטים קוליים, והכי חשוב – הבעת רגשות דרך ווקליזה. עצב, הפתעה, שמחה פומפוזית, התרגשות, וברבריאן גם הצליחה למזוג מידה לא מבוטלת של זימה, משהו פרוע, רבגוני, חסר גבול, זדוני.
בריו: "ניסיתי להטמיע בתוך תהליך מוזיקלי אספקטים רבים ככל האפשר של התנהגות קולית יומיומית, גם טריוויאלית, אך בלי לתת לזה להרחיק אותי מכמה היבטים מפשרים, כמו גם משירה אמיתית".
סקוונצה מס' 4, לפסנתר, 66'. בריו נקט פה קו דומה לזה שנקט לגבי הנבל, אבל הרבה פחות מהורהר ויותר אלים. צלילים עכבישיים מעומתים מול אשכולות ותצרומים, הגבוהים מול הנמוכים, הפדאל הפתוח תורם לעירוב הצלילים ולהפיכת קווים מלודיים לאקורדים, ולעומת אלה מופיעים צלילי-בחטף בהופעות אורח קצרות. הצלילים האחרונים מביאים רגיעה, כמו אנחת רווחה, מבלי לוותר על המילה האחרונה להיסטריה.
בריו: "דיאלוג בין התפתחות אקורדלית לבין התפתחות ליניארית של אותו החומר".
סקוונצה מס' 5, לטרומבון, 65'. פה נעשה שילוב בין הטרומבון לטרומבוניסט, שמשמיע קולו לעיתים תכופות, אם מחוץ ואם לתוך הכלי, שר ומנגן בעת ובעונה אחת. זו יצירה שהיא בראש ובראשונה קומית – הצלילים מלעיגים, והסולן יוצר מגוון של עמעומים וחרחורים שלא רחוקים מצלילו של מטוס קל. הקווים מאוד ארוכים, ורק לעיתים נדירות משמיע הכלי סדרות צלילים. הוא נדרש לטפל בצלילים הבודדים, לחקור אותם, לעוות ולסגנן אותם ככל הניתן. חיוך מובטח. מדי פעם אומר הנגן Why?, ובריו מספר שהסקוונצה מתייחסת לזיכרונותיו מהליצן האיטלקי המפורסם גרוק, שהיה שכן של משפחתו. בגיל 11 הלך בריו לראות אותו מופיע. באמצע הרוטינה שלו, במפתיע, גרוק עצר, נעץ בקהל מבט ממיס לב ושאל "למה?" בריו לא ידע אם לבכות או לצחוק, ורצה לעשות את שניהם. מאותו יום הוא הפסיק לגנוב תפוזים מהחצר של גרוק.
בריו: "ווקליזציה של הכלי ואינסטרומנטליזציה של הקול. כמו הסקוונצה השלישית, זהו תיאטרון של ג'סטות".
סקוונצה מס' 6, לוויולה, 67'. הוויולה נשמעת זועמת. הפתיחה היא מאמר של תסכול, כאילו הכלי מנסה להביע משהו זריז ווירטואוזי ומיוחד, אבל מצליח רק להניע את הקשת מעלה ומטה במהירות, ותוך כדי זה להשמיע גליסנדי שונים, אקורדים צפופים וקפיצות קטנות. זה "מכוער" ו"אנטי מוזיקלי", אבל זה נפלא. בתוך הבוקה ומבולקה הזו יש איים בודדים של נגינה "יפה", או לפחות רמזים. אבל המזג העצבני משתלט על הכלי כמו הרעלת קפאין. באמצע חל עידון זמני, וגם הסיום שקט וכנוע. יצירה מרגשת, שמצליחה להדביק אותך בלהט שלה. פרימיטיבי ונפלא. עבודה ששימשה בסיס לשתי יצירות נוספות של בריו, "דרכים" ו"דרכים 2".
בריו: "מחווה לא ישירה ואולי אפילו די גסה לקפריצ'ו של פגאניני".
סקוונצה מס' 7, לאבוב, 69'. ברקע יש קו ארוך ושקט, לכל האורך, נקודת עוגב כזו, שמנוגנת בידי אבובן נוסף, "מאחורי הקלעים". הסולן משמיע צלילים התקפיים, ברווזיים, חוקר את הצד הצורמני של הכלי, בודק אפקטים שונים, מבצע קפיצות ודילוגים. כמו במקרה של הטרומבון, גם פה יש משהו שובב אבל טיפה זדוני. הסיום חד וממוקד, שכן בריו תמיד מצליח לנמק את הסיומות שלו, בלי קשר לאטונליות או למבנים לא צפויים. יצירה תובענית במיוחד.
בריו: "קונפליקט תמידי בין מהירות הביטוי הקיצונית של הכלי לאיטיות של התהליכים המוזיקליים שנושאים את התפתחותה של היצירה. המשך החיפוש שלי אחר פוליפוניה וירטואלית".
סקוונצה מס' 8, לכינור, 76'. נפתחת במשיכות ארוכות וגסות של הקשת, תו שמסביבו נרקם אקורד צפוף, ומשם ממשיכה הסקוונצה להתרחב להיסטריות ולהתרגעויות שונות, כשמשיכת הקשת הראשונית (וגלגוליה, בתווים לה וסי) תמיד נשארת, תמיד מכריזה על עצמה, מהווה תחליף לבסיס טונאלי. גם פה טבע הצליל אינו "נעים" בשום צורה מקובלת. הסאונד תוקפני ואקספרסיבי, לא ברווזי כזה של האבוב ולא זועם ומתוסכל כזה של הוויולה, אבל בכל מקרה רחוק מכל סממן של שמאלץ.
בריו: "מחווה לרגע שיא במוזיקה – השאקון מהפרטיטה ברה מינור של באך".
סקוונצה מס' 9, לקלרנית, 80'. פה הדגש דווקא על בני גוונים חרישיים ושקט כללי. לא לכל האורך, כמובן, אבל על פי רוב בריו נמנע מהצלילים הרמים והבהירים של הכלי, נוגע בעיקר בחמים, במרומזים, בפיאני, וכשצליל גבוה וחזק מגיע הוא מתפרש כהפתעה, כחריג. תו אחד באופן ספציפי מטריד את המנוחה לעיתים קרובות (סול דיאז. אני נחרד מהמחשבה שאולי מדובר בלה במול!), עד כדי כך שפה ושם הוא מצליח לשכנע את הקלרנית לנסוק מעלה ולשחק בגבוהים.
בריו: "מלודיה ארוכה המנסה להביא לביטוי גודש, סימטריה, טרנספורמציות, חזרות".
סקוונצה מס' 9ב', לסקסופון אלט, 81'. וריאציה קטנה על הסקוונצה הקודמת (המנעדים של שני הכלים שונים), ושוב, כמו עם הקלרנית, בריו יכול היה להיכנס לתחומי צליל חריפים, אבל נמנע, אולי בכוונה תחילה, אולי לא. אגב, אדולף סקס תכנן את הסקסופון כשיכלול ושיפור של הקלרנית, ואכן כך הוא. זה מתבטא גם בסקוונצה.
בריו: "תחלופה וטרנספורמציה תמידית בין שני שדות גובה צליל: אחד בן שבעה תווים, הקבועים כמעט כולם ברגיסטר אחד, והשני בן חמישה תווים, המאופיינים בניידות גבוהה".
סקוונצה מס' 10, לחצוצרה בדו ולתהודת פסנתר, 84'. החצוצרה מבצעת טרמולי עדינים להפליא, תהודת הפסנתר מוסיפה נימים ופכים ברקע, ולשביעות רצונכם יש פה אזכור של "התקווה" (בריו היה נשוי לישראלית).
בריו: "השימוש שאני עושה בחצוצרה ישיר וטבעי, ואולי העירום הזה הוא בדיוק הדבר שבגללו התקשיתי יותר מכל בכתיבת הסקוונצה הזו".
סקוונצה מס' 11, לגיטרה, 87'-88'. הרבה חריגות מן השגרה הצלילית אין פה, ואלה מתבטאות בעיקר בצלילים העיליים. השוני הוא במבנה היצירה. ככל שאוזניי זוכרות, בסרנדה הנפלאה של שנברג, אופ' 24, נעשה השימוש הכי נכון בגיטרה במסגרת קלאסית.
בריו: "שני סגנונות כליים ומחוותיים נוכחים ביצירה, האחד ששורשיו נעוצים במסורת הפלמנקו, האחר בזו של הגיטרה הקלאסית. במעבר בין שתי ה'היסטוריות' האלה מצוי החזון הניסיוני שלי לגבי הכלי הזה".
סקוונצה מס' 12, לבסון, 95'. היצירה פותחת בגליסנדי שונים וב"עיוותי" צליל של הכלי, עמעומים, רבעי טונים, חרחורים; מאמר על האפשרויות הנוספות הטמונות בו. התאהבתי בה משמיעה ראשונה – ססגונית ומרהיבה, מפתה ומעסה, וזו גם הסקוונצה הכי ארוכה: 18 דקות.
בריו: "הבסון מציג את עצמו – בעיקר בקצות המנעד שלו – כבעל שתי אישויות מנוגדות".
סקוונצה מס' 13, לאקורדיון, "שנסון", 95'. בריו עושה שימוש משוכלל ומקיף בכלי, כששוב מתגלים אספקטים לא מוכרים, אפקטים מרועננים.
בריו: "'שנסון' שואף לביטוי ספונטני (אלתור, רונדו) של היחסים שלי עם האקורדיון: 'זיכרון המביט לתוך העתיד' (כפי שאיטאלו קאלווינו היה אומר) של הכלי הזה בהתפתחות מתמדת".
א"א
לאבי תל, חברי הטוב, יש היום יומולדת. 
החיים בתהיתי 