הזמנים קשים, המדינה לא מאירה פניה לחיי הרוח; האנשים התרגלו לריגושים מהירים ולא מאמצים, ואינם מוכנים להשקיע זמן או מחשבה עודפים בתרבות.
משום כך המצאתי את פרויקט "ארבע במאה" (הטעות מכוונת לקרוץ לעמך), שלטעמי יפתור את הבעיה, ובא לספק לקהל בדיוק את מה שהוא רוצה: יותר בפחות.
על מנת לחסוך בלקטורים, מנהלים, מלהקים, מפיקים, במאים, מחזאים, זכויות יוצרים ושאר שטויות, מחשב בוחר באופן אקראי לחלוטין ככול הניתן ארבעה מחזות וארבעה שחקנים. השחקנים מקבלים הודעה יום לפני המופע, וטרם העלייה לבמה מקבל כל אחד מהם לידו את המחזה המיועד לו. בנוסף, כל אחד מהם מביא מהבית שני מחזות על פי בחירתו. כל אחד מהם מקבל לבוש תקופתי המתאים למחזה שסיפק לו המחשב.
- עוד לא מצאנו דרך לקצץ במלתחה ומחלקת תלבושות, אבל גם זה יגיע.
המסך עולה/מוסט לצדדים.
השחקנים עולים/נדחפים לבמה. כל אחד מהם קורא רפליקה ממחזה, בתורו. התור נקבע על פי סדר אלפביתי של שמות השחקנים. הרפליקה אקראית: בהגיע תורו (או תורה), השחקן פותח אחד משלושת המחזות שבידו במיקום אקראי, ומקריא את השורה הראשונה בה הוא נתקל. כלל לא משנה אם שחקנית קוראת רפליקה של זכר ולהפך, ושל איזו דמות הרפליקה.
התפאורה מתחלפת אקראית: פעם טירה בווינדזור, פעם קולחוז, דירה בברוקלין, חוף הים בסידני, סינדי על חוף הים, שרמן בחורף, מעבורת החלל דיסקלקוליה, מבשלת שיכר מרצים, המכללה האקדמית אמק ערס וכן הלאה. מחשב מפעיל את המקרן של התפאורה המתחלפת, ללא סינכרון עם השחקנים, כך שהיא עשויה להשתנות גם באמצע משפט.
זרקור מופעל באופן שרירותי גם כן, ומאיר ללא היגיון נראה לעין על אחד מארבעת השחקנים, בפרקי זמן לא קצובים.
דוגמה קטנה להתרשמותכן:
1 (זכר. לבוש כשוגון): דריוס השליט, לאיזו מסקנה דבריך מוליכים? איך במצב הזה נמצא אנחנו הפרסים איזה תיקון?
2 (זכר. פיג'מה): שליט, גם אנחנו יראים. אך לפחות עד חקירת העד אל תאבד תקווה.
3 (נקבה. בגדי לוחמת חלל): דמטר, את שזנה את רוחי, עשי אותי ראוי לפולחנייך הטמירים.
4 (א-בינארי. מחופש לדוד בן גוריון): בתחת?!
1: זה כמו הגשם שהיה אז… זה בדיוק כמו הגשם הפראי הזה שתפס אותנו אז, את זוכרת…?
2 (בחושך. הזרקור מאיר על 3): פורציה, מה לך? מה זאת קום השכמת? חלוש גופך. לא לבריאות הוא לך אוויר הבוקר הזעף וקר.
3: לא את צרועה הם מבקשים, את ירבעם.
4 (ברקע מתנגנת פסדובלה): להיות או לא להיות?
1: בתחת?!
וכן הלאה…
אחרי 45 דקות בדיוק נדלקת נורה אדומה. השחקן שהגיע תורו מקריא שורה אחרונה מאחד המחזות שבידו.
Fin
כרטיס עולה מאה שקלים, להצדיק את השם של הסדרה.
צופה שטוען שראה את אותו המחזה פעמיים, זוכה במשהו.
קהל אינו הכרחי (כלל זה נכון לגבי כל תחום בחיים).
"בתחת?", כך מסתבר, היא שורה שמופיעה במחזות רבים. נדמה לי. ייתכן מאוד שאני בכול זאת מנווט מעט את מה שקורה על הבמה, לטובת הרייטינג.
א"א
זדון, איום, תקשורת לקויה, מסתורין נפשי.
החיים בתהיתי 