מושלם, חוץ מהפגם המרכזי

צ'רלי וריק (Charlie Varrick). בימוי: דון סיגל, עם וולטר מתאו, ג'ו דון בייקר, ג'ון ורנון, ג'קלין סקוט, אנדרו רובינסון, 1973

הסרט נפתח בסצנה פסטורלית, עם מוזיקה בהתאם: טבע. ילדים (חלקם של הבמאי, אחד של מתאו) ובני נוער נהנים מפעילויות חוץ ומשחקים בעיירה קטנה בשם טְרֶס קְרוּסֶס, שלושה צלבים. זה תמים, עד שמופיעה נערה בביגוד… קיצי, נקרא לזה, ואז המוזיקה עושה תפנית סקסית (קצת מטריד כשמגלים שזאת אן, 13, הבכורה של סיגל). אחריה רואים מישהי יותר מבוגרת, שאחד הבנים של סיגל שורק לה. הדואליות הזאת שזורה בסרט כולו. עכשיו המצלמה מתרוממת אל מרפסת של בניין ישן, בנק, מגיעה אל דגל אמריקה (ארץ הדואליויות הבלתי מוגבלות) התלוי שם, ויורדת בחזרה לקרקע, להתמקד בכניסתה לעיירה של לינקולן קונטיננטל שבה יושבים שניים: צ'רלי וֶריק ואשתו ניידין. צ'רלי מחופש לאיש מבוגר יותר (שדי דומה לבמאי, עם שיער השיבה, הגבות העבות, השפם והשומה). המכונית חונה; הוא רוצה לפדות צ'ק מהבנק. ניידת עוצרת ליד, חילופי דברים, צ'רלי נכנס לבנק. הניידת ממשיכה הלאה, אבל אחד השוטרים חושד במשהו. אולי זה לא מפליא: ג'ון קנדי נרצח תוך נסיעה בקונטיננטל.

בינתיים, בפנים הבנק, מתנהלת שיחה מנומסת בין צ'רלי לפקידי ומנהל הבנק, ואז נשלף אקדח. כצפוי, זה שוד. הקצב נעשה מסחרר, הליווי המוזיקלי המשובח של ללו שיפרין מעצים את התחושה, שני אנשים שבקושי שמנו אליהם לב מסתובבים עם מסכות ותנועה ריקודית מלווה בידי ג'ז – טדאא! דון סיגל במלוא הדרו. סצנה מרהיבה ומקפיצה, שמבחינתי שווה את כל הסרט. השוטרים מההתחלה חזרו, מתנהלים קרב יריות, בריחה, מרדף מכוניות קצר.

הערת ביניים: דבר מאוד מעצבן בסרט, שנתקלים בו בהרבה מאוד מקרים עד ימינו, זה חריקת צמיגי מכוניות על קרקע חולית או טרשית או סלעית.

בחזרה לעלילה. צ'רלי, יש להבין, הוא טייס ריסוס שבשעות הפנאי שודד בנקים קטנים – כסף קטן, סיכון קטן. "הוא לא רוצה לפגוע באיש ולא להיפגע," אמר דון סיגל. אלא שהפעם היו כמה תקלות בדרך. הראשונה היא שיש הרוגים: שוטר, שומר בבנק, שודד, ניידין. התקלה שמניעה את המשך הסרט היא שהשוד השתבש בהפוך: בבנק היה המון כסף, ששייך לאנשים לא נעימים, ששולחים את ג'ו דון בייקר הנפלא, סדיסט חסר מעצורים (נפלא!), לסדר את העניינים. עכשיו צריך לראות איך צ'רלי יוצא מהתסבוכת האיומה אליה נקלע. בהקשר הזה, נותר בסרט איום לא ממומש: בעוד שהמאפיה ממשיכה לרדוף את צ'רלי, אנשי החוק נעלמים מהתמונה מעט אחרי שנכנסו אליה, למרות ההבטחה לצלוב את השודדים. בהמשך לטענה הבאה שלי, אם שמה של העיירה מסמל שלושה קורבנות, אפילו בכך מתעלם הסרט לחלוטין ממותם של השוטר והשומר.

הסרט שזור בהרבה סצנות משובחות ותמונות שנחקקות בזיכרון, אבל מה שהרג לי אותו הוא חוסר הסימפטיה שמעוררת הדמות הראשית. צ'רלי והשודד השני (אנדרו רובינסון, סקורפיו מ"הארי המזוהם") לא עוצרים לרגע להרהר בחבר המת, וזה מילא: אחרי שאשתו מתה מפצעיה, האבל של צ'רלי מזכיר את הטווח הרגשי של שוורצנגר ב"שליחות קטלנית". הראשון. כתוצאה, לא ממש אכפת לך ממנו ומהישרדותו ומהפשע המושלם שלו, שהוא למעשה פשע אקראי מושלם, או פוסט-פשע מושלם. חוסר העניין המוחלט שלו בקורבנות השונים הופך את הדמות לריקה; אפילו הרוצח הסדיסט מחייך בהנאה כשהוא גורם כאב.

"וולטר מתאו היה היחיד שלא אהב את התסריט," כתב סיגל באוטוביוגרפיה שלו (A Siegel Film, 1993. אגב, הקרדיט האישי הזה הופיע לראשונה בסרט הנוכחי, וייתכן שאופשר בעקבות ההצלחה האדירה של "הארי המזוהם"). מתאו לא אהב את כל הפתיחה עם השוטרים והצ'ק, וחשב שלא ברור מספיק מה קורה שם. "וולטר רוצה לראות את הבננה לפני שהוא מחליק עליה… אני רוצה לראות את הבננה אחרי שאני מחליק עליה." סיגל משחזר שיחה שלו עם מתאו, אחרי צילומי המרדף של המכונית והמטוס, הקליימקס של הסרט:

ו"מ:  בחיי, זה היה חתיכת צילום.

ד"ס: אתה מבין שזה הדבר הנחמד הראשון שאמרת לי על צילום כלשהו בסרט?

ו"מ: זה הדבר הראשון שראיתי ואהבתי.

צ'רלי בריגס (שחקן): מר סיגל הוא במאי גדול.

ו"מ: צ'רלי, אמרתי למר סיגל שאם הוא אי פעם היה מצלם תסריט ראוי לשמו, הוא היה הבמאי הגדול ביותר שקיים. *

ד"ס: לרוע המזל, אני לא יכול להמשיך בשיחה האבסורדית הזאת… באשר אליך, מר מתאו, תענוג לעבוד איתך; אבל מה שיש לך להגיד על התסריט טיפשי במיוחד בעיניי.

במהלך ההסרטה, מתאו התלונן גם בפני רובינסון על הסרט, שלדעתו לא היה שווה הרבה, וגם על כך שליהקו אותו לתפקיד במקום מישהו כמו ברונסון, נניח. לדברי רובינסון, אחרי שמתאו ראה את הסרט הוא שינה את דעתו, אבל סיגל האמין ש"בגלל הגישה השלילית [של מתאו], הוא היה אחראי במידה רבה לחוסר העניין של האולפן בצ'רלי וריק. ואם אולפן לא עומד מאחורי סרט, כבר עדיף לא להסריט אותו."

הסרט נכשל בקופות. וורנר לא עשו כלום כדי לקדם אותו.

א"א

* פיטר בוגדנוביץ' כינה את סיגל "במאי סרטי ה-B הגדול ביותר". נראה לי שהוא כיוון להעניק לסיגל מסגרת מכובדת משל עצמו, יותר מאשר להכניס את כל הסרטים שלו תחת האוהל הזה.

המכורים לניטרוגליצרין

"בעבור חופן דינמיט" (Duck, You Sucker/A fistful of Dynamite/Once Upon a Time in… the Revolution/Giù la testa) הוא סרט רחב-יריעה, פגום אבל מעניין, של סרג'ו ליאונה. זה המערבון האחרון שביים והסרט האמצעי בטרילוגיית "היו זמנים" שלו, ששיאה בתחילתה – המערבון המופתי "היו זמנים במערב".

אם "הטוב, הרע והמכוער" מתרחש על רקע מלחמת האזרחים באמריקה, הסרט הנוכחי מתקיים על רקע מלחמת האזרחים (המהפכה) המקסיקאית, וקווי העלילה הכלליים דומים. את הטוב והרע מגלם ג'יימס קובורן המזהיר במבטא אירי, ואת המכוער מספק במבטא מקסיקאי רוד סטייגר, שחקן נהדר אך מוגזם, שבתחילת הסרט משתין על נמלים; אולי זאת מחווה לעקרב המת בתחילת "חבורת הפראים" של פקינפה.

עם פתיחה כזאת, לא פלא שיש ב"דינמיט" משהו ביזארי, אם בגלל שמדובר במערבון שבו שני הגיבורים לא רוכבים על סוסים (אופנוע, אם כבר), אם בגלל שהמוזיקה של אניו מוריקונה משקרת (הנעימה הקדם-צרפתית הקלילה שחוזרת על עצמה ברגעים טרגיים מעלה על הדעת את רכיבת האופניים של קיד וקסידי, במקום את סצנת העינוי של טוקו), ואולי במיוחד בגלל המשולש הרומנטי האירי הביזארי שמוגש לנו בסלואו מושן, אפרופו פקינפה. מה זה, "המכורים לזהב"?!

זאת בנוסף לשימוש נרחב במילת ה-N, ציטוט של מאו בפתיחה, וסצנת אונס שגורמת לאמביוולנטיות ב"כלבי הקש" של פקינפה להיראות מעודנת. בנוסף, אם המידע שלי נכון, ה-IRA אליו משתייכת הדמות של קובורן הוקם ארבע שנים אחרי הזמן בו מתרחש הסרט, 1913, ומקלע שפנדאו המופיע בסרט התחיל את חייו רק ב-1942.

ומעבר לכול זה הסרט קטוע, לא מספיק קוהרנטי, נטול רגעים בלתי נשכחים, אבל עדיין מרתק לצפייה. אחרי הכול – ליאונה.

נ"ב – תזכירו לי לכתוב מאמר על תולדות המרקקה.

א"א

גריטה

אישה בסופרמרקט אומרת לילדות הקטנות שלה לחפש יוֹגוֹרט.

אני קרוב אליהן, בוחר בצלים שגודלם קטן מפומלה, ושאם אפשר הם גם פחות רקובים; לפעמים אפשר להציל את האמצע.
"יוגוּרט," אני מסנן הצדה בשקט.

תביאו יוֹגוֹרט, אומרת האם שוב.
למה צריך יוֹגוֹרט? שואלות הבנות.
שיהיה בבית יוֹגוֹרט, היא עונה.

"יוגוּרט," אני שוב מתעוות.

בואי נחפש יוֹגוֹרט, אומרת הקטנה לאחותה היותר קטנה, ואיכשהו העובדה שהמילה הזאת בוקעת מפה תמים, מטריפה אותי עוד יותר.

"יוגוּרט, יוגוּרט, יוגוּרט," אני פולט, כמעט בקול רם.

אמא, מצאנו יוֹגוֹרט, קוראת הקטנה.
יופי, בואו ניקח את היוֹגוֹרט, עונה האמא.

נשבע שהן עושות לי את זה בכוונה!

אני מאבד שליטה. "יוגוּרט, יוגוּרט, יוגוּרט, יוגוּרט, יוגוּרט, יוגוּרט," אני פולט בקול מתעצם, ועם כל "יוגוּרט" מנער בתנועה ספזמודית בלתי נשלטת את שקית הניילון של הבצלים, שעכשיו נראית כמו שק אשכים דלוק של פיל.

שאריות קלושות של ריסון אירופאי מונעות ממני ליפול על הברכיים באמצע מחלקת ירקות ולצרוח, "יוגוּרט! אומרים יווווווווגוּוּוּוּוּוּוּוּוּוּוּרט!"

אני חייב הפוגה.
מבצלים רקובים במחיר מופרז
מילדות יוֹגוֹרט
מעצמי.

א"א

גזעי, לא נלחש

משכה את הכלב הצדה כשבאתי מולה על המדרכה, להרחיק אותו ממני.

זה בסדר, אמרתי לה, אני מסתדר עם כלבים.

העניין שהוא קצת לא צפוי; עם נשים הוא מסתדר, אבל עם גברים אי אפשר לדעת איך הוא מגיב, אמרה.

זה בסדר, חזרתי על עצמי בביטחון, אני כמו הלוחש לכלבים; הם מבינים אותי.

התכופפתי אל הכלב, שחייך אליי.

הוא פתח פה להגיד משהו, השתהה, ובסוף החליט לסגור אותו על האמה השמאלית שלי.

לחשתי לו להפסיק.

משהו בכלב הזה היה משובש – הוא לא הבין, וכדי להמחיש את זה, טלטל את ראשו בתסכול.

הכאב היה נוראי, אז עברתי מלחישות לצרחות.

הכלב, מצדו, התעקש להמשיך להיות קהה-שכל.

בטח גזעי.

שיניתי טקטיקה ועברתי מצרחות לשיטה הבדוקה והמוכרת היטב, שלאורך ההיסטוריה הוכיחה את עצמה בקרב שכבות רחבות ומגוונות באוכלוסייה, מגברות ענוגות עם קמליות ועד אלופי אגרוף – התעלפות.

עשרים תפרים ושתי זריקות מאוחר יותר שבתי להכרה.

לצד המיטה שלי עמדה – במפגן מרהיב של אחריות אזרחית – בעלת הכלב, שטלטלה את ראשה בצער או ברחמים או בתסכול או באכזבה (באנשים אני פחות מבין):

היית צריך להזהיר אותי שאתה לא מסורס.

א"א

תרגום המציאות

הלכתי לבקר את המחשבה, במפעל בו היא מייצרת מציאות.

תראה, היא אמרה, אנחנו בצרות. נכון, המצב מעולם לא היה מזהיר, תמיד עבדתי קשה, וזה לא שיצא לי לחגוג הרבה, כן? בלי נסיעות לחו"ל ומסעדות וכולי, אבל אתה יודע, מסתפקים במועט, אפשר לחיות איכשהו, והשכר היה… ריאלי, נקרא לזה.
אבל כבר עשור שהשכר לא זז, ואתה יודע איך זה בשטח – הכול עלה והתייקר, ואני צריכה לשבת פה מדי יום ולייצר מציאות בשכר של תחילת המאה, ובוא נגיד ככה… גם בהתחלה, עם כל הרצון הטוב, לא השתלם לי כלכלית לייצר מציאות כמו שצריך; תמיד צריך לעגל פינות, לקצר פאנלים, למתוח זוויות… אבל איכשהו, בסוף, זה נראה מספיק טוב למי שלא ממש מקפיד לבדוק איך דברים אמורים להיראות.

אבל היום?! היום אין לי ברירה אלא לייצר כפליים מציאות בחצי מהזמן, וגם חלק ניכר מהזמן הזה אני טרודה בבעיות פרנסה וצריכה לעשות חלטורות בייצור מציאויות אלטרנטיביות למוסדות ממשלתיים, אז המציאות שאני מגישה ללקוח בסופו של דבר, איך נגיד… חובבנית.

העניין הוא, וזה מה שהכי מדאיג, שלאף אחד לא אכפת איזו מציאות הוא מקבל, העיקר שיש לו משהו ממשי ביד, ושהוא יכול להתפאר שהמחשבה ייצרה לו מציאות. כולם מקבלים חרא של מציאות, אבל איכשהו תמיד אנחנו במקומות הראשונים במדד האושר העולמי.

אז לא יודעת… אולי למרות הכול אני כן עושה עבודה טובה, וזה סתם שראיית העולם שלי מעוותת.

א"א

יפה עשינו. מאה שנים לטבח אמריצר

בשלושה-עשר באפריל, 1919, התכנסו בגן ג'ליאנוואלה שבאַמְרִיצָר, "בירת הסיקים", "ערש הסיקיזם", אזרחים הודים רבים שבאו למחות בשקט ובשלווה על מעצרם והגלייתם ב-10 באפריל של שני מנהיגים מתנועת הסַטיָגרַאהָא בארמיצר, ד"ר סַאיפוּדין קיצ'לֶב וד"ר סַטיאפּאל, ואולי על גיוס החובה שהוטל על ההודים ומסי המלחמה הכבדים, ואולי גם וגם. זה לא ממש משנה.

בנוסף היו שם המוני עולי-רגל שבאו לחגוג את החג הסיקי החשוב וַייסַקְהִי, שעיקרו התכנסות קהילתית.

בתקופה ההיא, הודו הייתה תחת השלטון הבריטי, הראג'.

אחד מיהלומי הכתר של האימפריה הבריטית היה גנרל רג'ינלד דאייר, שההתכנסות ההמונית הזאת לא נשאה חן בעיניו, כי אלה היו אסורות על פי החוק הצבאי.

דאייר היה מוקף ככול הנראה באנשים חששנים, שנטעו בו זרעי פניקה: "מנקודת מבט צבאית, ארמיצר תהיה מבודדת לחלוטין בקרוב, אם נניח לעניינים להמשיך להתנהל כפי שהם מתנהלים".

כך, האופי הדתי של ההתכנסות, השקט בו התקיימה, העובדה שחלק ניכר מהמתכנסים הגיעו מחוץ לעיר ולא הכירו את החוק שהוכרז ימים ספורים לפני כן – כל אלה לא הפריעו לו, וגם לא גרמו לו לשקול להזמין את הנוכחים להתפזר באופן מסודר ומהיר. או להזהיר אותם שהוא עומד לפתוח באש.

במקום זה הוא אסף חמישים חיילים חמושים, חלקם מקומיים, והקים מטווח מאולתר. הירי נמשך רק עשר דקות רצופות, כי לחיילים נגמרה התחמושת. אם הכניסות לגן מוקף החומה היו רחבות יותר, הבריטים היו מגיעים עם רכבים, ומכת האש הייתה זוועתית עוד יותר.

על הקרקע היו מוטלים בסופו של דבר 379 הרוגים ומעל אלף פצועים. אלה הערכות שמרניות; הייתה ועדה של הבריטים, הייתה של ההודים, היו שטענו לאלף מתים, ובכול מקרה נרצחו שם ביום ההוא מאות גברים, נשים, ילדים, ותינוק בן שבעה חודשים.

ווינסטון צ'רצ'יל כינה את זה "אפיזודה חסרת תקדים או מקבילה בהיסטוריה המודרנית של האימפריה הבריטית… אירוע חריג, מפלצתי, יחיד מסוגו וקודר… הקהל לא היה חמוש ולא תקף."

דאייר נענש באופן חמור: הוא הורד בדרגה, נשלח בחזרה לבריטניה, וקיבל מענק מאוד משמעותי. כשמת, זכה להלוויה צבאית.

ההודים הצמידו לו את הכינוי ההולם, "הקצב מאמריצר."

מאחורי הקלעים היה גם המשנה למושל פּוּנגָ'בּ בזמן הטבח, מייקל אודוואייר, שמאוחר יותר נרצח. אבל לעת עתה נניח לו.

הבריטים טרם התנצלו.

ככה תיאר את האירוע סלמאן רושדי בספר "ילדי חצות":

 

באותו אחר צהריים הרחובות התמלאו לפתע באנשים, שכולם נעו באותו כיוון, בהתרסה נגד התקנות החדשות של המשטר הצבאי של דאייר. אדם אומר לנאסים, "נראה שמתוכנן להתקיים כינוס – הצבא יעשה בעיות. הם הטילו איסור על התכנסויות."

"למה אתה חייב ללכת? למה לא לחכות שיקראו לך?"

מתחם יכול להיות כל שטח שהוא, משממה ועד פארק. המתחם הגדול ביותר באמריצר נקרא גן גָ'ליאנוואלה. הוא לא מכוסה דשא. הוא זרוע אבנים פחיות זכוכיות ודברים אחרים. כדי להיכנס אליו צריך לעבור בסמטה צרה מאוד שבין שני בניינים. בשלושה-עשר באפריל, אלפים רבים של הודים נדחסים דרך הסמטה הזאת. "זאת מחאה שקטה," אומר מישהו לדוקטור עזיז. ההמון סוחף אותו והוא מגיע אל פי הסמטה. בידו הימנית תיק מהיידלברג. (אין צורך בקלוז-אפ.) אני יודע שהוא מבוהל מאוד, מפני שהאף מגרד לו יותר מאי פעם. אבל הוא רופא מיומן, הוא דוחק את הפחד ממחשבתו, ונכנס למתחם. מישהו נושא נאום חוצב להבות. רוכלים עוברים בין ההמון ומוכרים גרגרי חומוס ודברי מתיקה. האוויר מלא אבק. נראה שאין שם פושטקים, אין עושי צרות, ככל שסבא שלי מצליח לראות. קבוצת סיקים פרשה בד על הקרקע, והם יושבים מסביב ואוכלים. באוויר עדיין נישא ריח צואה. עזיז חודר ללב ההמון, בזמן שבריגדיר ר"א דאייר נכנס לסמטה, ואחריו חמישים חיילים מהכוחות המיוחדים. הוא מפקד המשטר הצבאי של אמריצר – איש חשוב, אחרי הכול, הקצוות המדונגים של שפמו קשיחים מרוב חשיבות. בזמן שחמישים ואחד הגברים צועדים לאורך הסמטה, הגירוד באפו של סבי מתחלף לגירוי מסוג אחר. חמישים ואחד הגברים נכנסים למתחם ותופסים עמדות, עשרים וחמישה לימינו של דאייר, ועשרים וחמישה לשמאלו. ואדם עזיז מפסיק להתרכז באירועים סביבו, שכן הגירוי מתעלה לעוצמות בלתי-נסבלות. בזמן שהבריגדיר משמיע פקודה, העיטוש מטלטל את פניו של סבי. "אאאאאפּ-צ'וּוווו!" הוא מתעטש ונופל קדימה, מאבד את שיווי המשקל, הולך בעקבות אפו, וכך מציל את חייו. "התיק הרפואי" שלו נפתח לרווחה: בקבוקונים, משחות ומזרקים מתפזרים באבק. הוא מגשש בסערה בין רגלי האנשים, בניסיון להציל את הציוד שלו לפני שיימעך. נשמע צליל כמו של שיניים נוקשות בחורף, ומישהו נופל עליו. חומר אדום מכתים את החולצה שלו. עכשיו נשמעות צרחות והתייפחויות, והנקישות המוזרות נמשכות. נראה שיותר ויותר אנשים מועדים ונופלים על סבי. הוא מתחיל לחשוש לגורל גבו. האבזם של התיק חופר לתוך החזה שלו, וגורם לו פצע כל כך חמור ומסתורי, שלא ייעלם אלא רק אחרי מותו, שנים מאוחר יותר, על ההר של שנקרה אצ'ריה או טחת-א-סולימאן. האף שלו מחוץ אל בקבוקון עם גלולות אדומות. הנקישות נפסקות ובמקומן נשמעים קולות אנשים וציפורים. נראה שצלילם של כלי רכב נעדר לחלוטין. חמישים האנשים של בריגדיר דאייר מנמיכים את המקלעים שלהם והולכים לדרכם. הם ירו סך של אלף שש מאות וחמישים קליעים לתוך הקהל הלא-חמוש. מתוך אלה, אלף חמש מאות ושישה עשר מצאו את מטרתם, הרגו ופצעו אנשים. "יופי של ירי," אמר דאייר לאנשיו, "יפה עשינו."

א"א

בוסר טוב – אודות הבגרות הנפשית שלי

צילום: ארייה אשרוב

בעבר הלא רחוק, ספרי ההדרכה היו פרקטיים: ספרי בישול, ספרים שלימדו אותך לעצב סידורי פרחים כמו היפנים, לערוך שולחן, להיות מנומס, להרוג שלושה יריבים בשתי מהלומות נונצ'קו וכן הלאה. דבר אחד היה בטוח: אם התברכת בקצת שכל, הצלחת למלא אחר ההנחיות.

אוקי, אני מודה, לפעמים נדרשו שלוש מהלומות נונצ'קו, אבל בכל זאת…

בימינו, התחום של ספרי ההדרכה נעשה ערטילאי, ולמעשה בלתי ישים: מלמדים אותך כיצד לסדר חפצים בחלל כך שהעסק שלך ישגשג, כיצד להפסיק לפחד ולהתחיל לחיות (שם טוב לספר אימה: "כיצד להפסיק לחיות ולהתחיל לפחד"), וכיצד לעשות סקס כך שכל אורגזמה תימשך 46 דקות, במקום חמש עשיריות השנייה, כמו שרצה הטבע.

הרעיון האחרון אולי נשמע מבטיח, אבל יש לי משהו קטן להגיד למי שהמחשבה לבזבז את זמנו בצורה הזאת קוסמת לו: סטינג מתמחה בטכניקה הזו של הארכת אורגזמות, ועל מנת להבין כמה היא מזיקה ואיזה הרס היא תזרע בחייכם, פשוט דמיינו את ימי "פוליס", וחשבו מה קרה עם הזמן לאיש שפעם יצר מוזיקה אנרגטית ורעננה וממריצה וחיונית ומלאת חיים, והיום יוצר סוג של קוטל זרע מהורמן.

אבל אני סוטה. איפה הייתי? אה, כן…

השבוע נכנסתי לחנות ספרים, ועיניי נחו על כותר שפחות או יותר הייתי משוכנע שהוא נכתב עליי, וליתר דיוק על הדרך שעשיתי בין גיל 11 ל-12.

שמו? אוקי, ניחשתם מיד כי זה היה קל: הספר נקרא "הבגרות הנפשית".

מיהרתי לקופה עם הספר, ומשם מיהרתי הביתה לקרוא בו, אלא שכבר על ההתחלה נתקלתי במכשול בצוּרת… סלחו לי על השפה הבוטה – שיר.

ולא סתם (שוב סליחה) שיר, אלא כזה עם טעות דפוס, ציטוט בלטינית, ושימוש מופרז במילה "אני".

הרשו לי להבהיר: טעויות דפוס, שירים, שירים עם ציטוטים בלטינית, כתיבה ארס פואטית וסנדלים סרוחים, אלה דברים שאותי לא משמחים!

אה, כן, וגם ג'ולי אנדרוז.

טעות הדפוס? "רומטיקנים" במקום "רומנטיקנים". על העמוד הראשון! לכם אולי זה ייראה זניח, אבל את המוח שלי זה ישר זורק לחשוב שאולי מדובר בז'רגון, מילה שמתארת רומאים שגרים בוותיקן (שיבוץ אפשרי במשפט: "האפיפיור הוא רומטיקן ידוע!"), או רומאים שגרים בוותיקן וסובלים מרומטיזם.

הבעיה שלי עם שירים? אני מאמין שכתיבת שירים מעידה על נפש מאוד לא בוגרת, על אחת כמה וכמה אם המילה "אני" מופיעה בהם הרבה. ככלל, אם אתם מעל גיל 15 ועדיין כותבים שירים, ויש לכם בחדר קלף שרוף שעליו מודפס "אם" של קיפלינג, ובספרייה מבחר מספרי ריצ'ארד באך, ואתם בטוחים ש"אלגרו נון טרופו" הוא סרט מצחיק ושקן ראסל במאי טוב, אתם יכולים לחזור בתשובה: לחיים החילוניים אין מה להציע לכם. והכי חשוב: לחריזה אין מקום בחצי השני של המאה העשרים, אלא אם כן בשירי זמר או לצרכים קומיים. אם אתה משורר חורז, אתה פשוט לא משורר!

אבל רגע, נתתי לעצמי להיסחף להכללות, וזה מעיד על בקיעים בבגרות הנפשית שלי.

ואין לי כאלה.

אז הבה נירגע.

נרגעתי, וכעת אני פנוי לדיון מעמיק ובוגר.

הבעיה שלי עם לטינית (להבדיל אלף אלפי הבדלות מלטיניות)? אחד הדברים הנלעגים ביותר הוא שיבוץ משפט בלטינית בשיר. זה ואזכורים מהמיתולוגיה. חדלו עם זה, בשם ראשה של מדוזה!

בעיה נוספת שלי עם לטינית? אני לא מבין לטינית, ואי-הבנת שפה הוא דבר שגורם לי לזעם עצום.

ארבעת הסעיפים הנ"ל מעלים לי את הסעיף, ובתגובה אני מטיח את "הבגרות הנפשית" בעוצמה על הרצפה. אני מרגיש שאני חייב לשחרר פלוץ משחרר. זה לא קורה, כי אני נזכר שהצורך בהפלצה ככלי לשיחרור הנפש הוא מנגנון די ילדותי, ובוחר באיפוק.

אני שוב נרגע.

אני סוגר את הספר ומגלה שהוא מודפס בחסות "המכון לקידום הצטיינות". בזה אני כבר לא עומד: המילה "הצטיינות" מעלה בזיכרוני את כל חדלי האישים שלמדו איתי בתיכון, אלה שכל קשר בינם לבין הצטיינות במובנה המקורי היה מקרי בהחלט, אבל התואר הוצמד להם במקביל להיצמדות לשונם לעכוז המורות.

מה ששוב מזכיר לי כמה אני רוצה להפליץ.

מה ששוב מזכיר לי שילדותי לרצות להפליץ, ושגבר בגילי אמור למצוא דרכים יותר משוכללות לשחרר קיטור נפשי. אבל, בכל מקרה וליתר ביטחון, אני כן מפליץ, והעובדה שנכנעתי לדחף הילדותי כל כך מתסכלת אותי שאני מרים את "הבגרות הנפשית" מהרצפה, קורע אותו לשני חצאים, ואז מנסה לשסע אותו כשסע הגדי לרבעים.

הניסיון לא מצליח: אני מגלה שאני לא מספיק חזק, למרות מה שאני חושב על עצמי, וזה כבר מוציא אותי מדעתי.

אני שוב מפליץ.

מה שלרגע גורם לי לעצור ולהרהר – הצמדת לשון לעכוז המורות… כן, זה אקט שבסיטואציות בוגרות יותר יכול היה להיות מעניין…

אבל אני שוב סוטה.

אני נושך את הספר, טורק אותו על הרצפה, קופץ עליו בחמת זעם, ריר ניגר מזוויות פי, אני רץ למטבח, חוזר עם חפיסת גפרורים, מדליק את כולם בתוך הקופסה וזורק אותה על הספר. עכשיו הוא מתחיל להישרף. העשן נכנס לי לעיניים.

אני יורק על הספר הבוער: אני אראה לכם מה זה הצטיינות!

אני מטאטא את הספר החוצה מהבית, שיסריח את המסדרון, ובמחשבה שנייה מחליט למנוע סיכון בטיחותי ומשתין עליו.

במסדרון.

קול צעדים יורדים במדרגות: הזוג המבוגר מהקומה העליונה חוזר הביתה. אני בורח לתוך הדירה, מתחבא, מביט בהם דרך העינית. הם עושים את עצמם כאילו כלום, ואני מוציא להם לשון דרך העינית.

אאוץ'.

הם ממשיכים לדרכם בנונשלנטיות, כאילו הם לא שמים לב לכך ש"הבגרות הנפשית" שלי מעלה עשן ואדי שתן במסדרון.

אני מפליץ בהקלה.

ארז אשרוב, המאה ה-XX

מוקדש למיקי דודתי, ובתודה לאנרי מישוֹ

רשומות ישנות קודמות

%d בלוגרים אהבו את זה: