סקריד

אחרי שעתיים-שלוש של שתייה אינטנסיבית בפאב שכונתי מתון, בורגני, ממנו נשקף נוף תמ"ע פיגומי, ניגש דווקא אליך הפסיכופת התורן ונותן לך טיפ לגבי מקום בילוי בעיר התחתית.

באופן מסורתי, איש לא מקשיב לפת"ן (הפסיכופת התורן), לעולם לא, כי כולם יודעים לזהות פת"ן על פי עיניו נעדרות המיקוד ולשונו המחורצת השלופה למחצה, וכולם נכוו מהטיפוסים האלה ומודעים לסכנה הטמונה בעיניים המהפנטות והלשון המחורצת החלקה המשכנעת, אבל אחרי שעתיים-שלוש של שתייה אינטנסיבית בפאב שכונתי מתון, בורגני, מציית לתמרורים, ממנו נשקף נוף תמ"ע פיגומי של שכונה על הר הכרמל, אתה מפתח נטייה להאמין שכדאי להישמע לפסיכופת הספציפי בפרט ולדומיו בכלל, וזין על הבורגנים ופיגומיהם המפילים פועלים זרים אל מותם.

"אתה טומי לפיד החדש שלי!" אני אומר לו בהתלהבות, ומקליד לתוך הווייז את הכתובת.

אני משער שמישהו מאתנו נוהג לעיר התחתית, כי בסוף אנחנו מגיעים לשם. אין הסבר אחר לכך שאנחנו והמכונית שבטוח אינה שלי מוצאים את עצמנו שם.

מהרחוב קשה לזהות את מיקומו של המועדון; אנחנו עוקבים אחרי הבסים, המובילים אותנו אל תור של אנשים שנראים כמו לפני אודישן לעבודה על סיפון אניית לווייתנים.

המקום חשוך לחלוטין כבר כשאנחנו נכנסים, ובהמשך הולך ונעשה שחור וחשוך עוד יותר. יש שם כמה נוריות אדומות, וזהו. התקרה נמוכה, החלל מוגבל: המקום כולו בערך בגודל הלול שהיה לי, אליו אני מתגעגע; היה משהו בקשיות של המזרן. עשרות צלליות רוקדות מוזיקת טכנו  כבדה, סמיכה, מול הדי-ג'יי, שעומד בקצה אחד של החלל המלבני. בקצה השני נמצא הבר, שברזי הבירה שלו מספקים את מקור התאורה המשמעותי היחיד, פחות או יותר.

הברמן חולש על דלפק ברוחב חליל, ושני ברזי הבירה שלו אמנם מאירים, אבל בירה אין בהם. גם צנרת אין להם. אני מחליט שקוראים לו יאיר, או בגלל האור, או בגלל ניצני. "שלושה דרינקים זה מאה שקל," אומר יאיר, "אבל שאר הערב אני דואג לכם."

זה נשמע מבטיח ומדאיג במידה שווה.

הוא שופך נוזלים כלשהם לשלוש כוסות פלסטיק גבוהות. עבות. חלביות. "מה שמת בזה בסוף?" אני צועק. הניסיון שלי להזמין מבעוד מועד משהו ספציפי או להבין מה יש במלאי, סוכל על ידי תודעת השירות הייחודית של יאיר, המבוססת על התחמקות לא מודעת לעצמו.

"זה נטול בי-פי-איי ונטול קפאין," הוא מעודד.

"אבל מה יש בזה?" אני שואל.

הוא מצביע בפרפור כף יד שאינה אלא עלה צפצפה על שלט מאחוריו שמכריז, "משקה הבית – שנאפס אשקלון + משהו". המשהו הזה נראה לי חשוד. למשקה אין טעם ספציפי, ואני משאיר אותו על הבר אחרי לגימה קטנה. שיאנסו מישהו אחר. אני מושיט את שתי הכוסות האחרות לנשים שהסיעו אותי לשם, אלא אם כן באתי לבד ועכשיו אני מטרד מיני. ואולי הפסיכופת נהג ואז ברח; זה הרי אופייני לפוליטיקאים.

בנעוריי ובבגרותי המוקדמת שנאתי מועדונים. היום, בגיל 52, משהבשלתי, אני שונא אותם עוד יותר. אבל אני כבר שם, ולעמוד זועף בפינה אינה אופציה, אז אני מנסה להיכנס לאווירה. אני מדמיין את עצמי נהנה, מדמיין שאני חופשי-תנועה כמו אישה, כמו ג'ניס ג'ופלין או בט מידלר שמחקה את ג'ניס ג'ופלין, מדמיין שאני רוקד כמו מישהו שמרגיש את המוזיקה ומתנועע בתגובה אליה, ולא בתגובה לדחפים האלימים המולדים של גופו שהמוזיקה מחזירה לערבות, ומשלה את עצמי שככה זה נראה גם מבחוץ, לאלה שמסתכלות עליי.

אני עייף והבטן שלי נפוחה מהאוכל המטוגן של הפאב. הוציאו אותי מהמים והזימים דבוקים, מתקשים לזוז. התחושה היא שכלי הדם שלי מצטמקים כמו חשופיות בשמש. אם לא אמות תוך חמש דקות זה יהיה נס.

אם זה לא מספיק, מישהו מחליט שעשן הסיגריות והגראס לא מספק הסוואה מספקת, ומפעיל מכונת עשן שמשלשלת ערפל. מיניאטורה של המועדון נפתחת בתוך ריאותיי. אבחות אור פתאומיות ולא מוסברות מגלות שהדי-ג'יי מבסוט מעצמו, אי שם על הבמה, במרחק שני מטר מלפנים.

נדמה לי שאני רואה בקהל שתי… כבר לא אומרים קוקסינליות, נכון? טרנסג'נדריות? נשים חדשות? טרנסווסטיטיות? אין לי איך לדעת, ואני לא רוצה שייעלבו אם יקראו את זה. הן נעלמים לתוך הקהל, ופתאום אני תוהה אם זה בכלל מועדון של הומואים, כי כמות הגברים שם פנומנלית. מצד שני, אף אחד לא התחיל איתי. כולם בגבם אליי. מתעלמים ממני ומתרכזים בדי-ג'יי, הצעיר ממני. בטח גם יש לו שיער, לחריאט.

המוזיקה תופסת ראש.

אני לא לגמרי בטוח שכול המפזזים מקדימה באמת חיים. כן, אני אומר לה, ברור לי שהמתים מנועים מלרקוד. ברור שאני יודע, אני אומר לה, תוך כדי חיפוש אחר חותמת המועדון על מפרק כף היד הנעדרת שלה. אבל הייתי רוצה לדמיין שחלק מהם מתים, כי לפעמים אתה מרגיש אשם שדווקא אתה עדיין חי. זאת לא אשמה גורפת, מכלה, אבל היא שם. מתייצבת מדי פעם להגיד שלום.
אל תחשבי על זה, אני אומר לה. אין בזה היגיון.

עוברת שעה, אולי עוברות שעתיים. הקצב עשה בי שמות. המחושים הפיזיים שלי נעלמו, הגוף מתגבר על הכול, אבל אני כבר לא מצליח להעמיד פנים שאני נהנה, שאני חלק מזה. אני עומד זעוף בפינה, מאחורה, בנפרד, מוקף בתאורת ברזי הבר הקלושה, ומשקיף בידיים שלובות על הרוקדים שלכדו אותי בפינה הזאת. כן, הם עדיין בגבם אליי, כולם, מתגודדים מקדימה במרחק מה, אבל זה עשוי להשתנות בכול רגע. איתות קטן של הדי-ג'יי והם יסתובבו ויסתערו.

הנשים שלי נעלמו אל תוך לב המאפליה. אני לא יודע מה מעוללים להן שם, איך אמצא אותן, מה מתחולל שם. אני חייב לחלץ אותן מלפיתת הפראים האלה. אסתער לתוך ההמון הזעום ואשלוף אותן למבטחים דרך נתיב של דם. עוד שנייה… עוד שנייה… רגע, לחטא עוד קצת את התוך ואני מוכן.

"שנאפס!" אני צורח אל הברמן. "שנאאאאאפס!"

הוא זורק אליי או עליי בקבוק שמתנפץ על הקיר בפינה. אני מלקק מהקיר בלשוני המחורצת את השנאפס ואת השחור ואת עשן הגראס ואת שברי הזכוכית ואת שרידי הדי-אן-איי של כל מי שאי פעם ביקר פה ונשען על דפנות הנפש שלי.

אני מסתובב בחזרה להביט ברוקדים, בעיניים לא ממוקדות. הם צעירים, המניאקים. אני רואה את חוליות העורף שלהם, את הגרוגרות, הרגליים הדקות, חוסר הניסיון והאונים, את כל הנקודות הפגיעות, השבירות, את חדילת מחול הדידוי העתידית שלהם. אני הולך להרוג את כולם ולעשות פה שקט. זאת תהיה זירה של טבח מרהיב, עם המוני עורפים מנותצים וגרונות נשוכים. הם לא יספיקו להסתובב. הם לא ילכדו אותי בפינה שלי, במקום המואר היחיד בגיהינום העשן הזה. ואני גם הולך לאנוס את שתי הקוקסינלים, אם אצליח למצוא אותו בתוך הגוש האפל הזה. השתחררי, נפשי, השתחררי ובצעי בהם את הפוגרום המונגולי המאופק שנולדת לבצע לפני עשרה גלגולים – החושך יאה להם!

גופי עוטה חברבורות, להבות עיניי מעמעמות את תאורת ברזי הבירה, הרמקולים שואגים מגרוני, חייהם של המפזזים מתקרבים לקצם הפראי.

אני מגרד את הגבה באגודל ורואה את השעון. כבר ארבע, שעון ננטקט.

הכוח אוזל ממני. הגוף נוטה להתכרבל בפינה עם הגב לאור המסמא של ברזי הבירה ולישון בתקווה להתעורר. בתקווה שלא. לפחות לא כאן.

אני רוצה לחזור הביתה ולא יודע איפה זה, איך אגיע לשם, מי ייקח אותי. אולי באמת הגעתי לפה לבד. אולי רק אני פה. אולי אני האחרון שימשיך לרקוד אחרי שאצא מכאן. אולי לא אצא מכאן. אולי תמיד הייתי כאן.

זה המקום היחיד.

הלול.

יש משהו בקשיות של רצפת הבטון.

א"א

מודעות פרסומת

פזמונאי 03

[דרינג-דרינג]
– הלו?
* שלום, אני מחפש את משי חרירי.
– מדבר. מי רוצה?
* היי משי, מדבר רועי הן מגל"צ. קיבלנו את הסינגל החדש שלך, ואני חייב להודות שהוא ממש מוצא חן בעיניי, אבל לא צירפת אליו אישור שירות צבאי, כך שכרגע אני לא יכול להכניס אותו לפלייליסטאלין.
– אה, אוקי, אבל שמע, קיבלתי פטור רפואי. יש לי רשרוש בלב.
* כשאתה אומר "רשרוש בלב" אתה מתכוון "טרליללי במוח", או שבאמת רשרוש בלב?
– רשרוש בלב. אמיתי.
* אוקי. אז תוכל לשלוח עותק של האישור הרפואי שלך בטלקס? אני ממש מעוניין להשמיע את הסינגל.
– טלקס?!
* סליחה, טלקסטאלין.
– אתה צוחק עליי? אפילו בפקס כבר לא משתמשים. אני יכול לשלוח לך במייל, אם אמצא את האישור.
* אז אתה אומר לי שפקסטאלין כבר לא תקף בעיניך, אבל תשמח להשתמש במיילנין?!
– תגיד, על מה אתה מדבר? איך אמרת קוראים לך?
* הן.
– הן?
* הן.
– עכשיו הבטן שלי מקרקרת.
* למי קראת צ'יקן קייב?!
– לא, פשוט שבדיוק לפני שצלצלת הכנתי לי יוגורט עם ג'וגאשווילי ברי.
* זה לא תירוצקי.
– שמע, הן, שמע, תסביר לי איך בדיוק אני מעביר לך את האישור, ואני שולח אותו. רק שתשמיעו כבר את השיר.
* אהה… פורמליסט. רשמתי לעצמי. [צליל מקשי מכונת כתיבה] פור-מ-ליסט פליי-ליס-טא-לין… יופי. התקדמנו. התמונה מתבהרת: זעיר-בורגני עם ערכים שליליים מיירהולדיים. אתה יהודי במקרה?

(נגמרו לי הזמן והכוח לפתח את הפיליטון הזה. אני חושב שהרעיון הכללי מספיק ברור. נ.ק.ו.ד.ה)

א"א

זה היה קצר

החיים נמשכים

מתחת לרגלינו

המתים מפסיקים

 

א"א

סוג של אפרטהייד

המים זוכרים

דעו לכם שהמים זוכרים.

אלא ששנו רבנן שכול הזוכר נוטה גם לשכוח (בבא ווטרא, דף כ"א), ולאור זאת סביר להניח שגם המים אינם חפים מפגם אנימליסטי זה. כך שהמים זוכרים חלקית.

וכול מי שנכח אי פעם בדיון על אירוע עבר, כל מי שחקר פעם עד, יודע שהזיכרון הוא משענת קנה רצוץ עם ביטחון עצמי מופרז, אז גם אל הזיכרון של המים הייתי מתייחס עם גרגיר מלח.

ומה קורה עם המים שמתאחדים למים אחרים, הופכים לגלים ואז משתברים על החוף או על הסלעים? האם אינם סובלים מזעזוע מוח, מאובדן יכולת קוגניטיבית, מאמנזיה כתוצאה מהטראומה? מבוטחני צד ג' שכן. כך שזיכרונם של המים אינו אמין כלל וכלל.

עלינו לזכור שהמים נמצאים פה מאז ומתמיד, כך שיש להם הרבה מאוד חומר לזכור, כולל הדינוזאורים, עידני הקרח והאש, זחילת הקוף האקווטי לתוך המים והחוצה מהם, מינים נכחדים, איים אבודים, כבישים רבודים, אינספור מערכות עיכול של טורפיהם, שלל רב של שלפוחיות שתן בהן שהו לפני הימלטותם, טראומת אובדן החירות מחדש, עקירה ממקום למקום, מיבשת ליבשת, מאוקיינוס לאוקיינוס, מענני קומולוס לענני קומולונימבוס, צנרות, ביובים, נהרות חרבים, נערות מים, שלוליות, שריפות, ביצות, אגמים מזוהמים. כך שהמים טראומטיים.

לסיכום: המים זוכרים חלקית, הזיכרון החלקי שלהם אינו אמין, ולא רק זה אלא שהוא גם מצולק מריבוא טראומות והפרעות דחק ומגלבי גורל אכזר.

ואת זה אתם שותים?!!?

א"א

בצילום: מים קטנים ואמינים

מסגרת טיפולית

לפני כשבוע התקשרו אליי ממגזין The Lancet וביקשו שאכין עבורם מאמר אודות אמנות הציור.

בתחילה תמהתי מה למגזין רפואה מהנחשבים בעולם ולמדור אמנות, מה להם ולי, מה לי ולרפואה ולהֶקוּבָּה, אבל הם הסבירו שהגיעו למסקנה שאני האיש הכי מתאים למשימה, מהסיבה הפשוטה שניחנתי במידות שוות של הבנה ברפואה ובאמנות, ומשום שידוע שהביקורות שלי חדות כאיזמל. הסכמתי לבלוע את החנפנות הזאת, לא מעט בגלל שהם הסכימו לבלוע את הצעת המחיר שלי.

בסופו של דבר, אחרי שבלעתי שני כדורי מתאמפטמין, כתבתי להם מאמר שיתפרסם בהמשכים בגיליון ספטמבר של המגזין. כאן אביא, לטובת קומץ הקוראים והקוראות שלי שאינם מנויים ומנויות על ירחונים רפואיים ורפואיות, את עיקרי הדברים.

אגב, היה זה יום יפה והשמש זרחה. מאוד.

מובן מאליו שבתחילה לא ידעתי על מה אכתוב – העורכים העניקו לי יד חופשית (שבוודאי תחסר לסטודנטים), ולא היה לי שום מושג באיזו פינה בשדה העצום של עולם האמנות עליי לחבוט באמצעותה. אבל, לאחר עיון מעמיק בתולדות האמנות בכלל ואמנות הציור בפרט ויותר מזה במצב החשבון שלי בבנק (הצ'ק הותנה בהגשת הכתבה המלאה), הגעתי למסקנה שהדבר הכי מזדקר לעין מצד אחד, ושמצד שני זכה למידה הרבה ביותר של התעלמות מצד התיאורטיקנים של האמנות, היא המסגרת.

חברים, רומאים, בני ארצי – הטו לי אוזן, אפילו אם גם היא תחסר לסטודנטים: האם עצרתם אי פעם לחשוב על המסגרת?!

מבוטחני כולל גרירה ושמשות שלא.

כחלק מההזנחה הכללית של הנושא, כמעט שאין תיעוד ממשי של תולדות המסגרת, אבל אפשר להניח בוודאות שמהרגע שבו נטשו האמנים את פורמט "גיר על סלע מערות, טכניקה פרימיטיבית", המסגרת היוותה עבורם פתרון אלגנטי יחסית לדילמת הגימור המכוער של רוב הציורים, חיפוי למתיחת הקנבס המרושלת, לשוליים המוכתמים בצבע אך לא מצויירים, למסמרים, שאריות הדבק, גדילי הפשתן, כל ההזנחה שמאפיינת על פי רוב ציירים וסטודאות. וזאת למעשה תכליתה עד עצם היום הזה.

אני מניח שבשלב הבא הפכה המסגרת לסוג של דקורציה בפני עצמה, צווארון אצילים מסולסל שבא להעצים את הרושם שיצר הציור. הרי בסופו של דבר הציור היה ונשאר נחלתם של המעמדות העליונים בלבד, ואם כבר יש לך סמל יוקרה שמצריך מסגור, למה לא להפוך גם את המסגור לסמל יוקרה בפני עצמו, ובאותה אבחה להסוות את מה שהוא אמור להיות, הווה אומר הסוואה לגימור המרושל של הציור?!

עם השנים והתפתחות הדפוס הגיעו הציורים גם לביתו של האדם הפשוט – בגרסתם הזולה והדלה, כמובן – ובימינו ציור יכול להיות ממוסגר בכפיס עץ צבעוני ומכוער שעלותו שמונה שקלים (הממסגר יגבה 187, לא כולל מע"מ), או במעטה שנהב חרוט וצרוב ומגולף ומעוצב שעולה יותר מהציור עצמו (כל עוד זה תלוי בממסגר).

כל זה ידוע היטב, אני מניח, אך איש לא שם ליבו לדילמה העיקרית: המסגרת לעולם אינה משלימה את הציור בשום צורה, אלא זרה לו ומנכרת אותו. מסגרות עשויות וצריכות להלום את הציור מבחינה אסתטית, זה נכון, אך אינן מתייחסות אליו מבחינה תכנית! המסגרת היא מעין חליפת בר מצווה, זולה או יקרה אבל תמיד שטאנצית, שאינה מעידה על טיבו של הדרעק שלובש אותה.

רוצה לומר, המסגרת מולבשת על הציור באופן מלאכותי, ולא באופן אורגני; לכאורה, ציור אבסטרקטי זכאי למסגרת אבסטרקטית, פוינטיליסטי למסגרת פוינטיליסטית, פיגורטיבי לפיגורטיבית וכן הלאה, אבל כמובן שזה לא כך, כי המסגרת היא הדבר שבא לאחר מעשה, מעין שותף פזיז לדבר עבירה שאולי יודע להשליך את כלי הרצח לנהר, אבל לא מעבר לזה.

אזי, כשאתה ממסגר ציור ותולה אותו על הקיר, המסגרת מפרידה בינו לבין העולם החיצוני, מה שלכאורה אמור להיות הגיוני: זה הציור, הוא עולם בפני עצמו, ועכשיו הרכבנו עליו משהו שמפריד בינו לבין שאר העולם, על מנת שתוכלו להבדיל. אלא שגם הגורם המפריד הזה הופך לעולם בפני עצמו!

אבל פה רק מתחילה הבעיה, כי הציור תלוי על קיר שממסגר את המסגרת, והקיר מצוי בגלריה או במוזיאון או בבית, וכל אחד מהמבנים האלה מהווה מסגרת למינים רבים של עולמות שמצוים בתוכו, וגם המבנה עצמו אינו אלא מסגרת שמפרידה בינו לבין העולם החיצוני.

הכי גרועות הן כמובן הגלריות, שמכילות את המספר הרב ביותר של עולמות ממוסגרים, ומציעות למבקר בהן טעימה חסרת טעם ממגוון בלתי מתקבל על הדעת של תבשילים. הרי אין מדובר במסיבה של חברים, שעשויה להבטיח תמהיל פחות או יותר הומוגני של אנשים, אלא באוסף אקלקטי של פרטים שכול אחד מהם שונה ואין ביניהם שום משותף ממשי. למה הדבר דומה? לקבוצת אנשים שמחכים בתור לרופא. משום כך, גלריות ומוזיאונים אינם יותר מאשר סניפים של קופת חולים! מקום להידבק בו, מקום של ייאוש מהול בתקווה סטרילית, מקום מק ומוגלתי שבו מישהו תמיד ינסה להידחף לפניך בתור.

ומתי תבוא הרמוניה על העולם? כשנשכיל להתאים את המסגרת לציור ולקיר עליו הוא והיא תלויים; כשהבית בו נמצא הקיר יתמזג הומוגנית עם הסביבה בה הוא עומד, המסגרת העירונית שלו, כשהעיר תיישר קו עם המסגרת הארצית שלה, הארץ עם המסגרת היבשתית שלה וכן הלאה.

מה שנקבל בסופו של דבר בעולם אֶסְתֶּטוטוֹפִּי זה שהנני חוזה, הוא מנעד עצום של צבעים וצורות קלידוסקופיים שמהחלל החיצון ייראו כמו תמהיל חי ונושם של אמנות גלובלית מאוחה, שתהפוך כל יציאה וכניסה שלנו אל הבית, ולמעשה כל פקיחת עיניים שלנו בבוקר, לביקור במוזיאון המושלם ביקום!!!

[מתנשף בכבדות]

 

סוף דבר: ממגזין לנסט צלצלו להודיע שמטרתם המקורית הושגה: הם הצליחו להוכיח שאמנות מובילה לשיגעון. האנשים הטובים בחלוקים הלבנים בדרך אליי, עם רשת פרפרים. אני מקווה שהם מביאים גם את הצ'ק.

א"א

מי בכלל רוצה לזוז?!

דניס ג'ונסון, לא לזוז, בבל

 

זאת היא המלצה חמה.

בנוסף לטמפרטורת ההגשה, ההמלצה תיקח דוגמה מהספר ותהיה תמציתית ברינקס, עם מדד בי-אם-איי שיגרום לאורן סמדג'ה לרייר (נא לא לדמיין), ועם רמת גימור של נערת אמצע בפלייבוי (אפשר לדמיין).

למה פלייבוי? בשביל הכתבות!

כן, ינוקאים שלא מכירים את ההיסטוריה של פלייבוי ירימו גבה כשישמעו שהספר התפרסם בארבעה חלקים במגזין הפורנו, שבימיו הטובים הביא כתבות עומק מופלאות וכתבים של הסופרים הכי נחשבים ומוערכים, ממי שתרצו ועד נבוקוב.

וכמובן, צילומים של פארה פוסט.

[עוד לא הגעתי למאה מילים וכבר הפרתי את המצע שלי]

"לא לזוז" הוא לא ספר עם משפטים ששווה לצטט ושייוחסו בעתיד למריל סטריפ; הוא לא כזה. מה שלא סותר את העובדה שהכתיבה נהדרת ומהנה וייחודית. פשוט אין לו זמן לשטויות האלה, לצִעצוע, לערבסקות – כמו אצל דיימון רניון, הספר הזה הוא עיר של גברים. לפחות זה מה שנדמה להם.

במרכז העלילה ניצוד וצייד: ג'ימי לַנץ, מהמר כפייתי וזמר מהרמן; וגמבּל, גובה חובות שנשלח על ידי חוארז, ששמו אינו מעיד על מוצאו.

מתפתח מרדף.

לשני אלה חוברות שתי נשים מחושלות-אופי, אניטה ומרי, בהתאמה, ושני הזוגות הנצים האלה הופכים למרכז תשומת הלב והחיבה שלנו. מלבדם יש עוד שלושה זוגות, כולם גבריים, כולם קרימינלים: שני שותפים לפשע: שופט, ותובע שעד לפני רגע היה בעלה של אניטה; שני שותפים לחיים שחולקים עבר משותף עם לנץ: סול (סאלי) וקפרה; ושני שותפים לפשע אחר: חוארז ויד ימינו מטיל המורא, "האיש הגבוה".

כשאני אומר אופי מחושל, אגב, אין הכוונה בהכרח שהוא חושל ביד נפח מיומן. גמבל ומרי מאוד שיטתיים, קליניים, ואילו לנץ ואניטה אימפולסיביים, פורקי עול, חסרי רסן.

ג'ונסון כמעט שלא מספק לנו פרטים אודות כל אלה. גם במקרה הזה הוא נמנע מסירבול, מסאות תפוחות, מתכול-עיניים ומסיקוס שרירים. הפרט המדויק היחיד שהוא טורח לספק הוא גובהו של האיש הגבוה. כך אנחנו יכולים למזוג נוזלים כראות עינינו לתוך הכלים הריקים של הדמויות ולהרכיב אותן טוב יותר, גם אם באופן יותר אבסטרקטי.

מה שהכי יפה אצל ג'ונסון הם הניסוחים. בתור התחלה הם מקוריים – אתה יכול לשמוע סופר פחות טוב משתמש בכול הקלישאות הזמינות, אבל ג'ונסון עושה את זה בשפה ובדרך המיוחדות לו. הנימה שלו מדודה, יציבה, כפי שקורה אצל אמריקאים רבים, ובזכות זה גם מאוד קצבית, קשוחה וסוחפת. פשע אמריקאי כמו שצריך.

יש ספרים שכתובים כהכנה לסרט – אתה קורא אותם ורואה איך זה הופך לסרט, וגם מבחין במקומות שבהם הסופר החליט לקרוץ למפיקים שכדאי להם. אלה לא ספרים גרועים אפריורי, אבל אצל ג'ונסון אתה מקבל הרבה יותר – הוא מספק את הסטוריבורד, כך שאתה לא רואה איך זה הופך לסרט, אלא רואה את הסרט עצמו.

א"א

רשומות ישנות קודמות

%d בלוגרים אהבו את זה: