כשיהודי מוריד כיפה, אלוהים אינו מרוצה

שני פרגמנטים ליום כיפור

1. ספורט מוטו-רי

על מכונית שחונה מתחת לבית יש שני סטיקרים:

– תן חיוך, הכול לטובה!

– אין יאוש בעולם כלל

הרחוב שקט.

במכונית שלי יש מפתח גלגלים משובח שאהוב עליי במיוחד. טלסקופי.

אני שולף אותו מהבגז', ועושה כושר על המכונית של חובב הסטיקרים: פנס אחורי, חלון צד והרבה הרבה מכות יבשות במחלקת פחחות. לקינוח – השמשה הקדמית.

האזעקה של המכונית מרעישה עולמות.

ראשים מתחילים להציץ מהחלונות.

אם לשפוט על פי הבחירה של הנהג הספציפי בסיסמאות, הוא גם מאמין בסליחות ובאלוהים ובכפרה.

עכשיו יעמדו במבחן כל אמונותיו וכל הרעיונות מהם הוא בנה לעצמו את עולמו הטפל.

זה צריך להיות מעניין.

נחכה שירד.

2. אבו-שתיים

לילה.

בטעות יצאתי לריצה בלי המשקפיים. הבנתי את זה כמה צעדים אחרי הדלת, אבל החלטתי שזה יהיה שינוי מרענן לא לראות הכול בבירור.

אקט של אמונה.

ואכן, ריצה בלי משקפיים, ועוד בלילה, הוא מעשה מפחיד בהתחלה, אבל עם הזמן אתה חווה התעלות.

הקרקע מתחתיך קיימת ולא קיימת, הצעד הבא מובן מאליו אבל נסתר, העולם סביבך הולך ומצטמצם והופך לכדור קטן שמקיף אותך, ורק הוא קיים, כי כל השאר מעבר להרי האופל, מחוץ לגבולות המוכרים של העולם.

זאת כמעט חוויה דתית. כמעט כמו לעוף.

רוממות רוח שגובלת במיסטיקה.

הרגשתי רם ועז ונעלה ונשגב והרבה מעל שאר האנושות המדשדשת, הרואה! עלובי נפש שבוחנים כל צעד בפחד רועד! מוגי לב שמעבירים את שנותיהם בהיסוס!

רק הילד האידיוט הזה – יש לו את כל הכביש, למה היה חייב לרכוב על המדרכה?!

אתם מוזמנים לבוא לבקר אותי.

כירורגית ב', חדר 237.

 

ארז אשרוב