לארתור שופנהאואר (1788-1860), מגדולי הפילוסופים של המאה התשע-עשרה, שמור מקום משל עצמו בתולדות הפילוסופיה. מלבד היותו פסימיסט מובהק, שסבר כי הרצון האנושי הוא מקור הסבל האינסופי שלנו, התחבב בעיקר על אנשי רוח ואמנים, ולאו דווקא על עמיתיו למקצוע, למרות שכן השפיע על פילוסופים שבאו אחריו כגון פרידריך ניטשה, לודוויג ויטגנשטיין, מקס הורקהיימר וכדומה. סופרים רבים הושפעו מכתביו, ביניהם סמיואל בקט, תומס מן, חורחה לואיס בורחס, יוג'ין אוניל, ולא פחות מהם פסיכולוגים כדוגמת קרל גוסטב יונג וזיגמונד פרויד. בהתאם, שופנהאואר עצמו היה חובב אמנות מושבע וסגד לאסתטיקה.
אולי הסיבה העיקרית בגללה אהוד שופנהאואר על הקהל הרחב, הוא העיסוק שלו בדילמות ובטרגדיות של היומיום (כגון השאלה איך מנצחים בוויכוח), ולא רק ברעיונות מופשטים. כתב עליו יוּנג: "הוא היה הראשון שדיבר על סבלות העולם, על מבוכה, על להט, על רוע, כל הדברים שנראה כי הפילוסופים האחרים לא הבחינו בהם, ותמיד ניסו ליישב אותם בהרמוניה חובקת-כל. סוף כל סוף נמצא פילוסוף שהיה לו האומץ לראות שלא הכל לטובה ביסודותיו של היקום".
הכתיבה של שופנהאואר חדה, מיידית, אש בוערת בעצמותיה, ובלא מעט מקרים היא מפיקה מהקורא צחוק אמיתי. הוא מאוד נהיר, במיוחד בהשוואה לפילוסופים אחרים (ובוודאי אלה הגרמנים), והוא אמנם לא מנותק לחלוטין מעולם האקדמיה, אך בהחלט לא נטוע בו: "ייטב עם סופרים אם יבינו כי אמנם צריך האדם לחשוב כמו גאון גדול, אם הדבר מתאפשר, אך לדבר בשפת האדם." כך כתב ב"אמנות הספרות", שחלק ניכר ממנו עוסק בחשיבות הכתיבה הברורה והזורמת, הרעיונות המדויקים, שהרי "ניסוח מעורפל נובע מחשיבה מעורפלת… בקיצור, מרעיון שאינו נכון." אפשר לשמוע פה את פרנסיס בייקון, אותו העריך שופנהאואר, שאמר "אם מתחיל האדם בוודאות, יגמור בספק; אך אם יהיה נכון להתחיל בספק, יגמור בוודאות."
את ההשפעות העיקריות על מחשבתו ייחס לעמנואל קאנט, לאפלטון ול"אופנישדות", כתבי הקודש של ההינדואיזם. למעשה, הוא כנראה היה הפילוסוף הראשון שניגש אליהם, ואף מצא בהם רעיונות לשחרור מהסבל האנושי הבלתי נתפס. הוא היה מיסטיקן, דבר שהתבטא בפירושיו למיתוסים ההודיים ובזיקתו העזה לבודהיזם. כאמור, הוא מצא גאולה מסוימת לבני האדם בכתבים אלה, אולם הדוקטרינה שלו בנושא זה הייתה מעורפלת ולא ברת יישום.
שופנהאואר נולד בדנציג (גדנסק), לאב שבא ממשפחה אמידה של סוחרים, ולאם שהייתה בתו של סנטור. כאשר סופחה העיר לפרוסיה, ב-1793, עקר אביו היינריך להמבורג, אקט פטריוטי מחאתי שעלה לו בלא מעט כסף ורכוש. שופנהאואר גר שם עם אביו עד 1797, משם עבר לפריז, ולאחר שנתיים כמעט שכח גרמנית, לשמחתו הרבה של האב. זה דחק בו מאוחר יותר להפוך לפקיד בהמבורג, רעיון ששופנהאואר סלד ממנו – הוא ייחל לחיים בעולם האקדמיה והספרות, בעוד האב רצה שייטול את מושכות העסק המשפחתי.
לאחר מות אביו, שככל הנראה התאבד, הסכימה אמו יוהנה שינטוש את חיי המסחר לטובת לימודים גבוהים. למרות שתמיד העדיף את אביו על פני אמו, שלא העניקה לו חיבה, סביר להניח שדווקא ממנה ירש את החיבה לספרות: היא קיימה סלון ספרותי, כתבה ספרים והתרועעה עם אנשי תרבות (גתה פקד את ביתה לעיתים קרובות). אבל ארתור לא סבל את הפלרטוטים שלה, היא מצדה נטפלה אליו בקטנות, ובסופו של דבר הם עלו זה לזו על העצבים.
קל לנחש שמכאן המקור לשנאת הנשים של שופנהאואר, וקל לא פחות לדמיין איזו דמות נשית עלתה לנגד עיניו כשכתב: "רק אינטלקט גברי שמעורפל על ידי דחף מיני, מסוגל לכנות את המין נמוך הקומה, צר הכתפיים, רחב המותניים וקצר הרגליים, 'המין היפה': הרי רק בגלל הדחף הזה נדמה כל היופי. כינוי יותר הולם לנשים יהיה 'המין הלא אסתטי'. אין להן רגשות אמיתיים או יכולת לקלוט מוזיקה, שירה או אמנות פלסטית; אם הן מעמידות פנים שיש להן את היכולות האלה, הרי זה רק כחלק מהמאמץ שלהן להשביע רצון".
כך או אחרת, ב-1809 נכנס שופנהאואר לאוניברסיטת גטינגן, שם למד את קאנט ואפלטון. שנתיים לאחר מכן עבר לאוניברסיטת ברלין, למד בעיקר מדעים, וכשהפך ב-1819 לחבר בסגל המרצים, שיבץ את ההרצאות שלו במקביל לאלה של את גיאורג הֶגֶל, בן זמנו, אותו תיעב, וניצל כל הזדמנות להכפישו – כולל ב"אמנות המחלוקת" – וכך גם את חסידיו, "עזי המצח מכל בני התמותה – ההגליאנים!"
משנכשל למשוך אליו את הסטודנטים של הגל הפסיק להרצות, וב-1833 התיישב סופית בפרנקפורט, שם חי חיים שקטים יחסית: היו לו פודלים צרפתיים בשם אטמה (נשמת העולם) ובוּטס, הוא נהג לצעוד שעתיים ביום, עישן מקטרת, ניגן בחליל, נכח בקונצרטים, התעדכן במתרחש בעולם דרך ה"לונדון טיימז", ולפני השינה קרא את האופנישדות. בחדר העבודה שלו היו פסלון של קאנט, ובודהה מברונזה. ככלל, הוא ניסה לחקות את סגנון חייו של קאנט, מלבד הרגל היקיצה המוקדמת.
שופנהאואר הטיף לסגפנות, אבל לא ביצע: הוא אכל היטב, היה תגרן, מאוד אהב כסף, ניהל רומנים עם הנשים שכל כך בז להן, ונשאר רווק נצחי. "נישואים היא מלכודת שהטבע טומן לנו", טען. כמו שונאי אדם רבים, היה גם הוא חובב חיות מושבע ואנוכי עד אימה, אבל גם לזה הייתה לו הצדקה: "אם לא היינו מתעניינים בעצמנו, החיים היו הופכים כל כך לא מעניינים, שאיש מאיתנו לא היה עומד בזה".
אכן, הוא לא היה איש נעים, בלשון המעטה, אבל אולי דווקא מאחד כזה אפשר ללמוד איך לנצח בכל ויכוח. אלא שהוא עצמו לא השתמש רק ביכולות מילוליות בעימותים שלו: ידוע כי תופרת בשם קרולין לואיז מרגט הפריעה לו להתרכז, מה שהוביל לקרב דחיפות הדדיות שבסופו הוא השליך אותה מהמדרגות וגרם לה נזק בלתי הפיך. בית המשפט קבע שישלם לה פיצויים בסך 15 מטבעות כסף מדי רבעון, עד סוף חייה. כשזו נפטרה, אחרי עשרים שנה, כתב שופנהאואר ביומנו: "נמחק החוב, נמחקה בעלת החוב".
בסוף 1818 פורסמה היצירה החשובה והנודעת ביותר שלו, "העולם כרצון וכדימוי"; הוא מצדו טען שפסקאות שלמות הוכתבו על ידי רוח הקודש, לא פחות, אבל העולם נשאר מעט אדיש (נטול רצון, אם תרצו), וגם כאשר דחק במו"ל שלו לפרסם מהדורה שנייה, הספר לא זכה לתהודה. מי שכן קרא אותו הוא קיאנו ריבס, כהכנה לתפקידו ב"מטריקס".
ככלל, הפופולריות של שופנהאואר עלתה רק במחצית השנייה של המאה התשע עשרה, במחצית הראשונה של המאה העשרים הוא כמעט נשתכח לחלוטין וזכה להתעלמות אקדמית, ובמחצית השנייה של המאה העשרים שב להיות פופולרי מתמיד, כנראה משום שהעולם שאחרי מלחמת העולם השנייה נזקק למראה הפסימית שהוא מציב, או לפחות אמיץ דיו להביט בה.
"אמנות המחלוקת", שכתיבתו החלה ככל הנראה ב-1830, שייך לקבוצת מאמרים וחיבורים שפורסמו כשלוש-ארבע שנים לאחר מותו של שופנהאואר, בזכות ידידו ומקיים הצוואה הספרותית שלו, יוליוס פראואנשטט. חלק קטן מהחיבור פורסם עוד בימי חייו, ב-1851, כפרק מקבוצת המאמרים Parerga (נספחים, זוטות), תחת השם "על לוגיקה ודיאלקטיקה". זוהי ככל הנראה יצירתו הפופולרית ביותר של שופנהאואר.
א"א
* נכתב כהקדמה לספר "38 דרכים לנצח בוויכוח"
החיים בתהיתי 