טקס העלייה לתורה התנהל כהלכתו – חלק מהאנשים הבינו מה מתרחש, אחרים לא הצליחו לעשות סדר בהמולת הפסוקים ושאון השירים המתחלפים. חלק היו מסורתיים, אחרים היו אתאיסטים, בהתאמה.
כך או אחרת, נראה היה שהכול מתנהל על מי מנוחות, עד שבשעה 11:37:04, לפי רישומי החמ"ל, החל מטח הטופי.
חתן השמחה ספג פגיעות מדויקות באזורים אסטרטגיים לא נוחים בגופו, וניכר היה בעליל מפיתוליו הממוצמצים שהוא לא נהנה מהמצב, גם לא מבין במה חטא ואיך זה שחיכו לו ממתקים – רק לפני רגע הסכים לקבל על עצמו עול מצוות, וכבר החליט הסטרא אחרא להעמידו למבחן, והקב"ה אינו מבער את רוח הטומאה מהארץ.
חבריו, שחזו בו מתקפל ומפלבל, הבינו שצרה רבה פקדה אותו, ועקב כך התגלה בהם זיק של אנושיות אמת, והם החלו למתוח את ידיהם רחוק יותר לאחור, ולהטיח בו את הסוכריות העטופות במלוא הכוח. שבט ילדי הפרא, כך נראה, הצליח לצוד את השעיר הרך שחזהו עוד תם משיער.
לחתן השמחה לקח כמה רגעים להתאושש, אבל אז הוא שיפר עמדה, תפס מחסה, ומשם רץ כאיילה שלוחה אל הנשקייה, שעד כה נודעה בשם עמדת הקייטרינג, וחטף משם את כל מלאי התחמושת. הוא חזר לאולם המרכזי של בית הכנסת והחל לרסס את חבריו בכמויות טופי שכמותן לא ידעה העיירה מאז פרעות תרטו"פ. זאת הייתה מלחמת מעט מול רבים.
מישהו מהמבוגרים יצא לבדוק מה הקידומת בהאג.
"תמות נפשי עם פלשתים!" זעק חתן השמחה ושיגר מִמטחי פרא לכל עבר, ללא הבחנה.
אחת מהנפילות פגעה היישר בחוטמו הזולג-ממילא של ירון הופשטטר, ועכשיו החלו גם עיניו לזלוג מאחורי משקפיו הצילינדריים העבים. הופשטטר נשבר. ניחא הפגיעה הפיזית, אבל הפגיעה הנפשית שנגרמה לו הייתה קשה מנשוא: הוא כבר הורגל והתרגל לכינויים כגון יורם, הלמוט, חנון, חננה, בית חננה, דוקטור חננה, חננה בננה, חננה מונטנה וכן הלאה, אבל אף אחד – מעולם – לא קרא לו 'פלשתי'!
חננה… סליחה, הופשטטר, הבין שבמזרח התיכון החדש הזה אין לו מקום אלא אם ישיב מלחמה שערה. כך קרה שהוא רץ… סליחה, דידה אל אמו, הוציא מתיקה את הרחפן שלו והרכיב עליו מצרר של סוכריות שאסף מן הרצפה, וכך הפך אותו לכטמ"ט – כלי טיס מפזר טופי.
בשעה 11:43:31 עלה כלי המשחית לאוויר.
הפגיעות המרובות שהסב לחתן השמחה ולחבריו – בהם גמר הופשטטר אומר לנקום על הדרך – היו חמורות. כעשרים ילדים שכבו המומים על הרצפה, עיניהם פעורות בתמיהה גדולה ורגליהם בוטשות בחוסר אונים בעטיפות טופי מרשרשות. אמיר חיון, שמאז כיתה ג' תמיד היה גבוה בראש משאר חבריו לכיתה, הרים את הראש האמור מהרצפה בשארית כוחותיו וצעק, "אל תלכו אל האור!"
כשראייתו חזרה למיקוד, הבין מוחו המזועזע שהיה זה אור השמש שהסתנן דרך הוויטראז' של שבט אשר. עץ זית, לא עץ הדעת; גני תקווה, לא גן עדן.
משהתאוששו כולם, החל מירוץ חימוש וטכנולוגיה.
חתן השמחה ניצל את ההפוגה בקרבות לפתח כיפת ברזל. זאת הייתה פחות פריצת דרך מדעית מרשימה ויותר לשון פשט: הוא לקח מנשקיית ההסעדה קערת מתכת גדולה, ניער מתוכה את עוגת הפרג והרכיב אותה על ראשו. את הקערה, הכוונה – לא את העוגה.
אחרים יצאו לחצר בית הכנסת, קילפו את הסוכריות הקטלניות מניירותיהן, גלגלו אותן בחצץ העדין, ואז נעצו אותן על מקלות קרטיב, וכך הצדיקו את הנבואה של איינשטיין, לפיה, "במלחמת העולם הרביעית נשתמש בנבוטים מטופי".
בינתיים, בפנים, הוסטה הפרוכת בתנועה חדה, ומאחוריה התגלו פרצופיהם המיוזעים ומרובבי העפר של האחים הלוחמניים יְהוֹיָך ויָכאֵל בן-צרויה-שלו, שכל אחד מהם החזיק בידו עתירת הוורידים הבולטים מנורת קנים. בכל קנה הותקן תחמיש טופי, ורגע לפני הסתערותם הציתו שני פרשי האפוקליפסה הלא רכובים את פתילי הטופי, ועכשיו פתחו בהפצצת שטיח של טופי תבערה.
בעזרת הגברים ישב גזבר בית הכנסת, מר אגרנט, ורשם הערות.
בעזרת הנשים – שקודם ננטשה בצווחות אימה – נותרה לשבת לבדה סופי, לא מהילדות הפופולריות בשכבה, שכמה סוכריות נבלמו בשכבות חצאית שמלתה. עוד כמה סנטימטרים למעלה, והיא הייתה נספרת כנזק משני. סופי בהתה רגעים ארוכים בסוכריות שנשרו על הרצפה, וגופה רעד מתוך חשק בלתי נשלט לחבור לכוחות ולהתגייס למאמץ המלחמתי, ובעיקר להשיל מעליה את תכריכי צפידותה הרגשית. לתת דרור לחיה שבתוכה. היא כבר התכופפה להרים אחת מהסוכריות, אך משכרעה ראתה שהיו שם טופי תות שדה, טופי קרמל וטופי בטעם קפה. ריבוי האופציות בלבל אותה ושיבר את נחישותה; איזו מהן תרים ותשליך? כיצד תחליט? ביבבה קטנה שבקטנות, ציוץ, היא נסוגה אל תוך הצללים, בחזרה אל הסרקופג שלה, משותקת מאי יכולתה לבחור.
ובחזרה אל החיים. אל תוך המולת הקרב בטעם פירות זינק הרבי, שהחליט לשים קץ למעשי האיבה. הוא הניף את החומש באוויר וזעק ממעמקי באר אמונתו, "מי לה' – אליי!" הילדים קפאו כולם על מקומם וזקרו אוזניים ככלבים המגיבים למשרוקית. חתן השמחה שקל לרגע לעשות את התפילין שלו כרוגטקה, אבל אז נכנעה רוח הקרב לרוח הקודש, וגם הוא חדל מפעולות עוינות.
עד שהגיעה השעה 13:21:55, יונה עם עלה של זית יצאה מעליית הגג של בית הכנסת, והמוזמנים יצאו לדרכם עם שקית מתנות שהכילה חלה מיניאטורית ועותק מברית השלום עליה חתמו הצדדים הניצים.
***
ותשקוט הארץ.
לקראת ערב הגיע לזירה חיים, השרת, שהתייצב לעבודה. משראה את שדה פלנדריה הזרוע ממתקים ופירורים מעוגת הפרג, התכרכמו פניו. אבל חיים הוא חיים. באדיקות ובדבקות האופייניות לו הוא טאטא וגרף כל טופי ועטיפתו, ואף דאג להשליך לפח המחזור המתאים את השקיות הריקות של טופי הברכות וטופי האיחולים, בעודו מדקלם ללא הרף.
לא היו אלה דברי תורה שדקלם, אך בשלב ההוא שבת כבר נכנסה, ומשום קדושתה ומשיקולי טעם טוב, נמנע יומן המבצעים מתיעוד מדויק של כל ברכות ואיחולי הטופי שיצאו מפיו.
א"א