המנצח, אויגן הרמשטדט, מביט מהצד בחומרה בבליל המשונה הזה של ידיים, רגליים, עניבות פפיון, כלי מיתר והקשה, זמרי מקהלה ונשפנים, עמודי תווים; בסופת השלג הקיצית הלא צפויה הזאת של ניירות פרטיטורה ואבובים, קלרינטים בגדלים שונים וכלי טרנספוזיציה אחרים, כינורות סטרדיבריוס ותיבות תהודה פחות יוקרתיות, קשתות, צרחות, אוזניות, מיתרים פקועים וליטורגיקה היסטרית; אפילו שוֹט יש שם.

קריקטורה מונפשת של הופנונג.

הם היו בדרכם להלסינקי, לנגן את השנייה של מאהלר, "התחייה", אלא שהמסע שלהם עבר תפנית לא צפויה מהנתיב האופקי לזה האנכי. הוא – אויגן – מודע אמנם לחומרת המצב בו הם נתונים, יודע שאין לו כל דרך לשפר את הביצוע הנוכחי ושברגעים אלה הכול דועך במהירות פנומנלית ושבכאוס הטהור הזה אף שוטה חולה שליטה עם שרביט לא ישליט סדר, אבל בזמן שגלוקנשפיל חולף טיגידוֹנְג על פניו הוא עדיין מעווה אותם באי סיפוק – לא רק שכולם משמיעים קולם ללא שום סדר נהיר לאוזן, אלא שרבים מהם נכנסו לתמונה הרבה לפני הזמן היעוד, הווה אומר בפרק החמישי. אמת, הם מתקדמים במהירות אל הקרקע, וזה לא יימשך מלוא 84 הדקות לאורכן מנוגנת הסימפוניה על פי פרשנותו, זאת אפילו לא הסימפוניה שהם משמיעים! אבל בכל זאת יכלו להפעיל מעט שכל ישר ולחשב – אפילו באופן משוער – איפה יחסית מתחיל הפרק החמישי בנחיתה שלהם. אתה לא יכול לחיות חיים שלמים כמוזיקאי מקצועי, ואת הרגעים האחרונים שלך להעביר באנדרלמוסיה חובבנית כזאת. "זה יכול היה לשאת חן בעיני תמהוניים כמו קייג' או אַיבְז," הרהר אויגן בינו לבין עצמו, "אבל לא באוזני אוהבי מוזיקה אמיתיים, אוהבי מוזיקה אמיתית." ושוב הוא תהה מה הוא עושה בסיטואציה הקטלנית-צורמנית הזאת, שממש לא נדבקת לחייו המיטיבים וההרמוניים כפי שחי אותם עד כה. הוא מחליק את שיערו לאחור ביד של השרביט, ואומר לעצמו שאת האודישן הזה של המוות רק הוא יעבור בכבוד. חיוך קלוש עולה על שפתיו החמורות, הדקות כמו הֶפְסֵק של חצי תיבה.

הסופרן האורחת, יבגניה מולדובה, משמיעה את הרֶה הגבוה והצלול והמתמשך ביותר בקריירה שלה, אי שם באוקטבה השישית, צליל ארוך וחד ומדויק שמעורר גאווה בה, וקנאה עזה בקונטרה-אלט הנושרת פְררררר שירלי ליין, שמלכתחילה לא סמפתה את הרוסייה הקרירה שידעה את הטקסט שלה בעלפה כבר מהחזרה הראשונה. כך קורה שבדרכה למטה בוחרת שירלי ליין לשמור על שתיקה מכובדת ומתנשאת. באי-ציות חמור לדילן תומס, חיים ארוכים של קולורטורות וסלסולים הרואיים ודואטים רומנטיים יגיעו בדממה דקה מתריסה לסיום נטול כל זעם על גוויעתו של האור, שבשעה זאת של הצהריים דווקא מסנוור אותה וגורם להבעת פניה להיראות יותר חמוצה מאשר דווקאית.

אם בכלל ניתן לדבר על דממה לנוכח הקקופוניה השטנית שמשמיעה התזמורת הפילהרמונית של אלבוקרקי ניו מקסיקו, שצונחת אימפרוביזורית סווייייייש מגובה שלושים אלף רגל אל הקרקע, אל מותה.

נגן כלי ההקשה הוותיק של התזמורת, גוסטבו ברדם, 83, מוצא שהפרישה המוקדמת הזאת מרגיעה. הוא אוחז מעל ראשו במצילת ענק של זילדג'יאן, 18 אינטש, ונהנה מרגעיו האחרונים: הוא מחזיק בה מהשרוך, הפוכה כמעין מצנח אווירודינמי, ומניח לרוח להרעיד את המצילה laissez vibrer ולהפיק אפקט של רעם. גוסטבו מאס בחיים שלמים של ציפייה לפרק החמישי, לאותו רגע בסוף הקונצרט בו יקיש פעמיים במשולש וימשוך מבטים מזלזלים מצד הקהל: בשביל זה מחזיקים נגן?! ופה, אצל מאהלר, כשכבר יש לו משהו מעניין לעשות עם הטימפני בשלושה (!) פרקים, מביאים לו עוד שני טימפניסטים, שחלילה לא יעמוד הוא לבדו באור הזרקורים. הוא נואש מהחזרות הארוכות, מהוויכוחים בין חטיבות המיתרים, מהפסקות האוכל, מהתה הדלוח של מרתה ושאר המטרדים שמבחינתו תמיד היו מיותרים, כי ללא יוצא מן הכלל הוא תמיד ידע את התפקיד שלו פרפקט, וגם אם המנצח היה פדנט דקדקן שרצה להחליף את המקלות המסוימים לאחרים, זה לקח בדיוק עשר שניות. לא שמנצחים יודעים מה ההבדל בין הינג'ר, קרלייל או קליבלנדר, שלא לדבר על דאף אמריקן #7. שיקפצו לו כולם. ונכון שהוא לא יכול להתלונן שמאהלר לא מספק לו עבודה, אבל איזה מלחין נורמלי טוען שהפרק הראשון של הסימפוניה השנייה שלו הוא טקס הקבורה – totenfeier – של הגיבור מהסימפוניה הראשונה, ובשאר הפרקים מקפץ לו בין פסגות ועמקים כאותה עז הרים טובת לב שמקושטת כמו אפריון של מהרג'ה?! כמו לדוגמה בפרק השלישי, המעצבן, In ruhig fliessender bewegung – בתנועה זורמת בשקט. והמילים הנלעגות של פרידריך קלוֹפְּשׁטוֹק ("קלופשטוק", אומרת לוֹטֶה בפגישה הראשונה שלה עם ורתר, ולא מוסיפה), ששמו מעורר גיחוך בפני עצמו? אלה מצחיקות כרגע יותר מתמיד: "לו רק הייתי ברקיע על". כן מאהלר, רצית רקיע-על – קיבלת. בכלל, גוסטבו מעולם לא הרגיש נוח בעולם הקלאסי. הוא עשה את שלו על הצד הטוב ביותר, כמקצוען, אבל לא התלהב יותר מדי. תמיד היה חוזר הביתה אחרי חזרה או הופעה ומלווה דיסקים של לד זפלין וביל בּרוּפוֹרד, מנגן עם טֶרִי בּוֹזְיוֹ ומקס רוֹץ'. עד הרגע הזה הוא מעולם לא סלח לאמא שלו שדחקה בו לכיוון הקלאסי, כשעוד מילדות התלהב מתופי רוק'נרול וג'ז. אבל עכשיו הוא עומד לסגור איתה חשבון ומחייך, כי הוא יודע שחייו עומדים להסתיים בקראששש הכי גדול בתולדות המוזיקה. זה כבר יעיר את השכנים!

כולם אוחזים בכלים שלהם בדבקות, כולם מנסים להפיק צליל אחרון, אולי אפילו איזה פסאז' מועדף. הם מדמיינים את עצמם נקברים למטה, עמוק בקרקע המצפה להם בזרועות פתוחות, יחד עם הכלי, קומפלט, בחייהם ובמותם לא נפרדו וכולי, וחלקם אפילו מרהיבים לדמיין התרסקות אינטגרלית שלהם ושל הכלי, כך שמי שזה לא יהיה שימצא אותם, אם אי פעם יימצאו (מה זה שמתקרב אליהם מלמטה – מרכז קניות או לוע של הר געש?), לא ידע להפריד בינם לבין חלקי העץ או המתכת המרוטשים. התמזגות נכספת של אדם וכלי נגינה. אושר.

אחרים מנסים לתמרן את גופם באוויר כך שהם עצמם יספגו את עוצמת החבטה, ובצורה זאת ימנעו את הרס הכלי. יש בזה מן ההיגיון, כי זה מה שקורה לרוב ביחסים בין נגן לאינסטרומנט שלו: אחד מתפגר, השני עובר לידיים זרות. אתה מת או לחלופין יורד מנכסיך, ומישהו אחר נושף לתוך הסקסופון שלך, מוציא ממנו משהו שונה לחלוטין ממה שהוצאת אתה, הופך אותו לישות אחרת, שונה, מסולפת.

כך או אחרת, 135 נגנים וזמרים מיומנים לעילא נופלים מבין העננים מולטו ויואצ'ה, בהמולה רבה של צלילים, וחלקם מזייפים, אולי לראשונה בקריירה שלהם, לפחות מאז השיעורים למתחילים בכיתות הלחות הקרות של ילדותם, כשפחד הכישלון והלחץ בשלפוחית רק הגבירו את מגושמותם. לא קרנות היער, כמובן – אלה רגילים לזייף. אבל בהתחשב בנסיבות – שיהיו טראגיות ברגע שיפגעו בקרקע והמשפחות יקבלו את ההודעה – אנחנו נסלח להם הפעם.

הכנר הראשי, פליקס ויטגנשטיין, איטר, מחזיק בידו השמאלית את הקשת כמו טובע שנאחז בקש מימי. פליקס הקונצרטמייסטר, שבחזרות תמיד היה לו מה להגיד, כמו גם בישיבות הוועד ובפגישות ההכנה עם המנצחים, פליקס ההומופוב הג'ינג'י הנמרץ שתמיד ידע יותר טוב מכולם מתי יש לתחוב סמרטוט ללוע הפגוטים, מוצא את עצמו עכשיו דומם כמו מישהו שבעצמו תחבו לו סמרטוט לפה, וגם מוחו משמיע היס קטן ומשונה של מקלט רדיו המרוחק מכל אנטנה. מחשבתו ריקה כמו אולם חתונות ביום כיפור, והמילה היחידה שהוא מצליח לחשוב עליה היא סוֹרְדִינוֹ. סורדינו. וזהו. לא ברור למה – פּיציקָטוֹ היא מילה מצחיקה בהרבה, שעשויה הייתה לשפר את מצב רוחו בדרך למטה, אבל איכשהו נתקעה לו הסורדינו הזאת בראש. שיהיה; ממילא לא נותר לו זמן רב מדי להפוך בה.

המתבונן מהצד בחזיון הזה לא עשוי לשאוב סיפוק אסתטי רב מהמתרחש. נגנים קלאסיים, מעצם טיבם, אינם נאים למראה. דומה ששנות האימונים והמבט הנוקב בתווים גוזלים מהם את היופי שאולי עשויים היו לפתח, ומעבר לכך הם גם לא מסגלים לעצמם איזשהו סגנון אישי מוגדר בכל הקשור ללבוש ולטיפוח אישי. שוב, זה בגלל שהם מקדישים את כל כולם למוזיקה ולכלי, ולא להבלי העולם. לרוב הם נשארים תקועים בשלב המתבגר המחוצ'קן שצריך להתלבש כמו מבוגר מרובע לעבודה. אם השיער הארוך שלהם לא אסוף בקוקו מאחורי ומתחת לעורף, אז הוא גזור בשלל תבניות מחרידות של עיצובי שיער שממשיכים להתקיים רק בצילומי שחור-לבן במספרות של זקנים, בהם מונצחים אנשים שפסו מהעולם עוד לפני שהנגנים עצמם נולדו – הגברים נראים כמו באודישנים ל"הפרופסור המטורף", ולנשים חסר רק תמרור "ניסויים בצבע לפניך"; הגברים נראים כאילו מעצב נוף גזם אותם, הנשים כאילו יצאו מקטלוג של שטיחים לניגוב רגליים. תוסיפו לכל הפרמטרים הבסיסיים האלה את הבעות הזוועה הקומיות על הפנים, את העוולות שמעוללת הרוח מחרישת האוזניים לשיער ולביגוד, ואת תנועות הגפיים שלשם שינוי אינן מתוזמרות, ותקבלו מראה מאוד לא משובב. כך שמזל שאין מתבונן מהצד. אם נתעלם לרגע מעצמנו, הכוונה, ומהמנצח, מה שקל במיוחד לעשות, כי בעוד רגעים ספורים הוא יהפוך ללא רלוונטי.

כן, קהל נכבד, אדוני ראש העיר, אורחים נכבדים מבוסטון, השנייה של מאהלר עומדת להסתיים מהר מהרגיל, וכך לשמור על פרופורציות יותר נאותות. "התחייה" של מאהלר מתקדמת אנכית אל מותה. הנה מגיעה הקריאה הגדולה. Der grosse Appel. האם יהיה עוד מנצח, האם תהיה עוד תזמורת, שיתעלו על הביצוע הזה? האם מישהו עוד ידבר על הביצוע מ-1923, של אוסקר פריד, שהיה תלמידו של מאהלר, או על הביצוע משנת 1958 של ברונו ואלטר, שפגש את מאהלר? המנצח והנגנים שחולפים במהירות לנגד עינינו מעולם לא פגשו את מאהלר גם לא נתקלו בו ברחוב, אבל איזה להט, איזו אנרגיה, איזו דבקות!

הם עוברים על פנינו פוויאוּוו, ותיכף יפגשו בקרקע. השיר על האדמה.

הטו להם אוזן והקשיבו היטב, גם אם אתם מעט רחוקים ממקום האירוע, הפתוח לקהל הרחב חינם אין כסף: הנה בא אקורד הסיום!

ארז אשרוב, 2012

להורדת הקובץ