מדינה עברית בסימן טוב

קשה לעין אסתטית לשוטט ברחובות בימינו, לה ולתאומתה הסמוכה, ולאלה שניחנו בכאלה, אם הם מברי המזל שעדיין מתהדרים בשתיים.

קשה לעיניים סוקרות סביבה לשוטט בארובותיהן, שכן ויזואלית, הכול זועק!

בכול מקום נורמלי יכול המוח להסתובב ולהעניק לעצמו מנוחה יחסית, על ידי מחיקה אוטומטית של חלק גדול מהמידע שמשדרת הסביבה; המוח עושה את זה מטעמים ברורים של בריאות הנפש.

אצלנו אין את הפריבילגיה הזאת: "אני כזה וכזה", צורח עליך כל דבר, או ליתר דיוק, "הדבר הזה הוא כזה וכזה!" מזדעקים התגים שמדביקים כל אלה שמתייגים כל דבר ודבר תחת השמש. כך קורה שלא מתאפשר למוח להתעלם מתשדורות הסביבה, וכך גם קורה שמתערערת בריאות הנפש.

צרה פקדה אותנו: מגפה אחזה בחברי הכנסת ובחברי הממשלה ובבעלי תפקידים רמים מסוגים שונים, והם מתרוצצים בכול רחבי הארץ ומסמנים הכול, מצמידים מדבקות ותוויות לכול דבר אפשרי משל היו שיבוטים של בלאומילך שחולשתם הפיזית והמנטלית מונעת מהם לגרור אחריהם קומפרסורים, אז הם מתפרעים עם אקדחי מחיר קלים לנשיאה.

הבלאומילכים המוחלשים האלה הם אקדוחני המחיר הכי מהירים במערב, והם משפריצים סימונים לכול עבר דרך סילוני הנשיפה שלהם, כמו לווייתני זרע עקרים. אחת מסמנת עמותות במימון זר, כשהיא עצמה נתמכת ממון מוזרק; אחר עוטה חליפה ומסתובב במרכולים ומדביק דבקיות על מוצרים מאירופה הקלאסית, מטעמים שרק היסטוריון מסוגל להבין (EU-OCD?); יש את זאת שמסמנת פלייליסטים למרות שספק אם תדע להבדיל בין רשימת השמעה לרשימת שינדלר ("זה לא הפתק הזה במעלית?!"); תמהוני נוסף מיילל בראש חוצות את רצונו לסמן חתולים לא מסורסים; ובראשם של כל אלה עומד טיפוס שכבר מזמן סימן את השמאלנים כלא יהודים ואת התקשורת כאחראית לכול מה שבעייתי פה.

בנוסף, יש גם את ההוא שמסמן את האו"ם בלעז עילג, את ההיא שמסמנת את הר הבית בדגל ישראל, את זה שמנסה לסמן את אילת כסאני ביץ' החדשה, את האפיקורוס שפתאום, בעל כורחו, מראה סימני זיקה לדת ומפריש חלות עם אשתו, ועוד איזה בדחן חדש, פילוסוף א-לה-קאנט-על-הקנטים, שסימן את הנשיא כבעל פוטנציאל לפתור את הבעיה של נוכחות דעאש בסוריה. בטוח שכחתי מישהו. ככלל, מסתמן שאנחנו בשפל הנהגתי.

בין לבין, המצב הכאוטי הזה מנוצל בהצלחה על ידי כמה גרפומנים שמקשטים אותיות בסימני ניקוד, ועל ידי כך משכנעים את עצמם ואחרים שמדובר בשירה; מישהו כבר יסמן אותם כראויים לפרס.

אם לא די בכך, ערבים מסמנים יהודים בדיקור, יהודים מסמנים אריתראים באמצעות ריהוט ישיבה, חיילים מסמנים ערביות בקליעים, מתנחלים מסמנים שמאלנים כבעייתיים, הדרום מסמן את תל אביב כבועה, עיריית תל אביב מסמנת אבני שפה באופן שרירותי, קירות מסומנים בתגי מחיר, ובמכולת השכונתית לא מסמנים מחירים.

ואנחנו, הנורמליים האחרונים, שלושתנו, צריכים להתמודד עם המידע החזותי המופרז שכול אלה מותירים אחריהם, הדבר הזה שחוש הראייה מנסה לא לדרוך בתוכו, סימון הטריטוריה הזה שהאף סולד ממנו, ולשאול את עצמנו אם כל זה התחיל כבר בימי התנאים, כשרבי יהודה נתן סימנים, או רק לפני עשרים שנה, כשסימנו את ראש הממשלה.

א"א