זה היה האיש בעל הזרוע האחת!
בסוף השבוע האחרון גמרתי לקרוא בפעם השלישית בחיי את "מלכוד 22" של ג'וזף הלר. למרות שמאוד נהניתי בפעמיים הקודמות, החוויה הייתה מענגת יותר ממה שציפיתי, והספר נשאר מצחיק ומחריד וקצבי ומודרני ומרתק. פה ושם היו נגיעות מכבידות של שוביניזם גברי, אבל זה מובן גם לאור העובדה שעברו כמה וכמה עשורים מאז הכתיבה וההתרחשות, וגם אם לוקחים בחשבון שאולי אפילו אז המטרה הייתה להאיר התנהגויות כאלה.
אולי.
היו פרטים שזכרתי ממש טוב, כמו המסע של יוסריאן בגיהינום, האיטלקי הזקן שמסביר למה בני עמו תמיד מנצחים, צמר הגפן מצופה השוקולד וכן הלאה, ולעומת זאת דברים נהדרים אחרים שפרחו מזיכרוני. אני יודע שאם אקים להקת רוק, היא תיקרא "הזונה של נייטלי".
בפרק האחרון יוסריאן עורק, בורח לשוודיה, וחשבתי לעצמי שאם הייתי כותב ספר המשך, הוא היה מקים את איקאה, ומבסס את עקרונות ("פילוסופיית") החברה על ההיגיון המעוות/צלול-כבדולח שלו. אלא שהלר כבר כתב ספר המשך, "זמן סגירה", שאמנם קראתי, אבל לא זכור לי דבר ממנו. בקרוב אשוב אליו.
כמו את הרוב המוחלט של הספרים שקראתי בשנים האחרונות, גם את זה קראתי בקינדל, שהוא אחד משני החפצים האהובים עליי בעולם, לצד הפטפון.
***
ביום ראשון, בשש וחצי בבוקר, מישהו דפק על דלתי.
ודפק שוב.
ואז צלצל.
קיללתי את איקאה (ואולי גם את הבעלים, יוסריאן) – המובילים שלהם כבר העירו אותי בשש וחצי ביום שישי, כדי להודיע שהם בדרך. חשבתי שעכשיו אלה המרכיבים שלהם, שברוב חוצפה אפילו לא צלצלו לפני!
לא פותח! אמרתי לעצמי בעצבים שאני לא פותח את הדלת, בעיקרון, אבל הדפיקות והצלצולים המשיכו, אז יצאתי מהמיטה.
מי זה?
משטרה.
???
***
עברתי לדירה חדשה, על הדלת אין עדיין שלט, אז זאת בוודאי טעות. פתחתי להם, אחד מהם הראה לי תעודה מזהה ואחרי שהכנסתי אותם הציגו צו חיפוש – על שמי. חתום על ידי שופטת ששמה לא יוזכר כאן מטעמי צנעת הפרט. עם מספר תעודת הזיהוי שלי.
ישנוני ומשועשע הנחתי להם לעשות את זממם בדירה שלי. הם היו מנומסים, קורקטיים, חיטטו קצת פה, קצת שם, שאלו כמה שאלות, בינתיים השתנתי וצחצחתי שיניים והכנתי לעצמי אספרסו (מנומס, הצעתי גם להם, אבל סירבו), והרגעתי במידה חלקית של הצלחה את שלוש הבנות, שהגיחו בהדרגה מהחדרים.
שני הבלשים לקחו איתם בצו בית משפט שני מחשבים, שני דיסקים קשיחים חיצוניים, דיסק און קי, מכשיר הקלטה דיגיטלי שעוד לא למדתי להפעיל, ואזיקים בעלי ערך סנטימנטלי. למעשה, זה החפץ השלישי האהוב עליי אחרי הקינדל והפטפון. בניגוד לשניים הראשונים, באזיקים מעולם לא עשיתי שימוש. הדבר שהכי שימח אותי היה שהם לא גילו עניין בקינדל.
הם שאלו אם יש לי בשבילם שקית, ובתגובה אמרתי להם שידעתי שהיה שווה לשלם שלושה שקלים על שקית של איקאה. בתי הבכורה תהתה מאוחר יותר כיצד ייתכן שהם באים להחרים מיטלטלין ולא מביאים איתם איזה מִזְוָד.
מה בדיוק אתם מחפשים? שאלתי.
הכול יוסבר לך בתחנה.
חישבתי שהשעה כל כך מוקדמת, שהטיול הזה לא יפגום לי בסדר היום. אז מילא, נחכה בסבלנות לשמוע איפה הטעות.
נפרדתי מהבנות הנחרדות בחיוך והתלוויתי אל השניים החוצה. אל המכונית שלי. ערכו בה חיפוש קצר, שאלו קצת שאלות, לא הניחו לי לקחת איתי ספר של דייב בארי שאני קורא בים. "שלא יגידו שתפסנו לך את זה", הסביר אחד מהם. הרצון לקחת ספר היה בחלקו מחווה ל"מרק ברווז" של האחים מרקס: כשנועלים את גראוצ'ו בשירותים הוא נאבק מעט בדלת ואז נכנע לגורלו וקורא: "לפחות תזרקו לי ספר". אומרים שלא היה ספר שגראוצ'ו לא קרא.
[וורד לא מסמן קו אדום מתחת לגראוצ'ו!!!]
נכנסנו לרכב שלהם ונסענו לתחנה. המיזוג עבד, ובאופן הכי חולני שיש, המוח שלי התחיל לזמזם "לטיול יצאנו, כלנית מצאנו…" זה מה שעובר בראש לבנאדם בדרך לחקירה? כן, בעיקר אם ישן שעות ספורות והשפעת האלכוהול עוד לא פגה.
***
חניון המשטרה חם ודחוס ונטול אוויר כבר בשבע בבוקר. יש שם המון כיסאות מיותמים שנראו לי כשירים לחלוטין, ומעט מאוד מקום פנוי לחנות בו. עלינו לקומה שמונה, הונאה חוף. שם כנראה חקרו בזמנו את קליגולה, אחרי שגנב צדפים לנפטון.
הייתי שליו לחלוטין, כי ידעתי שלא עשיתי שום דבר פלילי. ניחושים? טעות מוחלטת, אי הבנה שקשורה לפייסבוק, אשת שוטר שבעלה מנסה להפליל אותי, תאום מרושע, הם ראו את ההופעה שלי, נתקלו בטיוטה של ספרי "הייתה לי יד בדוור – זכרונותיה של דומינטריקס". לך תדע.
הופקדתי בידיו של אחד א', ששוב, מטעמי שמירה על פרטיות לא אסגיר את שמו, שגילה לי סופסוף שמדובר בחשד להטרדה מינית.
באינטרנט.
של קטינים.
אם עד עכשיו הייתי משועשע, בשלב הזה כבר פרצתי בצחוק (באינטרנט?! מצאו מי).
הבחור, שבוודאי צעיר ממני בשני עשורים ועשה קורס של 110 שעות, אמר שכבר ראה אנשים צוחקים לשמע האשמות, ושזה לא נגד החוק להימשך לגברים, ושעד כה הם צדקו בכול. נדמה לי שהוא לא הצליח לקרוא אותי, אולי גם בגלל ששילבתי רגל על רגל, והיה שלב שהוא תקע בי מבט תוהה והישרתי אליו עיניים א-לה לארי דייויד.
הייתה מחשבה טורדנית שלא הרפתה ממני לאורך כל התשאול, שהיה "לא חקירה תחת אזהרה": אולי אשאל אם יש לו סוללה חדשה, ואז אתקן ואכוון את שעון הקיר שלו, שעמד מלכת. במשרד ליד, לעומת זאת, לשעון הקיר כלל לא היו מחוגים ממשיים, רק כאלה שצוירו בטוש ירוק. אולי הסתתרה שם איזו אמירה על הזמן ועל עבודת החוק. במשרד ההוא גם הראו לי את ההצהרה המודפסת שלי, ובשלב הזה כבר הרגשתי ממש לא נוח: אני לא מתנסח ככה; זה ייצוג לא הולם שלי, מעוות. זה כמו לקרוא לי פדופיל – זה פשוט לא אני.
פּדופיל… היש משהו נתעב מזה? אולי טוקבקיסטים בתשלום, כי להם אין תירוץ פסיכולוגי. החשד המופרך דבק בי כמו צואת כלבים לסוליית נעלי בובה, ובמעלית (אחרי כשעתיים המתנה הוחזר לי הטלפון שלי ונסעתי הביתה) הבטתי בעצמי בחשד במראה – באמת יש משהו סוטה בפרצוף הזה.
***
ביום המחרת הוחזר לי המחשב הנייד, כלי העבודה שלי.
מבלי להיכנס ליותר מדי פרטים, בין השאר בגלל שחברת הוט לא מתלהבת לנתק אותך כשאתה מבקש להתנתק, הם צדקו בנוגע לכתובת האיי-פי, רק טעו בנוגע למיקום הפיזי שלה (לא אצלי בבית), למי שהשתמש בה (לא אני וגם לא מי שגר בבית השני), בזה שבאו אליי הביתה, בזה שלא ערכו בדיקה מקדימה לבדוק אם החשד בכלל מתקרב להיות סביר, בזה שחיסלו לי יום עבודה, והשופטת טעתה בכך שחתמה בקלילות על צו החיפוש והחיטוט בחיי עקב איזו אמתלה קלושה כהגיג של כדורגלן.
שמעתי שעכשיו כבר יש להם קצה חוט. נכון, כדי להגיע אליו הם היו צריכים למשוך לי בחבל, אבל אני מוכן לרשום את זה כתרומתי הצנועה להשלטת החוק בישראל.
א"א
יהיה בסדר – לא צריך הגהה או שכתוב.
פוסטר שתלוי בכל קומה במטה המשטרה.
החיים בתהיתי 