באמת, מי רוצה להיות מיליונר?

"נער החידות ממומבאי". בימוי: דני בויל/לאבלין טנדן, עם דֶב פּאטֶל, מַדְהוּר מיטָל, אָנִיל קאפּוּר, סאוּרַבּ שוּקְלָה, פריידה פּינטוֹ, אירפאן ח'אן

ג'מאל מאליק (פאטל) הוא ילד אשפתות הודי, שחי חיים אלימים ואיומים. בגיל 18 הוא מצליח להשתתף בגרסה ההודית של "מי רוצה להיות מיליונר," ועונה נכון על כל השאלות. הכסף הוא העניין המשני מבחינתו: המטרה העיקרית שלו היא להופיע בטלוויזיה כדי שתראה אותו אהובת ילדותו, לטיקה (פינטו).

אחרי הערב הראשון של התוכנית ולפני שאלת עשרים מיליון הרופיות, נחטף ג'מאל לתחנת המשטרה ועובר עינויים, משום שמנחה התוכנית (קאפור) בטוח שהוא מרמה איכשהו – הרי לא ייתכן שכלב אשפתות שכזה ידע את כל התשובות הנכונות.

החקירה של ג'מאל במשטרה היא בעצם דרכו של הצופה (ואני מניח שבספר זוהי דרכו של הקורא) לגלות איך ג'מאל יודע את התשובות: כאמור, היה לו המזל המפוקפק לעבור מספיק חוויות גרועות בחיים, וכל טראומה שעבר חקקה במוחו תשובה הולמת לחידון. על צלקת נפשית מתגמלת אותו בסכום כספי נוסף, מה שמעניק משמעות חדשה לחלוטין למושג "חוכמת רחוב", וגם מחדד את השאלה מי באמת רוצה להיות מיליונר? שהרי אם ככה רוכשים השכלה, אולי עדיף להישאר בור ועני.

לזכותו של הסרט ייאמר שהוא עשוי היטב, מצולם באופן שהולם מסך גדול (מה שבימינו הופך נדיר), מציג דמויות בעלות עומק רגשי, וגם המוזיקה טובה למדי. הדבר הכי טוב פה זה השחקנים. פאטל וקאפור מצוינים, מיטל, שמגלם את אחיו של ג'מאל, סלים, מרשים במיוחד, אבל עולים על כולם הילדים, שפשוט מרתק להביט בהם.

על ציר נקודות הזכות והחובה עומדת העובדה שבסופו של דבר זה סרט הודי על כל המשתמע מכך, מלודרמת אהבה חברתית שעלילתה ותפניותיה לא שונות בהרבה מאלה בקומדיות של מולייר, לדוגמה – מלבד האלימות כמובן – עם סוף יותר מתוק ושמאלצי ממריר. למעשה, ומבלי לחשוף פרטי עלילה, החלק המריר של הסוף רק מדגיש את המתיקות הרומנטית.

אלא שלחובתו של הסרט, עם כל הרעש הבינלאומי שנראה שהוא יוצר (זה סרט לאוסקר? נו באמת), נזקפים יותר מדי גורמים מעיקים, שאחד מהם הוא המשחק הטלוויזיוני: זה מאוד לא נעים ללכת לקולנוע ולראות שעשועון טלוויזיה עכשווי, כלומר משהו אחד בלבוש מעט אחר. מזכיר את הצפייה ב"ארץ נהדרת", שאינה אלא מהדורת חדשות וטור רכילות בלבוש קומי (נגיד). סינדרום הפורמט המעיק.

הגורם השני הוא יניקת הסבל: עוד כמה ימשיכו סופרים ואנשי קולנוע והעולם בכלל לשאוב הנאה אמנותית מהסבל של ילדי הודו בפרט וההודים בכלל? זה נצלני ולגמרי לא נעים.

סיפור האהבה, כאמור, שבלוני וטלנובליאני, מה שכשלעצמו אולי לא נורא כל כך, עד שמגיע הקליימקס, ואז נוצר הרושם שכל מה שעבר ג'מאל בחייו היה בסדר, כי זה הוביל לאיחוד שלו עם אהבתו. מבחינה זאת קשה שלא להיזכר במסר הסמוי והנתעב של "להציל את טוראי ריאן", שכמו אומר לנו שהכול היה בסדר, ואלפי המתים היו שווים הקרבה, ואפילו העניין הקטן ההוא באירופה לא היה כל כך נורא, כי הנה – זה אִפשר שעכשיו תעמוד לפנינו משפחה אמריקאית בהירת-שיער ועיניים ולא-חד-הורית.

ואפרופו דברים שמזכירים, הסרט נגמר בריקוד המוני, מה שמעלה על הדעת את "זטואיצ'י" המופתי של טאקשי קיטאנו, שגם הוא נגמר בריקוד וכולו שילוב מושלם של מוזיקה ומראות וגם מתהדר באחד הפסקולים הכי טובים של כל הזמנים. וכשמתעוררת ההשוואה, איפה זה ואיפה זטואיצ'י? במקרה של נער החידות, הריקוד בסוף מהווה אנטי-קליימקס משונה.

ארז אשרוב