אחת התופעות המכוערות היותר נפוצות בעולם המודרני היא מכתבי האזהרה. כל אחד ואחת נתקלו בשכאלה, מסיבות שונות. אפילו ההגונים והישרים והמופתיים באזרחים – כמוני, לדוגמה – זוכים לקבל מכתבי אזהרה, משום שאלה מהווים את הלחם והחמאה הברטולוצ'ית של הביורוקרטיה; רק מתעוררת איזו בעיה או צלה, ופקיד או צלו עושים את שלהם ומציינים ביומן: "נשלח מכתב אזהרה".
עכשיו שזה ברשומות, התחת מכוסה.
הביורוקרט יכול לנשום ולרווחה ולחזור להחדיר ולשלוף את העיפרון שלו מהמחדד השולחני.
המכתבים יכלו להיות פשוטים ואלגנטיים וענייניים (לידיעתך, נוצר עיכוב של יומיים בתשלום, תודה), אבל כמו כל דבר ביורוקרטי סמי-דמוקרטי, בשלב מסוים חייב הסירבול להיכנס לתמונה.
האשמה נעוצה באותו מגזר בחברה שאחראי לרוב הסירבולים והאי-נעימויות בחיינו: עורכי הדין.
ניקח לדוגמה את המקרה של מר א', שרכש ספר של ג'ון גרישם (שם בדוי). בפנים הספר צוין בפירוש שאין לעשות כל שימוש בספר או בחלק ממנו, לא להקריאו בפומבי, לא להשאילו, לא לצלמו, לא להפיצו באינטרנט וכולי. ככל שהטכנולוגיה מתקדמת, יש יותר דברים שאסור לעשות עם הספר, כך שהאזהרה ההבהרתית הולכת ומסתרבלת, ונראה כי בקרוב יעלה נפח הטקסט המזהיר על נפחו של הספר עצמו, שבמקרה של גרישם אינו מזהיר כלל ועיקר.
מר א' קרא את האזהרה, אולי אפילו את הספר, ובמהלך סיכסוך שכנים חבט את הספר בראשו של מר ב' (להלן, צד א'), שהתלונן במשטרה. עורך דינו של א' (להלן, צד ב') הביא לזיכויו על ידי שימוש בפלפול טכני: באזהרה לא נכתב במפורש שאסור לחבוט בעזרת הספר בראשו של מאן דהוא. אתם יכולים להיות בטוחים שמעתה יצורף לאזהרה המסורבלת ממילא גם המשפט, "ובשום אופן אין לעשות בספר זה שימוש ככלי נשק בסיכסוך שכנים או בכל סיכסוך אזורי אחר".
אם זה לא נשמע לכם מציאותי, דעו שבחיפה יש חוק עזר עירוני האוסר לנופף נחשים ברחבת העירייה. למה? כי מישהו עשה את זה פעם; חיפשו איך להעניש אותו, לא מצאו סעיף הולם, המציאו סעיף כזה, ומאז זה אסור לפי חוק, למקרה שמישהו יעשה את זה שוב.
אף אחד לא עשה את זה שוב.
כמו באזהרה הספרותית, שעוצבה מן הסתם על ידי עורכי דין, גם על הניסוח המסורבל, המגושם ומכסה התחת של מכתבי האזהרה, אמונים עורכי דין. וכמה שהמכתב עקמומי ופתלתל ומנסה לכסות את כל החורים האפשריים במכמורת הערלה של עורכי הדין, הם ושולחיהם יודעים שתמיד יצוץ איזה עורך דין נגדי, פרוטגוניסט שימצא פרצה בניסוח, ואז יישלח מכתב תגובה על מכתב האזהרה, גם הוא מעורך דין (להלן, בא כוחי), ומכך יש להימנע בכל מחיר, כי אפילו עורכי דין שונאים לקבל מכתבים מעורכי דין. ומי כמוהם יודע למה.
אז הנה בעיה חמורה: מצד אחד הם חייבים להפחיד את האזרח ככל הניתן, עד ירוקן בני מעיו בחרדה וישלם את חובו או יסדיר ענייניו במהרה, ומצד שני הם חייבים להתנצל אפריורי על האיום, מפני שאולי בטעות יסודו.
זאת הסיבה שאתם מקבלים הביתה מכתבים שמחולקים לשלושה חלקים, בצורה סונטה: מתק-זעם-מתק.
בחלק הראשון מתחנפים אליכם: "אדון נכבד" אומרת הכותרת, כאילו מישהו שם עליכם בכלל.
בחלק השני עושים עליכם אבו-עלי: "אם לא תשלם חובך עד תאריך (פה מופיע תאריך של שבוע קודם), רשאים מרשי ו/או באי כוחו המופרז להגיע לבית החייב, לנפץ רהיטיו, לשסע כריותיו, להוציא את עיניו, למרוט את ידיו, למעוך את רגליו, למלוק אוזניו, לקרוע אשכיו, לדרוך על בהונותיו, להרחיב ישבניו, ושאר פעולות מהוגנות המעוגנות בחוק זכויות הנושים התשמ"ד. אנו נבוא ונטלטל ונחרים ונפקיע וייבש רחם אמך".
בחלק השלישי עושים חרטות. כמו בכל קרב רחוב, תמיד מגיע שלב השמישהו-יחזיק-אותי: "אם בינתיים סולק החוב, ראה מכתב זה כמבוטל, ועמך הסליחה. אנא, המשך להיות לקוח שלנו גם בעתיד".
בחיבה ו/או משטמה,
מ. דה סאד, עו"ד
אתמול פגשתי ברחוב חבר ותיק שלי, בחור נחמד שלא ראיתי כבר כמה שנים, מאז עבר את בחינות לשכת עורכי הדין.
החיים בתהיתי 