אנחנו סוג של ערבים.
לחלק מהישראלים יש רושם שהם הקימו מעוז אירופאי בלב המזרח התיכון. זה עשוי להיות נכון מבחינות מסוימות, בעיקר בכל מה שקשור למודרניזציה של האמנויות, ואולי גם מבחינה פוליטית (רק אולי) אבל כשזה מגיע לרחוב, למכנה המשותף, לעצם מה שאנחנו מגדירים כמהות הישראליוּת, אני מציע לכולם להביט היטב: אנחנו ערבים!
לא שזה רע.
הנה, עובדה:
אחד האתרים הכי פופולריים בישראל נקרא וואלה!
אחד החומוסים הכי פופולריים בישראל נקרא אחלה.
עולים חדשים מעשנים נרגילה.
ובימי שישי לא היינו רואים סרט מצרי?
תורידו מהתפריט שלנו את החומוס, השישליק, הקבאב, הסלט הערבי, הקובה, הסיגרים, הטחינה, הבקלאווה, ה-ש-וואר-מה, ותקבלו ריק מעורר חלחלה. מי רוצה לחיות בלי חומוס? או בלי פיתה לנגב בה? והסיוט הכי נורא – בלי קפה עם הל!
תורידו מהשפה שלנו את הערבית, והלכה התקשורת הבינאישית: לא נוכל לסיים דברים בחלאס, לא להביע פקפוק עם רבאק, לא להביע שביעות רצון עם עלא-כיף-כיפק (או אחלה, או סבבה), לא להביע פליאה עם וואללה? לא לצאת לדרך עם יאללה, ואפילו לא לכמוה לכוּס. שלא נדבר על לקלל כמו שצריך. ינעל רבאק ארס, רק דמיינו לכם איזה ווג'ראס זה יהיה! [אגב – תוכנת וורד לא סימנה את המילה ווג'ראס בקו אדום]
הבה נודה בזה: בלי הערבים לא היה לקיום שלנו פה אופי.
דוגרי – בזכות הערבים כבר שנתיים שאנחנו מועמדים לאוסקר.
והמוזיקה המזרחית? מה איתה? הרי היא יותר טורקית מיוונית (טורקיה היא אולי ישראל של העולם, בהיותה שילוב מוקדם ומוצלח בין ערב למערב), והמחוות של הזמרים ערביות במובהק, והסלסולים ערביים, ואמנם מעמדה של אום כולתום יציב ואיתן, אבל הזמרות המזרחיות שואבות ממנה השראה לא מעטה.
דמיינו לעצמכם חייל שעולה בדרגה ולא עובר זובור – זאת לא אותה החוויה.
והכי חשוב: בלי הערבים לא היו לנו אויבים, ובלי אויבים לא הייתה לנו הגדרה עצמית, משהו להתאחד סביבו.
ארז אשרוב
החיים בתהיתי 