המן, כפי שסיפרתי לבתי

שלום. שמי המן וזוהי המגילה שלי, כלומר הסיפור האמיתי, ולא מה שמוכרים לכם כבר דורות.

פרק א' או: חור כרפס

ראשית, אציין שאני מדווח לכם מקברי הצפוף: נמצאים כאן עוד עשרות רבות של אנשים, שבילדותם קיללו אותם בקללה האיומה "הלוואי שתמות ותישרף חי בקבר של המן", שהייתה מאוד פופולרית עד שנת 1945, בערך. הם מוסרים ד"ש, ושהם עוד יתנקמו בכם באחד הגלגולים הבאים.

ולעניין שלשמו התכנסנו: ויהי בימי אחשורוש, שמלך מהודו ועד כוש על שבע ועשרים ומאה מדינה (זה היה לפני שהמציאו את השיטה העשרונית ואת צורת הרבים), בשנת שלוש למלכותו עשה משתה לכל שריו ועבדיו, חיל פרס (*1) ומדי הפרתמים ושרי המדינות לפניו או מאחוריו הוא העומד.

אחרי שכל אלה חיסלו את השמפניה והקוויאר והיין הצרפתי והדניש-בלו, עשה אחשורוש אפטר-פארטי של שאריות לכל העם הנמצאים בשושן הבירה, בגינת ארמונו, שם נעשה צפוף כמעט כמו בקברי. טורי הרכילות דיווחו: "חור כרפס ותכלת אחוז בחבלי בוץ וארגמן על גלילי כסף ועמודי שש מטות זהב וכסף, על רצפת בהט ושש ודר וסחרת". מסתבר שהפרסים המציאו את טור הרכילות, אבל לא חשבו שיש צורך בהגהה לשונית.

ואז, ביום השביעי, כטוב לב המלך ביין, אמר לסריסים מהומן, בזתא, חרבונא, בגתא, אבגתא, זתר וכרכס, שבדיוק עשו חזרות למחזה של חנוך לוין שנכתב בשפת הבי"ת: "הביאו נא את ושתי המלכה לפני המלך, בכתר מלכות, להראות העמים והשרים את יופייה, כי טובת מראה היא ונגמרה לנו התוכנית האמנותית". אבל לוושתי היו תוכניות אחרות, והן לא כללו חיקוי של סינדי קרופורד מול חבורה של בעלי משרה שתויים וחרמנים.

ויקצף המלך מאוד וחמתו בערה בו (*2).

ויאמר המלך לחכמים: "כרשנא שתר אדמתא שלמה תרשיש מרס תורכי מרסנא". לפחות זה מה ששמעתי; יש להודות – גם אני הייתי שיכור לחלוטין. היועצים היו פחות שתויים ממני, ושלחו מזכרים אל כל מדינות המלך, מדינה ועם כלשונם, שבהם נכתב כי על הבעלים להראות לנשים מי לובש את המכנסיים בבית. הנשים לא הבינו את המחווה, וחשבו שהבעלים מנסים לפתח שיחה בנושאי אופנה.

פרק ב' או: תחת ושתי
המלך קצת נרגע, וניסה למכור את הזכויות למחזמר למנחם גולן, תוך כדי כך ששליחיו מנסים למצוא עבורו בתולות טובות מראה, כתחליף-ושתי. מהר מאוד התברר שזו טעות לשלוח שליחים ספורטיביים לתור אחרי בתולות טובות מראה: להן נשאר רק המראה הטוב, ולשליחים אזל הכוח.

ואז חלה תפנית פתאומית בעלילה: איש יהודי היה בשושן הבירה (*3), ושמו מרדכי בן יאיר בן שמעי בן קיש איש ימיני, שם שנבחר במיוחד על מנת לבלבל את המעקלים. ימיני הנ"ל לקח תחת חסותו את בת דודו, אסתר פארוז היתומה בת דודו של בן קיש איש ימיני (*4), מה שהוביל לעוד תפנית בעלילה: אסתר נלקחה אל בית המלך, ואם זכרוני אינו מטעני, נכתב במדורי הרכילות כי "תיטב הנערה בעיניו ותישא חסד לפניו ויבהל את תמרוקיה ואת מנותה לתת לה ואת שבע הנערות הראיות לתת לה מבית המלך, וישנה ואת נערותיה לטוב בית הנשים". כמו שאתם כבר מבינים, כולנו היינו די שיכורים באותם ימים, וכתוצאה גם נבהלנו את תמרוקינו.

מחשש שאסתר שהתה באזור בו השתוללה מגפת הפה והטלפיים (ותאמינו לי, המגיפה הזו השתוללה בכל משתה של המלך), היא חוטאה על ידי השריה במשך שישה חדשים בשמן מר, ועוד שישה חודשים בבשמים ובתמרוקי נשים, ובסוף שנה של חיטוי היה העור שלה מקומט לחלוטין.
ועם יישור הקפלים תילקח אסתר אל המלך אחשורוש, בחודש העשירי, הוא חדש טבת, בשנת שבע למלכותו (כאילו שלמישהו איכפת). ויאהב המלך את אסתר מכל הנשים, וישים כתר מלכות בראשה (*5) וימליכה תחת ושתי (*6).

ויעש המלך משתה גדול, ושוב היינו כולנו שיכורים. ומרדכי, שנשאר פיכח, גילה כי שני סריסים שלא היו מרוצים במיוחד מעובדת היפרדותם בטרם עת מזוג המיטלטלין שלהם, רצו לנקום במלך ולהרגו. ויגד מרדכי לאסתר, ותגד למלך, והמלך בזעמו ציווה לכלוא את שני הזוממים ולסרסם עוד קצת, במידה והדבר אפשרי.

פרק ג' או: סוף כל סוף אני נכנס לתמונה
ככל הידוע שמי המלא היה המן בן המדתא האגגי, או שאולי הוריי גימגמו. כך או אחרת, הייתי טוכעס לייקר (*7) גדול, וכך קיבלתי את התפקיד הבכיר ביותר בממלכה: השר לפיתוח אזורי. התפקיד כלל משכורת שמנה, וזה בערך הכול, חוץ מהעניין הזה שכולם היו חייבים להשתחוות לי. וכולם אף עשו כך, מלבד המנוול הזה, מרדכי. ונמלאתי חימה (כי עדיין לא המציאו תרופה לצרבת), אבל החלטתי להגיב באיפוק, לקחת עניינים בפרופורציה, ולהשמיד את העם היהודי בכלל, ובפרט את מרדכי ועוד כמה יהודיות שלא הסכימו להתכופף למעני.

ואז, בשנת 12 למלך אחשורוש (נו די, למי איכפת?!) נפל הפור. חיפשנו וחיפשנו, אבל לא מצאנו אותו. העובדה שאיש לא ידע מה זה פור ואיך הוא נראה, לא עזרה לחיפושים. ונבהלנו את תמרוקינו.
באתי למלך וביקשתי שיחתום על צו שמאפשר לי לעשות כל מה שאני רוצה לעשות לעם היהודי, כולל רעש בין שתיים לארבע. המלך, שיכור כרגיל, חתם. וייבהל את תמרוקיו ויקא את בני מעיו. או אז שלחתי את כל השליחים להפיץ את בשורת השמד בכל הממלכה, אבל אלה קפצו שוב לבקר את ה"בתולות" יפות המראה, וכך נכשל עוד מיזם. והעיר שושן נבוכה, כי אין לאיש מושג מה זה פור, ובוודאי שלא מה זה פתשגן.

פרק ד' או: שוב מדברים עליי
מרדכי המנוול פעל מאחורי גבי, הפעיל לחצים פוליטיים על אסתר, שהפעילה לחצים פוליטיים על אחשורוש, ואז נחשפו כמה טפסים שהוכיחו שעסקתי ב"ראיית חשבון יצירתית", וכל התקשורת השמאלנית עשתה ממני קציצות, אבל לפחות היו כמה תמונות יפות שלי בשערי המוספים. עברו 30 יום, והמלך לא הזמין אותי לביקור. חוש הריח שלי אמר לי שמשהו אינו כשורה. החלפתי גרביים ונבהלתי אל תמרוקיי.

פרק ה' או: נכון שפרק ד' היה קצר?!
ויהי כראות המלך את אסתר המלכה נשאה חן בעיניו, ויושט המלך לאסתר את "שרביט הזהב" שלו, ותקרב אסתר ותיגע בראש "השרביט", ויאמר לה המלך "עוד, עוד קצת, אל תפסיקי, עד חצי המלכות אתן לך". אסתר, בחצי-קול, העירה "כן, זה בהחלט חצי מלכות". ובקול מלא אמרה "בואו אתה והמן היום אל המשתה אשר עשיתי לו", והמלך כבר התחיל לדמיין דברים שראה באינטרנט.

ואני, כמו אידיוט, נפלתי ישר למלכודת, כי גם אני הסתובבתי באותם אתרים שהמלך סימן בדפדפן שלו. עשיתי דרכי למשתה, בפה כבר הטעם של השמפניה, כולם משתחווים לי כמו בסצנה מתוך אגם הברבורים, ושוב בשער עומד המרדכי הזה, הלא-משתחווה הזה, ושוב נמלאתי חימה, אבל הפעם כבר הייתי מצויד באלקה-זלצר. ומשום שכבר כן המציאו תרופה נגד צרבת, החלטתי להזמין גם את אשתי, זרש, ובניי. זרש אולי לא הייתה האישה הכי יפה בתבל, היא אפילו לא הייתה האישה הכי יפה כשהיא עמדה לבד בחושך, אבל היה לה מוח חריף ומבטא אמריקאי, והיא הציעה לבנות מתקן מיוחד עליו יתלו את מרדכי כקישוט. ואעלוץ.

פרק ו' או: הצתה מאוחרת
בלילה ההוא נדדה שנת המלך, שמרוב אלכוהול איבד את הזיכרון, ויספרו לו דפנה ודודידו א-ביסלע אנקדוטות מהעבר, על הסריסים הזוממים ועל מרדכי שהציל את חייו, ויאמר המלך "כבר שלחתם לו פרחים?" ובדיוק אז נכנסתי אני לחדר, עם דגם מוקטן של העץ שבנינו למרדכי, וניסיתי להסביר למלך איך זה עובד ומה תולים בקצה.

המלך הביט בי בעין בוחנת, ואז בעין השנייה, ושאל: "מה לעשות באיש אשר המלך חפץ ביקרו?" ואני, כמו דגנרט, שוב נפלתי למלכודת, ואיכשהו שכחתי את הפעם שהמלך שאל "מי פה יודע לתפור?" ואני עניתי "אני, אני!" ואז הוא אמר לי "אז תתפור את חמישי לראשון" והשאיר אותי בבסיס לסופשבוע. ואבלע את הפיתיון, ואומר "יביאו לבוש מלכות אשר לבש בו המלך וסוס אשר רכב עליו המלך ואשר נתן כתר מלכות בראשו, ונתון הלבוש והסוס על יד איש משרי המלך הפרתמים (*8), והלבישו את האיש אשר המלך חפץ ביקרו והרכיבהו על הסוס ברחוב העיר וקראו לפניו 'ככה ייעשה לאיש אשר המלך חפץ ביקרו'". וכבר דמיינתי את עצמי על הסוס (כי גם באתרים האלה שוטטתי), ויצווה עליי המלך לעשות בדיוק את אשר תיארתי, רק למרדכי.
ונדחפתי אל ביתי אבל וחפוי ראש, ואיך שגמרתי להידחף הגיעה השעה לצאת למשתה.

פרק ז' או: איזה ז'
שוב דגדג למלך השרביט, ושוב שאל את אסתר איזה חצי מהמלכות היא רוצה, ותאמר אסתר "כי נמכרנו אני ועמי להשמיד להרוג ולאבד ואלו לעבדים ולשפחות נמכרנו החרשתי כי אין הצר שווה בנזק המלך". כן, גם היא הייתה שיכורה, אבל לא מספיק שיכורה מכדי להכפיש אותי: "איש צר ואויב המן הרע הזה". ונבעתתי מלפני המלך והמלכה, ונבהלתי אל תמרוקיי, אבל הייתי מספיק שיכור וחרמן להישכב לצידה של אסתר, והמלך קצף(?) ופניי חפו(?) ויאמר חרבונה, אחיו של חרטבונה, "הנה העץ אשר עשה המן למרדכי", ויאמר המלך "תלהו עליו".

ויתלו אותי על העץ, אבל כזכור כולם היו שיכורים, ויתלו אותי על הדגם המוקטן, וכך ניצלו חיי.

פרק ח' או: זה שוב קורה
ויושט המלך לאסתר את שרביט הזהב. ומרדכי יצא מלפני המלך בלבוש מלכות תכלת וחור ועטרת זהב גדולה ותכריך בוץ וארגמן, והעיר שושן צהלה ושמחה, כי מעולם לא ראו מישהו לבוש בצורה כל כך מטופשת. ונבהלו את תמרוקיהם.

פרק ט' או: משחק הדמים
וכל שרי המדינות והאחשדרפנים (*9) והפחות ועושי המלאכה אשר למלך מנשאים את היהודים כי נפל פחד מרדכי עליהם, ויכו היהודים בכל אויביהם מכת חרב והרג ואבדון, ויעשו בשונאיהם כרצונם, וימכור המלך סוף כל סוף את הזכויות למנחם גולן (בקרוב בבתי הקולנוע: צ'אק נוריס הוא "מרדכי"). ויהיה שלום לכל זרעו של מרדכי, מה שקשה מאוד להגיד על הסריסים.

הערות:
*1 שמעון היה בפוליטיקה כבר אז.
*2 עוד לא המציאו תרופה לצרבת.
*3 "שושן הבירה" היה המותג הכי פופולרי בימי אחשוורוש, אחרי "וודקה חרבות".
*4 וזה השם שלה לפני הנישואים.
*5 זה כאב מעט.
*6 זה כבר ממש כאב.
*7 מהלוס אנג'לס טוכעס לייקרס.
*8 רעל עכברים.
*9 אח"מים המשדרים באמצעות מיקרופונים; ראשי עיר עם תוכנית רדיו.

א"א