שְרִי רַמְרָם סֶת מתנבא

סאלים סיני מספר לפּדְמָה, הקהל שלו, על ביקורה של אמו אצל מגיד העתידות רמרם סת. "ילדי חצות" לסלמאן רושדי. מובאה

סלמאן רושדי – בושה P

1. מעלית השירות

בעיירת הגבול הרחוקה ק', שממבט אווירי אינה דומה אלא למשקולת-הרמה אסימטרית, חיו להן לפני שנים שלוש אחיות נעימות ואוהבות. שמותיהן… אלא ששמותיהן האמיתיים מעולם לא היו בשימוש, כדוגמת כלי החרסינה הטובים של הבית, שלאחר הטרגדיה המשותפת שפקדה אותן ננעלו בארון שמיקומו נשכח בסופו של דבר, כך שהסרוויס המהודר בן אלף החלקים ממפעלי "גארדְנֵר" ברוסיה הצארית הפך למיתוס משפחתי שהן כמעט חדלו מלהאמין באמיתותו… שלושת האחיות, אדגיש ללא עיכוב נוסף, התהדרו בשם המשפחה שאקיל, והיו מוכרות לכולם בשמות (מהמבוגרת לצעירה) צ'אני, מאני ובּאני.

ובאחד הימים מת אבא שלהן.

מר שאקיל הזקן, שבזמן מותו היה אלמן מזה שמונה-עשרה שנים, פיתח לעצמו הרגל לכנות את העיר בה גר "מדור גיהינום". בדמדומיו האחרונים הוא פצח במונולוג רציף ולא מובן מעיקרו, שמתוך פלגיו העכורים הצליחו המשרתים לדלות באוזניהם פסקאות ארוכות של גסויות רוח, קללות ונאצות שנפלטו בעוצמה שגרמה לאוויר סביב ראשו לרתוח ולגעוש. בנאום הסיכום ההוא, שב ופרש המתבודד המריר הזקן את שנאתו הקדומה לעיירת מולדתו, זימן שדים להחריב את ה"תוהו ובוהו" של גיבוב הבניינים האפרוריים הנמוכים שמסביב לשוק, והשמיד בחצי הרעל של מילותיו את הזחיחות המטויחת הקרירה של רובע הקסרקטין. אלה היו שני העיגולים של צורת המשקולת של העיר: העיר העתיקה שבה גרה האוכלוסייה המקומית הנשלטת, והרובע הצבאי שבו התגוררו הכובשים הזרים, הסאהיבים הבריטיים, האַנְגְּרֵזִים. שאקיל הזקן תיעב את שני העולמות, ובמשך שנים ארוכות נותר כלוא במגוריו הגבוהים, הענקיים, דמויי המבצר, שהשקיפו כלפי פנימה על חצר מסוגרת דמוית באר ונטולת אור. הבית ניצב ליד גן ציבורי פתוח, ועמד בחצי הדרך בין השוק לרובע הצבאי. מבעד לאחד החלונות הבודדים של הבית שהשקיפו כלפי חוץ, בעודו על ערש דווי, היה מר שאקיל מסוגל להביט החוצה בכיפה של מלון גדול בסגנון פּאלאדיוֹ[1], שהזדקר מתוך רחובות הקסרקטין הבלתי נסבלים כמו חזיון שווא, ושבתוכו ניתן היה למצוא מרקקות זהובות וקופי עכביש מאולפים שלובשים מדים עם כפתורי מתכת וחובשים כובעי נערי מעלית, ותזמורת שלמה שניגנה מדי ערב באולם נשפים עטור קישוטי טיח בינות למהומה נמרצת של עציצים פנטסטיים, שושנים צהובות ומגנוליות לבנות ודקלים בגוון ירוק-ברקת שנגעו בתקרה – מלון פלֵשמֶן, בקיצור, כיפת הזהב העצומה שלו הייתה סדוקה אפילו אז, אבל למרות זאת בהקה בגאווה נוסכת השעמום של תהילתו הקצרה והקצובה; אותה כיפה שמתחתיה היו מתכנסים מדי לילה הקצינים האנגרזים בחליפות ובמגפיים, והאזרחים לבני העניבות, והגברות בתלתלי הבקבוקים והעיניים הרעבות; כל אלה היו מתאספים לשם מהביתנים שלהם, לרקוד ולחלוק את האשליה שהם ססגוניים – כאשר הלכה למעשה הם היו לבנים ותו לא, או למעשה אפורים, כתוצאה מהשפעתו המזיקה של החום הנוקשה על עורם העדין שטוּפח בצל עננים, וגם עקב ההרגל שלהם לשתות בורגונדי כהה בטירוף הצהריים של השמש, תוך זלזול נינוח בכבדים שלהם. האיש הזקן שמע את המוזיקה של האימפריאליסטים שבקעה מהמלון המוזהב, המוזיקה שעליצות הייאוש הכבידה עליה, וקילל את מלון החלומות בקול רם וצלול.

"תסגרו את החלון," הוא צעק, "שאני לא אצטרך למות כשאני מקשיב לרעש הזה," וכשהמשרתת הזקנה הַשְמָט בּיבּי סגרה את התריסים הוא נרגע מעט, ותוך ניצול מאגרי האנרגיה האחרונים שלו, שינה את נתיב השצף ההזייתי הגורלי שלו.

"בואו מהר," השמט ביבי יצאה מהחדר בריצה, תוך צרחות אל בנותיו של הזקן, "אבּאג'י שלכן שולח את עצמו אל השטן." עכשיו שפטר את העולם החיצוני, מר שאקיל הפנה את זעם גסיסתו כנגד עצמו, וזימן מְאֵרָה נצחית על נשמתו. "השד יודע מה תפס אותו," נואשה השמט, "אבל הכיוון שלו לא טוב."

האלמן גידל את הבנות שלו בעזרת מיניקות זָרַתוֹסְטריוֹת, אומנוֹת נוצריות, ומוסר של ברזל שהיה בעיקר מוסלמי, למרות שצ'אני נהגה לומר שהשמש הייתה זאת שהקשיחה אותו. שלושת הבנות נשמרו בתוך בית האחוזה דמוי המבוך עד יום מותו; נטולות כל השכלה של ממש הן נכלאו באגף הנשים, שם הן שעשעו אחת את השנייה על ידי המצאת שפות פרטיות ותוך ניסיונות לשער איך נראה גבר במערומיו, כשהן מדמיינות, בשנים שטרם התבגרותן המינית, איברי מין משונים כגון חורים בחזה שלתוכם יתאימו הפטמות שלהן היטב, "מפני שככל שהיה ידוע לנו בימים ההם," הן הזכירו אחת לשנייה בתדהמה בשלבים מאוחרים יותר בחייהן, "ההפריה אמורה הייתה להתבצע דרך החזה." השבי הנצחי הזה חישל בין שלושת האחיות קשר של אינטימיות שלעולם לא יופר לחלוטין. הן העבירו את הערבים בישיבה ליד החלון מאחורי מחיצת חרירים, הביטו לכיוון כיפת הזהב של המלון הגדול והתנועעו ללחני מוזיקת הריקודים החידתית… והשמועות טוענות שבמהלך הנמנומיות הנרפה של שעות אחר הצהריים הן חקרו בעצלתיים אחת את הגוף של השנייה, ושבלילה היו טוות כשפים מאגיים על מנת להחיש את פטירתו של אביהן. אבל אין דבר שלשונות מרושעות לא יאמרו, במיוחד על נשים יפות שחיות הרחק מעיניהם המערטלות של גברים. מה שנכון כמעט בוודאות מוחלטת זה שבמהלך השנים ההן, הרבה לפני השערורייה עם התינוק, כל השלוש, שכמהו לילדים בלהט המופשט של בתוליהן, כרתו ברית סודית להישאר בשלשה, מאוחדות לעד על ידי ההיכרות האינטימית של נעוריהן, אפילו אחרי שהגיעו הילדים: הווה אומר, הן גמרו אומר לחלוק בתינוקות. איני יכול להוכיח או להפריך את הסיפור הנתעב הגורס שכתב הברית נכתב ונחתם בדם הווסת המעורבב של השלישייה המבודדת, ואז נשרף עד אפר ושוּמר רק בחדרי החדרים של זיכרונותיהן.

אבל במהלך עשרים שנה הן יֵלדו רק ילד אחד. שמו יהיה עוֹמַר כַיָּאם.

*

כל זה התרחש במאה הארבע-עשרה. אני משתמש בלוח השנה ההיגְ'רי[2], מטבע הדברים: אל תדמיינו לעצמכם שסיפורים מהסוג הזה מתרחשים תמיד בעבר הרחוק. את הזמן לא ניתן לעשות הומוגני באותה קלות שבה מהמגנים חלב, ובאזורים המדוברים הקידומת 1300 עדיין שלטה ביד רמה, עד לעת האחרונה.

כשהשמט ביבי הודיעה להן שאביהן הגיע לרגעיו האחרונים, הלכו האחיות לבקרו כשהן לבושות בבגדיהן העליזים ביותר. הן מצאו אותו לפות באחיזת אגרוף חונק של בושה, כשהוא דורש מהאל, בהשתנקויות של קדרות תוקפנית, שישגר אותו לנצח נצחים אל מוצב-חוץ מדברי של הגיהינום, לאיזה אזור-סְפָר של השאול. אז הוא דמם, וצ'אני, הבת הבכורה, מיהרה לשאול אותו את השאלה היחידה שעניינה את שלושת הצעירות: "אבא, עכשיו אנחנו נהיה מאוד עשירות, נכון?"

"זונות," קילל אותן האיש הגוסס, "אל תבנו על זה." בבוקר שאחרי מותו המנבּל, הסתבר כי ים העושר עמוק המצולות שעליו הניחו כולם שההון של משפחת שאקיל מפליג, אינו אלא מכתש צחיח. השמש היוקדת של השלומיאליות הפיננסית שלו (שאותה הסתיר בהצלחה במשך עשורים מאחורי החזות הפטריארכאלית המרשימה שלו, מזגו המטונף והגאוותנות הרברבנית שלו, שהייתה התכונה הרעילה ביותר שהוריש לבנותיו) ייבשה עד תום את יַמוֹת הכסף המזומן, כך שצ'אני, מאני ובאני העבירו את כל תקופת האבל ביישוב החובות שהנושים שלו מעולם לא העזו לנסות לגבות מהזקן כשהיה בחיים, אבל עכשיו דרשו את התשלום (בתוספת ריבית מצטברת) וסירבו לחכות אפילו רגע אחד נוסף. הנערות הגיחו מהבידוד בו שהו כל חייהן כשהן עוטות ארשת של תיעוב אריסטוקראטי כלפי אוכלי הנבלות הללו, שעטו להיזון על הגופה העצומה של פזרנות ההורה שלהן; ומאחר שחונכו לחשוב על כסף כעל אחד משני הנושאים שנאסר לדון עליהם עם זרים, הן חתמו על העברת ההון שלהן אפילו מבלי שיטרחו לקרוא את המסמכים שהגישו להן המלווים. בסופו של דבר, הנכסים הרבים סביב ק', שכללו בערך שמונים וחמישה אחוז מהפרדסים הטובים היחידים, ואת האדמות החקלאיות העשירות באותו אזור לא פורה ברובו, אבדו בשלמותם; שלושת האחיות נותרו עם מאום מלבד האחוזה האינסופית להעיק, שנדחסה ממסד ועד טפחות ברכוש ונרדפה על ידי מספר המשרתים שסירבו לעזוב, פחות מתוך נאמנות ויותר מתוך אימתו של אסיר העולם מפני העולם החיצוני. ובנוסף – ואולי זה הרגלם האוניברסאלי של אנשים שגדלו בסביבה אריסטוקראטית – הן הגיבו על בשורת חורבנן בהחלטה הנחושה לערוך מסיבה.

---

[1] אנדראה פאלאדיו, ארכיטקט איטלקי מתקופת הרנסאנס, שבין השאר תכנן את הבסיליקה

[2] על פי לוח השנה המוסלמי, שנת 1390, לשם דוגמה, היא שנת 1970 בלוח הגרגוריאני