Photo: Alan Edwards
ג'וליאן בארנס הוא מהסופרים הטובים והבולטים שיצאו מאנגליה בעשורים האחרונים. שבעה ספרים כתב עד היום, שלושה מהם תורגמו לעברית: "ההיסטוריה של העולם בעשרה וחצי פרקים", "התוכי של פלובר", יצירתו המוכרת והמוערכת ביותר עד כה, ו"ללטוש עיניים לשמש", שנכתב אמנם בשנת 86', אך רק עתה ראה אור בתרגום לעברית. הספר שייך בעיקר לג'ין סרג'נט, ועוקב אחריה, לאו דווקא באופן רציף, החל מנעוריה, בימי מלחמת העולם השנייה, ועד שנת 2020, בעתיד. המוטיב החוזר בספר מספר על טייס קרבי שחג בגובה רב, ורואה את השמש זורחת. הוא מאבד גובה במהירות, בכוונה תחילה, ואז, למרבה הפלא, חוזה פעם שנייה באותו בוקר בזריחת השמש.
כמו כל ספריו של בארנס, גם "ללטוש עיניים" נגוע בקסם מילולי ורעיוני, בריחוק מכל נוסחה מוכרת ובמקוריות. הוא מצליח למצוא נקודות מבט חדשות על נושאים שנראה לנו כי מוצו כבר מזמן כמו אלוהים, סוכני ביטוח, או טיסה: באסון אווירי, מסביר הסופר, אתה עשוי למות כתוצאה מהתקף לב שנגרם על ידי חגורת הבטיחות ברגע שאתה נוגע בקרקע, לאחר מכן אש מכלה אותך והורגת אותך מחדש, לאחר מכן התפוצצות מפזרת אותך לכל עבר, ואז חתיכות קטנות שלך מתות בשעה שצוותי ההצלה מחפשים ניצולים. לא רק זה, אלא שעד אז, כל הדרך למטה, אתה סובל חברה אנושית בלתי נסבלת – כולם צורחים.
כמו כל שיחה אנגלית מסורתית, גם זו שלנו פותחת בדיון קצר על מזג האוויר. אבל בעוד אני מסוגל לפלוט רק הערה בסגנון "חם פה נורא", בארנס ממחיש את העובדה שהאנגלים הפכו את הדיון בטמפרטורה לצורת אמנות: "עכשיו החליט מזג האוויר להפוך לסתיו. מעט לח, אבל זה בוקר יפהפה. כך תחילתם של כל הבקרים בעונה זו: השעה הראשונה נפלאה. הסתיו הוא מזג האוויר האנגלי הכי טוב; היה לנו אמנם קיץ חם אבל לא משכנע – לכל מדינה יש עונה אותנטית משלה, ובאנגליה אני חושב שזה הסתיו. בזה אנחנו ממש טובים".
כך נראים החיים בפארק דארטמות', למרות שהשמש זורחת שם רק פעם אחת ביום.
***
יליד 46', בארנס פירסם את הרומן הראשון שלו, "מטרולנד", בשנת 80'. "לקח לי בערך שמונה או תשע שנים לכתוב את הרומן הראשון שלי, למרות שזה ספר קצר. עד גיל 34 הייתי בעיקר עיתונאי פרילנס. אני מניח שחיכיתי עד השלב בו הייתה בי היהירות או השחצנות הנדרשת לומר לעצמך 'אני סופר'. בשלבים מוקדמים יותר של הכתיבה החלטתי שזה לא היה טוב מספיק, או שלא ידעתי מה אני עושה, או שלא הייתה לי הזכות להיות סופר. אני לא מאלה שמתחילים בביטחון הרב שהם מתת האל לספרות; מעולם לא הייתי מאותם ילדים בלתי נסבלים שמשרבטים מתחת למצעים ומפרסמים את הרומן הראשון בגיל שמונה. לקח לי הרבה זמן להתחיל, וזו הייתה בעיקר שאלה של אמון בכך שיש לי משהו מעניין להגיד. בתקופה הזו למדתי, דרך קריאה וכתיבה; באופן בסיסי האינדיבידואליות שלך בתור סופר היא תוצאה של לימוד עצמי, וזה דבר שלא ניתן ללמד בבית ספר. אני לא חושב שצריך ללמד כאלה דברים, ונמנע ככל האפשר מקורסים לכתיבה יוצרת. הייתי רק פעם אחת אורח במשך שלושה ימים בקורס לכתיבה יוצרת באלבמה, ונראה שאתה בהחלט יכול ללמד סופר-לעתיד דברים שליליים, אבל זה כמעט בלתי אפשרי ללמד מישהו לבטא את הייחוד שלו או שלה. אתה יכול להצביע על בנאליות או חזרה או משהו שהשתבש, אבל אז אתה מתקן את זה בדרך שלך, ומשמעות הדבר היא לכפות את הטכניקה שלך על סטודנט זה או אחר. יכול בהחלט להיות שבית ספר לכתיבה יוציא כותבים מוכשרים, אך הם יהיו חסרי כל אופי".
יש באנגליה הרבה סופרים טובים מהדור החדש?
"הייתי אומר שיש סופרים טובים מהדור שלי, וזו בוודאי התשובה שרוב הסופרים היו נותנים. כותבי רומנים במיוחד נוטים להבשיל מאוחר, כך שאני חושב שיש עניין רב בקרב הקבוצה של בני הארבעים, ומתחת לזה קצת מוקדם מדי לדעת".
אתה מתכוון לקבוצת הסופרים שמכונה "המאפיה של לונדון"?
"הו, הלוואי שהייתה כזו, כי הרי למאפיות יש כוח. אני חושב שבכל המדינות יש ריכוזים שונים של אמנים, שכל אחד מהם פרנואידי במידה מסוימת כלפי האחר, אבל אולי על זו הלונדונית מסתכלים בפרנויה ניכרת יותר, למרות שהלכה למעשה היא לא קיימת. אין קבוצת סופרים מאוחדת שכזו".
אילו סופרים אתה מעריך במיוחד?
"זו יכולה להיות רשימה ארוכה או קצרה מאוד. אפשר להתחיל עם שייקספיר ולהפליג הלאה. אבל פלובר, ברור מאליו, נמצא בפסגה. בשנים מסוימות הייתי אומר וולטר והרוסים: צ'כוב, טולסטוי. לאחרונה אנשים כמו גראהם גרין, מישל טורנייה, פורד לנוקס פורד. כשאתה נכנס לרשימות של סופרים אהובים עליך קשה לייחס להם השפיעה על כתיבתך, כי חלק מתהליך הכתיבה הוא חיסול כל מה שנראה כמו השפעה – אם אתה כותב משפט שלדעתך נשמע קצת כמו גראהם גרין או מישהו אחר, אתה מוציא או משנה אותו. אבל כמובן שאתה מושפע וכותב בתוך מסורת ספרותית וחברתית, למרות שתוך כדי מעשה אתה משכנע את עצמך שזה אקט ייחודי ואישי. את השפעות רואים דווקא אנשים בחוץ, וזה יכול להיות קומי, כשאומרים לך ממי אתה מושפע. לדוגמה הרומן שלי 'התוכי של פלובר'. החוק הביקורתי הנפוץ הוא שאם אתה לא יכול לתאר משהו אז אתה משווה אותו למשהו אחר. אז אנשים יכלו לחשוב רק על השוואה עם 'אש חיוורת' של נבוקוב, ספר שלא קראתי בזמנו, ועל זה המבקר יכול לענות 'אה, אבל שמעת עליו, אז ידעת שרומן מוזר והפוך הוא אפשרי'. אבל אני לא יודע אם זה מה שחשבתי כשכתבתי את התוכי".
פעם אמרת ש"ללטוש עיניים" הוא הרומן המעניין ביותר שלך מבחינה טכנית. זה עדיין נכון?
"באמת אמרתי את זה? אני לא יודע למה. אולי הרגשתי צורך להגן עליו. אני אוהב את האופן בו הוא מחסיר כמה פרטים, את האופן שהוא עושה שתי קפיצות ענקיות בין הפרקים, ועם זאת אני מקווה שהוא מחובר יחדיו על ידי תמונות חוזרות, משפטים, היפוכי תמונות וכיו"ב. הספרים שלי מאוד שונים אחד מהשני, אבל אני חושב שזה השונה מכל האחרים. זה מה שאני קולט גם מהתגובות של קוראים שאומרים 'זה ספרך האהוב עליי ביותר', או 'דווקא לא אהבתי אותו כל כך'".
***
אחת מהיכולות הבולטות של בארנס היא יצירת דמויות נשיות בצורה משכנעת ביותר, כפי שעשה עם ג'ין, הגיבורה של "ללטוש עיניים", עם גיליאן, צלע במשולש של "מדברים על זה", ועם ההרפתקניות בפרקים שונים של "ההיסטוריה של העולם". בארנס מסביר את היכולת הזו: "רוב חבריי הן נשים, זה נכון, אבל מצד שני התהליך של יצירת דמות נשית משכנעת היא משהו אחר; היא חייבת להיות צירוף של דמיון והתבוננות".
חיי המין של ג'ין מדכאים.
"כן, זה ספר שבו סקס אינו עובד, שאין בו מפגש מיני מוצלח לאיש, ואצלה זה אלמנט שמוסיף לסבל ולגבורה שלה, לתהילה השקטה שלה בסוף. זה לא מעודד אנשים לקרוא את זה, כי אנשים אוהבים לקרוא תיאורים עליזים של סקס מוצלח".
אתה תמיד משלב הומור עם דרמה. מה מהם חשוב לך יותר?
"קשה להפריד את הקטבים בכתיבה של עצמך. אני כותב בהומור כי כזה אני, ככה אני רואה דברים, ואני לא מחליט על האיזון בין התערובת – קצת טרגדיה פה, ואז בדיחה. זה לא בישול. אני תערובת של שני הקטבים הללו ומשום כך כתיבתי היא תערובת. העובדה שהיא מוצלחת בעיני אנשים היא עניין של מזל. בז'אנר של הפיקציה אתה יכול לכתוב לשוק מסוים או לפי נוסחה, אבל לפעמים אתה יכול לכתוב רק כעצמך ועל מה שגורם לך השתאות, ואם זה גורם לאנשים אחרים לתקתק, זה רק עניין של מזל. במקרה כזה אתה לא יכול לעצב ספר לפי שוק מסוים, אתה פשוט עושה את זה כי ככה זה חייב להיות, ואז מוצא את הקהל שלך".
כתיבתך נועזת במובן זה – אתה לא מתפשר.
"כל פעם שאני כותב ספר חדש אני יודע יותר טוב מה אני עושה, אבל אני עדיין לומד. אולי בחלקו זה עניין נברוטי, אי-נוחות מעשיית דבר פעמיים, או משהו קרוב למה שעשיתי כבר, כך שזה טבוע בי. אולי זה מתוך אידיאל אפלטוני של חיי הסופר. במובן מסוים אתה תמיד נמצא בהכנות".
לעיתים נראה שמעל הכל המסר של "ללטוש עיניים" הוא לדבוק בחיים בעקשנות, כמו החורפנים.
"זה מה שאנחנו עושים ממילא, לא? מסר היא תמיד מילה שמעלה מידה של חשדנות. המינגוויי אמר פעם 'אם אתם רוצים מסר תתקשרו לווסטרן יוניון'. סופר לא צריך לשלוח מברקים. במקור ראיתי את הספר כעוסק בסוגים שונים של אומץ. החלק הראשון הוא על אומץ פיזי – בעת מלחמה, השני על אומץ חברתי – להיות לבד, לגדל ילד לבד, לחיות בלי סקס, ובשלישי זה אומץ בפני המוות והשאלות הגדולות. אבל בפעם הראשונה שריאיינו אותי על ללטוש עיניים זה היה ברדיו, ומה שעושים זה מראיינים אותך, ואז, בשלב העריכה, פונים אל מבקר ספרות ושואלים מה הוא חושב, והוא בביטחון עצמי פנטסטי אומר 'ובכן, בארנס אולי חושב שרומן זה הוא על אומץ, אבל כמובן שהוא על נושא אחר לגמרי'. שמו אותי מיד במקום".
קיבלת הרבה ביקורות רעות?
"זה משתנה מספר לספר, אבל אחד מהדברים שאתה לומד זה שיש מין עקומה כזו של ביקורות טובות ורעות, והיא עולה ויורדת לפי הקשרים עם המוניטין שיצא לך, איך אתה נראה, כמה נמאס לאנשים שאתה מוציא עוד ספר, ולאו דווקא עם האיכות המסוימת של הספר. ראיתי את זה אצל סופרים אחרים ולא רק אצלי. אתה רואה את הדפוס ההתנהגותי: הספר הראשון מתקבל בנדיבות, בשני יש ביקורות אוהדות למדי, ואז זה מגיע לנקודה בה מהללים אותך יתר על המידה, ובשלב מסוים זה הופך לעניין של שגרה, ואז יש את הקול שאומר לך אני לא כל כך טוב, לא יכול להיות, לא ניקח את זה ברצינות. במיוחד באנגליה יש איזשהו מעבר לכיוון של רגשי כבוד, מתחילים להתייחס אליך כאל אוצר לאומי, מישהו שלא יכול לעשות רע. זה מדהים לדוגמה לראות מה קרה עם אנתוני ברג'ס. הוא תמיד כתב הרבה וקיבל ביקורות לכאן ולכאן, בגיל 70 כתב אוטוביוגרפיה, ואז פתאום הפך לאיש זקן גדול, בעוד מה שהוא כותב היום לא טוב או רע יותר ממה שכתב לפני עשרים שנה. אני מחכה לשנות השבעים והשמונים שלי".
עד היום זכה בארנס בפרסים רבים, הן באנגליה, הן באיטליה, הן באמריקה, בה קיבל את פרס אי אם פורסטר, והן בצרפת, בה היה האנגלי הראשון לו הוענק ה-PRIX MEDICIS היוקרתי. למרות זאת, הוא נמצא ברשימה של אלה שהיו ראויים, אך שלא בצדק לא קיבלו את פרס "בוקר" האנגלי, שנחשב רם בקרב העולם הספרותי, במיוחד בבריטניה.
"פרס הבוקר תמיד נמצא ברקע, וזה גם מוכיח שוב שאין מאפיה לונדונית. אם היו נותנים לי לבחור בין לא לזכות בפרס בוקר ולהרוויח מספיק כסף מהספרים שלי, ושהרבה אנשים ימצאו אותם מספיק מעניינים כדי לקנות אותם, לבין קבלת הפרס ומחסור בפרנסה, אני יודע איזו מהאפשרויות אני מעדיף. הכתיבה אינה פרנסה בטוחה. עד גיל 40 עשיתי עבודות אחרות, כי הספרים לא הכניסו מספיק, אבל בשבע השנים האחרונות אני חי מהספרים – היה לי המזל הזה. זה נפלא. אבל יש סיפורים איומים על סופרים שגמרו רע, אפילו אנשים מפורסמים כמו אנגוס ווילסון, סופר מכובד ונחשב, פרופסור לאנגלית שכתב כתשעה ספרים, ושנתיים לפני מותו קיבלתי הזמנה לתרום למעשה למחייה שלו. הוא נתקל בזמנים קשים ובסוף חייו לא היה לו כסף וסופרים בריטיים יצאו לעזור לו. מה שמראה ששם אינו ערובה לביטחון כלכלי. אבל זה חלק מהעניין. חוסר הביטחון דוחף אותך לכתוב את הספר הבא".
אם כך הלחץ מועיל.
"כן, אני חושב שזה תוצר של מתחים מסוגים שונים, עירוב של ביטחון וחוסר ביטחון. יש מתח יצירתי במחשבה שכל זה עשוי להתפוגג או שהאופנה הספרותית תשתנה. אני מקווה שבמקרה שלי זו אינה אופנה, אבל אופנה משחקת תפקיד בכל האמנויות. הייתי רוצה להאמין שזה הכל עניין של איכות, אבל זו רק העמדת פנים".
***
"הדורבן", רומן של בארנס שיצא לאור באנגליה זה עתה, עוסק במשפטו הדמיוני של סטויו פטקאנוב, נשיא לשעבר של מדינה קומוניסטית זו או אחרת, ששמה המפורש אינו מוזכר בטקסט. באופן מוזר למדי, עוד לפני שהספר ראה אור בבריטניה, הבולגרים פירסמו אותו.
"הדורבן מבוסס באופן כללי על המשפט של ז'יבקוב בבולגריה. יש לי שם חברים, ושלחתי את הספר בשלב מוקדם למתרגם שלי לבולגרית, שהוא גם המו"ל שלי שם, כדי שיביע דעה על אירועים בספר – האם דברים כאלה היו עשויים להתרחש, האם הם נראים אמינים. לא קיבלתי תשובה, אבל אחרי שבועיים קיבלתי פקס: 'תירגמנו את הספר והוא יוצא לאור ביוני'. שלחתי פקס בחזרה ואמרתי 'חכו רגע, זו רק טיוטה ראשונה, תתאזרו בסבלנות עד השנייה'. הם, מצדם, שלחו פקס נוסף: 'בסדר, אז נפרסם אותו בספטמבר'. באנגליה עוברים כתשעה חודשים עד הפרסום, אבל שם הספר יוצא לאור כשהוא יוצא מבית הדפוס. כרגע אני לא כותב עוד ספר. אני עסוק בין השאר בכתיבת סיפורים קצרים, ומסקר את אליפות העולם בשחמט, שמתקיימת באנגליה, עבור הניו יורקר; אני הכתב שלהם בלונדון".
אתה מזכיר בספריך לא מעט את משחק הגולף.
"זה מוזר, לא? פעם שיחקתי כדורגל, היום אני עדיין משחק טניס, שח וסנוקר. גולף אני משחק אולי פעם בשנתיים. אין שחקני גולף ישראלים גדולים, נכון?"
http://www.julianbarnes.com
ארז אשרוב
החיים בתהיתי 