סוג של אפרטהייד

2016

First it drew the final curtain on the Golden Lyre

Just to let them know that no one nowhere's secure

There will be no survivors, there will be no outlier

The Manhattan chase is a hunt, a killing force de tour

*

It's a Bermuda Triangle of youth

It's a black hole of all that's holy

Tis a deprivation of talent'

The leg of the duck that was taken from Molly

*

The air will be sucked, the water will thicken

It landed to leave us with nothing but dust

It came here to pluck all our feathery chickens

The new year that threatens to be their last

*

The stars stay in tonight, sheltered, shaking, thin of skin

Trying to escape the vengeance of malignant 2016

*

Each and every day inject their poisons

Every month's designed to be a common grave

Minutes tick away with their shiny sharp tridents

Hours devour what the weeks used to crave

*

It's a rock'n'roll genocide, have no doubt

It's here like he told us; the dogs came to bite

Not five years, just one for this mythical bout

They put on their red shoes, and grip the ropes tight

*

They are down on their knees as the clouds are closing in

They use Bulgarian umbrellas to keep away the acid rain

They feel the pull and suction of Time's disastrous machine

It's a cold war on the human heart, a doomsday of disdain

*

The stars stay in tonight, sheltered, shaking, thin of skin

Trying to escape the vengeance of malignant 2016

*

The void, the void – it's filling up this world

EA

הדרן הבננה, חלק א'

המערכה

צילום: אפרת נמרוד

יש נטייה לחבב אנשים שאוהבים ומפנקים את הכלבים שלהם ומפגינים כלפיהם חיבה יתירה, ולנטור לאלה שנראים כאילו הם מצויים במערכה תמידית נגד כלביהם, מושכים אותם בזעף, ממעטים ללטף אותם, קושרים אותם מחוץ לבתי עסק שימתינו להם בחום הקיצי.

זה טבעי.

אבל הגיבורים שלי הם דווקא בעלי הכלבים מהסוג השני, הלא מסופק.

שהרי קל לאהוב מישהו שאתה אוהב, נוח להישאר אתו, לטפל בו וללטף אותו, להפגין כלפיו אהדה עמוקה. זאת לא משימה – זאת פריבילגיה.

אבל תחשבו לרגע על אלה שאינם משוגעים על הכלבים שלהם, אבל מוכנים לסבול אותם לאורך כל חייהם, לקחת אותם לווטרינר, להוציא אותם לטיול פעמיים-שלוש ביום, לסבול את הנביחות ואת הריחות שלהם ולהאכיל אותם, מתוך קבלת אחריות: אוקי, עשיתי טעות, לקחתי כלב, אני אמשיך לשלם על הטעות.

הכי קל למסור את הכלבים, כמובן, אבל העוינים את כלביהם הם אנשים בעלי עמוד שדרה מוסרי הרבה יותר מרשים: הם מסורים ללא תנאי!

מבחינתי הם ראויים להערצה, כי אלה הם אלה האנשים שיעמדו לצדכם ברגעים הכי קשים, יתמכו בכם גם כשלא נעים ונוח.

יש להם עול על הכתפיים, יש להם סירה להשיט, והם לא יפילו את המשוט על מישהו אחר.

על כאלה אנשים אפשר לסמוך!

Having said that…

יש לי שני כלבים שאני לא ממש סובל, שלא באשמתם ולא באשמתי.

יום טוב, מבחינתי, זה כששניהם פולטים בתיאום, כי אז אני חוסך שקית ואיסוף.

ועם זאת, הייתי מוכן לחתום על חוזה על פיו אני ממשיך לאסוף את הקקי שלהם פעמיים ביום במשך עשרים שנים נוספות, תוך שאני פוקח עין על הרקטום של הכלבה היותר גדולה כדי לדעת מתי היא מתכוונת להשתחרר (למגינת ליבי, שכנה-לשעבר הפנתה את תשומת ליבי לעניין הפתח המתרחב, ומאז אני לא מצליח להתנער מהטראומה, או לכוון את עיניי למקום אחר), וגם אם שניהם ימשיכו להקק במרחקים לא סבירים אחד מהשני, מה שאומר שלפניי עוד 29,200 איסופי חרא, בתנאי…

בתנאי שלא אצטרך לראות ולו פעם נוספת את פרצופו הנאלח של רוצח ראש הממשלה, את החיוך העקמומי של עלוקת ההיסטוריה הזאת.

Having said that…

אם מישהו מעוניין לבלות בסביבה שטיפחה אותו ולרקוח מזה סרט, שיבושם לו; אני הרי לא מטיף לאנשים שיוצאים לרוץ ליד המפעלים הפטרוכימיים. ואם מישהו מעוניין ללכת לראות את הסרט האמור, שיבלה יפה; אני האחרון שיקרא לבטל או למנוע את הקרנתו.

למרות שאני בטוח שבשיחות שלו עם בנו, בסרט, הרוצח לא אומר דברים כמו "אני מצטער בני, אני לא יכול להגיד לך עד כמה אני מצטער שבגללי אתה לעולם לא תהיה אתה, אלא רק 'הבן של הרוצח'. משקל קברי אבות ומצבותיהם רובץ על ליבי לנוכח המחשבה שלעד לא תהיה לך ולבניך וכנראה גם לא לניניך זהות משל עצמכם, אלא תמיד תתקיימו כצל סרוח של הבגידה שלי במדינה".

כי אם אקדח יורה במערכה הראשונה, מי יודע כמה זמן ימשיך ניחוח אבק השריפה לצרוב את נחירינו.

Having said that…

אני עדיין מאמין שלא רק שאין למנוע את הקרנת הסרט, אלא שאף ראוי לשקול במלוא הרצינות לתמוך בו מכספי העם.

שהרי לחלק לא קטן מהעם מאוד נוח עם מה שעשה הרוצח.

א"א

 

נ.ב. מה שהכי גרוע באזכור שמו וחייו וקיומו של הרוצח, זה שדקה לאחר מכן קמים כל המטורללים – ספק מטומטמים ספק מיתממים; מתומתמים – שתומכים בתיאוריות קונספירציה. בכול פעם שאתם שומעים מישהו כזה, דעו: הוא אחד מאלה שמאוד נוח להם עם מה שעשה הרוצח.

הגמילה שלי

***

אני בהחלט מאמין שאני בדרך הנכונה.

הגיע הזמן להפסיק עם אלכוהול. אחרי הכול, אני כבר בן ארבעים ושבע, ומתי התחלתי לשתות באופן סדיר? בצבא, נראה לי. זאת הייתה השיטה שלי להירדם, כי בתפקיד שלי לא היו לילות ולא היו ימים ולא היה סדר יום. מה שקרה קרה מתי שקרה, ואם אפשר היה לתפוס שינה מתישהו, צריך היה לנצל את זה, ולא חשוב באיזו שעה ובאילו תנאים. כך נקשר האלכוהול בשינה שלי.

ואחרי הצבא שתיתי בעיקר כדי לשכוח את הצבא. ואת הדברים שבאו אחרי הצבא. וכדי להפיג את טעם הלוואי של היומיום. וכדי לעשות סקס. וכדי לשמוח. וכי אלכוהול זה טעים. אז אפשר להניח שכבר 25 שנים לפחות אני שותה רציף.

אבל לא, רגע, גם לפני זה שתיתי. אולי כמויות פחותות, אולי לא כל יום, אבל כבר בגיל 16 או 17 התחלתי לפקוד באופן סדיר למדי מוסדות שמכרו בירה בכוסות של ליטר. הכוסות היו כבדות וזה הבליט את השרירים ובטח הרשים את הבנות. איזה ימים! אז מה, כבר שלושים שנה שאני שותה?

מה פתאום. מה פתאום? אני חושב שכבר בגיל 12 חזרתי הביתה מחתונה והלכתי לישון באמבטיה אחרי שני וויסקי. לא, זה לא הגיוני… כבר לפני… סבא שלי נפטר הרי כשהייתי בן 12, וכשהיה בחיים הגשתי משקאות לחברים שלו כשבאו לשחק קלפים. וכשהוא היה שואל אותי, כדי להשוויץ בפני החברים, מה אני עצמי אשתה, הייתי עונה, "וויסקי-טריפל סק," להנאתם המרובה. כך שבערך מגיל 10 אני על דיאטת ראסטי נייל ואישור חברתי לאלכוהוליזם.

לילדוּת שלי היה ריח של ג'וני ווקר.

אחרי שסבא נפטר מצאתי בארון הכביסה שלו שלל בקבוקים של אלכוהול מכל הסוגים. בקבוקונים של ליקרים מארצות ניכר, רום אימיטציה, ברנדי מדיצינל, שנאפס, סליבוביץ', צויקה, יין ניתזים, הוק – הרבה הוק – שרי, פורט, מיני נוזלים צהובים ללא שם, נוזלים דלוחים ללא טעם, בקבוקים שעל התווית שלהם הודגשו המילים Само за външна употреба, מה שזה לא אומר. כך או אחרת, רוקנתי את ארון הכביסה הזה לתוכי בהתמדה, מדי אחר צהריים, באומץ ובגבורה. אפשר להגיד שהטבעתי את יגוני. או שלפחות ניסיתי. עם הזמן יגוני התפתח אבולוציונית, פיתח זימים וסנפירים, וכדי לשמר את חיית המחמד הזאת בחיים נאלצתי להמשיך להשקות אותה.

אבל בזה זה נגמר!

***

הגיע הערב הראשון ללא אלכוהול. זה היה קל ליישום – פשוט לא קניתי כלום, אז נשארתי בלי. אולי "בלי" היא מילה קיצונית מדי, כי היו לי שאריות. לא כמויות נחשבות, פתיתים. כך או אחרת, עם המחירים של האלכוהול בימינו חבל לשפוך, אז אמרתי לעצמי שאחסל את המעט שנשאר. זה ממילא לא מצטבר לכמות משמעותית. התחלתי עם המרטיני, שקניתי לאורחים. נשאר משהו כמו שליש בקבוק, שזה בערך ארוחת ילדים מבחינת אלכוהול. אפריטיף. שתיתי את זה עם קרח, הרבה, וזה היה לי מתוק מדי ודל מדי. מהפריזר שלפתי את הוודקה; היה שם חצי שוט, בערך. נעלם כמו כלום. אחרי זה ניגשתי אל הערק. גם פה היה ממש מעט, אולי שליש בקבוק, קצת פחות. צחוק מהעבודה. וזהו. חסל סדר אלכוהול בבית. לא… רגע… בארון יש גם ברנדי מפעם. הרגשתי סיפוק אחרי שמזגתי את שאריות הברנדי לכוס, וזרקתי את הבקבוק לפח, עם שאר הבקבוקים של עברי. עכשיו נעשיתי מעט רעב, אז הוצאתי מהמקרר את הסטייק הקטן שנשאר מהצהריים, ואכלתי אותו קר. טעים. איכשהו נשארתי רעב, אז אכלתי גם את שלושת הקובה שנשארו מהקניות בוואדי. עכשיו לישון. רק שפתאום הבנתי שבזווית העין ראיתי במקרר בקבוק יין אדום מהיומולדת שלי, לפני חודשיים. אני לא אוהב יין במיוחד, אבל ניקיון זה ניקיון, אז מזגתי לי את מה שנשאר שם, פחות מחצי בקבוק.

ישנתי זוועה.

***

בבוקר שאחרי קמתי עייף במיוחד, אבל ממוקד. זאת הרגשה נפלאה להיות ממוקד ולא תחת השפעת האלכוהול של ליל אמש. איזה שוטה הייתי כל השנים האלה. עכשיו כל החיים שלי ייראו אחרת. עכשיו תהיה לי תקווה, תהיה לי ישועה. אני גם אחזור לעשות ספורט. ואקפיד על תזונה בריאה. אולי כדאי באמת לשלב, ללכת עד הסוף – בלי אלכוהול, עם ספורט, מיץ סלק, נבט חיטה, אוכל אורגני, ולנפות את הבשר מהתפריט. זה יהיה גדול. אני על סף חיים חדשים.

בסביבות אחת בצהריים כבר הייתי מותש, אז נמנמתי קצת.

התעוררתי בשבע.

הדבר שהכי שנוא עליי בעולם זה לאבד שעות וימים בשינה. זה מכניס אותי לדיכאון עמוק מאין כמותו. אבל בסדר, אלה רק שלבי הסתגלות, ואחרי הלילה שהיה לי אתמול, מי יכול להאשים אותי. הגוף צריך את שלו.

הלכתי ועשיתי לי כוס אספרסו. זה היה טוב. בשמונה שתיתי עוד אספרסו, ועד תשע חיסלתי עוד שלוש כאלה. קפה זה דבר מעולה. רק שעכשיו הרגשתי יותר מדי ערני, כאילו היום רק מתחיל, וחצות התחילה לאיים עליי משעון הקיר. מה יהיה אם שוב אשן רע?!

בסדר, יש תוכנית. אני יודע. זה מה שנעשה. אני אקנה וודקה, בקבוק קטן של שליש או חצי ליטר, רק כדי לישון היום טוב, ומחר נתחיל את המסלול מחדש. אתמול הרי לא שתיתי, אז התחלה של יום כן/יום לא זה בסדר גמור. זה מפחית חמישים אחוז מצריכת האלכוהול שלי.

אלא שבפיצוצייה לא היו בקבוקי חצי ליטר או שליש, ואלה של ה-75 היו מסוגים יקרים מדי, אז קניתי בקבוק ליטר של וודקה זולה. יחד עם זאת, החלטתי לשתות במתינות, ורק קצת לפני השינה.

***

קמתי בשבע בבוקר בלב דוהר. יצאתי בקושי מהמיטה, שטפתי את הפנים והלכתי למטבח, לשתות מים. צמא נוראי אחז בי. על השיש עמד בקבוק הוודקה, כמעט ריק. בסלון מצאתי קליפות של מאתיים גרם גרעינים, שקית ריקה של שקדים, שאריות של פופקורן וצלחת עם שלושה שרימפס. לגמרי לא בטוח שהם היו מטוגנים.

כנראה שהגזמתי אתמול בלילה. טוב, ככה זה אחרי הימנעות – הגזמה. אבל בסדר, להיום בלילה כבר לא נשאר אלכוהול ולא אוכל, יחסית ישנתי מעולה, אז אין מה לדאוג – תקופת היובש נכנסת הערב לתוקף.

בשמונה בערב אבי צלצל והזמין אותי אליו. דיברנו קצת, שמענו מוזיקה, והוא הציע לי לשתות. לא היה נעים לסרב, אבל הסברתי לו שאני בהפסקה מאלכוהול, ושגם ככה אני לא מתחיל לשתות לפני עשר וחצי, כי זה משפיע עליי לא טוב.

אבל, אם זה באמת סינגל מאלט מיושן מהאי אילה שחבר הביא לו מחו"ל והוא רוצה לשמוע עליו חוות דעת, ברור שאני אטעם טיפה.

לאבי יש כוסות גדולות.

בכוס השנייה עוד לא הצלחתי לגבש חוות דעת על הוויסקי; בגלל השעה המוקדמת. וכי החריפות של ששת הצ'וריסוס שהוא הגיש לי קצת ערפלה את חוש הטעם. באמצע הכוס הרביעית החלטתי סופית שזה פשוט וויסקי מעולה, ושהכבּול מרומז באופן שגובל באמנות טהורה.

יצאתי מאבי בסביבות אחת-עשרה, ונדמה לי שהצלחתי לא לפגוע ברוב המכוניות בדרך הביתה. יכול להיות שדרסתי שוטר? לא, לא סביר. אבל אני זוכר איזה ז'קט צהוב זוהר.

כשהגעתי הביתה גמרתי את רבע הליטר שנשאר בבקבוק הוודקה והלכתי לישון.

***

כשהתעוררתי בבוקר עם הפנים בתוך הכיור של המטבח, המחשבה הראשונה שעלתה על דעתי הייתה שאני לא בנוי למיטות. במקומות שאינם מיטה אני ישן הרבה יותר טוב מאשר במיטות!

ניתקתי את שרוך הריר שנמתח מהפה שלי לתחתית הכיור, שתיתי מים והתחלתי את יום הפעילות. רק שלא מצאתי את המפתחות. בסוף איתרתי אותם, משונה, על הכרית בחדר השינה. הושטתי אליהם יד, נמתחתי, וקמתי בשלוש אחר הצהריים עם כאב ראש נוראי. אמרתי לכם שמיטות עושות לי רע.

החדשות הטובות היו ששאר היום עבר בסדר גמור. בסביבות שמונה וחצי בערב עבר לי כאב הראש, ואז פניתי לקריאה והייתי כולי מחויך ומעונג מהידיעה שאין לי ולו טיפת אלכוהול בבית, ושהנה אני עולה על דרך המלך. חיים חדשים. אכלתי תפוח, הכנתי פרוסת לחם שיפון מאה אחוז ללא סוכר עם ממרח טופו ובזיקת פשתן, הרמתי קצת משקולות, ובעשר שתיתי תה יסמין.

בעשר וחצי, שהיא השעה שבה אני מתחיל לשתות באופן מסורתי, כשאני לא בגמילה, נתפסתי חרדה שלא אצליח לישון בגלל התה. ניסיתי להדחיק את זה כמה זמן, אבל בסוף החלטתי שליתר ביטחון, מאחר ששינה היא אחד הדברים הכי חשובים, כדאי שלא אשחק עם זה ואצא לקנות וודקה, או עראק, או מה שלא יהיה, ליתר ביטחון, למקרה שתגיע השעה שתיים בלילה ועדיין לא ארגיש מנומנם.

אז יצאתי לפיצוצייה הקרובה. אוויר הלילה היה רענן, רוח קלילה נישבה, מכוניות ספורות חלפו בכביש, היה נעים כמו ביום כיפור. בחוץ. בפנים, בנפש, החרדות שלי רק התעצמו. אני לא עייף! אני לא קרוב להיות עייף! התה הזה הרס אותי! אני לא יכול לא לישון לעולמי עד!

כשהגעתי לפיצוצייה אני מניח שכבר הזעתי כמו חמור. גם מההליכה וגם מהתקף החרדה.

"עראק!" חצרצתי.

"מצטער, אחי, כבר שלוש דקות אחרי אחת-עשרה; אסור למכור אלכוהול בשעה הזאת."

"ש-לו-ש דקות?!!? אתה מטורף?"

"חוק זה חוק", הוא אמר.

"אפילו אם זה חוק מטומטם?"

"במיוחד אם זה חוק מטומטם."

רציתי לייסר את הגוף שלו בשבבי פרינגלס. במקום זה הלכתי לפאב הקרוב.

כמובן, לא  באמת רציתי לשתות, רק למזער קצת את הנזקים של התה. אז הזמנתי חצי ליטר בירה.

וזה היה מרענן. רק שכבר היה קרוב לחצות, והרעננות הזאת לא מצאה חן בעיניי. אז הזמנתי וויסקי, להעביר את הטעם השתלטני של הבירה.

בקצה השני של הבר ישבה איזו זקנה ששתתה כמו גרמנייה; אין דבר שאני מתעב יותר משתיינים. על כל משקה שאני הזמנתי היא הורידה שניים. דוחה.

לקראת סוף הערב נוצרה בינינו תקשורת.

אישה מרנינה. אם אפשר לכנות מישהי בגילה "אישה".

היא הצחיקה אותי נורא לקראת סוף הערב עם השיניים התותבות שלה. זקנות יכולות להיות מדליקות!

***

בבוקר אחרי התעוררתי מסוחרר, ועל הכרית לשמאלי מצאתי פתק עם המילה "תודה", ומתחתיו מאתיים שקל.

מה זה אומר?

כשבחנתי את עצמי בראי באמבטיה, שמתי לב שיש לי כמה שערות לבנות בזקן. לא הוצפתי הקלה כשגיליתי שהן לא שלי. הדבר שהבהיל אותי אפילו יותר מזה, אם זה בכלל אפשרי, היה שעל המראה עצמה נכתב בליפסטיק של זִקנה, "תתייצב מחר בשעת אפס!"

***

ההבנה הכתה בי כמו לשון של זיקית: שכבתי עם מרכזת השכבה שלי בחטיבת-ביניים, דליה תדהר. זה יכול היה להיות דבר חיובי, אבל מסתבר שהדבר היחיד שמפריד בין מימוש פנטזיית נעורים לבין סיוט שמוביל אותך להתקלח בכלור זה שלושים שנה. שלושה עשורים שמוכיחים לך סופית שגם אם יש לך פטיש למבוגרות, תמיד יש גבול כמה מבוגרות הן יכולות להיות.

ואז, כשעמדתי עירום במקלחון, מדיף ניחוחות של מיטב מוצרי הניקוי של סנט מוריץ, ידעתי סופית שבזה זה נגמר: אם זה מה שאלכוהול גורם לי לעשות, אני עם הסיפור הזה סיימתי. מהיום והלאה רק מיץ אלוורה.

שפכתי בפעם המי-יודע-כמה שאריות של בקבוקים לכיור, זרקתי את הבקבוקים עצמם לזבל, העפתי את הבשר מהמקרר לכלב בחצר של השכנים, ניקיתי את המקרר באופן יסודי, הכנתי לי סלט ענק מחסה ועלי תרד טריים ונבטים סיניים וסויה ושמן זית וחומץ בלסמי ופשתן, לקחתי שני כדורי מולטי-ויטמין, כדור אבץ וכדור מגנזיום, ואחרי שגמרתי את כל זה ישבתי בדממה רגועה. יכולתי לשים מאחוריי את העניין עם דליה תדהר, כי ידעתי שמי שעשה את זה היה אני הישן, מישהו שהוא כבר לא אני.

איזו שלווה. התיישבתי וקראתי ספר, שמתי ברקע מוזיקה לפסנתר של סאטי, ונישאתי על גל של ודאות שהעתיד שלי רק מתחיל, שכולו בוהק ומזהיר ומבטיח ולפניי.

בצהריים יצאתי מהבית ורצתי שלושה קילומטר. לא משהו להתפאר בו, אבל בהתחשב בעובדה שלא רצתי כבר למעלה משנתיים, זה לא רע. חודש-חודשיים של בלי אלכוהול, בלי בשר, אוכל בריאותי וריצות, ואני משיל מעליי עשרה קילו ועשר שנים. עשיתי עוד מקלחת, ועכשיו כבר כמעט הפסקתי להריח כמו סבונומיקה. זהו – אני גם אעשה מנוי לבריכה!  אשחה צלול במים צלולים.

האושר במרחק נגיעה.

***

בשמונה בערב התחיל קצת לשעמם לי ממוזיקה וספרים; יש גבול. ניסיתי לראות טלוויזיה, וכרגיל לא היה שום דבר ראוי למאכל אדם.

אז בתשע וחצי נכנעתי והלכתי למקלחת להתגלח: הורדת הזקן תהווה עדות נוספת להתחדשות שלי. את חלק הארי הורדתי עם המכונה, את השאר עם סכין גילוח, ואז נכנסתי להתקלח כדי להוריד ממני את הזיפים והשערות.

מי שניבט אליי מהמראה היה… חדש. צעיר יותר ומבטיח.

השעה הייתה כבר עשר, והרגשתי רענן וצח.

וערני. מלא מרץ. מרץ שלא היה לי לאן להוליך אותו. כבר רצתי, קראתי, שמעתי מוזיקה… מה עוד אפשר לעשות? פפפ…

פרסתי לי כמה ריבועי טופו, בזקתי עליהם פשתן וסויה, מעל זה גירדתי קולרבי וסחטתי לימון.

טעם של שלולית.

טוב, אין ברירה. אני אצא לטייל. קצת אוויר צח יעשה לי רק טוב ויפסיק את העוויתות הלא רצוניות האלה של השרירים.

האוויר אכן היה טוב, בחוץ היה קריר יותר מאשר בבית הדחוס, וחלה הטבה כללית במצבי הנפשי. במידה כזאת שהרגשתי ערני עוד יותר מקודם. וכבר אחרי אחת עשרה ואם אני לא אצליח להירדם…

ניסיתי לקנות בירה בפיצוצייה, רק כדי להרגיע את המערכת, אבל הם שוב סירבו. הדבקות הזאת בחוקים המטופשים תהרוס את המפעל הציוני.

אז נכנסתי לפאב, אמרתי לעצמי שאשב רגע על הבר, אשתה שוט קטן של וודקה ואחזור הביתה. "מה קרה, סבתא זרקה אותך מהמיטה?" שאל הברמן. התאפקתי.

אחרי הוודקה הבנתי פתאום שמאז הסלט לא אכלתי כלום, והבטן התחילה לעבור לתוכנית סחיטה. שאלתי את הברמן מה יש להם צמחוני. "בצל ומלפפון עם המבורגר", הוא אמר לי. תמיד מתחכם. "אני לא אוכל בשר," אמרתי. "הדבר הצמחוני היחיד שיש לי פה זה מיץ עגבניות," הוא אמר. "מעולה! כוס גדולה של מיץ עגבניות, אם ככה… ואתה יודע מה, תכניס בזה קצת מלח, פלפל, מקל סלרי, טבסקו ומנה וחצי של וודקה."

***

שלושה בלאדי מרי אחרי זה נכנסת דליה לפאב. מתיישבת על השרפרף לידי. "מצאת את הכסף?" היא שואלת. הברמן תוקע בי מבט של הערכה. דליה תוקעת בי מרפק. בא לי לתקוע לעצמי כדור בראש. "מה את רוצה?" אני אומר לה. "כלום. רק שתדע שתמיד ידעתי שיש לך פוטנציאל ושאם תרצה תוכל לממש אותו."

הדיכאון נפל עליי כמו פסנתר מקומה חמישית. "וודקה נקי!" זעקתי. "ותכין לי המבורגר כפול. בלי הלחמניה – אני משגיח."

היא הניחה יד על הירך שלי. "אתה מריח מכלור," היא אמרה. "את מריחה מנפטלין," אמרתי. לא ברור איך זה קרה, אבל צחקנו.

***

קצת לפני שסגרו את הפאב, שילמתי את החשבון, או לפחות שמתי כל מיני שטרות ומטבעות על הדלפק, והתחלתי לדדות החוצה מהמוסד כשהזקנה נתמכת בי או אני בה, השד יודע.

"אין לך תקנה, פשוט אין לך תקנה, אתה יודע את זה?!!?" צעק אחריי הברמן. המלצרית הצעירה נעצה בי מבט מרחם.

"מה אתם רוצים ממני?!!" צעקתי, "מה אתם רוצים?!! כשהייתי בן שמונה ימים השקו אותי יין, ודתי מבוגר מצץ לי! אז מה כבר חשבתם שיצא ממני? וחוץ מזה, מניאקים, קצת התחשבות במצב שלי – אני בגמילה!"

וצמודה אלי מאחורה בחיבוק של מוות נערה אליהם מרכזת השכבה: "דליה שוב תדהר הלילה! הלילה דליה תדהר!"

א"א

קובץ פי-די-אף

 

קזוארינה (פתיחה לספר שהתחלתי וכנראה לא אסיים)

אמא, מה הם עושים עם דוד עמוס? למה הם מכניסים אותו לאדמה?

ששש, אחר כך, אמרה האמא.

אז ינעם חיכה. ובאוטו, בדרך חזרה מבית הקברות: אמא, למה הם הכניסו את דוד עמוס לאדמה? למה הוא לא אמר כלום? למה לא היו לו בגדים? זה לא חנק לו עם כל האדמה עליו? למה שמתם שם אבנים? למה כולם בכו? חוץ מדודה סבינה. מתי הוא יבוא לבקר? אמא?

רודי, תגיד משהו.

א-ני נו-הג.

אז האמא, בחוסר סבלנות ותבונה, אמרה: שתלו אותו.

שתלו?

כן.

אבל דוד עמוס היה דוד, לא שתיל.

והאמא, בפרץ לא שגרתי של פיוט, הסבירה: בגיל מסוים האנשים הופכים לשתילים, ואז טומנים אותם באדמה, שיצמחו. והאבנים על הקב… על הערוגה – שידעו איפה להשקות. וגם לא לשתול שם מישהו אחר, בטעות.

אז כל העצים בעולם היו פעם אנשים?

כן.

הברוש והאורן והצפצפה והתמר?

כולם.

אז למה אין להם שמות פרטיים?

(כפות הידיים נסגרות בתנועת חנק) כי זה היה מזמן ולא זוכרים איך קוראים להם.

ואיזה עץ יהיה דוד עמוס?

מאיפה אני יכולה לדעת?!!? איזה מין שאלות מטומטמות אלה? (נשימה) קזוארינה… חמודי.

אבל קזוארינה זה שם של בת.

דוד עמוס היה איש מיוחד.

וכמה זמן ייקח לו לגדול עכשיו?

אני אחראית כספים בעירייה, לא חקלאית. עוד שנה נבקר אותו שוב ונראה מה יצא ממנו. עכשיו שקט. יש על ידך קופסה עם בורקסים. תאכל אחד.

א"א

מחאה שקטה

אני לא אוהב את איש הכפר –
הוא תמיד משאיר אחריו גבשושיות שחורות של בוץ וגללי פרות ויחמורים שדבקו לו בחריצים הקטנים של הנעליים הכבדות

אני לא אוהב את העירוני
עם שרידי שקיות הסוכר החום ונוזלי השטיפה המוסדיים שמחלחלים לו לסוליות הזמש

אני לא אוהב את הגלילי
שלנצח יותיר אחריו שאריות ישועיות ופתיתי סמים קלים ורוחניות בדולר מהדונם הפרטי

לא אוהב את הצמחוניים
עם נטף מי הטופו שלהם ונופת הצופים וצוף הפלצנות וכל שאר הנזילות שלהם

לא סובל את הקרניבורים הלהוטים
עם נגירת השומנים וחגיגות על האש הנתעבות והצילומים החרוכים שהם מעלים לפייסבוק וכל העשן והפחם שחודרים לסנדליהם

לא אוהב את אנשי הקריירה
המחויכים המגולחים הקרחים שנעלי הצבא שלהם משאירות אחריהן כתמי דם פרולטריון

לא סובל את אנשי ההייטק
עם מסכי המגע הדביקים והאפליקציות הילדותיות והעמילן ואופני השטח המסריחים מזיעה ופירורי חטיפי האנרגיה שמשתחררים משרוכי נעלי הרכיבה שלהם

לא אצלי בסלון פוליטיקאים
שמוכרים את נשמתנו כדי שייקרא שטר על שמם ושמדשדשים בצואה הפרלמנטרית שאחרי זה ינגבו על מפתנינו

השטיח שלי לא ערוך לקראתכם!

לא.

הכי טובים המיואשים, הקבצנים, הלא חפופים ולא מקווים, דעוכי אור העיניים, השקטים שיודעים בדיוק איך להלך בארץ החיים, יחפים ועל קצות האצבעות.

כי מיילס צדק – יש לדחוף עמעם בגרונות האווזים של כל החצוצרות

והכבאים יודעים שכל אש יש לחנוק בשמיכות

ואני כי יש לי כל כך גדול מתחשב ומרכיב עליו משתיק קול.

א"א

אינסקטי – תעבור, אה?!

ערב אחד בחושך

עמד קיפוד קרוב לפס ההפרדה בכביש.

רגע, לא ניסחתי את זה טוב:

לילה אחד חשוך, כשירדתי לרחוב

הבחנתי בקיפוד עומד באמצע הכביש, קפוא על מקומו.

רגע:

לא בדיוק באמצע, אבל קרוב מאוד לקו ההפרדה

(שמאפשר פנייה)

יותר בצד שלי, אבל פניו מופנים הלאה ממני

ועכוזו אליי.

לדייק:

קוצי עכוזו. את העכוז עצמו ניתן היה רק לשער, לא לראות. מי יודע, אולי לקיפודים אין עכוז.

 

בקיצור: חושך, קיפוד, קו הפרדה, כביש, מכוניות

אני מקווה שבשלב זה התמונה ברורה –

יצור עדין וקטן בסביבה הרת-שְׁחוֹר ובסכנת מוות

 

חציתי חצי מהכביש וניסיתי להפחיד אותו עם "קישטה" חיפאי מסורתי.

זה לא עבד.

כנראה שהוא לא מהסביבה.

 

מונית הגיעה במהירות מופרזת וראיתי איך אני נדרס בגלל קיפוד

עוד מכונית חלפה

לאסוף אותו בידיים לא ניתן, כפפות לא הבאתי, לחזור לבית להביא כפפות לא בא בחשבון כי אני מאחר לפגישה עם חברים, לבעוט אותו לצד השני של הרחוב על מנת להצילו מדריסה ומיעוּך עשוי להיות אקט שסותר את עצמו

 

חשתי מצוקה. זו הסתיימה כשעליתי על מונית. כשהבטתי אחורה מחלונהּ הקיפוד נעלם. ניצל ללא התערבותי וחצה את הכביש בבטחה (אלא אם כן עלה השמיימה באמצעות ינשוף)

 

בדרך, במונית, חשבתי שבימים אחרים אולי הייתי מצליח לכתוב על זה שיר. בנעוריי.

אבל כיום אין לי את הרגישויות הדרושות ואני גם לא מעוניין בהן.

אתם אולי תצפו ממני לנשמה של משורר, לפואזיה

לשיר על הקיפוד המצוי בסכנה,

אבל אין סיכוי

שיזדיין

 

אין לי שום דבר מיוחד ו/או פואטי להגיד על הסיטואציה

קיפוד באמצע הכביש וזהו

טוב, לא בדיוק באמצע (אלא אם כן קו ההפרדה לא בדיוק באמצע, ואז הכל ייתכן)

אבל בכל מקרה קיפוד על הכביש ומכוניות חולפות וחושך

 

אז אל תצפו לכלום. לא ממני

 

ובכלל, מאיפה פיתחתם את הציפיות האלה?

ועוד ממני.

מי אמר לכם שיש בי מן המשורר?

משוררים רגישים לכל ואילו אני – כלום

 

ובכלל, מי כותב שירים על קיפודים בסכנת כליה, ולמה שאני אהיה הראשון, ומה איכפת לי אם קיפוד יקופד באמצע הכביש או משמאלה לאמצעו (אלא אם כן אתם באים מהכיוון השני), למרות שאני חייב להודות שהוא (או היא) היה חמוד (או חמודה במקרה של היא), וממתי אני בכלל כותב שירים ואת מי זה היה מעניין לו כתבתי, וגם אם היו מתעניינים בוודאי היו מסווגים כזניחה את פואמת הקיפודים שלי, גחמנית במכלול יצירותיי, ובכל מקרה אני חוזר ומציין שאין בי את הרגישות הדרושה למשורר או את היכולת למצוא זווית ראייה מעניינת בנוגע ליונק קוצני אוכל חרקים ושבלולים כזה או אחר שמוצא את עצמו סמי-נדרס מתוך אי-הכרה של חוקי התעבורה העירוניים, ומאיפה לי אם לקיפוד יש עכוז או לא, אם כי חייב להיות פתח יציאה כלשהו –

מה אני, דייויד אטנבורו?!

א"א

ואלס החמרמורת

ציפורי צהריים מנקרות תאים אפורים
העיניים שתי כוסיות זכוכית של שברים
מבשלה מאירלנד מרתיחה כָּבּוּל בכליות
ריר נמרח על הסדין בשבלונות שבלוליות
גפיים בלי תחושה ראש בלי גוף על עננים
השיער תרעומת העפעפיים עֳגָנִים
איכשהו אקום למרות הסחרחורת – זה הזמן לרקוד את ואלס החמרמורת

להישען על הקיר, ליישר את הגיבנת
הברך קצת חורקת השלפוחית מתרוקנת
ליטר שתן ענברי בניחוח גז מדמיע
(רק קצת על הקרש באופן די מפתיע!)
לשטוף את הפנים בידיים רועדות
לנמנם בתוך מגבת ולמטבח אז לדדות
הגרון מכריז על שנה של בצורת – ככה זה כשרוקדים את ואלס החמרמורת

מים ועוד כוס מים איזה יום היום בכלל?
מאז סוף השבוע לא הייתי כל כך אומלל
מפולבל לי קצת באוזן ונימוּל יש ורָפֶה
הראש נשמט אחורה כשמתרתח הקפה
לא עוזר אולי עוד מים או קצת וודקה או חרבּוּן
באגן יש ירכיים הגולגולת כלוב-בבון
הוא עצבני והולם, בן התשחורת – הוא לא אוהב שאני רוקד את ואלס החמרמורת

מזמזם לי בחיך בלבן חשמלי
והעורף נעול במלכות ים עַרְפַּלִי
בי לא מקנאים גם שַׂרפֵי הַמָּרוֹם
אני לא אשתה החודש; אולי גם לא היום
רק אולי טיפה ברנדי לפני השינה
או רום או ערק או טקילה להַרְנָנָה…
טוב, נודה באמת הטיפה המרה
גם מחר, מחרתיים ועד האזכרה
בשלושה-רבעים, נאמן למסורת, שוב ארקוד את ואלס החמרמורת

א"א

החיים, הוראות הרכבה

אין דבר יותר מפתה מאשר קיט להרכבה עצמית.

בילדותנו היו אלה מטוסים וכלי משחית אחרים. אמא ואבא קנו לנו קופסה יקרה ובה חלקי פלסטיק שעם קצת דבק ומעט עבודה סבלנית הפכו למשחתת יפנית או ספיטפייר אימתני. עם גמר המלאכה, כשהשיער כולו היה דבק שקוף והמכנסיים מוטלאים שיירי פלסטיק, היינו מגלים ששכחנו להכניס פנימה את הטייס.
וספיטפייר הוא הרי לא מזל"ט.
אז בעזרת סכין חיתוך (לא הייתה, השתמשנו בסכין לחם עדינה) פתחנו את קרבי המטוס מחדש תוך כדי השחתת גוף המטוס, והחדרנו פנימה את הטייס. אז או אז גילינו שהאמפולה הקטנה של הדבק נותרה ריקה, ועכשיו צריך לפשפש במגירות ולחפש UHU, ששפופרתו מבטיחה מבחוץ אך יבשה מבפנים: לוחצים ויוצא רק אוויר.

הילדוּת אולי מכינה אותנו לבגרות, אך כנראה לא מלמדת אותנו מאום.

בהגיענו לבגרות אנחנו מרכיבים חפצים יותר גדולים ויותר שמישים, בעיקר פריטי ריהוט. העובדה שהם באים בקיט להרכבה עצמית גורמת לנו גאווה גדולה: מצד אחד אמנם לא ניסרנו וקדחנו ותיכננו ושרטטנו וציפינו וליטשנו את הרהיט, אך מצד שני אנחנו אלה שמרכיבים אותו, כך שבעצם, אנחנו מספרים לעצמנו, אמנם נכון שמדובר בעבודה פשוטה יחסית של דפיקות והברגות, אבל אנחנו אלה שבונים את הרהיט הלכה למעשה.

"אה, בניתי את זה בעצמי", נאמר לאורח האקראי בנונשלנטיות מיתממת.

אם היו לנו קצת שכל ויכולת ללמוד מהנסיון, היינו נזכרים באותו מטוס פלסטיק זדוני מימי ילדותנו. שכן רהיטים, אפילו הפשוטים ביותר, באים עם הוראות הרכבה.

לכאורה, מטרת הנייר המשורטט ששמו "הוראות הרכבה", היא לעזור לנו להרכיב את הרהיט. למעשה זהו פרי מזימתם של בעלי-מלאכה-מכל-העולם, שבאים להפגין את הבוז העמוק שהם חשים כלפינו. מין בדיחה פנימית של האנשים שבאמת יודעים לבנות רהיטים. כך קורה שבעודנו מסתכלים על התמונה של הרהיט המסוים כפי שהוא אמור להיראות בסוף ההתקנה, אנחנו אומרים לעצמנו: "חה, בסך הכל פלטה, שתי רגליים, מדף באמצע ועוד צ’ופצ’יק גַּגי מלמעלה. קלי קלות. רבע שעה וזה בנוי".

אבל אז אנחנו פורשים את הוראות ההרכבה ועינינו חושכות: הגיליון הענק מחולק ל-12 מלבנים, שנראים כמו הסקיצה לבריאת העולם (ולא אתפלא אם זה אכן כך). בפינה העליונה של כל מלבן מוגדרים החלקים להם אנחנו זקוקים בשלב הספציפי. זה מאוד יעיל, אבל כשפותחים את שקית האביזרים המצורפת לקיט, מגלים שהברגים שם נראים אחרת לחלוטין ממה שמצויר. בנוסף, מציינים בכל מלבן לאילו כלים תזדקק, כך ששוב אתה פוסע לכיוון המטבח להביא את הסכין לחם. וזה עוד החלק הקל.

החלק הקשה הוא להבין מה לכל הרוחות רוצים מאיתנו. מה שבתחילה נראה כמו שולחן פשוט, הופך למבנה בארבעה ממדים, עם חורים ועיגולים וחצים והגדלות שלא אומרות לך כלום. על מנת לסבך אותך מעט יותר, נותנים לכל פלטה שם, כמו נניח "D". זה ממש יעיל, או לפחות עשוי היה להיות יעיל, אילו על הפלטה עצמה גם היה כתוב "D", אבל לא. על השירטוט, לעומת זאת, לא מצוינות המידות, כך שאתה עומד בוהה בהוראות ההרכבה, מעיף מבט נבוך בערימת הפלטות שלידך, מחזיר אותו להוראות, ואז בחזרה לעצים, ומנסה לחבר בין מה שרואות עיניך לבין מה שראו המשרטטים בדמיונם. זה פשוט לא עובד.

אז, בשלב בו אתה מתייאש מלהבין מה זה חלקC/DH1 , ולאן בדיוק עליך לחבר 4X730 מהדבר הזה שנראה כמו בורג, שבחורון מעליו יש לדפוק פלוס דבק את (4XB92 9mm max), לא לפני שאתה מוודא בעזרת מד זווית (שאינו מצורף לקיט) שאכן הזווית ישרה, אתה מחליט שדבר פשוט כמו שולחן ניתן להרכיב גם ללא ההוראות.

ואתה צודק.

תהליך ההרכבה תופס תאוצה, ולא עוברות שעתיים והנה השולחן מורם ומוקם לתפארת, כולו מודבק ומהודק ומוברג. אלא שאז אתה מביט בשקית האביזרים ורואה שנשארו שם עוד שלושה ברגים, שני פלינקים עגולים וארבעה שטוזים עם הברגת פיליפס כפולה. עיון מדוקדק בהוראות ההרכבה מגלה שפסחת על חיזוק או שניים בסביבות פלטה TA/F.

נו, עם קצת מזל, השולחן יחזיק מעמד גם ככה. כי בסופו של עניין, דבר אחד כן לימדו אותך החיים: מטוס פלסטיק יכול להסתדר גם בלי טייס.

א"א