סוג של אפרטהייד

מודעות פרסומת

2016

DBBS_bits

First it drew the final curtain on the Golden Lyre

Just to let them know that no one nowhere's secure

There will be no survivors, there will be no outlier

The Manhattan chase is a hunt, a killing force de tour

*

It's a Bermuda Triangle of youth

It's a black hole of all that's holy

Tis a deprivation of talent'

The leg of the duck that was taken from Molly

*

The air will be sucked, the water will thicken

It landed to leave us with nothing but dust

It came here to pluck all our feathery chickens

The new year that threatens to be their last

*

The stars stay in tonight, sheltered, shaking, thin of skin

Trying to escape the vengeance of malignant 2016

*

Each and every day inject their poisons

Every month's designed to be a common grave

Minutes tick away with their shiny sharp tridents

Hours devour what the weeks used to crave

*

It's a rock'n'roll genocide, have no doubt

It's here like he told us; the dogs came to bite

Not five years, just one for this mythical bout

They put on their red shoes, and grip the ropes tight

*

They are down on their knees as the clouds are closing in

They use Bulgarian umbrellas to keep away the acid rain

They feel the pull and suction of Time's disastrous machine

It's a cold war on the human heart, a doomsday of disdain

*

The stars stay in tonight, sheltered, shaking, thin of skin

Trying to escape the vengeance of malignant 2016

*

The void, the void – it's filling up this world

EA

הדרן הבננה, חלק א'

המערכה

http://lp.vp4.me/nnjw
צילום: אפרת נמרוד

יש נטייה לחבב אנשים שאוהבים ומפנקים את הכלבים שלהם ומפגינים כלפיהם חיבה יתירה, ולנטור לאלה שנראים כאילו הם מצויים במערכה תמידית נגד כלביהם, מושכים אותם בזעף, ממעטים ללטף אותם, קושרים אותם מחוץ לבתי עסק שימתינו להם בחום הקיצי.

זה טבעי.

אבל הגיבורים שלי הם דווקא בעלי הכלבים מהסוג השני, הלא מסופק.

שהרי קל לאהוב מישהו שאתה אוהב, נוח להישאר אתו, לטפל בו וללטף אותו, להפגין כלפיו אהדה עמוקה. זאת לא משימה – זאת פריבילגיה.

אבל תחשבו לרגע על אלה שאינם משוגעים על הכלבים שלהם, אבל מוכנים לסבול אותם לאורך כל חייהם, לקחת אותם לווטרינר, להוציא אותם לטיול פעמיים-שלוש ביום, לסבול את הנביחות ואת הריחות שלהם ולהאכיל אותם, מתוך קבלת אחריות: אוקי, עשיתי טעות, לקחתי כלב, אני אמשיך לשלם על הטעות.

הכי קל למסור את הכלבים, כמובן, אבל העוינים את כלביהם הם אנשים בעלי עמוד שדרה מוסרי הרבה יותר מרשים: הם מסורים ללא תנאי!

מבחינתי הם ראויים להערצה, כי אלה הם אלה האנשים שיעמדו לצדכם ברגעים הכי קשים, יתמכו בכם גם כשלא נעים ונוח.

יש להם עול על הכתפיים, יש להם סירה להשיט, והם לא יפילו את המשוט על מישהו אחר.

על כאלה אנשים אפשר לסמוך!

Having said that…

יש לי שני כלבים שאני לא ממש סובל, שלא באשמתם ולא באשמתי.

יום טוב, מבחינתי, זה כששניהם פולטים בתיאום, כי אז אני חוסך שקית ואיסוף.

ועם זאת, הייתי מוכן לחתום על חוזה על פיו אני ממשיך לאסוף את הקקי שלהם פעמיים ביום במשך עשרים שנים נוספות, תוך שאני פוקח עין על הרקטום של הכלבה היותר גדולה כדי לדעת מתי היא מתכוונת להשתחרר (למגינת ליבי, שכנה-לשעבר הפנתה את תשומת ליבי לעניין הפתח המתרחב, ומאז אני לא מצליח להתנער מהטראומה, או לכוון את עיניי למקום אחר), וגם אם שניהם ימשיכו להקק במרחקים לא סבירים אחד מהשני, מה שאומר שלפניי עוד 29,200 איסופי חרא, בתנאי…

בתנאי שלא אצטרך לראות ולו פעם נוספת את פרצופו הנאלח של רוצח ראש הממשלה, את החיוך העקמומי של עלוקת ההיסטוריה הזאת.

Having said that…

אם מישהו מעוניין לבלות בסביבה שטיפחה אותו ולרקוח מזה סרט, שיבושם לו; אני הרי לא מטיף לאנשים שיוצאים לרוץ ליד המפעלים הפטרוכימיים. ואם מישהו מעוניין ללכת לראות את הסרט האמור, שיבלה יפה; אני האחרון שיקרא לבטל או למנוע את הקרנתו.

למרות שאני בטוח שבשיחות שלו עם בנו, בסרט, הרוצח לא אומר דברים כמו "אני מצטער בני, אני לא יכול להגיד לך עד כמה אני מצטער שבגללי אתה לעולם לא תהיה אתה, אלא רק 'הבן של הרוצח'. משקל קברי אבות ומצבותיהם רובץ על ליבי לנוכח המחשבה שלעד לא תהיה לך ולבניך וכנראה גם לא לניניך זהות משל עצמכם, אלא תמיד תתקיימו כצל סרוח של הבגידה שלי במדינה".

כי אם אקדח יורה במערכה הראשונה, מי יודע כמה זמן ימשיך ניחוח אבק השריפה לצרוב את נחירינו.

Having said that…

אני עדיין מאמין שלא רק שאין למנוע את הקרנת הסרט, אלא שאף ראוי לשקול במלוא הרצינות לתמוך בו מכספי העם.

שהרי לחלק לא קטן מהעם מאוד נוח עם מה שעשה הרוצח.

א"א

 

נ.ב. מה שהכי גרוע באזכור שמו וחייו וקיומו של הרוצח, זה שדקה לאחר מכן קמים כל המטורללים – ספק מטומטמים ספק מיתממים; מתומתמים – שתומכים בתיאוריות קונספירציה. בכול פעם שאתם שומעים מישהו כזה, דעו: הוא אחד מאלה שמאוד נוח להם עם מה שעשה הרוצח.

הגמילה שלי

***

אני בהחלט מאמין שאני בדרך הנכונה.

הגיע הזמן להפסיק עם אלכוהול. אחרי הכול, אני כבר בן ארבעים ושבע, ומתי התחלתי לשתות באופן סדיר? בצבא, נראה לי. זאת הייתה השיטה שלי להירדם, כי בתפקיד שלי לא היו לילות ולא היו ימים ולא היה סדר יום. מה שקרה קרה מתי שקרה, ואם אפשר היה לתפוס שינה מתישהו, צריך היה לנצל את זה, ולא חשוב באיזו שעה ובאילו תנאים. כך נקשר האלכוהול בשינה שלי.

ואחרי הצבא שתיתי בעיקר כדי לשכוח את הצבא. ואת הדברים שבאו אחרי הצבא. וכדי להפיג את טעם הלוואי של היומיום. וכדי לעשות סקס. וכדי לשמוח. וכי אלכוהול זה טעים. אז אפשר להניח שכבר 25 שנים לפחות אני שותה רציף.

אבל לא, רגע, גם לפני זה שתיתי. אולי כמויות פחותות, אולי לא כל יום, אבל כבר בגיל 16 או 17 התחלתי לפקוד באופן סדיר למדי מוסדות שמכרו בירה בכוסות של ליטר. הכוסות היו כבדות וזה הבליט את השרירים ובטח הרשים את הבנות. איזה ימים! אז מה, כבר שלושים שנה שאני שותה?

מה פתאום. מה פתאום? אני חושב שכבר בגיל 12 חזרתי הביתה מחתונה והלכתי לישון באמבטיה אחרי שני וויסקי. לא, זה לא הגיוני… כבר לפני… סבא שלי נפטר הרי כשהייתי בן 12, וכשהיה בחיים הגשתי משקאות לחברים שלו כשבאו לשחק קלפים. וכשהוא היה שואל אותי, כדי להשוויץ בפני החברים, מה אני עצמי אשתה, הייתי עונה, "וויסקי-טריפל סק," להנאתם המרובה. כך שבערך מגיל 10 אני על דיאטת ראסטי נייל ואישור חברתי לאלכוהוליזם.

לילדוּת שלי היה ריח של ג'וני ווקר.

אחרי שסבא נפטר מצאתי בארון הכביסה שלו שלל בקבוקים של אלכוהול מכל הסוגים. בקבוקונים של ליקרים מארצות ניכר, רום אימיטציה, ברנדי מדיצינל, שנאפס, סליבוביץ', צויקה, יין ניתזים, הוק – הרבה הוק – שרי, פורט, מיני נוזלים צהובים ללא שם, נוזלים דלוחים ללא טעם, בקבוקים שעל התווית שלהם הודגשו המילים Само за външна употреба, מה שזה לא אומר. כך או אחרת, רוקנתי את ארון הכביסה הזה לתוכי בהתמדה, מדי אחר צהריים, באומץ ובגבורה. אפשר להגיד שהטבעתי את יגוני. או שלפחות ניסיתי. עם הזמן יגוני התפתח אבולוציונית, פיתח זימים וסנפירים, וכדי לשמר את חיית המחמד הזאת בחיים נאלצתי להמשיך להשקות אותה.

אבל בזה זה נגמר!

***

הגיע הערב הראשון ללא אלכוהול. זה היה קל ליישום – פשוט לא קניתי כלום, אז נשארתי בלי. אולי "בלי" היא מילה קיצונית מדי, כי היו לי שאריות. לא כמויות נחשבות, פתיתים. כך או אחרת, עם המחירים של האלכוהול בימינו חבל לשפוך, אז אמרתי לעצמי שאחסל את המעט שנשאר. זה ממילא לא מצטבר לכמות משמעותית. התחלתי עם המרטיני, שקניתי לאורחים. נשאר משהו כמו שליש בקבוק, שזה בערך ארוחת ילדים מבחינת אלכוהול. אפריטיף. שתיתי את זה עם קרח, הרבה, וזה היה לי מתוק מדי ודל מדי. מהפריזר שלפתי את הוודקה; היה שם חצי שוט, בערך. נעלם כמו כלום. אחרי זה ניגשתי אל הערק. גם פה היה ממש מעט, אולי שליש בקבוק, קצת פחות. צחוק מהעבודה. וזהו. חסל סדר אלכוהול בבית. לא… רגע… בארון יש גם ברנדי מפעם. הרגשתי סיפוק אחרי שמזגתי את שאריות הברנדי לכוס, וזרקתי את הבקבוק לפח, עם שאר הבקבוקים של עברי. עכשיו נעשיתי מעט רעב, אז הוצאתי מהמקרר את הסטייק הקטן שנשאר מהצהריים, ואכלתי אותו קר. טעים. איכשהו נשארתי רעב, אז אכלתי גם את שלושת הקובה שנשארו מהקניות בוואדי. עכשיו לישון. רק שפתאום הבנתי שבזווית העין ראיתי במקרר בקבוק יין אדום מהיומולדת שלי, לפני חודשיים. אני לא אוהב יין במיוחד, אבל ניקיון זה ניקיון, אז מזגתי לי את מה שנשאר שם, פחות מחצי בקבוק.

ישנתי זוועה.

***

בבוקר שאחרי קמתי עייף במיוחד, אבל ממוקד. זאת הרגשה נפלאה להיות ממוקד ולא תחת השפעת האלכוהול של ליל אמש. איזה שוטה הייתי כל השנים האלה. עכשיו כל החיים שלי ייראו אחרת. עכשיו תהיה לי תקווה, תהיה לי ישועה. אני גם אחזור לעשות ספורט. ואקפיד על תזונה בריאה. אולי כדאי באמת לשלב, ללכת עד הסוף – בלי אלכוהול, עם ספורט, מיץ סלק, נבט חיטה, אוכל אורגני, ולנפות את הבשר מהתפריט. זה יהיה גדול. אני על סף חיים חדשים.

בסביבות אחת בצהריים כבר הייתי מותש, אז נמנמתי קצת.

התעוררתי בשבע.

הדבר שהכי שנוא עליי בעולם זה לאבד שעות וימים בשינה. זה מכניס אותי לדיכאון עמוק מאין כמותו. אבל בסדר, אלה רק שלבי הסתגלות, ואחרי הלילה שהיה לי אתמול, מי יכול להאשים אותי. הגוף צריך את שלו.

הלכתי ועשיתי לי כוס אספרסו. זה היה טוב. בשמונה שתיתי עוד אספרסו, ועד תשע חיסלתי עוד שלוש כאלה. קפה זה דבר מעולה. רק שעכשיו הרגשתי יותר מדי ערני, כאילו היום רק מתחיל, וחצות התחילה לאיים עליי משעון הקיר. מה יהיה אם שוב אשן רע?!

בסדר, יש תוכנית. אני יודע. זה מה שנעשה. אני אקנה וודקה, בקבוק קטן של שליש או חצי ליטר, רק כדי לישון היום טוב, ומחר נתחיל את המסלול מחדש. אתמול הרי לא שתיתי, אז התחלה של יום כן/יום לא זה בסדר גמור. זה מפחית חמישים אחוז מצריכת האלכוהול שלי.

אלא שבפיצוצייה לא היו בקבוקי חצי ליטר או שליש, ואלה של ה-75 היו מסוגים יקרים מדי, אז קניתי בקבוק ליטר של וודקה זולה. יחד עם זאת, החלטתי לשתות במתינות, ורק קצת לפני השינה.

***

קמתי בשבע בבוקר בלב דוהר. יצאתי בקושי מהמיטה, שטפתי את הפנים והלכתי למטבח, לשתות מים. צמא נוראי אחז בי. על השיש עמד בקבוק הוודקה, כמעט ריק. בסלון מצאתי קליפות של מאתיים גרם גרעינים, שקית ריקה של שקדים, שאריות של פופקורן וצלחת עם שלושה שרימפס. לגמרי לא בטוח שהם היו מטוגנים.

כנראה שהגזמתי אתמול בלילה. טוב, ככה זה אחרי הימנעות – הגזמה. אבל בסדר, להיום בלילה כבר לא נשאר אלכוהול ולא אוכל, יחסית ישנתי מעולה, אז אין מה לדאוג – תקופת היובש נכנסת הערב לתוקף.

בשמונה בערב אבי צלצל והזמין אותי אליו. דיברנו קצת, שמענו מוזיקה, והוא הציע לי לשתות. לא היה נעים לסרב, אבל הסברתי לו שאני בהפסקה מאלכוהול, ושגם ככה אני לא מתחיל לשתות לפני עשר וחצי, כי זה משפיע עליי לא טוב.

אבל, אם זה באמת סינגל מאלט מיושן מהאי אילה שחבר הביא לו מחו"ל והוא רוצה לשמוע עליו חוות דעת, ברור שאני אטעם טיפה.

לאבי יש כוסות גדולות.

בכוס השנייה עוד לא הצלחתי לגבש חוות דעת על הוויסקי; בגלל השעה המוקדמת. וכי החריפות של ששת הצ'וריסוס שהוא הגיש לי קצת ערפלה את חוש הטעם. באמצע הכוס הרביעית החלטתי סופית שזה פשוט וויסקי מעולה, ושהכבּול מרומז באופן שגובל באמנות טהורה.

יצאתי מאבי בסביבות אחת-עשרה, ונדמה לי שהצלחתי לא לפגוע ברוב המכוניות בדרך הביתה. יכול להיות שדרסתי שוטר? לא, לא סביר. אבל אני זוכר איזה ז'קט צהוב זוהר.

כשהגעתי הביתה גמרתי את רבע הליטר שנשאר בבקבוק הוודקה והלכתי לישון.

***

כשהתעוררתי בבוקר עם הפנים בתוך הכיור של המטבח, המחשבה הראשונה שעלתה על דעתי הייתה שאני לא בנוי למיטות. במקומות שאינם מיטה אני ישן הרבה יותר טוב מאשר במיטות!

ניתקתי את שרוך הריר שנמתח מהפה שלי לתחתית הכיור, שתיתי מים והתחלתי את יום הפעילות. רק שלא מצאתי את המפתחות. בסוף איתרתי אותם, משונה, על הכרית בחדר השינה. הושטתי אליהם יד, נמתחתי, וקמתי בשלוש אחר הצהריים עם כאב ראש נוראי. אמרתי לכם שמיטות עושות לי רע.

החדשות הטובות היו ששאר היום עבר בסדר גמור. בסביבות שמונה וחצי בערב עבר לי כאב הראש, ואז פניתי לקריאה והייתי כולי מחויך ומעונג מהידיעה שאין לי ולו טיפת אלכוהול בבית, ושהנה אני עולה על דרך המלך. חיים חדשים. אכלתי תפוח, הכנתי פרוסת לחם שיפון מאה אחוז ללא סוכר עם ממרח טופו ובזיקת פשתן, הרמתי קצת משקולות, ובעשר שתיתי תה יסמין.

בעשר וחצי, שהיא השעה שבה אני מתחיל לשתות באופן מסורתי, כשאני לא בגמילה, נתפסתי חרדה שלא אצליח לישון בגלל התה. ניסיתי להדחיק את זה כמה זמן, אבל בסוף החלטתי שליתר ביטחון, מאחר ששינה היא אחד הדברים הכי חשובים, כדאי שלא אשחק עם זה ואצא לקנות וודקה, או עראק, או מה שלא יהיה, ליתר ביטחון, למקרה שתגיע השעה שתיים בלילה ועדיין לא ארגיש מנומנם.

אז יצאתי לפיצוצייה הקרובה. אוויר הלילה היה רענן, רוח קלילה נישבה, מכוניות ספורות חלפו בכביש, היה נעים כמו ביום כיפור. בחוץ. בפנים, בנפש, החרדות שלי רק התעצמו. אני לא עייף! אני לא קרוב להיות עייף! התה הזה הרס אותי! אני לא יכול לא לישון לעולמי עד!

כשהגעתי לפיצוצייה אני מניח שכבר הזעתי כמו חמור. גם מההליכה וגם מהתקף החרדה.

"עראק!" חצרצתי.

"מצטער, אחי, כבר שלוש דקות אחרי אחת-עשרה; אסור למכור אלכוהול בשעה הזאת."

"ש-לו-ש דקות?!!? אתה מטורף?"

"חוק זה חוק", הוא אמר.

"אפילו אם זה חוק מטומטם?"

"במיוחד אם זה חוק מטומטם."

רציתי לייסר את הגוף שלו בשבבי פרינגלס. במקום זה הלכתי לפאב הקרוב.

כמובן, לא  באמת רציתי לשתות, רק למזער קצת את הנזקים של התה. אז הזמנתי חצי ליטר בירה.

וזה היה מרענן. רק שכבר היה קרוב לחצות, והרעננות הזאת לא מצאה חן בעיניי. אז הזמנתי וויסקי, להעביר את הטעם השתלטני של הבירה.

בקצה השני של הבר ישבה איזו זקנה ששתתה כמו גרמנייה; אין דבר שאני מתעב יותר משתיינים. על כל משקה שאני הזמנתי היא הורידה שניים. דוחה.

לקראת סוף הערב נוצרה בינינו תקשורת.

אישה מרנינה. אם אפשר לכנות מישהי בגילה "אישה".

היא הצחיקה אותי נורא לקראת סוף הערב עם השיניים התותבות שלה. זקנות יכולות להיות מדליקות!

***

בבוקר אחרי התעוררתי מסוחרר, ועל הכרית לשמאלי מצאתי פתק עם המילה "תודה", ומתחתיו מאתיים שקל.

מה זה אומר?

כשבחנתי את עצמי בראי באמבטיה, שמתי לב שיש לי כמה שערות לבנות בזקן. לא הוצפתי הקלה כשגיליתי שהן לא שלי. הדבר שהבהיל אותי אפילו יותר מזה, אם זה בכלל אפשרי, היה שעל המראה עצמה נכתב בליפסטיק של זִקנה, "תתייצב מחר בשעת אפס!"

***

ההבנה הכתה בי כמו לשון של זיקית: שכבתי עם מרכזת השכבה שלי בחטיבת-ביניים, דליה תדהר. זה יכול היה להיות דבר חיובי, אבל מסתבר שהדבר היחיד שמפריד בין מימוש פנטזיית נעורים לבין סיוט שמוביל אותך להתקלח בכלור זה שלושים שנה. שלושה עשורים שמוכיחים לך סופית שגם אם יש לך פטיש למבוגרות, תמיד יש גבול כמה מבוגרות הן יכולות להיות.

ואז, כשעמדתי עירום במקלחון, מדיף ניחוחות של מיטב מוצרי הניקוי של סנט מוריץ, ידעתי סופית שבזה זה נגמר: אם זה מה שאלכוהול גורם לי לעשות, אני עם הסיפור הזה סיימתי. מהיום והלאה רק מיץ אלוורה.

שפכתי בפעם המי-יודע-כמה שאריות של בקבוקים לכיור, זרקתי את הבקבוקים עצמם לזבל, העפתי את הבשר מהמקרר לכלב בחצר של השכנים, ניקיתי את המקרר באופן יסודי, הכנתי לי סלט ענק מחסה ועלי תרד טריים ונבטים סיניים וסויה ושמן זית וחומץ בלסמי ופשתן, לקחתי שני כדורי מולטי-ויטמין, כדור אבץ וכדור מגנזיום, ואחרי שגמרתי את כל זה ישבתי בדממה רגועה. יכולתי לשים מאחוריי את העניין עם דליה תדהר, כי ידעתי שמי שעשה את זה היה אני הישן, מישהו שהוא כבר לא אני.

איזו שלווה. התיישבתי וקראתי ספר, שמתי ברקע מוזיקה לפסנתר של סאטי, ונישאתי על גל של ודאות שהעתיד שלי רק מתחיל, שכולו בוהק ומזהיר ומבטיח ולפניי.

בצהריים יצאתי מהבית ורצתי שלושה קילומטר. לא משהו להתפאר בו, אבל בהתחשב בעובדה שלא רצתי כבר למעלה משנתיים, זה לא רע. חודש-חודשיים של בלי אלכוהול, בלי בשר, אוכל בריאותי וריצות, ואני משיל מעליי עשרה קילו ועשר שנים. עשיתי עוד מקלחת, ועכשיו כבר כמעט הפסקתי להריח כמו סבונומיקה. זהו – אני גם אעשה מנוי לבריכה!  אשחה צלול במים צלולים.

האושר במרחק נגיעה.

***

בשמונה בערב התחיל קצת לשעמם לי ממוזיקה וספרים; יש גבול. ניסיתי לראות טלוויזיה, וכרגיל לא היה שום דבר ראוי למאכל אדם.

אז בתשע וחצי נכנעתי והלכתי למקלחת להתגלח: הורדת הזקן תהווה עדות נוספת להתחדשות שלי. את חלק הארי הורדתי עם המכונה, את השאר עם סכין גילוח, ואז נכנסתי להתקלח כדי להוריד ממני את הזיפים והשערות.

מי שניבט אליי מהמראה היה… חדש. צעיר יותר ומבטיח.

השעה הייתה כבר עשר, והרגשתי רענן וצח.

וערני. מלא מרץ. מרץ שלא היה לי לאן להוליך אותו. כבר רצתי, קראתי, שמעתי מוזיקה… מה עוד אפשר לעשות? פפפ…

פרסתי לי כמה ריבועי טופו, בזקתי עליהם פשתן וסויה, מעל זה גירדתי קולרבי וסחטתי לימון.

טעם של שלולית.

טוב, אין ברירה. אני אצא לטייל. קצת אוויר צח יעשה לי רק טוב ויפסיק את העוויתות הלא רצוניות האלה של השרירים.

האוויר אכן היה טוב, בחוץ היה קריר יותר מאשר בבית הדחוס, וחלה הטבה כללית במצבי הנפשי. במידה כזאת שהרגשתי ערני עוד יותר מקודם. וכבר אחרי אחת עשרה ואם אני לא אצליח להירדם…

ניסיתי לקנות בירה בפיצוצייה, רק כדי להרגיע את המערכת, אבל הם שוב סירבו. הדבקות הזאת בחוקים המטופשים תהרוס את המפעל הציוני.

אז נכנסתי לפאב, אמרתי לעצמי שאשב רגע על הבר, אשתה שוט קטן של וודקה ואחזור הביתה. "מה קרה, סבתא זרקה אותך מהמיטה?" שאל הברמן. התאפקתי.

אחרי הוודקה הבנתי פתאום שמאז הסלט לא אכלתי כלום, והבטן התחילה לעבור לתוכנית סחיטה. שאלתי את הברמן מה יש להם צמחוני. "בצל ומלפפון עם המבורגר", הוא אמר לי. תמיד מתחכם. "אני לא אוכל בשר," אמרתי. "הדבר הצמחוני היחיד שיש לי פה זה מיץ עגבניות," הוא אמר. "מעולה! כוס גדולה של מיץ עגבניות, אם ככה… ואתה יודע מה, תכניס בזה קצת מלח, פלפל, מקל סלרי, טבסקו ומנה וחצי של וודקה."

***

שלושה בלאדי מרי אחרי זה נכנסת דליה לפאב. מתיישבת על השרפרף לידי. "מצאת את הכסף?" היא שואלת. הברמן תוקע בי מבט של הערכה. דליה תוקעת בי מרפק. בא לי לתקוע לעצמי כדור בראש. "מה את רוצה?" אני אומר לה. "כלום. רק שתדע שתמיד ידעתי שיש לך פוטנציאל ושאם תרצה תוכל לממש אותו."

הדיכאון נפל עליי כמו פסנתר מקומה חמישית. "וודקה נקי!" זעקתי. "ותכין לי המבורגר כפול. בלי הלחמניה – אני משגיח."

היא הניחה יד על הירך שלי. "אתה מריח מכלור," היא אמרה. "את מריחה מנפטלין," אמרתי. לא ברור איך זה קרה, אבל צחקנו.

***

קצת לפני שסגרו את הפאב, שילמתי את החשבון, או לפחות שמתי כל מיני שטרות ומטבעות על הדלפק, והתחלתי לדדות החוצה מהמוסד כשהזקנה נתמכת בי או אני בה, השד יודע.

"אין לך תקנה, פשוט אין לך תקנה, אתה יודע את זה?!!?" צעק אחריי הברמן. המלצרית הצעירה נעצה בי מבט מרחם.

"מה אתם רוצים ממני?!!" צעקתי, "מה אתם רוצים?!! כשהייתי בן שמונה ימים השקו אותי יין, ודתי מבוגר מצץ לי! אז מה כבר חשבתם שיצא ממני? וחוץ מזה, מניאקים, קצת התחשבות במצב שלי – אני בגמילה!"

וצמודה אלי מאחורה בחיבוק של מוות נערה אליהם מרכזת השכבה: "דליה שוב תדהר הלילה! הלילה דליה תדהר!"

א"א

קובץ פי-די-אף

 

קזוארינה (פתיחה לספר שהתחלתי וכנראה לא אסיים)

אמא, מה הם עושים עם דוד עמוס? למה הם מכניסים אותו לאדמה?

ששש, אחר כך, אמרה האמא.

אז ינעם חיכה. ובאוטו, בדרך חזרה מבית הקברות: אמא, למה הם הכניסו את דוד עמוס לאדמה? למה הוא לא אמר כלום? למה לא היו לו בגדים? זה לא חנק לו עם כל האדמה עליו? למה שמתם שם אבנים? למה כולם בכו? חוץ מדודה סבינה. מתי הוא יבוא לבקר? אמא?

רודי, תגיד משהו.

א-ני נו-הג.

אז האמא, בחוסר סבלנות ותבונה, אמרה: שתלו אותו.

שתלו?

כן.

אבל דוד עמוס היה דוד, לא שתיל.

והאמא, בפרץ לא שגרתי של פיוט, הסבירה: בגיל מסוים האנשים הופכים לשתילים, ואז טומנים אותם באדמה, שיצמחו. והאבנים על הקב… על הערוגה – שידעו איפה להשקות. וגם לא לשתול שם מישהו אחר, בטעות.

אז כל העצים בעולם היו פעם אנשים?

כן.

הברוש והאורן והצפצפה והתמר?

כולם.

אז למה אין להם שמות פרטיים?

(כפות הידיים נסגרות בתנועת חנק) כי זה היה מזמן ולא זוכרים איך קוראים להם.

ואיזה עץ יהיה דוד עמוס?

מאיפה אני יכולה לדעת?!!? איזה מין שאלות מטומטמות אלה? (נשימה) קזוארינה… חמודי.

אבל קזוארינה זה שם של בת.

דוד עמוס היה איש מיוחד.

וכמה זמן ייקח לו לגדול עכשיו?

אני אחראית כספים בעירייה, לא חקלאית. עוד שנה נבקר אותו שוב ונראה מה יצא ממנו. עכשיו שקט. יש על ידך קופסה עם בורקסים. תאכל אחד.

א"א

מחאה שקטה

אני לא אוהב את איש הכפר –
הוא תמיד משאיר אחריו גבשושיות שחורות של בוץ וגללי פרות ויחמורים שדבקו לו בחריצים הקטנים של הנעליים הכבדות

אני לא אוהב את העירוני
עם שרידי שקיות הסוכר החום ונוזלי השטיפה המוסדיים שמחלחלים לו לסוליות הזמש

אני לא אוהב את הגלילי
שלנצח יותיר אחריו שאריות ישועיות ופתיתי סמים קלים ורוחניות בדולר מהדונם הפרטי

לא אוהב את הצמחוניים
עם נטף מי הטופו שלהם ונופת הצופים וצוף הפלצנות וכל שאר הנזילות שלהם

לא סובל את הקרניבורים הלהוטים
עם נגירת השומנים וחגיגות על האש הנתעבות והצילומים החרוכים שהם מעלים לפייסבוק וכל העשן והפחם שחודרים לסנדליהם

לא אוהב את אנשי הקריירה
המחויכים המגולחים הקרחים שנעלי הצבא שלהם משאירות אחריהן כתמי דם פרולטריון

לא סובל את אנשי ההייטק
עם מסכי המגע הדביקים והאפליקציות הילדותיות והעמילן ואופני השטח המסריחים מזיעה ופירורי חטיפי האנרגיה שמשתחררים משרוכי נעלי הרכיבה שלהם

לא אצלי בסלון פוליטיקאים
שמוכרים את נשמתנו כדי שייקרא שטר על שמם ושמדשדשים בצואה הפרלמנטרית שאחרי זה ינגבו על מפתנינו

השטיח שלי לא ערוך לקראתכם!

לא.

הכי טובים המיואשים, הקבצנים, הלא חפופים ולא מקווים, דעוכי אור העיניים, השקטים שיודעים בדיוק איך להלך בארץ החיים, יחפים ועל קצות האצבעות.

כי מיילס צדק – יש לדחוף עמעם בגרונות האווזים של כל החצוצרות

והכבאים יודעים שכל אש יש לחנוק בשמיכות

ואני כי יש לי כל כך גדול מתחשב ומרכיב עליו משתיק קול.

א"א

רשומות ישנות קודמות

%d בלוגרים אהבו את זה: