שיעור באש – מערכון נוסטלגי מלוחלח

פנים. כניסה לבית. נשמע צילצול פעמון. אישה שנראה בעליל כי היא במהלך עבודה פיזית, כנראה עוזרת או מטפלת, ניגשת לדלת.

אישה: (מבטא זר) מי שם?

גבר 1 (קולו נשמע): איווט שם? בעל הבית נמצא?

אישה: אין בעל בית. אני פה מטפלת. אני איווט זה אני.

גבר 1: זה מביטחון כללי איווט, הבאנו לך את תוצאות הסיווג הביטחוני שלך. תפתחי.

היא פותחת את הדלת. בפתח ניצבים שני גברים לבושים בחליפות זהות, רציניים להחריד. אחד מהם מחזיק מסמכים.

גבר 1: (לשני) צק, צק, צק; היא פתחה את הדלת. תרשום את זה. (לאיווט) זה רע מאוד איווט שפתחת. רע לסיווג הביטחוני. זה לא ביטחוני לפתוח דלתות, אפילו לא לביטחון הכללי. בגלל המצב הביטחוני: זמנים קשים. (פאוזה) אז מה… את פה לבד. השאירו אותך לעשות מה שאת רוצה… (מדגיש ברמיזה) מה ש-את רו-צה.

איווט: אני מטפלת בילד של האדון. משחקת איתו, מכינה לו אוכל, מרק.

שני הגברים: (נזעקים) מרק!

הם רצים בפאניקה מוגזמת למטבח, היא אחריהם בבהלה. הם מרימים את מכסה הסיר שעל האש ומביטים אחד בשני בהבנה.

גבר 1: שרפת את המרק, איווט. שרפת!

איווט: (חרדה) אני עניתי לדלת שלכם, בגלל זה חם מדי. מרק לא נשרף, מרק לא יכול להישרף.

גבר 2: עובדה; נשרף!

גבר 1: שלא תחשבי, יש לנו פה (מכה על המסמכים בידו של גבר 2) את כל המידע עליך. ידוע לנו… (מדגיש) י-דו-ע ל-נו שזו לא הפעם הראשונה שאת שורפת מרק. ומה התכוונת לעשות עם המרק השרוף הזה? לתת לילד? אה?! שתלך הקיבה, שיעלה החום, שיקיא, שייתקע שקד מרק בגרון, שהגרגל'ה של הילד ייחנק, אוי גרגל'ה, שהאבא ידאג, שהמדינה תתעכב, שעניינים מדיניים יחכו, הפיחות יזחל, תהליך השלום יידחה? הרי המטבח אמור להיות שטח סטרילי. וככה את רוצה לקבל סיווג ביטחוני? אה איווט? מה את חושבת – שאפשר לתת לילדים מרק שרוף? פחמים?  מה אנחנו – ברוסיה?

איווט: אני מהפיליפינים.

גבר 1: אל תסטי מהנושא. ככה התחילה גרמניה הנאצית.

גבר 2: (מודאג) היא אמרה פיליבסטר?

גבר 1: לא, פיליפינים.

גבר 2: דולפינים?

גבר 1: פי-לי-פי-נים!

גבר 2: אה! (מדבר לתוך מיקרופון זעיר בשרוולו) אפס-1 למוקד, האם אתה שומע אותי? כאן אפס-1.

מכשיר קשר: רות עבור.

גבר 2: אבי, תבדוק לי במחשב איפה זה האלפינים. בטח ליד נחלת בנימין.

מכשיר קשר: אפס-1, אין רחוב בשם הזה, עבור. (שניהם מביטים עליה).

גבר 1: מה עכשיו? אין רחוב כזה. מה בדיוק התוכנית שלך, איווט, או שאולי אני צריך לקרוא לך (מבטא גרמני) פון-איווט, או אולי (מבטא ערבי) איווטאללה?!!

איווט: (מתחילה לבכות) אני לא יודעת מה רוצים, אני עושה אוכל לילד, למה צריך משטרה בשביל זה? ילד בריא.

גבר 1: לא משטרה, ביטחון כללי – בגלל זה קוראים לזה "כללי", כי יש בזה הכל. את יודעת שהמעסיק שלך, אבא של ישי…

גבר 2: (מתקן) אלי.

גבר 1: (ל-2) תודה ג'ון ג'יי.

גבר 2: (ל-1) שום דבר, סאליבן.

גבר 1: (לאיווט) אלי, האבא של אלי איש נורא חשוב. את יודעת מה הוא עושה?

איווט: לא יודעת מה הוא עושה. אני חושבת הוא שחקן – בכל מקום תמונות גדולות שלו.

שניהם: (מביטים אחד בשני) מיתממת.

בקצב הולך וגובר

גבר 1: לא יודעת.

גבר 2: מטפלת?

גבר 1: מרגלת!

גבר 2: משתוללת…

גבר 1: מתבלת…

גבר 2: מתבוללת!

גבר 1: מתייוונת!

גבר 2: מגלגלת…

גבר 1: סמים?

גבר 2:  קניידלעך.

גבר 1: מרק, אה!?

גבר 2: מה אומר לך השם קרופניק?

גבר 1: מה אומר לך השם גורנישט?

גבר 2: מה אומר לך הצליל הבא: (מוציא מכשיר מורס קטן מהכיס ומתקתק בעצבנות ליד אוזנה. מדגים בקולו) בי… ביבי… ביבי… בי… בי… בי… ביבי… ביביבי.

גבר 1: מה אומר לך הקול הבא: (צורח בהיסטריה, ישר לתוך האוזן שלה) ווואאאהאהאהההההא!!!

שניהם ביחד: (צועקים לתוך אוזניה משני הצדדים) מפוטרת!

גבר 1: היידה איווט, יאללה תארזי את הפקלעך, תארזי את הקניידלעך ולעוף מפה…

גבר 2: לעוף! (הם דוחפים אותה החוצה, סוגרים את הדלת ושרים אחריה) היידה איווט, היידה הביתה.

גבר 1: (מרוצה מעצמו) טיפלנו במטפלת.

גבר 2: עכשיו הילד בטוח. (קורא) ישי!!!!

גבר 1: (מתקן) אלי.

גבר 2: שיהיה. (קורא) אלי, הפירומנית הלכה. עכשיו אתה בטוח. בוא מותק, רוצה לשחק עם האקדח שלי?

א"א (נכתב במקור בסביבות 1998. איכשהו נשאר אקטואלי)

תקוות דמוקרטיות

א”א 66′

כמה עלובה תרומתנו לדמוקרטיה –

פעם בכמה שנים ניגשים לבית ספר ישן ומשלשלים פתק דק לתיבה מכוערת.

בזה אנחנו מסיימים את מעורבותנו ואפשר לחזור לחיים הרגילים ולהניח לחבורת אנשים מפוקפקים למדי לנהל לנו את החיים.  

חבורת אנשים מפוקפקים למדי ניהלה לי את החיים כשהייתי בתיכון, בבי"ס "חוגים" בחיפה; נזכרתי בזה היום כשביקרתי בקלפי. לא הייתי בבית ספר הישן שלי קרוב לשלושים שנה, אני מניח, ובקושי זיהיתי את הפנים.

מה שכן, די ברור למה הדבר היחיד שרציתי לעשות היה לברוח משם: המקום נראה כמו תחנת משטרה, היום יותר מתמיד. הצביעה קטסטרופלית, הכול חנוק, והרושם הוא שדברים נוראיים מתרחשים ברגע שנסגרות דלתות הכיתות.

לשיפור האווירה מקושט המסדרון בצילומי ענק מימי השואה, הכנה לנסיעת התלמידים לפולין. המחיה. למעלה, גבוה, תלויים צילומי מחזורים ישנים. אברהם חוברס, שהיה מנהל בתקופתי, נמצא שם אבל כבר לא נמצא בין החיים. חיבבתי אותו בהחלט והיה לנו דיאלוג מעניין. את יוסף מעוז, המורה האגדי לספרות, בקושי זיהיתי בצילום. ואלי קורנפלד, המורה להתעמלות (היו לנו יחסי אהבה-שנאה פוריים, ואני עדיין שמח לראות אותו צועד ברחוב), כל כך צעיר בצילום, בטח יותר צעיר ממה שאני כיום.

הייתה עוד מורה חביבה עליי, אבל בעווני אני לא זוכר את שמה. עם כל השאר פשוט לא הסתדרתי, או שהם לא הסתדרו איתי. שני הצדדים לא הכירו אז מושגים כמו חמלה או זֶן. זאת הייתה מלחמה די ממושכת ואכזרית של רבים מול יחיד, ואני מתנצל שנקטתי נגדם ביד קשה ובתמרונים פסיכולוגיים אכזריים, למרות שלחלק מהם זה הגיע בהחלט.

אבל בצילומים משנת 79' כולם נראים כל כך תמימים, גם המאיימים במורים, וכל התלמידות והתלמידים נראים סקסיים ומוצלחים וטהורים ויפי לבב, וממרחק השנים אני יודע שהחיים של רובם נדפקו, כך או אחרת, או בגלל בחירות לא נכונות בחיים או בגלל בחירות לא נכונות בקלפי, או סתם בגלל שככה זה בחיים.

אני יודע, כי גם לי היה פעם זיק של תקווה בעיניים.

 

ארז אשרוב