מה אכפת לציפור

ניק קייב והזרעים הרעים, "לדחוף את השמיים," 43 דק'

"לעץ לא אכפת מה שרה הציפור הקטנה". במילים אלה מתחיל הדיסק החדש והשקט של ניק קייב, מבלי שהוא ידע שחנוך לוין הקדים אותו בכמה עשורים עם המחשבה הזאת. "אנחנו יודעים מי אתה," השיר הפותח והמלנכולי משהו, מפעיל חליל ומקהלה קטנה של ילדים, אבל לא מותיר רושם של ממש. כמוהו גם שיר הנושא, הנועל, "לדחוף את השמיים", שגם בו מקהלת ילדים, פיידאאוט ותחושה של סקיצה.

זהו אלבום האולפן החמישה-עשר של קייב והזרעים, והראשון שלא לוקח בו חלק מיק הארווי. המפיק הוא ניק לוניי, שסוגר פה ארבעה אלבומים עם ההרכב, שהראשון בהם, נוקטורמה, היה סתמי (מלבד השיר האחרון, הארוך, "בייב, אני עולה באש"), בעוד שני האמצעיים – "לזרוס" ו"בלוז בית המטבחיים/כינור אורפיאוס" – היו מעולים. ועכשיו בא הדיסק החדש, הנוקטורמה האמתי, שאין בו ולו שיר אחד בולט וחזק. למעשה, רובם מסיסים.

בכלל, נראה שיש פה איזו התרחשות אטביסטית, כאילו שורה של בלדות מימי "החלום של הנרי" שבה ובצבצה בהווה, אבל ללא החיוניות או ההומור העצמי של פעם. השירים כמו נקטעים באיבם, הלופּים של וורן אליס לא מועילים, המיתרים מנסים להעניק נפח ולא מצליחים (זה כמעט עובד ב"רחוב ג'ובילי", אולי הקטע הכי טוב בדיסק. אולי), העוצמה מדומה, ויש הרבה קישוטים צליליים יפים, אבל לא משכנעים. לכל אורך הדרך המוזיקה לא מסייעת בידי המילים, והמילים לא מצדיקות או תומכות במוזיקה.

בכלל, יש סיכוי שהצד הכי חלש הפעם הוא הטקסטים. קחו לדוגמה את "סירוניות", שבו המילים ממש מטופשות, וכל זה לטובת הצללה, לטובת חרוזים, לטובת משחקי מילים שעולים כקבס: "אני הייתי הגפרור שנועד להדליק את המפשעה שלה… אני מאמין באלוהים, אני מאמין גם בבתולות ים, אני מאמין ב-72 בתולות, למה לא?"

לכל אורך הדרך חשבתי על "50 מילים לשלג" של קייט בוש, שהוא תקליט לילי מופלא וגאוני. אבל קייב, נהדר ככל שהוא, אינו גאון כמו בוש, ופה הוא אפילו לא גאון ברמה של עצמו. התחושה הזאת התחזקה ב"בלוז בוזון היגס", שדן באופן כללי באותו חלקיק אלוהי חמקמק שהמדענים בז'נבה תרים, אבל בעיקר מתחמק מלהתייחס אליו. אז כן, בוש מסוגלת לכתוב שירים על מכונת הכביסה שלה ועל המספר פי, אבל קייב לא. כך שחייבים להיות כאן מסע, הטפה, קבורה, ו… האנה מונטנה?!!!? WTF? זה עוד מקרה שבו נדמה כי קייב נטש כל ניסיון לשייף ולוותר ולדייק, והשאיר דברים במצב ראשוני. יש לו איזה תירוץ כללי על שאיבת השראה מהאינטרנט, אבל זה רק תירוץ.

ואנחנו? נחכה לדיסק הבא ונזכיר שכדאי מאוד לראות את הסרט שאת התסריט שלו כתב, "ארץ יבשה".

ודבר מצחיק שקרה לי ואולי מלמד משהו על הדיסק: כששמעתי באוזניות את "לדחוף את השמיים", היו שם רעם אפקטיבי וציפורים צווחות, וזה נשמע לי מבריק, מרשים, מוצדק. ואז הסתבר שזה לא מהשיר – ברקע התחיל הטריילר של "ארץ יבשה" להתנגן ביוזמת עצמו.

או ביוזמת ז'נבה. מי יודע.

א"א