משורר הדל(ת)ות

לאחרונה קראתי קטילה של מבקר מוזיקה של "הארץ" את הגרסה המחודשת של עומר אדם ל"סיגליות". לא הסכמתי עם הקטילה – יש הרבה מהחיובי בגרסה החדשה – אבל לא יכולתי להימנע מלשים לב, לראשונה בחיי, למילות השיר.

ופה, גבירותיי ורבותיי, אם לצטט את נאס"א, "אללה יוסטון, יש לנו בעיה!"

השיר מתחיל בנימה אופטימית: "היא התחתנה והיא מאושרת". שמחים בשמחתה, באמת, אבל כבר השורה הבאה מספקת אינדיקציה שמשפט הפתיחה הוא שקר: "למרות שבעלה היה מן שד ופרד / כל הזמן מצוברח קבוע". נתעלם לרגע מהזיווג המגושם של "כל הזמן" ו"קבוע" (יהונתן!), ונשאל איך ייתכן שהיא מאושרת כשהדבר הזה מסתובב לה בין הרגליים?

נתעלם גם מהמעבר בין זמן עבר בשורות הנ"ל לזמן הווה בשורה הבאה, "והוא אפילו לא אומר מדוע", ונוסיף תהייה: גם שד, גם מצוברח, וגם לא מתקשר?! יש גבול.

אבל הנה מגיע ליבו של השיר, המנוע העלילתי: "שלוש שנים שהיא מקבלת / מגבר זר מתחת לדלת [קשה להתעלם מהרמיזה הזולה כאן. יהונתן גפן, אגב, היה די נאמן לגרסה הספרדית, אבל הדלת היא המצאה שלו] / מכתבי שירה אליה / הם מאירים את עלומיה".

{מאמר מוסגר: "בבושקה", שיר המראה של קיית בוש, נכתב חמש שנים אחרי השיר הזה}

פה, אני חייב להודות, קצת גירדתי בפדחת. שלוש שנים היא תקופה ארוכה מדי לחזר ללא הדהוד, אפילו אם אתה אובססיבי. זאת גם תקופה ארוכה מדי להתלהב מ"מכתבי שירה" [לטעמי נרמז פה שהשירה חובבנית והמכתבים צולעים; וולט וויטמן לא כתב מכתבי שירה, ומצד שני, מעולם לא קיבלתי "מכתבי שירה" מעורכי דין. המשורר משורר, ורודף האמבולנסים כותב], אפילו אם את "מאושרת" בנישואייך לשד לא קומוניקטיבי עיקש כפרד. ובכלל – מה יכול להאיר את עלומייך? לעורר אני מבין; לשחזר אני מבין; להאיר?

איתך בכל רגע, משורר החשמל.

עכשיו מגיע הפזמון החוזר. "מי זה כותב לך ילדונת, גלי מי שולח". סליחה, אבל מה קו החקירה הזה? הרי כל הסיפור מבוסס על זה שהיא לא יודעת, ועכשיו הזמר-היודע-כל דורש ממנה לגלות במי מדובר, כאילו היא זאת שמסתירה את האמת? אין זה אלא גזלייטינג מחורז!

בהמשך הפזמון מסתבר שזר סיגליות נשלח אליה [ופה יש לתהות: אולי יש לה שני מחזרים? אחד שכותב, השני ששולח זר פעם בשנה] "בתשיעי בכל נובמבר". נזרק לאוויר ולא מוסבר: למה דווקא בתשעה (יהונתן!) בנובמבר? זה יום הולדתה? תאריך סימבולי אחר (זה תאריך מותו של חיים וייצמן, ב-1952! ושל שארל דה גול, ב-1970!)? כמובן, בשל אנכרוניזם, לא נסנוט במחבר השיר על השימוש בצירוף האומלל 9-11…

הלאה – מסתבר שהיא חולמת על האיש הזה לילות שלמים של חוסר תרדמה, ומדמיינת שהוא "גבר עם לב רומנטי, נשמה טובה וחיוך סימפטי". מעבר לכך שהרדידות המשאלתית הפלקטית הזאת עשויה להעיד על פשטותה ההורוסקופית של האישה, היא מראה לנו שאפילו התכונות המינוריות והצנועות האלה נשגבות בעיניה לעומת הנוכחות המחמיצה של בעלה. עד כדי כך רודדו הדרישות שלה מבן זוג פוטנציאלי, אחרי שנים של סבל בנישואים המאושרים האלה למשורר הדל(ת)ות.

ואחרי זה עוד שואלים איזה מן נשים מתחתנות עם רוצחים סדרתיים שמרצים מאסר עולם.

והנה מגיע הרוביאת הכי תמוה בשיר: שלוש שנים הוא סובל בשקט / כן לפעמים היא כמעט צועקת / ומה אם בעלה יודע / היא מסתירה את מכתביה".

מי סובל בשקט ולמה? למה היא כמעט צועקת ומתי ולמה רק כמעט? איך "צועקת" מתחרז עם "שקט"? (יהונתן!), מה באמת אם בעלה יודע? לא ברור מאליו שהיא מסתירה את מכתביה?! ארבע השורות האלה הן מוטציה שמעלה על הדעת את הזיווג ביש המזל של ג'ף גולדבלום והזבוב.

אבל האמת היא שאפילו זה נהיר יחסית למה שקורה הלאה: "כשבעלה חוזר הביתה / עייף מהעבודה זורק מבט שועה למטה / הוא לא אומר כן והוא יודע / אם היא תדע בטח תשתגע / כן זה הוא שכותב אליה / הוא האהוב, הוא חלומותיה".

מיד מתעוררות כמה שאלות: לאן הוא זורק את המבט השועה? האם הוא שען? ניצול שועה? האם היא על הרצפה? לא אומר "כן" על מה?! ובעיקר – מה זה המשחק החולני הזה? לדבר אתה לא יודע, אבל לכתוב שירה כן? ולא פלא שאתה חוזר עייף מהעבודה, כי לא העבודה עייפה אותך, אלא שכל הפסקת צוהריים אתה חומק מהמשרד, רץ הביתה, מחליק מכתב מתחת לדלת, בורח לפני שהיא תראה אותך, חוזר למכונית שהחנית רחוק כדי שהיא לא תבחין בה, מחפש חניה ליד העבודה, חוזר למשרד בלי לנוח ולאכול צוהריים, וכשאתה כבר חוזר הביתה לקראת ערב, מותש, אתה מתחיל להעיף מבטים שועים, ואז מחכה שהיא תירדם כדי להתיישב ולכתוב עוד מכתב שירה על ה"הרמס" המוחרשת שלך.

לא היה יותר קל להחליף איתה כמה מילים כנות, יא טמבל?!

ואת, לא, באמת, מהנישואים האלה את מאושרת?! תגידי, יא אספניולית, באיזה פֶּליקוּלָה את חיה?!!?

ארז אשרוב

קן לציפור בין התחתונים

"אנחנו נפגשים כל יום בצוהריים / בחצר ליד הקן של היונים / בני מראה לי איך עומדים על הידיים / ואני מראה לו את התחתונים"

מה שמטריד אותי בטקסט הזה, מעבר להזנחה ההורית (צוהריים? כל יום?! אין בית ספר?!!), זה שאין עקומת למידה.

כלומר, נעשה הנחת סלבס להורים ונניח שמדובר בחופש הגדול; חודשיים זה מספיק זמן לבני ללמד את סימה (להלן, צד א') איך לעשות בעצמה עמידת ידיים. אם חודשיים תמימים היא מתפעלת מעמידת הידיים והוא מהתחתונים, אז או שהיא מטומטמת מוחלטת שלא מסוגלת לעשות עמידת ידיים, או שהוא המורה הכי גרוע בשכונה של השיר הזה. מצד שני, אם יש לזה סיבה אורגנית ושניהם בחינוך מיוחד, נניח, יש לנו פה כמובן ספקטרום לגמרי שונה של רשלנות השגחתית.

בין לבין עולה כמובן השאלה הקריטית אם היא מראה לו את התחתונים שהיא לובשת, עליה, או סתם זוג תחתונים שהיא גוררת איתה לכל מקום בכיס, על כל צרה [הייתי מעלה את ההשערה שמדובר באחד מספרי "קפטן תחתונים", אבל זה יהיה אנכרוניזם]. כי סתם תחתוני-חוץ, ניחא, אבל אם היא מפשילה את המכנסיים או מרימה את החצאית כדי להראות לו את התחתונים שהיא לובשת, מדובר באקט מאוד מדאיג ולא סניטרי, במיוחד כשזה מתבצע ליד קן של יונים! דבר שכזה בהחלט עשוי לגרום לזיהום ב… [כחכוח] קן היונים.

בני עצמו, כמובן, אינו טלית שכולה תכלת, שהרי נעדרת אצלו עקומת הסטייה: מה, חודשיים הוא רואה תחתונים ולא מרגיש צורך להסלים?! "תראי לי עוד משהו", היינו מצפים שיגיד. "תורידי עוד קצת," יהיה טבעי שיבקש. "עכשיו תראי לי את החתונים ותעשי חיקוי של שמירה אימבר!" יהיה משפט שרק טבעי לצפות לשמוע ממנו.

אבל לא – הבחור מסתפק בתחתונים.

כמעט… "לפעמים אני ובני משחקים באבא אמא / הוא צועק עליי וגם נותן מכות… אחרי מכות באות הנשיקות."

אוקי, הבחור התחיל לסטות, וזה מרגיע, אבל משהו בעדות הזאת… סליחה, בשיר הזה, לא מסתדר – קצת לפני זה מספרת המתלוננת, סליחה, הזמרת, ש"בני אין לו אמא" (היא הלכה להביא לו אווירון ואופניים – האם הפֶטיש הזה לכלי תחבורה הוא שלו או של האם המנוחה?), אז מאיפה הוא יודע מה כללי המשחק של אמא-אבא; אולי הוא גם מציצן, בנוסף לכל הצרות?!

בכלל, המתלו… הזמרת לא אמינה עליי – היא מנסה להפיל על בני גניבת אבטיחים מהשוק, אבל דחילק – איזה ילד גונב אבטיח ולא אפרסק, לדוגמה? איפה הוא מחביא את האבטיח – בקלמר?!

עוד, אם יותר לי, נוצר הרושם שהמתלוננת מנסה לשבש את החקירה ושולחת איום – כבדרך אגב היא מיידעת אותנו שיש לה שבעה אחים, כך שדי ברור שבשלב כלשהו תעלה חמתם והם יבואו לדרוש את כבוד אחותם, ובני יקונן בקול דקיק על ציפור הנעורים המתוקה.

לסיום, כהוכחה לכך שהמתלוננת לא באמת מכירה את הנאשם, אביא את המשפט הבא: "כל גופו רועד במכנסיים". גבירותיי ורבותיי חבר המושפעים, סליחה, המושבעים, כבוד השופט – האם מרשי, הלבוש ככל האדם, נראה לכם כמישהו שישחיל את כל גופו לתוך זוג מכנסיים?!

אַיי רֶסט מַיי קֵן.

א"א

שיר פרידה

התקליט החדש של ואן דר גראף עיצבן אותי בהתחלה, מהר מאוד איבדתי אליו סבלנות, אבל מתישהו הוא התחיל להטיל עליי את הכשף שטוו סביבי ודג"ג ופיטר המיל לעיתים קרובות בעבר.

זאת גם לא ממש הייתה אשמתו של התקליט שקמתי עליו: אין זה העוול של המיל שאני שומע אותו מזה כמה עשורים ומכיר היטב את דרכיו ותפניותיו ויותר מדי דברים נשמעים לי דומים ל ומזכירים את ומנוסחים כמו.

זאת הייתה אשמתי.

ובהתאם, חלק ניכר מהתקליט עוסק באשמה, בנבירה בעבר, בחרטה, בשיפוט, בספקות. "יש לי מזכרות שווא מחיים שלמים", אומר המיל, ומתייחס באותה הצורה גם לזיכרונות עצמם, שנישאים על כרעי תרנגולת חסרת ודאות: "הכול היה רהיטות, או שאולי רק מילים ריקות?", ובמקום אחר: "אוי לא! כנראה שאמרתי כן!"

בגיל 68 פיטר המיל אולי עושה חשבון נפש, אבל הקול שלו חזק ומרשים כתמיד, משהו שרק מעטים יכולים להתחרות בו, אם בכלל. הוא מושלם בקטעים היותר מלודיים ורומנטיים (באין הגדרה יותר הולמת) בטיבם, וכמובן שכך גם ברגעים בהם הוא שואג.

עם זאת, התקליט כולו נע באזור ביניים שבין בהילות ואנרגיה ממותנות, לבין שלווה מתוחה, כך שהשאגות אינן מרעידות ג'ונגלים. נכון שיש כאן את כל המאפיינים העצבניים של וד"ג, אבל הכיסוח מעודן, מה גם שחסרונם של הסקסופונים של דייויד ג'קסון ניכר.

את הצד השני פותח הקטע הכי מרשים בתקליט, "אלפא ברלינה", שיר מסע במכונית, שיר נעורים חדורי תקווה וגדושי אפשרויות. זה אפי ורגשי ומידבק.

גם השיר הבא, המהפנט, "חדר 2010", מעלה זיכרונות (כנראה) מסיבוב הופעות, וגם הוא נובר בזיכרון, וכמו קודמו מתאר מצב, ולא מערער על העבר והשלכותיו על ההווה כפי שעושים שירי הצד הראשון, המילוליים במיוחד.

"כמעט המילים" שוב חוזר אל מחוזות הפקפוק, ואל נושא הכישלון להתנסח, שהמיל דש בו אינסוף פעמים. השיר האיטי מסתיים בפרץ אחרון של להט, שבסוף דועך.

ואם כל זה יוצר מעין תחושה של תא וידוי, הקטע האחרון, GO, נשמע כמו מזמור וחותם את האווירה המלנכולית ששורה על התקליט:

"זה העניין, אמצהו ללב. עשית חיים, נפטרת מהתסכולים. / הגיע הזמן לעזוב, לסגור את הדלת. אתה לא מסוגל להאמין שרצית יותר מזה, פחות או יותר, הכול לטובה בסופו של דבר הכול מאחוריך. / זה העניין: ככול הידוע לך, הגיע הזמן להרפות".

האם זאת פרידה של המיל והלהקה מעולם המוזיקה, או שזה פשוט תקליט קונספט? נחכה ונראה.

 

תצוין לטובה גם העטיפה הממזרית. שלושת חברי הלהקה עומדים בפתח מתחת לכותרת, "נא לא להפריע". אבל החיים לא מזמנים לך מה שאתה מבקש – ההשתקפות שלהם רוטטת, מופרעת.

 

א"א

אי שם

בשיר הממזרי הזה יש שלושה יצורים לא ממש אנושיים.

הראשון הוא המספר, ש"כל ערב, בסביבות שמונה וחצי-תשע, מעניק את מלוא תשומת הלב לחברה מאוד טובה שלי. היא קוודרופונית, יש לה יותר ערוצים, כל כך הולוגרמית, הו, טי-וי-סי-15 שלי".

האיש סוגד למכשיר, ואז עושה את הטעות ו"הבאתי את הבובה שלי הביתה, היא ישבה עגמומית, ראתה את טי-וי-סי-15 שלי ונעלמה – היא זחלה פנימה, ישר לתוך טי-וי-סי-15 ההולוגרמית שלי, השטנית."

[השנה היא 1976, וטלוויזיה בולעת נקבה שש שנים לפני שזה קורה ב"פולטרגייסט", ושנה לפני שהשטן בולע את הבימבו של זאפה ב"ציצי ובירה".]

עד כאן הייתה לנו נטייה טבעית לחשוב שהמספר והחברה שלו אנושיים, אבל עכשיו זה מתערער: "מדי ערב אני יושב ומפציר, 'שלחי אליי בחזרה את בובת מבחן החלום שלי, היא המאפיין העיקרי שלי'"; החברה היא בובת מבחן חלום, על משקל בובת מבחן ריסוק, אולי נרכשה באותה חנות ממנה הגיעה הטלוויזיה, והמספר עצמו הוא סוג של גאדג'ט, עם "מאפיינים" (תכונה תהיה מילה אנושית מדי); היא מכונה-אדם, הוא אדם-מכונה.

והמכונה מתבוננת במתרחש: "טי-וי-סי-15 מחזירה לי מבט מבלי למצמץ, כל כך הולוגרמית, יום יבוא ואצלול לתוך נתיב הקשת הזה… הבובה שלי נמצאת איפשהו בפנים, הרייטינג של האהבה מרקיע שחקים… שינוי/שידור."

ב-76' עוד לא היה ווקמן, המסכים היו קעורים, הטלפונים היו קשורים לקיר, אבל בואי היה מספיק נבון לתאר את מצבנו בעוד עשור, בליווי מוזיקלי אופורי שמתעלם מהמציאות משום שכבר צלל אל תוך נתיב הקשת.

א"א

לא עסק לזקנים

!This ain't rock'n'roll, this is senilicide

 

מלבלב בי חשד מבוסס למדי שאנחנו עדים לפריחתה של תופעה שניתן לכנותה מִיזוֹגֶּרוֹנְטוֹלוֹגְיָה – שנאת זקנים.

ליתר דיוק מדובר במעין שנאת נישה, שכן היא אינה מופנית כלפי זקנים באשר הם, אלא רק כלפי אמנים ותיקים, עשירי ניסיון ותהילה, שמאחוריהם קריירה מרהיבה. למעשה, הם אפילו לא חייבים להיות זקנים במובן הקלאסי של המילה, אלא רק "זקנים" בעיני המתבונן.

כשמונטי פייתון עשו מופע קאמבק (מזהיר והיסטרי) לפני שנתיים-שלוש, נפוצו בדיונים לפני ואחרי – ואפילו בביקורות – הערות כגון "כמה הם הזדקנו", "לג'ון קליז יש כרס", "זה סתם אותן הבדיחות מפעם", וכול זה כנראה מתוך ההנחות שאנשים נורמליים לא מזדקנים במהלך ארבעים שנה; שאתה אמור להישאר דקיק ושרירי כדוגמן גם בגיל 75 ושבכלל חשוב איך אתה נראה למתבונן בזמן שאתה מבצע את האמנות שלך; ושבדיחות ומערכונים שהחזיקו מעמד ארבעים שנה, שינו את עולם ההומור (עם לא מעט עזרה מספייק מיליגן) ועדיין מענגים מיליונים ברחבי העולם, לא אמורים להישמע פעם נוספת. לפחות לא מחוץ למסך הטלוויזיה.

תופעה זהה, אולי חריפה אף יותר, מתקיימת כשמדובר בלהקות ובזמרי רוק. הטוקבקיסט הממוצע – ולפעמים מבקר המוזיקה המאוד ממוצע – יצביע על כך ש"הם הבינו שרק בישראל אפשר למכור את הסחורה המשומשת הזאת", מבלי להתייחס לעובדה שהזמר או הלהקה הספציפית חורשים את העולם כולו בהצלחה; יודיע ש"ימי הזוהר שלו מאחוריו", תוך התעלמות בוטה מכך שטיבה של הגלוריה מונדי להתפוגג במהירות; ויעלה את הטיעון ש"אין להם מה לחפש על הבמה בגיל כזה".

מה שמשתמע בסופו של דבר מכול הטיעונים והטענות האלה, זה שהאנשים המדוברים אמורים היו לסגור את הבסטה מזמן. מבחינת המיזוגרונטולוג המצוי, אמנים לא אמורים להמשיך להתפרנס מאמנותם אחרי גיל… נגיד 54. ובגיל שבעים, כמובן, הגיע הזמן שיעלו על הנַרַיאמָה. השירים לא אמורים להישמע פעם נוספת. לפחות לא מחוץ לקופסה עם רמקול.

מובן מאליו שזה טיעון מטומטם של אנשים מטומטמים, אבל להגנתם ייאמר שאולי לאו דווקא קהות השכל היא שמפעילה אותם, אלא הפחד. אולי בכלל מדובר בגרונטופובּיה – לראות אמן רוק אהוב ונערץ מזדקן, זה בדיוק כמו להביט במראה בעיניים פקוחות, כמו להתגנב להציץ בדיוקן המתקמט שלך בעליית הגג. זאת בניגוד לצפייה במונטי פייתון בטלוויזיה, שם הם נשארים קפואים לנצח בגילאי עשרים ושלושים הנחשקים.

 

המיזוגרונטופוביה זכתה לטוויסט מעניין עם הגעת המופע של קווין ואדם למברט לתל אביב.

מצד אחד, שוב עלו הטענות האוויליות ש"הם באו לעשות עלינו קופה" (כי מה, קווין זה משהו מפעם, ואנחנו לא פראיירים), ומצד שני השילוב הזה של שני חברי קווין עם אדם למברט גרם לגרונטופובים בלבול מוחלט, קיצר את חיווטי תודעתם וגרם לשני צדי המוח שלהם לדבר אחד עם השני בארבעה קולות צעקה: הרי מדובר פה בזקנים, אבל יש פה גם בחור צעיר, ופרדי אין! כל זה בוודאי נראה להם כמו איזה טקס נקרופילי פגאני לא מובן, דבר מה בלתי מפוענח כמו מחזה של צ'כוב.

אז הועלתה הטענה ש"זה לא קווין". ונכון, זה לא קווין, אבל זה הדבר הכי קרוב, והרי אם רק בריאן מיי היה מגיע עם הרכב שנקרא "בריאן והמייז" ומנגן יצירות חדשות שלו, כולם היו בוכים שהוא לא שילב קטעים מהרפרטואר של קווין.

האנשים שטוענים ש"זה לא קווין" מציעים בעצם שמיי וטיילור יפסיקו להופיע עם האוצר שהיו שותפים לבריאתו, מה גם שהם ממש בגיל הנריאמה.

המטומטמים שבמטומטמים השמיעו את הטענה החצופה, הברברית באופן דאעשי, שזאת "להקת קאברים של קווין". פה כבר לא עומדת לזכותם הגנת דוריאן גריי; אלה סתם דבילים שמקומם ברסיטלים של קני ג'י. הרי אפילו על להקת קאברים של קווין לא היו מתלוננים שהיא להקת קאברים של קווין.

אז שוב, נכון, זה לא קווין – זה קווין ואדם למברט. איזו חרב פיפיות היא ההצעה לשיר עם קווין: מצד אחד חלום בל ישוער, ומצד שני ברור שלא יחדלו להשוות אותך לזמר שאת אלה שניתן להשוות אליו אפשר לספור על אצבעות יד אחת. בחור אמיץ, אדם למברט.

אז נכון, אדם למברט אינו פרדי מרקיורי, אבל פרדי מת בטרם יספיקו המיזוגרונטולוגים להכתירו כ"זקן", וההופעה חייבת להימשך. האם הגיוני והוגן שהמוזיקה הגאונית הזאת לא תנוגן בווליום מלא בפני קהלים נלהבים על ידי האנשים שבאמת יודעים איך לעשות אותה? זאת בכלל דרישה מתקבלת על הדעת?

בנוסף, אנחנו חייבים לסמוך על בריאן מיי ורוג'ר טיילור שהם מספיק מנוסים, שהם מוזיקאים מספיק רגישים ונבונים, וקצת יותר בקיאים מכולנו בכול מה שנוגע לקווין ולהופעות חיות, כדי לבחור בזמר הולם.

והם בחרו באדם למברט.

ואדם למברט אינו פרדי מרקיורי.

אבל אני חייב להזכיר לכם שאחרי כל קונצרט של מוצרט הקהל יצא מצקצק – "כן, זה היה יפה, אין ספק, אבל באך הוא לא".

ואחרי כל קונצרט של בטהובן הקהל פידר את אפו תוך השמעת הטרוניה – "רעיון מעניין, לשלב מקהלה בסימפוניה, אבל מוצרט הוא לא".

 

ואתם, המתלוננים הכרוניים, המיזוגרונטופובים שתקועים על היציע במופע של החבובות וסובלים מהתגרמות האוזן – אוהבי מוזיקה אתם לא.

 

א"א

מסע פנטסטי

החודש הראשון בעידן פוסט-בואי; הרהורים בסדר כרונולוגי הפוך

הקליפ הזה מפעים ומרתק אותי בכול פעם מחדש.
קודם הטקסט: יש פה את אנני ואת ג'ו/ג'ון, שהוא כנראה בחור מסיבי, אולי אפילו אלים. ויש את המספר, שיכול להיות שהוא גבר או אישה, גיי או סטרייט, הפלוני שרקד עם אנני, ועכשיו מאוים על ידי ג'ון.
ואולי אנני היא ששרה. ואולי אנני היא גבר.
אם זה לא היה מספיק אמביוולנטי, בא הקליפ והפך את השיר לביתן מראות.
בואי מבריק בשפת הגוף ובמימיקה שלו, ויוצר דמות (נשית) זולה ונוגעת ללב. ועל רקע העדינות הנשית שלו יש התפרעות מוזיקלית מצ'ואיסטית של הנגנים הקשוחים, הרוקיסטים, המאיימים, ואת מופע הבלהות של לינדסי קמפ. הניגוד בין השבריריות שלו (שיש בה גם תוקפנות, כמו בכניסה המתריסה שלו, או בדרישה "גע בי!") לבין הפראות של השיר והמוזיקאים, פשוט מבריק.
מי שניגן בגיטרה ולא מופיע בקליפ הוא לו ריד.
הקליפ והסינגל הועלמו בזמנו מהמסך ומהרדיו במקומות מסויימים. אין פלא: אם זה גורם לכם לנוע באי נוחות, תחשבו מה זה עשה לאנשים לפני 43 שנים. 44…

אחת היכולות הכי מופלאות של בואי הייתה בהגשה: הוא שר/שיחק באופן מושלם.
היכולות המוזיקליות והדרמטיות שלו התמזגו, והמיזוג הזה היה אחד מהדברים שעשו אותו כל כך מופלא.
זה עבד נהדר עם החומרים שלו (התקליט האחרון מהווה דוגמה מושלמת, ואם בא לכן/ם לחתור אחורה, נסו את "דבר מתוק" ואת "ג'ון, אני רק רוקד", לצורך העניין), אבל גם בפלא הקטן והקצר הזה של ברכט.
"אפילו אחרי שרחמו האפל של כדור הארץ עטף את בעל הנרקב, השמיים עדיין נמצאו מעליו, שקטים וחיוורים, עירומים, צעירים, מופלאים לאין שיעור, כמו שבעל אהב אותם כשחי בקרבנו".

כריס ברדן היה אמן מיצג ומיצב אמריקאי שבין השאר נצלב לחיפושית (המכונית, לא רינגו), נורה בזרועו, ונקשר בשק שהונח על פס ההפרדה בכביש מהיר. ביוזמתו.

הוא נפטר לפני שנה, בגיל 69.

סביר להניח שמעולם לא שמעתם עליו, אבל מאוד ייתכן שהוא מוכר לכם בכינוי שהצמיד לו בואי, "ג'ו האריה".

-ג'ו האריה הלך לבר, כמה משקאות על חשבון הבית והוא הפך להיות חוזה עתידות, הוא אמר, "אני אגלה לך מי אתה אם תמסמר אותי למכונית שלי". ג'ו האריה עשוי ברזל.

איזו פתיחה ביזארית ומבריקה לתקליט.
בואי, ויסקונטי ואינו לא מזמינים אותך למסיבה, אלא פשוט דוחפים אותך פנימה לתוך משהו שכבר התחיל.
האגרסיה של דניס דייויס על התופים והבס הכבד של ג'ורג' מאריי מעלים על הדעת את "סו" מבלקסטאר, כך שאפשר לתהות אם סו היווה סוג של שיבה למחוזות הדראם אנד בייס, או ש"מהירות החיים" הוא מבשר מאוד מוקדם של הדראם אנד בייס.
הגישה פאנקיסטית, משהו בסינתוז מעלה על הדעת את ג'ורג'יו מורודר ששנה אחרי זה ישגר את "אקספרס של חצות", והעובדה שהנעימה הפכה לסוג של להיט ושהתקליט כולו הצליח במצעדים מפתיעה למדי, כי הכול פה על העוקם, קליט אבל מוזר לחלוטין.
זיקית מושלמת: אוונגרד שמסווה את עצמו כסוכריית פופ, ואז יונק אותך לתוכו בהצלפת לשונו המהירה ומשתלט עליך לחלוטין.
טוב… אולי הרחקתי לכת עם האנלוגיה.

ויש את השיר הזה, שמכול התקליט ההשפעה הפסיכולוגית שלו עליי הכי חזקה, וזה הישג מרשים בתקליט ששני השירים שנועלים אותו שוברים את הלב ועצובים אולי אפילו יותר מ"איפה אנחנו עכשיו".
יש בו משהו שגם חודר ללב, גם מבהיל, גם ממריא.
המספר הוא מעין ווצק, טיפוס נאיבי שאהובתו עזבה אותו לטובת מישהו אחר. במילים בודדות של עלילה קרועה בואי מצליח להעביר סיפור שלם על אהבה ונאמנות עיוורת, ועל הטירוף והרצח הנלווים לשברון הלב. המוזיקה מעבירה באופן מופלא את הלך הרוח.
כל זה מתלבש לי היטב גם על הקצב והקוסמטיקאית המופרעת מהעונה השנייה של פארגו.

ההגשה של בואי נשגבת, כמובן, וכשהוא שר "נגעתי בפנייך" הייאוש מחלחל עמוק.

ססססוּ… התקבלתי לעבודה, נקנה את הבית, תצטרכי לנוח, אבל עכשיו נסתדר.
סו – צלצלו מהמעבדה; הצילום בסדר. הבאתי אותך הביתה. היי – אמרתי "בית"!

סו, דחפתי אותך אל מתחת לעשב, אמונה אינסופית במעשים חסרי תקווה.
נישקתי את פנייך… נגעתי בפנייך… היי שלום, סו.

אחד הדברים המפעימים בתקליט המפעים בלקסטאר, זה שעל כל שבע רצועותיו המפעימות, בין אם הן אגרסיביות או מלטפות בכפפת אבירים, פרושה יריעת קטיפה שחורה.

ויסקונטי ובואי נוסעים במכונית עשירת-צילינדרים (אני לא מבין בזה דבר), חייתית, שנוהמת ברכות. הם יכולים לזנק לפניך ברמזור, לעקוף אותך בקלות, אבל מעדיפים לשייט באלגנטיות בנופים ערפיליים, עוצרי נשימה, מופשטים. הסקסופון נוהם, משווע, זועם, אבל במתינות בריטית.

אפשר לנחש שללא הרסן הזה, התוצאה הייתה דומה בהרבה לפניקה בדטרויט, שהגיבור שלו נוסע בוואן מונע-דיזל ולא במכונית יוקרה. הפניקה מורגשת היטב בהזדעקות הזמרות, ב"אה-אה-אה-אההה" המתנשף שלהן, באפקט הדופלר שהן יוצרות (1:12), בקו המלודי שמזכיר סירנה (0:40), במצילות הנחבטות, בקונגס השבטיים, בקדחתנות הרפטטיבית, בשיא ששואב מעולם הג'ז החופשי. קל לדמיין המונים מפגינים, מכוניות בוערות, ביזה.

בואי טען שהשיר נולד כשחבר ותיק מבית הספר בברומלי ניגש אליו אחרי הופעה בלוס אנג'לס, וסיפר שהפך להיות סוחר סמים מצליח בדרום אמריקה. מכאן כנראה הדמיון לצ'ה גווארה, ואולי גם האזכור של בית הספר.

1987. בואי רקח פה שילוב ביזארי של פופ מלוטש עם צליל מאוד ניו יורקי, ביגוד ותספורות שגם הם מאוד אופייניים לשנות השמונים (אויה), וטקסט צ'רנובילי.
התוצאה היא קליפ מאוד אלים, גם אם א-לה-סיפור-הפרברים ובחותלות, שמתחיל במהלומות על המצלמה ונגמר כשבואי מונח על ערימת גוויות.

גם פה יש עיוור. ויש נעליים אדומות. ויש את פיטר פרמפטון שאמנם ניגן בתקליט, אבל פה רק עושה כאילו על רקע סולו שאינו שלו אלא של סיד מקגיניס. ויש את בואי, שזז כל כך יפה.
ברצועה השביעית בתקליט, "כוכב זורח", מתארח מיקי רורק, אבל אני לא ממליץ; Never Let Me Down הוא התקליט הגרוע ביותר ברזומה של בואי, באופן גורף, והוא קשה להאזנה.

תמצית המילים:
מעולם לא הפלגתי, לא אקרא תיגר על ענק, לא אוכל להתמודד עם הכנסייה.
הזמן יזחל עד שהמאה ה-21 תפסיד/הפסד המאה ה-21.

הכרתי עובד ממשלה שהיה עיוור כירח. הוא ראה את השמש בלילה. הוא לקח טייס-על והכריח אותו לטוס דרך חור עד שנעשה ממש זקן. הוא מעולם לא נחת; הוא פשוט טס עד שהתפקע.

הזמן יזחל עד שהפיות שלנו יתייבשו, עד שכפות רגלינו יקטנו, עד שהזנבות שלנו ינשרו, עד שהמאה ה-21 תפסיד.

ראיתי נחל שחור משחור שורץ דגים לבני עיניים, ואיש טובע נטול עיניים. הרגשתי רוח חמה שהמיסה מתכת ופלדה. חטפתי מיגרנה קשה שנמשכה שלוש שנים ארוכות, והגלולות שלקחתי גרמו לאצבעותיי להיעלם.

היית ילד מוכשר. הגעת לגור בעיר שלנו וראשינו הושפלו ועינינו נפלו מארובותיהן והרחובות האדימו.

למען הילד המטורף
נקריב את כל הנפשות החיות
למען הרעיון המטורלל.

יש לא מעטים ש"לֶץ דַנְס" (שמתם לב למבטא האנגלי?) לא מסתדר להם.

אבל מעבר לכך שזה תקליט פופ מושלם, עובדה שלפעמים קשה לשים אליה לב בלי פטפון, צריך לזכור שפופ רק הייתה המעטפת שבואי בחר בה למה שכתב ברגע ההוא. העטיפה שבחר לחבילה ששיגר לעולם. ומי כמוהו ידע לארוז בהתאם לאירוע.

והנה פה, נערת החרסינה נכנסת לחפש אריזת מתנה בחנות פילים.

מי היה מנחש שזה שיר (גם) על פלישה וניצול?

אם זכרוני חורג מהרגלו הנתעב ואינו מטעני, התקליט הראשון של בואי שנקשרתי אליו היה "דייר" מ-79'. הוא נחשב בטעות טראגית לגרוע בטרילוגיית ברלין, אבל תקשיבו לו היטב – בואי ואינו הקדימו פה בשנה את דייויד (ברן) ואינו של "הישאר באור" של טוקינג הדז.

"בויז" הוציא אותי מדעתי (אולי זה סימבולי שהדבר הראשון שחיבר אותי אל בואי היה שיר שבו כולם כמעט ניגנו על כלים שהם לא מיומנים בהם); "מוב און" הפך לפסקול הנדודים שמעולם לא יצאתי אליהם; "אפריקן נייט פלייט" היה אתגר זריזות לשון; "מסע פנטסטי" הוא אתגר נשימה; "רפטישן" תקע פתאום סיפור על בעל אלים; התקליט הזה נצרב בי – ב"די ג'יי" הייתה שריטה מולדת. שנים אחרי המעבר לדיסקים עדיין שמעתי את השריטה בראשי.

בגלל בואי החלטתי לעבור מחצוצרה לסקסופון (טוב, גם בגלל הלחיים הנפוחות של גילספי): הוא נראה כל כך טוב עם הסקסופון ב"פין אפס", וגם הוציא יופי של צליל מהאלט. אני מניח שבמידה מסויימת ניתן להאשים אותו גם באהבת הג'ז שלי.

האנקי דורי היה קסם לא מפוענח.
לואו היה הצבע האפור של חורפי נעוריי.
האיש שמכר את העולם היה פסקול השיבות הליליות הקודרות שלי הביתה.
סקרי מפלצות גרם לי לפתח חושים של פטרודקטיל. ולפתח פרנויה.
וספייס… וזיגי… ואלאדין… אין מקום לסכם 14 תקליטים ואין גם איך – אלה רגשות; צלילים שעיצבו את המוח שלי כפי שהוא היום, דלק לכיבוי האש.

ואחרי "לטס דנס" היינו בטוחים שזהו. שבואי היה קורבן של שנות השמונים כמו רבים וגדולים אחרים. רק שעיון מחודש מגלה ש"הלילה" תקליט נהדר למרות הכול, ש"טין משין" היו הברקה, ובכלל, ב-95' הוא הוכיח שמשהו פעוט כמו עשור שנראה כמו עידן קרח תרבותי לא יוכל לו, והוציא עוד כמה דיסקים מבריקים ("שעות"… שמתם לב כמה הוא גאוני?).

וב-2003 חשבנו שזהו. אבל ב-2013 הוא הנחית את "היום הבא" המופתי, ולפני כמה ימים את "בלקסטאר" שעוד לא היה מספיק זמן לעכל את מלוא מורכבותו, שעכשיו [הקטע הנוכחי נכתב ב-12 בינואר] נוסף לה ממד חדש.

איש מעולם לא השכיל לתכנן לעצמו מסיבת פרידה כזאת ולהתקין מתנת פרידה כזאת למוקיריו. זאת הייתה הפעם האחרונה בתולדות המוזיקה ששמעתם כזה באז לקראת הוצאת תקליט, והפעם האחרונה שהפיד שלכם וכול אתרי החדשות וכול תחנות הרדיו גילו כזאת אחדות מוזיקלית.

2016, ונדמה שזהו. אבל אני לגמרי לא בטוח. לזרוס, אחרי הכול, שב לחיים ארבעה ימים אחרי מותו.

זה היה מסע מופלא. וכן הזדקנו.

א"א

מהשמיימי לארצי. ובחזרה

ארבעה-עשר יום אחרי שדייויד נע אל האור, מהארץ אל השמיים, ציינו ארבעים שנים ליום היציאה של "תחנה לתחנה".

מכול הטקסטים שלו, שכמעט תמיד היה בהם עסיס ניכר, נדמה לי שבתקליט הזה יש הכי הרבה עניין מילולי, ובמיוחד בשיר הנושא. הטקסט שלו כמעט סוריאליסטי, ואולי הכי ממזרי שבואי כתב מעודו.

"סטיישן" הוא גם השיר הכי ארוך של בואי: הוא גובר על "בלקסטאר" בשניות ספורות, וחולק אתו כמה מאפיינים, שהבולט בהם הוא המעבר בין שני חלקים שונים, שבתחילה נשמעים שונים בכול מובן. רק שב"סטיישן" הצורה היא א-ב, ואילו ב"בלקסטאר" היא א-ב-א.

"סטיישן" מרמז לכאורה על דרך הייסורים של ישוע (אם בואי היה דבק בזה באמת ובתמים אולי זה היה תקליט קונספט עם ארבעה-עשר קטעים), אבל לטעמי הטענה הזאת היא רק הסחת דעת. הרכבת שפותחת את השיר מגלה אמת אחרת: היא עוברת משמאל לימין, הלוך וחזור, כמו משחק טניס, כמו יויו, ממקום אחד לשני, כמו יין וינג. כמו הכרמלית. האמת שזה אולי נשמע מטומטם (ואל תטעו: זה באמת מטומטם), אבל הכרמלית היא דוגמה מושלמת, בגלל הבדלי הגובה בין התחנות, כי השיר כולו מדגים מעברים מגבוה לנמוך.

אבל לפני שזה מתחיל צפויה עוד הסחת דעת, והקטר מפזר עוד ערפל לבן: פתיחת השיר מכריזה על שובו של הדוכס הלבן הכחוש (חזרה משומקום, כי לא ידענו עליו לפני זה; נדמה שהוא נפל לכדור הארץ, כמו החיזר בסרט שצילום ממנו משמש כעטיפה של התקליט), סוג של קופידון זדוני או גמלוני, שמסמא את עיני האוהבים, אבל גם אותנו: הוא לא ממש שייך לשיר, רק מהווה פתיח מילולי לתקליט, מעין כרוז שמציג את הדמות החדשה של בואי. הליווי המוזיקלי שלו, קליפסו שכזה, מגחיך את הדוכס, עושה ממנו דון חואן דה לה שמטע.

ובעצם, כשאני אומר שהוא לא שייך לשיר, זה לא ממש מדויק: מסורתית, קופידון נמצא למעלה, ומשגר את חציו כלפי מטה, כך שזאת התנועה הראשונה בשיר מלמעלה למטה. סליחה, השנייה, אם מחשיבים את נפילתו של הדוכס לכדור הארץ.

מהשלב הזה השיר כולו הוא רכבת הרים, נדנדה.

"צליל מתכופף [תנועה כלפי מטה] חופר באוקיינוס [תנועה כלפי מעלה]… הנה אני, מאותת ללא צבע, גבוה בחדרי [למעלה] המשקיף על האוקיינוס [למטה; דימוי של מגדלור]. הנה אנחנו, תנועה קסומה מכתר למלכות [בעץ הקבלה זאת תנועה מלמעלה למטה, מהמשואה של הכתר לקו החוף של המלכות. העץ עצמו לא רחוק בצורתו ממגדלור]".

ומאוחר יותר: "פעם היו הרים על גבי הרים [תנועה נערמת כלפי מעלה] ופעם היו ציפורי שמש [צוּפית, מה שאנחנו מכנים בטעות יונק דבש] שאפשר היה להמריא איתן [השמש גבוהה מההרים, וההמראה היא שוב תנועה כלפי מעלה] ופעם לא יכולתי להיות שפוף [תנועה כלפי מטה]".

"שתו לחיי האנשים ששומרים עליי ועליכם, שתו, שתו, רוקנו [תנועה כלפי מטה] את כוסכם, הרימו אותה [כלפי מעלה]".

ואחר כך: "האם עליי להאמין שנפגעתי [שחזיז פגע בי; רמז לאלדין? אם זה אכן חזיז, הוא מכה מלמעלה למטה. וזה גם יכול להיות שבץ], האם פניי חושפים נגה כלשהו?"

ואז מגיע תור השורה הממש אניגמטית: "מאוחר מדי – התותח [הורידו n וזה קאנון] האירופאי כבר כאן". אולי רמז לקולוניאליזם, ובכול מקרה מסלול הפגז של התותח מתחיל למטה, עולה ואז יורד.

האם זה שיר אהבה? יכול מאוד להיות. ואז זה גם יכול להסביר את רכבת ההרים הרגשית, ואפילו את התנועה מהקדרות היחסית של הפתיחה הנגררת בבוץ (כשמעליה מרחפים צלילים דקים, אולי של צופיות), לשמחה (upbeat) היחסית של חלק ב', שמתחיל כמעט באמצע המוחלט של השיר.

הדיסק יצא ב-76', ושנה אחרי זה שיגר בואי שני תקליטים אחרים, שגם הם היו סוג של נדנדה: LOW (שפוף, נמוך, מדוכדך) ו-HEROES , והרי ידוע שמקומם של גיבורים על מעמד גבוה.

עוד קסם בטקסט מצוי בשורה "שובו של הדוכס הלבן הרזה, שמוודא שלבן מכתים". יש פה התייחסות לספר השירים של אליסטר קראולי, כתמים לבנים. בואי מזכיר את קראולי גם בשיר "חול טובעני", מ"האנקי דורי". יש פה איזה קשר לגנוסטיקה, תחום שאינו מוכר לי כלל, וגם שם יש את מוטיב הנפילה.

כך או אחרת, כל הקריירה של בואי הייתה בנייה של הרים על גבי הרים, פסגות על גבי פסגות, ובגלל זה יתקשו אוהביו לדרג תקליטים או שירים שלו על פי מידת אהבתם אליהם; זה גם משתנה וגם חמקמק.

קראולי, אגב, היה גם מטפס הרים.

 

א"א

השולף האיטי במערב

איך יוצרים קסם?
לי עצמי אין מושג, אבל לנארד כהן מומחה בזה. קחו לדוגמה את השיר הראשון מהתקליט החדש שלו, שנקרא "לאט", וכבר בשמיעה ראשונה הפך לבשר מבשרי, להמנון בקצב מארש מתון של חצי האי ארז.
"אני מאט את הנעימה / מעולם לא אהבתי את זה מהיר / את רוצה להגיע לשם בהקדם / אני רוצה להגיע לשם אחרון / זה לא מפני שאני זקן / זאת לא הדרך בה חייתי / תמיד אהבתי את זה לאט / זה מה שאמא שלי אמרה".
אחרי כמה שורות של עמדה מעט סרקסטית, מאוד אאוטסיידרית, מגיעה השורה הרומזנית, "תמיד אהבתי את זה לאט", ואחריה השורה שכבר הופכת את זה לממש מגונה: "זה מה שאמא שלי אמרה".
אבל הבית השני מבקש ממך לשכוח מהאלוזיה המינית, וממשיך להסביר את התנהלותו האיטית (אירופאית, מיושנת, אם תרצו) של הדובר, שהולמת להפליא את הצילום שלו על העטיפה המכוערת להחריד:
"אני שורך את הנעליים / אבל אני לא רוצה לרוץ / אני אגיע לשם כשאגיע / אין צורך באקדח הזנקה / זה לא בגלל שאני זקן / וזה לא בגלל מה שעושה הגסיסה / תמיד אהבתי את זה לאט / אצלי לאט זה בדם".
זה לא בגלל מה שעושה הגסיסה – אוי, כמה שזה יפה.
בבית הבא הוא מרחיב את הקרֶדו שלו, אבל פתאום חוזר לעניין האמא:
"תמיד אהבתי את זה לאט / מעולם לא אהבתי מהר / אצלך זה חייב לעוף / אצלי זה חייב להימשך / זה לא מפני שאני זקן / זה לא מפני שאני מת / תמיד אהבתי את זה לאט / זה מה שאמא שלי אמרה".
ועכשיו קורה נס:
"כל המהלכים שלך מהירים / כל הפניות שלך מדויקות / תני לי להסדיר את הנשימה / חשבתי שיש לנו את כל הלילה / אני אוהב לקחת את הזמן / להשתהות כשהוא עף / סוף שבוע על שפתייך / תקופת חיים בתוך עינייך".
הושענה! החתיאר הגוסס, המת, לא רק קם לחיים, אלא מצדיק את הרמיזה המינית מההתחלה ועושה סקס! והכי חשוב: רומנטי. כהן על שלל גווניו; אצלו זה לעולם לא חד-משמעי וחלק. השירים הטובים שלו הם תמיד קובייה הונגרית שאתה לא נועדת לפתור.
בסוף, כיאות לאחד שמודע היטב לעובדה שכולם דיסקרטיים, אבל פשוט חייבים לפגוש המוני אנשים כשהם לא לבושים, הוא דורך קצת על הרומנטיקה: "אז בייבי תרפי ממני / בעיר צריכים שתחזרי / במקרה שהם ירצו לדעת / אני רק מנסה להאט".
שוב, פרוש מהעולם. נזיר.

א"א

אבנים וגלגולים בפארק הירקון

*

זהו סיפור אמתי
האירועים המתוארים התרחשו בישראל ב-2014
לבקשת אלה ששרדו, השמות שונו
מתוך כבוד למתים, השאר יסופר בדיוק כפי שהתרחש

אנחנו חמישה בג'יפ, ארבעה לפני שנשל נכנס. הוא האחרון שאנחנו אוספים, מדירת החדר שלו ברחוב מעברות, והוא נראה כמו על סמי מרץ. לא יודע מרגוע. הוא מחזיק סט של משהו שנראה כמו ערכה לניפוח צמיגים מפונצ'רים. בהמשך יסתבר שזה רק מטען לטלפון שלו. מתחת לזרוע יש לו קופסת שחמט מתקפלת.
"תעצור לי אצל פוקסי", הוא צועק בבהילות לטלבי, שנוהג. "כאן!"
טלבי עוצר.
נשל נכנס לקיוסק, קונה ניירות גלגול, חוזר לג'יפ ופותח את קופסת השחמט על ברכיו. בפנים אין מלך, מלכה, פיון או צריח, רק מיני מינים של טבק וזרעים ועלים וגושים חומים. הוא מתחיל לגלגל ג'וינטים. אנחנו בתחילת הנסיעה, בירידות התלולות והעקלקלות של פרויד, כך שהמלאכה שלו לא קלה. אבל הוא להוט, העסק בהול, זה הכרחי, קיומי, חיוני, מהותי, שהוא יגלגל את הג'וינטים שלו כבר עכשיו. למרות שיש נסיעה של שעה לפחות במישור, וצפויים פקקים.
האיש הוא הקספרוב של הסמים הקלים. יתר מדויק, שילוב של קספרוב וג'רי לואיס. לאורך שבעים קילומטר הוא מצליח לגלגל ארבעה, אולי חמישה ג'וינטים. המרפק שלו ננעץ לתוכי ללא הרף כשהוא מפיל סיגריה מגולגלת, מפיל סיגריה לא מגולגלת, מפיל את הנייר, מגלגל, ממלמל, מפלבל, מרים, מגשש, מחפש.
מימיני יושב שגריר איטליה בישראל, שמביט עליי בתמיהה, טוען שאני דומה לראש ממשלת צרפת, ואז נרדם.
טלבי הצליח לשכנע את השגריר לבוא אתנו, כי טלבי מסוגל להצליח לשכנע כל אדם חי לעשות כל דבר שלא יעלה על הדעת, גם אם הדבר שלא יעלה על הדעת יגרום לאדם החי המדובר לחזור הביתה מת. הוא מסוגל לשכנע כומר קתולי לבצע מעשה מגונה בנער מקהלה! טוב, אולי זאת לא הדוגמה הכי טובה (למרות שבמו עיניי ראיתי אותו עושה את זה פעם), אבל יש לו את הקסם הזה, ידו בכל, הוא מכיר את כולם, ואיתרע מזלו של השגריר האיטלקי שטלבי פגש בו בצהרי אותו יום גורלי כשבכיסו כרטיס מיותר להופעה.
במושב הנוסע, לשמאלו של טלבי, כמו תמיד, נוסעת עורכת הדין הצמודה שלו, עמיתתי המלומדת מלכה אבין. היא נמצאת שם כדי להוציא את טלבי מהצרות החוקיות שפוקדות אותו (שלא באשמתו, היא תטען) פעמיים ביום, בממוצע. אם יעצור אותו שוטר באמצע הלילה אחרי שטלבי שתה חצי בקבוק וויסקי, עישן גראס רפואי בכמויות חולניות ונעץ את הג'יפ שלו לתוך תחנת אוטובוס שמיועדת לילדים נכים שצריכים לחזור הביתה באמצע הלילה, מלכה תוריד ממנו את התיק ותטען שהתחנה הוצבה שלא כחוק, שהתג של השוטר מזויף, שהמשטרה רודפת את טלבי בגלל שהוא מזרחי, וששניים מהילדים שחיכו בתחנה לא באמת היו נכים אלא זייפו נכות בשביל לקבל קצבה מביטוח לאומי.
"יש איפה לחבר את זה? תכניסי את זה לחיבור של המצית," משווע נשל ומושיט למלכה את הכבל של הטלפון שלו, עם החיבור המופרז בגודלו. היא מעיפה אליו מבט שמתישהו בעתיד יעלה לו בתביעה שתוריד אותו מנכסיו, ובינתיים מחברת את הכבל.
השגריר האיטלקי מתעורר. לא מרצונו החופשי, אלא מפני שטלבי שוב כמעט התנגש במכונית אחרת, בזמן ששוב ניסה להזיח חלקים נייחים ברכב.
זה הזמן לציין שמדובר בג'יפ צבאי משנות השמונים, דגם "האנטר", שטלבי איתר לאחר מאמצים לא מבוטלים של מלכה במגרש גרוטאות מוקף במוקשים ברמת הגולן. זהו הג'יפ צדיקים יסעו בו, שטלבי ישב בו אי אז ב-85', כשנסיעה במהירות מופרזת בערפל ללא אורות (היה איזה תרגיל) הובילה את הג'יפ ישר לתוך חומת אבנים. טלבי יצא מהג'יפ המעוך ותפס טרמפים הביתה, כשהוא סובל מחבּורה במצח ומאגודל דואב.
שלושת האחרים נספו.
השגריר ממלמל ציטוט מנומנם של דנטה וחוזר לישון.

כשאנחנו מגיעים לפארק הירקון הבלבול רב.
"יש חניה לוי-איי-פי?" שואל טלבי.
"עשרים-וחמש ליום שלם", אומר האיש ליד המחסום.
"אני וי-איי-פי", מדגיש טלבי.
"אה, זה בשער ארבע," מבהיר השוער. "ועשרים-וחמש לכל היום."
הרפרטואר שלו עשיר.
אנחנו מגיעים לשער ארבע, שם עומד מישהו כל כך חום שהוא נראה כמו הודי שהתחפש להודי. "פה זה וי-איי-פי?" שואל טלבי.
"עד הסוף, ימינה, ליד העמוד הכחול. איפה שהטרנזיט. עשרים-וחמש ליום שלם."
"והמוח שלך?" שואל טלבי.
"עד הסוף. עשרים וחמש."
"אמא שלך?" שואל טלבי.
"עד הסוף. עשרים וחמש."
"עד איפה אתה יכול לדחוף סרגל לתחת?" שואל טלבי.
"עד הסוף. עשרים וחמש."
"יש לי סרגל שלושים בשבילך," אומר טלבי.
אני יודע בוודאות שכשנחזור, כל הגלגלים של הג'יפ יהיו מפונצ'רים.

"בירה? וויסקי?" שואל נשל ומושיט בקבוק בירה ביד אחת ובקבוקון וויסקי ביד שנייה.
אני לא נזיר. הדבר האחרון שאני אסרב לו זה אלכוהול, אבל כן אסרב בתשע בערב וכן לפני נסיעה לילית לחיפה.
"לא. תודה. אולי אני אנהג בחזרה."
נשל מביט בי פעור עיניים פגועות. "אחי, רגע, הרולינג סטונס פה ואתה נשאר סחי כל הערב, בלי לעשן ובלי לשתות?!"
"כן."
פניו מתכרכמים בחוסר אמון ואז באימה. הוא בורח ממני בצרחות ואני לא רואה אותו עד אחרי ההופעה.

להפתעתי המוחלטת, השגריר האיטלקי מאוד אוהב את פורטיס, שסוגר עם נעליים.
"זה לא אמור להיות וּמקרר, ולא וֵמקרר?" הוא מעיר, אבל לפני שאני מספיק להשיב הוא מתיישב על המחצלת ושוב נרדם.
רחוק מאתנו, צמוד לבמה, נדמה לי שאני רואה מלאכי גיהינום מתעמתים עם מישהו. אני לא אתפלא אם זה קשור איכשהו בטלבי, שנדחק קדימה עם מלכה, ומצד שני אני לא אתפלא אם אני סובל מהזיות כתוצאה מעישון פסיבי של הסמים הניחוחיים של חבורת נערות צחורות שיניים (זה זמני) שמפזזות ליד.

אחרי אינטרו מוזיקלי מיותר עולים הסטונס לבמה. אני יודע את זה כי על מסך הענק לימיני רואים מה קורה שם. האווירה משתנה בחדות. מיק שר "תתניעי אותי", אבל נראה שההתנעה התרחשה אי אז כשהוא נולד, ושהמנוע הזה לא בנוי לכיבוי. הוא מתרוצץ על הבמה כמו ילד היפראקטיבי גמלוני, רץ מפה לשם ובחזרה, ומניף את זרועותיו בהתרסה בפני עולם שכבר מזמן נכנע לגחמותיו.
הריגוש האמתי מתחיל משום מה בסולו הראשון של קית ריצ'רדס. עם התווים הראשונים מתחילה בריזה נדירה לנשוב, ואני מרגיש כמו בסצנה ההיא באינדיאנה ג'ונס, שבה הנאצים פותחים את ארון הקודש. אני מבחין במידה של היסטריה שכל האנשים סיבי מתחילים להימס, שבשרם מתקלף מעליהם והעצמות נחשפות, אבל די מהר חוזר לעשתונות – זה רק השרב.
ארבעים מעלות חום. פורטיס חיפש כיסא אחרי חצי שעה של הופעה. על ג'אגר האנגלי זה לא ממש משפיע. הוא ממשיך לפזז ולשיער שלו יש אטמוספרה משלו; גופו בלבנט וראשו אצל קוּואפֶה יוקרתי בפריז. הייתי הורג בשביל רעמת שיער כזאת. [אני רציני. אם אתם מכירים שיטה, אני מוכן להרוג מישהו].
אחרי כמה שירים כמו "סימפטיה לסטרא אחרא" ו"לא תמיד תשיג את מבוקשך", אני מתחיל לתהות אם אלה ואחרים שימשו לי כהימנונים לאורך הדרך מבלי ששמתי לכך לב.
ורוד סטיוארט גם הוא מנגן כל כך יפה בגיטרה.
רגע השיא של הערב מגיע כשלבמה עולה אסי דיין! אסי דיין! לא, רגע… זה מיק טיילור, הגיטריסט האגדי של הסטונס. הוא, ווד וריצ'רדס מעיפים את הפארק ב"מידנייט רמבלר".
"יותר פעמון פרה!" אני צורח כשמתחיל "אשת הונקי טונק".
מה שבאמת מופלא בעניינו של מיק ג'אגר זה השתמרות הקול שלו. כלי חזק ומיומן שלא כושל לשנייה. ב"מתגעגע אלייך" הוא גם יורד פתאום לנמוכים. פנומן.

הזיקוקים בסוף ההופעה מעירים את כבוד השגריר. אנחנו משתרכים החוצה מהפארק עם ההמונים, ומוצאים שטלבי ומלכה כבר בג'יפ. אני בועט טוב בגלגלים, שבאופן משונה נראים בסדר גמור. רק נשל חסר.
אחרי חמש דקות המתנה הוא קופץ מצמרת עץ סמוך, לבוש בתחתונים בלבד, גופו מוכתם בשחור.
"אנחנו בצרות!" הוא זועק. "הכול תקוע; ייקח לנו שעות לצאת מפה!"
מה קרה לבגדים שלך?
"נקרעו כשטיפסתי לבדוק מה מצב התנועה."
ומאיפה הלכלוך?
"אה, כן… כשחזרתי כל הגלגלים היו מפונצ'רים. מזל שהבאתי את ערכת הניפוח שלי."

לוקח חצי שעה לצאת מהחניה. שני שומרים הופקדו על אוטומט לא תקין, והם מכניסים ומוציאים את כרטיס החניה שלנו שוב ושוב לתוך ומתוך החריץ, מקפלים אותו, מגהצים אותו, הופכים אותו, מחליפים אותו, אבל האוטומט מסרב לעבוד. "טוב, סעו," הם נכנעים בסוף.
טלבי מתעקש לנהוג. הפעם נשל יושב באמצע, לימיני. לכל אורך הדרך הוא מתעסק עם הטלפון שלו, מנסה להעלות צילומים לפייסבוק, רק שהרשת קרסה. אבל הוא ממשיך, ותוך כדי זה ממלמל לעצמו.
אפליקציית הניווט של טלבי מובילה אותנו לכבישים שאני לא מכיר, ושספק אם יש מישהו שמכיר. אם זכרוני אינו מטעני הנסיעה מתל אביב לחיפה מתנהלת על כביש ישר יחסית, אבל איכשהו אנחנו נעים במעגלים, בסיבובים, על גשרים תחתיים וסוגות עיליות.
טלבי מוריד בדרך תחנת אוטובוס, אבל למרבה המזל אין בה אנשים. כמעט. מלכה כבר עובדת על הטפסים המתאימים.

את שביל הכניסה לבית שלי חוסמת משפחה של חזירי בר. אני רץ לתוכם בשאגה. "ראיתי את הסטונס בהופעה!"

ארז אשרוב

נ.ב. לא משנה עד כמה אתה אוהב שיר של הסטונס, מיק תמיד יתלהב ממנו יותר ממך

אה, והאושר העילאי על פניהן של בנות המקהלה כשמיק עמד לידן.

מה אכפת לציפור

ניק קייב והזרעים הרעים, "לדחוף את השמיים," 43 דק'

"לעץ לא אכפת מה שרה הציפור הקטנה". במילים אלה מתחיל הדיסק החדש והשקט של ניק קייב, מבלי שהוא ידע שחנוך לוין הקדים אותו בכמה עשורים עם המחשבה הזאת. "אנחנו יודעים מי אתה," השיר הפותח והמלנכולי משהו, מפעיל חליל ומקהלה קטנה של ילדים, אבל לא מותיר רושם של ממש. כמוהו גם שיר הנושא, הנועל, "לדחוף את השמיים", שגם בו מקהלת ילדים, פיידאאוט ותחושה של סקיצה.

זהו אלבום האולפן החמישה-עשר של קייב והזרעים, והראשון שלא לוקח בו חלק מיק הארווי. המפיק הוא ניק לוניי, שסוגר פה ארבעה אלבומים עם ההרכב, שהראשון בהם, נוקטורמה, היה סתמי (מלבד השיר האחרון, הארוך, "בייב, אני עולה באש"), בעוד שני האמצעיים – "לזרוס" ו"בלוז בית המטבחיים/כינור אורפיאוס" – היו מעולים. ועכשיו בא הדיסק החדש, הנוקטורמה האמתי, שאין בו ולו שיר אחד בולט וחזק. למעשה, רובם מסיסים.

בכלל, נראה שיש פה איזו התרחשות אטביסטית, כאילו שורה של בלדות מימי "החלום של הנרי" שבה ובצבצה בהווה, אבל ללא החיוניות או ההומור העצמי של פעם. השירים כמו נקטעים באיבם, הלופּים של וורן אליס לא מועילים, המיתרים מנסים להעניק נפח ולא מצליחים (זה כמעט עובד ב"רחוב ג'ובילי", אולי הקטע הכי טוב בדיסק. אולי), העוצמה מדומה, ויש הרבה קישוטים צליליים יפים, אבל לא משכנעים. לכל אורך הדרך המוזיקה לא מסייעת בידי המילים, והמילים לא מצדיקות או תומכות במוזיקה.

בכלל, יש סיכוי שהצד הכי חלש הפעם הוא הטקסטים. קחו לדוגמה את "סירוניות", שבו המילים ממש מטופשות, וכל זה לטובת הצללה, לטובת חרוזים, לטובת משחקי מילים שעולים כקבס: "אני הייתי הגפרור שנועד להדליק את המפשעה שלה… אני מאמין באלוהים, אני מאמין גם בבתולות ים, אני מאמין ב-72 בתולות, למה לא?"

לכל אורך הדרך חשבתי על "50 מילים לשלג" של קייט בוש, שהוא תקליט לילי מופלא וגאוני. אבל קייב, נהדר ככל שהוא, אינו גאון כמו בוש, ופה הוא אפילו לא גאון ברמה של עצמו. התחושה הזאת התחזקה ב"בלוז בוזון היגס", שדן באופן כללי באותו חלקיק אלוהי חמקמק שהמדענים בז'נבה תרים, אבל בעיקר מתחמק מלהתייחס אליו. אז כן, בוש מסוגלת לכתוב שירים על מכונת הכביסה שלה ועל המספר פי, אבל קייב לא. כך שחייבים להיות כאן מסע, הטפה, קבורה, ו… האנה מונטנה?!!!? WTF? זה עוד מקרה שבו נדמה כי קייב נטש כל ניסיון לשייף ולוותר ולדייק, והשאיר דברים במצב ראשוני. יש לו איזה תירוץ כללי על שאיבת השראה מהאינטרנט, אבל זה רק תירוץ.

ואנחנו? נחכה לדיסק הבא ונזכיר שכדאי מאוד לראות את הסרט שאת התסריט שלו כתב, "ארץ יבשה".

ודבר מצחיק שקרה לי ואולי מלמד משהו על הדיסק: כששמעתי באוזניות את "לדחוף את השמיים", היו שם רעם אפקטיבי וציפורים צווחות, וזה נשמע לי מבריק, מרשים, מוצדק. ואז הסתבר שזה לא מהשיר – ברקע התחיל הטריילר של "ארץ יבשה" להתנגן ביוזמת עצמו.

או ביוזמת ז'נבה. מי יודע.

א"א