אבנים וגלגולים בפארק הירקון

*

זהו סיפור אמתי
האירועים המתוארים התרחשו בישראל ב-2014
לבקשת אלה ששרדו, השמות שונו
מתוך כבוד למתים, השאר יסופר בדיוק כפי שהתרחש

אנחנו חמישה בג'יפ, ארבעה לפני שנשל נכנס. הוא האחרון שאנחנו אוספים, מדירת החדר שלו ברחוב מעברות, והוא נראה כמו על סמי מרץ. לא יודע מרגוע. הוא מחזיק סט של משהו שנראה כמו ערכה לניפוח צמיגים מפונצ'רים. בהמשך יסתבר שזה רק מטען לטלפון שלו. מתחת לזרוע יש לו קופסת שחמט מתקפלת.
"תעצור לי אצל פוקסי", הוא צועק בבהילות לטלבי, שנוהג. "כאן!"
טלבי עוצר.
נשל נכנס לקיוסק, קונה ניירות גלגול, חוזר לג'יפ ופותח את קופסת השחמט על ברכיו. בפנים אין מלך, מלכה, פיון או צריח, רק מיני מינים של טבק וזרעים ועלים וגושים חומים. הוא מתחיל לגלגל ג'וינטים. אנחנו בתחילת הנסיעה, בירידות התלולות והעקלקלות של פרויד, כך שהמלאכה שלו לא קלה. אבל הוא להוט, העסק בהול, זה הכרחי, קיומי, חיוני, מהותי, שהוא יגלגל את הג'וינטים שלו כבר עכשיו. למרות שיש נסיעה של שעה לפחות במישור, וצפויים פקקים.
האיש הוא הקספרוב של הסמים הקלים. יתר מדויק, שילוב של קספרוב וג'רי לואיס. לאורך שבעים קילומטר הוא מצליח לגלגל ארבעה, אולי חמישה ג'וינטים. המרפק שלו ננעץ לתוכי ללא הרף כשהוא מפיל סיגריה מגולגלת, מפיל סיגריה לא מגולגלת, מפיל את הנייר, מגלגל, ממלמל, מפלבל, מרים, מגשש, מחפש.
מימיני יושב שגריר איטליה בישראל, שמביט עליי בתמיהה, טוען שאני דומה לראש ממשלת צרפת, ואז נרדם.
טלבי הצליח לשכנע את השגריר לבוא אתנו, כי טלבי מסוגל להצליח לשכנע כל אדם חי לעשות כל דבר שלא יעלה על הדעת, גם אם הדבר שלא יעלה על הדעת יגרום לאדם החי המדובר לחזור הביתה מת. הוא מסוגל לשכנע כומר קתולי לבצע מעשה מגונה בנער מקהלה! טוב, אולי זאת לא הדוגמה הכי טובה (למרות שבמו עיניי ראיתי אותו עושה את זה פעם), אבל יש לו את הקסם הזה, ידו בכל, הוא מכיר את כולם, ואיתרע מזלו של השגריר האיטלקי שטלבי פגש בו בצהרי אותו יום גורלי כשבכיסו כרטיס מיותר להופעה.
במושב הנוסע, לשמאלו של טלבי, כמו תמיד, נוסעת עורכת הדין הצמודה שלו, עמיתתי המלומדת מלכה אבין. היא נמצאת שם כדי להוציא את טלבי מהצרות החוקיות שפוקדות אותו (שלא באשמתו, היא תטען) פעמיים ביום, בממוצע. אם יעצור אותו שוטר באמצע הלילה אחרי שטלבי שתה חצי בקבוק וויסקי, עישן גראס רפואי בכמויות חולניות ונעץ את הג'יפ שלו לתוך תחנת אוטובוס שמיועדת לילדים נכים שצריכים לחזור הביתה באמצע הלילה, מלכה תוריד ממנו את התיק ותטען שהתחנה הוצבה שלא כחוק, שהתג של השוטר מזויף, שהמשטרה רודפת את טלבי בגלל שהוא מזרחי, וששניים מהילדים שחיכו בתחנה לא באמת היו נכים אלא זייפו נכות בשביל לקבל קצבה מביטוח לאומי.
"יש איפה לחבר את זה? תכניסי את זה לחיבור של המצית," משווע נשל ומושיט למלכה את הכבל של הטלפון שלו, עם החיבור המופרז בגודלו. היא מעיפה אליו מבט שמתישהו בעתיד יעלה לו בתביעה שתוריד אותו מנכסיו, ובינתיים מחברת את הכבל.
השגריר האיטלקי מתעורר. לא מרצונו החופשי, אלא מפני שטלבי שוב כמעט התנגש במכונית אחרת, בזמן ששוב ניסה להזיח חלקים נייחים ברכב.
זה הזמן לציין שמדובר בג'יפ צבאי משנות השמונים, דגם "האנטר", שטלבי איתר לאחר מאמצים לא מבוטלים של מלכה במגרש גרוטאות מוקף במוקשים ברמת הגולן. זהו הג'יפ צדיקים יסעו בו, שטלבי ישב בו אי אז ב-85', כשנסיעה במהירות מופרזת בערפל ללא אורות (היה איזה תרגיל) הובילה את הג'יפ ישר לתוך חומת אבנים. טלבי יצא מהג'יפ המעוך ותפס טרמפים הביתה, כשהוא סובל מחבּורה במצח ומאגודל דואב.
שלושת האחרים נספו.
השגריר ממלמל ציטוט מנומנם של דנטה וחוזר לישון.

כשאנחנו מגיעים לפארק הירקון הבלבול רב.
"יש חניה לוי-איי-פי?" שואל טלבי.
"עשרים-וחמש ליום שלם", אומר האיש ליד המחסום.
"אני וי-איי-פי", מדגיש טלבי.
"אה, זה בשער ארבע," מבהיר השוער. "ועשרים-וחמש לכל היום."
הרפרטואר שלו עשיר.
אנחנו מגיעים לשער ארבע, שם עומד מישהו כל כך חום שהוא נראה כמו הודי שהתחפש להודי. "פה זה וי-איי-פי?" שואל טלבי.
"עד הסוף, ימינה, ליד העמוד הכחול. איפה שהטרנזיט. עשרים-וחמש ליום שלם."
"והמוח שלך?" שואל טלבי.
"עד הסוף. עשרים וחמש."
"אמא שלך?" שואל טלבי.
"עד הסוף. עשרים וחמש."
"עד איפה אתה יכול לדחוף סרגל לתחת?" שואל טלבי.
"עד הסוף. עשרים וחמש."
"יש לי סרגל שלושים בשבילך," אומר טלבי.
אני יודע בוודאות שכשנחזור, כל הגלגלים של הג'יפ יהיו מפונצ'רים.

"בירה? וויסקי?" שואל נשל ומושיט בקבוק בירה ביד אחת ובקבוקון וויסקי ביד שנייה.
אני לא נזיר. הדבר האחרון שאני אסרב לו זה אלכוהול, אבל כן אסרב בתשע בערב וכן לפני נסיעה לילית לחיפה.
"לא. תודה. אולי אני אנהג בחזרה."
נשל מביט בי פעור עיניים פגועות. "אחי, רגע, הרולינג סטונס פה ואתה נשאר סחי כל הערב, בלי לעשן ובלי לשתות?!"
"כן."
פניו מתכרכמים בחוסר אמון ואז באימה. הוא בורח ממני בצרחות ואני לא רואה אותו עד אחרי ההופעה.

להפתעתי המוחלטת, השגריר האיטלקי מאוד אוהב את פורטיס, שסוגר עם נעליים.
"זה לא אמור להיות וּמקרר, ולא וֵמקרר?" הוא מעיר, אבל לפני שאני מספיק להשיב הוא מתיישב על המחצלת ושוב נרדם.
רחוק מאתנו, צמוד לבמה, נדמה לי שאני רואה מלאכי גיהינום מתעמתים עם מישהו. אני לא אתפלא אם זה קשור איכשהו בטלבי, שנדחק קדימה עם מלכה, ומצד שני אני לא אתפלא אם אני סובל מהזיות כתוצאה מעישון פסיבי של הסמים הניחוחיים של חבורת נערות צחורות שיניים (זה זמני) שמפזזות ליד.

אחרי אינטרו מוזיקלי מיותר עולים הסטונס לבמה. אני יודע את זה כי על מסך הענק לימיני רואים מה קורה שם. האווירה משתנה בחדות. מיק שר "תתניעי אותי", אבל נראה שההתנעה התרחשה אי אז כשהוא נולד, ושהמנוע הזה לא בנוי לכיבוי. הוא מתרוצץ על הבמה כמו ילד היפראקטיבי גמלוני, רץ מפה לשם ובחזרה, ומניף את זרועותיו בהתרסה בפני עולם שכבר מזמן נכנע לגחמותיו.
הריגוש האמתי מתחיל משום מה בסולו הראשון של קית ריצ'רדס. עם התווים הראשונים מתחילה בריזה נדירה לנשוב, ואני מרגיש כמו בסצנה ההיא באינדיאנה ג'ונס, שבה הנאצים פותחים את ארון הקודש. אני מבחין במידה של היסטריה שכל האנשים סיבי מתחילים להימס, שבשרם מתקלף מעליהם והעצמות נחשפות, אבל די מהר חוזר לעשתונות – זה רק השרב.
ארבעים מעלות חום. פורטיס חיפש כיסא אחרי חצי שעה של הופעה. על ג'אגר האנגלי זה לא ממש משפיע. הוא ממשיך לפזז ולשיער שלו יש אטמוספרה משלו; גופו בלבנט וראשו אצל קוּואפֶה יוקרתי בפריז. הייתי הורג בשביל רעמת שיער כזאת. [אני רציני. אם אתם מכירים שיטה, אני מוכן להרוג מישהו].
אחרי כמה שירים כמו "סימפטיה לסטרא אחרא" ו"לא תמיד תשיג את מבוקשך", אני מתחיל לתהות אם אלה ואחרים שימשו לי כהימנונים לאורך הדרך מבלי ששמתי לכך לב.
ורוד סטיוארט גם הוא מנגן כל כך יפה בגיטרה.
רגע השיא של הערב מגיע כשלבמה עולה אסי דיין! אסי דיין! לא, רגע… זה מיק טיילור, הגיטריסט האגדי של הסטונס. הוא, ווד וריצ'רדס מעיפים את הפארק ב"מידנייט רמבלר".
"יותר פעמון פרה!" אני צורח כשמתחיל "אשת הונקי טונק".
מה שבאמת מופלא בעניינו של מיק ג'אגר זה השתמרות הקול שלו. כלי חזק ומיומן שלא כושל לשנייה. ב"מתגעגע אלייך" הוא גם יורד פתאום לנמוכים. פנומן.

הזיקוקים בסוף ההופעה מעירים את כבוד השגריר. אנחנו משתרכים החוצה מהפארק עם ההמונים, ומוצאים שטלבי ומלכה כבר בג'יפ. אני בועט טוב בגלגלים, שבאופן משונה נראים בסדר גמור. רק נשל חסר.
אחרי חמש דקות המתנה הוא קופץ מצמרת עץ סמוך, לבוש בתחתונים בלבד, גופו מוכתם בשחור.
"אנחנו בצרות!" הוא זועק. "הכול תקוע; ייקח לנו שעות לצאת מפה!"
מה קרה לבגדים שלך?
"נקרעו כשטיפסתי לבדוק מה מצב התנועה."
ומאיפה הלכלוך?
"אה, כן… כשחזרתי כל הגלגלים היו מפונצ'רים. מזל שהבאתי את ערכת הניפוח שלי."

לוקח חצי שעה לצאת מהחניה. שני שומרים הופקדו על אוטומט לא תקין, והם מכניסים ומוציאים את כרטיס החניה שלנו שוב ושוב לתוך ומתוך החריץ, מקפלים אותו, מגהצים אותו, הופכים אותו, מחליפים אותו, אבל האוטומט מסרב לעבוד. "טוב, סעו," הם נכנעים בסוף.
טלבי מתעקש לנהוג. הפעם נשל יושב באמצע, לימיני. לכל אורך הדרך הוא מתעסק עם הטלפון שלו, מנסה להעלות צילומים לפייסבוק, רק שהרשת קרסה. אבל הוא ממשיך, ותוך כדי זה ממלמל לעצמו.
אפליקציית הניווט של טלבי מובילה אותנו לכבישים שאני לא מכיר, ושספק אם יש מישהו שמכיר. אם זכרוני אינו מטעני הנסיעה מתל אביב לחיפה מתנהלת על כביש ישר יחסית, אבל איכשהו אנחנו נעים במעגלים, בסיבובים, על גשרים תחתיים וסוגות עיליות.
טלבי מוריד בדרך תחנת אוטובוס, אבל למרבה המזל אין בה אנשים. כמעט. מלכה כבר עובדת על הטפסים המתאימים.

את שביל הכניסה לבית שלי חוסמת משפחה של חזירי בר. אני רץ לתוכם בשאגה. "ראיתי את הסטונס בהופעה!"

ארז אשרוב

נ.ב. לא משנה עד כמה אתה אוהב שיר של הסטונס, מיק תמיד יתלהב ממנו יותר ממך

אה, והאושר העילאי על פניהן של בנות המקהלה כשמיק עמד לידן.