מסע פנטסטי

החודש הראשון בעידן פוסט-בואי; הרהורים בסדר כרונולוגי הפוך

הקליפ הזה מפעים ומרתק אותי בכול פעם מחדש.
קודם הטקסט: יש פה את אנני ואת ג'ו/ג'ון, שהוא כנראה בחור מסיבי, אולי אפילו אלים. ויש את המספר, שיכול להיות שהוא גבר או אישה, גיי או סטרייט, הפלוני שרקד עם אנני, ועכשיו מאוים על ידי ג'ון.
ואולי אנני היא ששרה. ואולי אנני היא גבר.
אם זה לא היה מספיק אמביוולנטי, בא הקליפ והפך את השיר לביתן מראות.
בואי מבריק בשפת הגוף ובמימיקה שלו, ויוצר דמות (נשית) זולה ונוגעת ללב. ועל רקע העדינות הנשית שלו יש התפרעות מוזיקלית מצ'ואיסטית של הנגנים הקשוחים, הרוקיסטים, המאיימים, ואת מופע הבלהות של לינדסי קמפ. הניגוד בין השבריריות שלו (שיש בה גם תוקפנות, כמו בכניסה המתריסה שלו, או בדרישה "גע בי!") לבין הפראות של השיר והמוזיקאים, פשוט מבריק.
מי שניגן בגיטרה ולא מופיע בקליפ הוא לו ריד.
הקליפ והסינגל הועלמו בזמנו מהמסך ומהרדיו במקומות מסויימים. אין פלא: אם זה גורם לכם לנוע באי נוחות, תחשבו מה זה עשה לאנשים לפני 43 שנים. 44…

אחת היכולות הכי מופלאות של בואי הייתה בהגשה: הוא שר/שיחק באופן מושלם.
היכולות המוזיקליות והדרמטיות שלו התמזגו, והמיזוג הזה היה אחד מהדברים שעשו אותו כל כך מופלא.
זה עבד נהדר עם החומרים שלו (התקליט האחרון מהווה דוגמה מושלמת, ואם בא לכן/ם לחתור אחורה, נסו את "דבר מתוק" ואת "ג'ון, אני רק רוקד", לצורך העניין), אבל גם בפלא הקטן והקצר הזה של ברכט.
"אפילו אחרי שרחמו האפל של כדור הארץ עטף את בעל הנרקב, השמיים עדיין נמצאו מעליו, שקטים וחיוורים, עירומים, צעירים, מופלאים לאין שיעור, כמו שבעל אהב אותם כשחי בקרבנו".

כריס ברדן היה אמן מיצג ומיצב אמריקאי שבין השאר נצלב לחיפושית (המכונית, לא רינגו), נורה בזרועו, ונקשר בשק שהונח על פס ההפרדה בכביש מהיר. ביוזמתו.

הוא נפטר לפני שנה, בגיל 69.

סביר להניח שמעולם לא שמעתם עליו, אבל מאוד ייתכן שהוא מוכר לכם בכינוי שהצמיד לו בואי, "ג'ו האריה".

-ג'ו האריה הלך לבר, כמה משקאות על חשבון הבית והוא הפך להיות חוזה עתידות, הוא אמר, "אני אגלה לך מי אתה אם תמסמר אותי למכונית שלי". ג'ו האריה עשוי ברזל.

איזו פתיחה ביזארית ומבריקה לתקליט.
בואי, ויסקונטי ואינו לא מזמינים אותך למסיבה, אלא פשוט דוחפים אותך פנימה לתוך משהו שכבר התחיל.
האגרסיה של דניס דייויס על התופים והבס הכבד של ג'ורג' מאריי מעלים על הדעת את "סו" מבלקסטאר, כך שאפשר לתהות אם סו היווה סוג של שיבה למחוזות הדראם אנד בייס, או ש"מהירות החיים" הוא מבשר מאוד מוקדם של הדראם אנד בייס.
הגישה פאנקיסטית, משהו בסינתוז מעלה על הדעת את ג'ורג'יו מורודר ששנה אחרי זה ישגר את "אקספרס של חצות", והעובדה שהנעימה הפכה לסוג של להיט ושהתקליט כולו הצליח במצעדים מפתיעה למדי, כי הכול פה על העוקם, קליט אבל מוזר לחלוטין.
זיקית מושלמת: אוונגרד שמסווה את עצמו כסוכריית פופ, ואז יונק אותך לתוכו בהצלפת לשונו המהירה ומשתלט עליך לחלוטין.
טוב… אולי הרחקתי לכת עם האנלוגיה.

ויש את השיר הזה, שמכול התקליט ההשפעה הפסיכולוגית שלו עליי הכי חזקה, וזה הישג מרשים בתקליט ששני השירים שנועלים אותו שוברים את הלב ועצובים אולי אפילו יותר מ"איפה אנחנו עכשיו".
יש בו משהו שגם חודר ללב, גם מבהיל, גם ממריא.
המספר הוא מעין ווצק, טיפוס נאיבי שאהובתו עזבה אותו לטובת מישהו אחר. במילים בודדות של עלילה קרועה בואי מצליח להעביר סיפור שלם על אהבה ונאמנות עיוורת, ועל הטירוף והרצח הנלווים לשברון הלב. המוזיקה מעבירה באופן מופלא את הלך הרוח.
כל זה מתלבש לי היטב גם על הקצב והקוסמטיקאית המופרעת מהעונה השנייה של פארגו.

ההגשה של בואי נשגבת, כמובן, וכשהוא שר "נגעתי בפנייך" הייאוש מחלחל עמוק.

ססססוּ… התקבלתי לעבודה, נקנה את הבית, תצטרכי לנוח, אבל עכשיו נסתדר.
סו – צלצלו מהמעבדה; הצילום בסדר. הבאתי אותך הביתה. היי – אמרתי "בית"!

סו, דחפתי אותך אל מתחת לעשב, אמונה אינסופית במעשים חסרי תקווה.
נישקתי את פנייך… נגעתי בפנייך… היי שלום, סו.

אחד הדברים המפעימים בתקליט המפעים בלקסטאר, זה שעל כל שבע רצועותיו המפעימות, בין אם הן אגרסיביות או מלטפות בכפפת אבירים, פרושה יריעת קטיפה שחורה.

ויסקונטי ובואי נוסעים במכונית עשירת-צילינדרים (אני לא מבין בזה דבר), חייתית, שנוהמת ברכות. הם יכולים לזנק לפניך ברמזור, לעקוף אותך בקלות, אבל מעדיפים לשייט באלגנטיות בנופים ערפיליים, עוצרי נשימה, מופשטים. הסקסופון נוהם, משווע, זועם, אבל במתינות בריטית.

אפשר לנחש שללא הרסן הזה, התוצאה הייתה דומה בהרבה לפניקה בדטרויט, שהגיבור שלו נוסע בוואן מונע-דיזל ולא במכונית יוקרה. הפניקה מורגשת היטב בהזדעקות הזמרות, ב"אה-אה-אה-אההה" המתנשף שלהן, באפקט הדופלר שהן יוצרות (1:12), בקו המלודי שמזכיר סירנה (0:40), במצילות הנחבטות, בקונגס השבטיים, בקדחתנות הרפטטיבית, בשיא ששואב מעולם הג'ז החופשי. קל לדמיין המונים מפגינים, מכוניות בוערות, ביזה.

בואי טען שהשיר נולד כשחבר ותיק מבית הספר בברומלי ניגש אליו אחרי הופעה בלוס אנג'לס, וסיפר שהפך להיות סוחר סמים מצליח בדרום אמריקה. מכאן כנראה הדמיון לצ'ה גווארה, ואולי גם האזכור של בית הספר.

1987. בואי רקח פה שילוב ביזארי של פופ מלוטש עם צליל מאוד ניו יורקי, ביגוד ותספורות שגם הם מאוד אופייניים לשנות השמונים (אויה), וטקסט צ'רנובילי.
התוצאה היא קליפ מאוד אלים, גם אם א-לה-סיפור-הפרברים ובחותלות, שמתחיל במהלומות על המצלמה ונגמר כשבואי מונח על ערימת גוויות.

גם פה יש עיוור. ויש נעליים אדומות. ויש את פיטר פרמפטון שאמנם ניגן בתקליט, אבל פה רק עושה כאילו על רקע סולו שאינו שלו אלא של סיד מקגיניס. ויש את בואי, שזז כל כך יפה.
ברצועה השביעית בתקליט, "כוכב זורח", מתארח מיקי רורק, אבל אני לא ממליץ; Never Let Me Down הוא התקליט הגרוע ביותר ברזומה של בואי, באופן גורף, והוא קשה להאזנה.

תמצית המילים:
מעולם לא הפלגתי, לא אקרא תיגר על ענק, לא אוכל להתמודד עם הכנסייה.
הזמן יזחל עד שהמאה ה-21 תפסיד/הפסד המאה ה-21.

הכרתי עובד ממשלה שהיה עיוור כירח. הוא ראה את השמש בלילה. הוא לקח טייס-על והכריח אותו לטוס דרך חור עד שנעשה ממש זקן. הוא מעולם לא נחת; הוא פשוט טס עד שהתפקע.

הזמן יזחל עד שהפיות שלנו יתייבשו, עד שכפות רגלינו יקטנו, עד שהזנבות שלנו ינשרו, עד שהמאה ה-21 תפסיד.

ראיתי נחל שחור משחור שורץ דגים לבני עיניים, ואיש טובע נטול עיניים. הרגשתי רוח חמה שהמיסה מתכת ופלדה. חטפתי מיגרנה קשה שנמשכה שלוש שנים ארוכות, והגלולות שלקחתי גרמו לאצבעותיי להיעלם.

היית ילד מוכשר. הגעת לגור בעיר שלנו וראשינו הושפלו ועינינו נפלו מארובותיהן והרחובות האדימו.

למען הילד המטורף
נקריב את כל הנפשות החיות
למען הרעיון המטורלל.

יש לא מעטים ש"לֶץ דַנְס" (שמתם לב למבטא האנגלי?) לא מסתדר להם.

אבל מעבר לכך שזה תקליט פופ מושלם, עובדה שלפעמים קשה לשים אליה לב בלי פטפון, צריך לזכור שפופ רק הייתה המעטפת שבואי בחר בה למה שכתב ברגע ההוא. העטיפה שבחר לחבילה ששיגר לעולם. ומי כמוהו ידע לארוז בהתאם לאירוע.

והנה פה, נערת החרסינה נכנסת לחפש אריזת מתנה בחנות פילים.

מי היה מנחש שזה שיר (גם) על פלישה וניצול?

אם זכרוני חורג מהרגלו הנתעב ואינו מטעני, התקליט הראשון של בואי שנקשרתי אליו היה "דייר" מ-79'. הוא נחשב בטעות טראגית לגרוע בטרילוגיית ברלין, אבל תקשיבו לו היטב – בואי ואינו הקדימו פה בשנה את דייויד (ברן) ואינו של "הישאר באור" של טוקינג הדז.

"בויז" הוציא אותי מדעתי (אולי זה סימבולי שהדבר הראשון שחיבר אותי אל בואי היה שיר שבו כולם כמעט ניגנו על כלים שהם לא מיומנים בהם); "מוב און" הפך לפסקול הנדודים שמעולם לא יצאתי אליהם; "אפריקן נייט פלייט" היה אתגר זריזות לשון; "מסע פנטסטי" הוא אתגר נשימה; "רפטישן" תקע פתאום סיפור על בעל אלים; התקליט הזה נצרב בי – ב"די ג'יי" הייתה שריטה מולדת. שנים אחרי המעבר לדיסקים עדיין שמעתי את השריטה בראשי.

בגלל בואי החלטתי לעבור מחצוצרה לסקסופון (טוב, גם בגלל הלחיים הנפוחות של גילספי): הוא נראה כל כך טוב עם הסקסופון ב"פין אפס", וגם הוציא יופי של צליל מהאלט. אני מניח שבמידה מסויימת ניתן להאשים אותו גם באהבת הג'ז שלי.

האנקי דורי היה קסם לא מפוענח.
לואו היה הצבע האפור של חורפי נעוריי.
האיש שמכר את העולם היה פסקול השיבות הליליות הקודרות שלי הביתה.
סקרי מפלצות גרם לי לפתח חושים של פטרודקטיל. ולפתח פרנויה.
וספייס… וזיגי… ואלאדין… אין מקום לסכם 14 תקליטים ואין גם איך – אלה רגשות; צלילים שעיצבו את המוח שלי כפי שהוא היום, דלק לכיבוי האש.

ואחרי "לטס דנס" היינו בטוחים שזהו. שבואי היה קורבן של שנות השמונים כמו רבים וגדולים אחרים. רק שעיון מחודש מגלה ש"הלילה" תקליט נהדר למרות הכול, ש"טין משין" היו הברקה, ובכלל, ב-95' הוא הוכיח שמשהו פעוט כמו עשור שנראה כמו עידן קרח תרבותי לא יוכל לו, והוציא עוד כמה דיסקים מבריקים ("שעות"… שמתם לב כמה הוא גאוני?).

וב-2003 חשבנו שזהו. אבל ב-2013 הוא הנחית את "היום הבא" המופתי, ולפני כמה ימים את "בלקסטאר" שעוד לא היה מספיק זמן לעכל את מלוא מורכבותו, שעכשיו [הקטע הנוכחי נכתב ב-12 בינואר] נוסף לה ממד חדש.

איש מעולם לא השכיל לתכנן לעצמו מסיבת פרידה כזאת ולהתקין מתנת פרידה כזאת למוקיריו. זאת הייתה הפעם האחרונה בתולדות המוזיקה ששמעתם כזה באז לקראת הוצאת תקליט, והפעם האחרונה שהפיד שלכם וכול אתרי החדשות וכול תחנות הרדיו גילו כזאת אחדות מוזיקלית.

2016, ונדמה שזהו. אבל אני לגמרי לא בטוח. לזרוס, אחרי הכול, שב לחיים ארבעה ימים אחרי מותו.

זה היה מסע מופלא. וכן הזדקנו.

א"א

BowieSax

מודעות פרסומת

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: