פיגמליון

שלום לקוראיי –

שמי אנטול פרנסס, אני חיפאי, פנסיונר במקצועי ומאכיל חזירים כתחביב.

אני לוקח כמובן מאליו שבהיותכם קוראיי אתם בעלי אינטליגנציה מעל הממוצע – בדיוק כשם שאינטליגנציה של חזיר היא מעל הממוצע הכלבי – ולכן ברור לכם ש"אנטול פרנסס" הוא שם בדוי.

זה אינו שמי, אני לא פנסיונר, אין לי תחביבים, וממילא איני מאכיל חזירים.

אבל כשאני כן יוצא להאכיל חזירים, בחשכת הליל, בהיחבא, כפרטיזן של חיות אֱדוֹם טמאות, אני חובש על הפנים גרב ניילון.

כן, יהיה מי שיגחך – הלכדי כך הגיע האדון הנכבד אנטול פרנסס, ראש לשכת מנהלי החשבון של חיפה והאחראי האדמיניסטרטיבי בדימוס על ריכוך בוצת הקישון, שהוא יוצא באישון לילה כשעל פניו גרב ניילון, כאחרון הליסטים?!

לא אכחיש: זה המצב אליו התדרדרתי, ואיני מתבייש.

ראשית, אם אכן תפרוץ מלחמת עולם שלישית, למלאי גרבי הניילון שלי יהיה ערך רב בשוק השחור, ורק השד יודע אילו אוצרות אוכל לקבל תמורת זוג גרביים: לפת, בצל, שם של לוחם מחתרת, כמוסת ציאניד לשן? עולם של אפשרויות נפתח בפניי עם גרבי הניילון האלה והסכסוך הרוסו-אוקראיני.

שנית, תנו רבנן ורבו תנינים בעיר, אך דווקא מפריסי הפרסה נשאו חן בעיניי, עם זנבם המכשכש ומבטם השובב ורגליהם הגרובות בשחור וגוריהם שנראים כאילו נמלטו מתערוכה של יאיוי קוסמה ביער יחמור, ולכן איוויתי (היי, לאקאן) להזינם.

אלא מאי? בינואר התחילה העירייה – בסיוע רט"ג (דרגה חדשה בצה"ל) – לנטר את צעדיהם השובבים והחינניים של החזירים, וזאת על מנת לנסות להרחיקם מרחובות העיר בכלל ובפרט מהמוקדים האסתטיים בהם מתכנסים האזרחים לשפוך את תכולת פחי הזבל מדיפי הבשמת שלהם.

שהרי מן הידועות היא (חוץ מקרדשיאן) שעמך ישראל מקפיד להשליך אשפתו בסדר מופתי לתוך הפחים הנאים, ואינו זורק זבל בחוצות, ואספלטיו אינם זולגים מיץ זבל, ומדרכותיו אינן שופעות בדלי-מאפרות-מכונית וצואת כלבים, וניילוניו אינם שוכבים קרועים ומשוסעים לצד פחים גדושים, ורקיקותיו אינן מקשטות את שולי הדרכים, וחופיו נקיים כמצפון של גוזל, וגרעיניו אינם מפוצחים טפו, ומסטיקיו המתקשחים והולכים אינם מצפים את תחתיות מושבי בתי הקולנוע, ואין הוא משאיר את פופקורנו פזור שילקטוהו העבדים המכונים סדרנים, ואין הוא זורק את פחיותיו לוואדיות ואת רהיטיו לשולי הכביש ואת מזרניו על שיחיו ואת פועליו מפיגומיהם, והוא כל כולו עידון ונימוס ודיבור רך ודרך ארץ, ועיני הסינגפורים נשואות אלינו, וחלילה אם ניתן לחזירים להפוך את גן העדן הקוקטי האיסטניסטי הזה לגיהינום של זבל זרוק וניילונים ניגפים!

חי שפמו של השטן! כל עוד אנחנו עומדים על המשמר לא נניח לטבע לשוטט ברחובותינו!

חיות? חיות?! איפה נשמע כדבר הזה?!!? שמישהו ימהר להביא את מלחי ההרחה, ואחרי שאתם מסלקים את החזיר מזרה האימים, שימו לב שהזרזיר מדלג לעברי באיום.

אנחנו, נזר הבריאה, לא אמורים להיתקל בשאר יצוריה הנקלים, האפליקציות הקדומות שמערכת ההפעלה הנוכחית כבר לא תומכת בהן.

ואפרופו נזר – נזם. כאמור, רט"ג (אחות של תל"ג) מנטרת את החזירים, ואם לא בדיוק באמצעות נזם זהב, אז באמצעות שרשר לווייני ועגילי דמארי שמולבשים עליהם. כן: חזירים נבחרים, אלה שעלו בגורל, מוסללים להיות הקרטוגרפים של הטומאה. הם נלכדים, מאובזרים בבלינג-בלינג טכנולוגי, ומעכשיו אפשר לעקוב אחר מהלכיהם.

זה רק מראה לכם עד כמה החזירים אנטי ולעומתיים ובעייתיים: בני האדם עושים את כל זה מרצונם החופשי, על ידי הצטיידות בטלפון חכם, וכך וחוסכים לרט"ג המון חצי הרדמה.

עכשיו, בהיותכם קוראיי, ובהיותכם אינטליגנטים, אתם בוודאי שואלים איך כל זה קשור לגרב הניילון שלי?

אז הנה: העדיים שמנטרים את מסלול חייהם של החזירים, מתעדים גם את מאכילי החזירים. (במספרים: !!!)

הווה אומר: האכלת חזיר מנוטר? צולמת. ולא, זה לא יניב לך לייקים בטיקטוק, אלא יביא את פקחי העירייה אל פתח ההאכלה של ביתך, ופנקס הרפורטים בטלפיהם.

אכן, שלא בידיעתם ושלא לטובתם, החזירים הפכו לגיס חמישי, משת"פים בעל כורחם, שטינקרים.

משום כך: גרב ניילון על הראש.

משום כך: אנטול פרנסס הוא השם שאני מוסר לחזירים אותם אני מאכיל.

וכעת, לדבר אחר לחלוטין (הצעת הגשה):


א"א

Three Haifa Homesickness Hyper Haikus

Sunday in Lambeth

Looking from the bridge at Sail St. 8

Was out drinking all night now I can't see straight

Been doing the prat walk in Pratt Walk

From midnight till dawn

Now I'm navigating Juxon St. on my own

Falling and stumbling and Brexit my bones

*

Sunday in Lambeth in the rain

I wish I could be in Haifa again

*

The tiny tunnel with its bicycle lanes

Pimlico Plumbers could not fix my pains

I use Corner Café's wi-fi

Wishing I were in Haifa

A red double decker promotes Disney's Aladdin

I'm just looking for an umbrella

To put my head in

It's raining on Lambeth, I'm feeling like shit

I wish I could be in Ha'Ir Ha'Takhtit

*

Midnight in Seattle

I'm in my rental on WA-99

Port of Seattle NEXT RIGHT says the sign

Nah say I, not to the port

I am on a search for coffee support

*

Who puts an alehouse opposite a baseball field?

Are they mad in Seattle with their fish and their gills?

You got it right – I'm not a baseball fan

I am from Haifa, that's who I am!

Now brew me a coffee you waitressing scam

And take back the order of green eggs and ham.

*

Realnetworks reminds me of Matam, but it's merely ersatz

Dream Girls reminds me of Lev HaMifratz

Seattle you turn out to be such a bore

I wish I were in Haifa once more

*

The espresso is good in Coffee Tree

But I'd rather be sitting at Gal's Bakery

And when morning comes to take my Momma

To have coffee with me at Paz Romema.

*

Honolulu Ennui

Waikiki? Because I can!

Marco polo, eat your Mongol spam

I travel on a whim, without a plan

I take wing; I fly, therefore I am

I orient on the fly; I urinate in the sea

My fly is always open; I'm bursting at the seams

*

Hawaii am I here? God only knows

It seems like a place where no coffee grows

King Kamehameha Statue is merely a rock

The Smiling Devil Piercing Shop is not for my cock

*

And so I find myself on Kalakaua Avenue

You said that I should go there, or haven't you?

This place is just as jolly as an auto-da-fé

I wish I could be now in Kiosk Café.

There is Prada, Swarovski, and Louis Vuitton

But I've got Yefe Nof where I am from

Take all your plazas and your branch of Kate Spade

I'm going back to Louis Promenade

*

Your palms and your sun, Waikiki, holy crap

Honolulu, you're nothing but an effing tourist trap!

Checking out of Hilton Garden Inn

On my way back to Hof HaStudentim.

Erez Asherov

סקריד

אחרי שעתיים-שלוש של שתייה אינטנסיבית בפאב שכונתי מתון, בורגני, ממנו נשקף נוף תמ"ע פיגומי, ניגש דווקא אליך הפסיכופת התורן ונותן לך טיפ לגבי מקום בילוי בעיר התחתית.

באופן מסורתי, איש לא מקשיב לפת"ן (הפסיכופת התורן), לעולם לא, כי כולם יודעים לזהות פת"ן על פי עיניו נעדרות המיקוד ולשונו המחורצת השלופה למחצה, וכולם נכוו מהטיפוסים האלה ומודעים לסכנה הטמונה בעיניים המהפנטות והלשון המחורצת החלקה המשכנעת, אבל אחרי שעתיים-שלוש של שתייה אינטנסיבית בפאב שכונתי מתון, בורגני, מציית לתמרורים, ממנו נשקף נוף תמ"ע פיגומי של שכונה על הר הכרמל, אתה מפתח נטייה להאמין שכדאי להישמע לפסיכופת הספציפי בפרט ולדומיו בכלל, וזין על הבורגנים ופיגומיהם המפילים פועלים זרים אל מותם.

"אתה טומי לפיד החדש שלי!" אני אומר לו בהתלהבות, ומקליד לתוך הווייז את הכתובת.

אני משער שמישהו מאתנו נוהג לעיר התחתית, כי בסוף אנחנו מגיעים לשם. אין הסבר אחר לכך שאנחנו והמכונית שבטוח אינה שלי מוצאים את עצמנו שם.

מהרחוב קשה לזהות את מיקומו של המועדון; אנחנו עוקבים אחרי הבסים, המובילים אותנו אל תור של אנשים שנראים כמו לפני אודישן לעבודה על סיפון אניית לווייתנים.

המקום חשוך לחלוטין כבר כשאנחנו נכנסים, ובהמשך הולך ונעשה שחור וחשוך עוד יותר. יש שם כמה נוריות אדומות, וזהו. התקרה נמוכה, החלל מוגבל: המקום כולו בערך בגודל הלול שהיה לי, אליו אני מתגעגע; היה משהו בקשיות של המזרן. עשרות צלליות רוקדות מוזיקת טכנו  כבדה, סמיכה, מול הדי-ג'יי, שעומד בקצה אחד של החלל המלבני. בקצה השני נמצא הבר, שברזי הבירה שלו מספקים את מקור התאורה המשמעותי היחיד, פחות או יותר.

הברמן חולש על דלפק ברוחב חליל, ושני ברזי הבירה שלו אמנם מאירים, אבל בירה אין בהם. גם צנרת אין להם. אני מחליט שקוראים לו יאיר, או בגלל האור, או בגלל ניצני. "שלושה דרינקים זה מאה שקל," אומר יאיר, "אבל שאר הערב אני דואג לכם."

זה נשמע מבטיח ומדאיג במידה שווה.

הוא שופך נוזלים כלשהם לשלוש כוסות פלסטיק גבוהות. עבות. חלביות. "מה שמת בזה בסוף?" אני צועק. הניסיון שלי להזמין מבעוד מועד משהו ספציפי או להבין מה יש במלאי, סוכל על ידי תודעת השירות הייחודית של יאיר, המבוססת על התחמקות לא מודעת לעצמו.

"זה נטול בי-פי-איי ונטול קפאין," הוא מעודד.

"אבל מה יש בזה?" אני שואל.

הוא מצביע בפרפור כף יד שאינה אלא עלה צפצפה על שלט מאחוריו שמכריז, "משקה הבית – שנאפס אשקלון + משהו". המשהו הזה נראה לי חשוד. למשקה אין טעם ספציפי, ואני משאיר אותו על הבר אחרי לגימה קטנה. שיאנסו מישהו אחר. אני מושיט את שתי הכוסות האחרות לנשים שהסיעו אותי לשם, אלא אם כן באתי לבד ועכשיו אני מטרד מיני. ואולי הפסיכופת נהג ואז ברח; זה הרי אופייני לפוליטיקאים.

בנעוריי ובבגרותי המוקדמת שנאתי מועדונים. היום, בגיל 52, משהבשלתי, אני שונא אותם עוד יותר. אבל אני כבר שם, ולעמוד זועף בפינה אינה אופציה, אז אני מנסה להיכנס לאווירה. אני מדמיין את עצמי נהנה, מדמיין שאני חופשי-תנועה כמו אישה, כמו ג'ניס ג'ופלין או בט מידלר שמחקה את ג'ניס ג'ופלין, מדמיין שאני רוקד כמו מישהו שמרגיש את המוזיקה ומתנועע בתגובה אליה, ולא בתגובה לדחפים האלימים המולדים של גופו שהמוזיקה מחזירה לערבות, ומשלה את עצמי שככה זה נראה גם מבחוץ, לאלה שמסתכלות עליי.

אני עייף והבטן שלי נפוחה מהאוכל המטוגן של הפאב. הוציאו אותי מהמים והזימים דבוקים, מתקשים לזוז. התחושה היא שכלי הדם שלי מצטמקים כמו חשופיות בשמש. אם לא אמות תוך חמש דקות זה יהיה נס.

אם זה לא מספיק, מישהו מחליט שעשן הסיגריות והגראס לא מספק הסוואה מספקת, ומפעיל מכונת עשן שמשלשלת ערפל. מיניאטורה של המועדון נפתחת בתוך ריאותיי. אבחות אור פתאומיות ולא מוסברות מגלות שהדי-ג'יי מבסוט מעצמו, אי שם על הבמה, במרחק שני מטר מלפנים.

נדמה לי שאני רואה בקהל שתי… כבר לא אומרים קוקסינליות, נכון? טרנסג'נדריות? נשים חדשות? טרנסווסטיטיות? אין לי איך לדעת, ואני לא רוצה שייעלבו אם יקראו את זה. הן נעלמים לתוך הקהל, ופתאום אני תוהה אם זה בכלל מועדון של הומואים, כי כמות הגברים שם פנומנלית. מצד שני, אף אחד לא התחיל איתי. כולם בגבם אליי. מתעלמים ממני ומתרכזים בדי-ג'יי, הצעיר ממני. בטח גם יש לו שיער, לחריאט.

המוזיקה תופסת ראש.

אני לא לגמרי בטוח שכול המפזזים מקדימה באמת חיים. כן, אני אומר לה, ברור לי שהמתים מנועים מלרקוד. ברור שאני יודע, אני אומר לה, תוך כדי חיפוש אחר חותמת המועדון על מפרק כף היד הנעדרת שלה. אבל הייתי רוצה לדמיין שחלק מהם מתים, כי לפעמים אתה מרגיש אשם שדווקא אתה עדיין חי. זאת לא אשמה גורפת, מכלה, אבל היא שם. מתייצבת מדי פעם להגיד שלום.
אל תחשבי על זה, אני אומר לה. אין בזה היגיון.

עוברת שעה, אולי עוברות שעתיים. הקצב עשה בי שמות. המחושים הפיזיים שלי נעלמו, הגוף מתגבר על הכול, אבל אני כבר לא מצליח להעמיד פנים שאני נהנה, שאני חלק מזה. אני עומד זעוף בפינה, מאחורה, בנפרד, מוקף בתאורת ברזי הבר הקלושה, ומשקיף בידיים שלובות על הרוקדים שלכדו אותי בפינה הזאת. כן, הם עדיין בגבם אליי, כולם, מתגודדים מקדימה במרחק מה, אבל זה עשוי להשתנות בכול רגע. איתות קטן של הדי-ג'יי והם יסתובבו ויסתערו.

הנשים שלי נעלמו אל תוך לב המאפליה. אני לא יודע מה מעוללים להן שם, איך אמצא אותן, מה מתחולל שם. אני חייב לחלץ אותן מלפיתת הפראים האלה. אסתער לתוך ההמון הזעום ואשלוף אותן למבטחים דרך נתיב של דם. עוד שנייה… עוד שנייה… רגע, לחטא עוד קצת את התוך ואני מוכן.

"שנאפס!" אני צורח אל הברמן. "שנאאאאאפס!"

הוא זורק אליי או עליי בקבוק שמתנפץ על הקיר בפינה. אני מלקק מהקיר בלשוני המחורצת את השנאפס ואת השחור ואת עשן הגראס ואת שברי הזכוכית ואת שרידי הדי-אן-איי של כל מי שאי פעם ביקר פה ונשען על דפנות הנפש שלי.

אני מסתובב בחזרה להביט ברוקדים, בעיניים לא ממוקדות. הם צעירים, המניאקים. אני רואה את חוליות העורף שלהם, את הגרוגרות, הרגליים הדקות, חוסר הניסיון והאונים, את כל הנקודות הפגיעות, השבירות, את חדילת מחול הדידוי העתידית שלהם. אני הולך להרוג את כולם ולעשות פה שקט. זאת תהיה זירה של טבח מרהיב, עם המוני עורפים מנותצים וגרונות נשוכים. הם לא יספיקו להסתובב. הם לא ילכדו אותי בפינה שלי, במקום המואר היחיד בגיהינום העשן הזה. ואני גם הולך לאנוס את שתי הקוקסינלים, אם אצליח למצוא אותו בתוך הגוש האפל הזה. השתחררי, נפשי, השתחררי ובצעי בהם את הפוגרום המונגולי המאופק שנולדת לבצע לפני עשרה גלגולים – החושך יאה להם!

גופי עוטה חברבורות, להבות עיניי מעמעמות את תאורת ברזי הבירה, הרמקולים שואגים מגרוני, חייהם של המפזזים מתקרבים לקצם הפראי.

אני מגרד את הגבה באגודל ורואה את השעון. כבר ארבע, שעון ננטקט.

הכוח אוזל ממני. הגוף נוטה להתכרבל בפינה עם הגב לאור המסמא של ברזי הבירה ולישון בתקווה להתעורר. בתקווה שלא. לפחות לא כאן.

אני רוצה לחזור הביתה ולא יודע איפה זה, איך אגיע לשם, מי ייקח אותי. אולי באמת הגעתי לפה לבד. אולי רק אני פה. אולי אני האחרון שימשיך לרקוד אחרי שאצא מכאן. אולי לא אצא מכאן. אולי תמיד הייתי כאן.

זה המקום היחיד.

הלול.

יש משהו בקשיות של רצפת הבטון.

א"א

יש יורד

הייתי אמור לעבוד עכשיו, אבל מאמר שפרסמה נרי ליבנה ב"הארץ", או יותר נכון מאמר של נרי ליבנה שפורסם ב"הארץ" גרם לי לסחרחורת עזה ולצורך פיזי לפרוק, שאם לא ימולא ממילא לא אצליח לעבוד. אז הנה. אני פורק.

במאמר יורדת ליבנה על חיפה – שזה בסדר, למה לא, זה הרי ספורט ארצי – אבל לא הלוקל-פטריוט שבי התקומם, אלא שוחר האמת העיתונאית: המאמר משובץ בעיוותי מציאות שמבוססים על ההתרשמות האישית והשטחית של הכותבת. למען הנוחות אפרוט לסעיפים.

1.      אני הבעיה

את הרצנזיה חותמת המסקנה "הבעיה של חיפה היא לא התיירים שלא מגיעים ולא התל אביבים שמסרבים להיענות להפצרותיו של יהב לעבור להתגורר בעיר. הבעיה של חיפה היא החיפאים. הם אלה שלא מאמינים בעיר יותר". אם כך, ליבנה סבורה שאני הבעיה ושאינני מאמין עוד בעיר. אני לא בטוח שאני יודע מה זה "להאמין" בעיר, אבל אני חי בה מזה 49 שנים ובנותיי נולדו בה, ואני אוהב להיות פה, ואין לי שום כוונה לעבור לעיר אחרת בארץ. אז כנראה שאני מאמין בה.

רגע, אם החיפאים היא הבעיה של חיפה, מה הפתרון? להחליף אותם בנהריינים?

בכלל, אני לא בטוח שיש בעיה אחת ספציפית לעירי או לכל עיר אחרת; יש מגוון בעיות, ויש אנשים שתפקידם לפתור אותן.

מה שמביא אותי לדבר על ראש העיר הנוכחי, יונה יהב. גילוי נאות: אני מכיר את יהב משנת 84', מחבב אותו, חושב שהוא עושה פה דברים טובים, ולפעמים גם עובד אתו ועם העירייה (מה שאולי מחשיד אותי באינטרסנטיות, אבל מצד שני מספק לי הצצה לפעילות של העירייה שהרוב אינו מודע לה). מה שכן, אני מכיר במגבלותיו: אין לו כוחות-על. עסק מצער, כי האזרחים והמבקרים מבחוץ סבורים שראשי ערים אמורים להיות מצוידים בכוחות שכאלה, ושביכולתם לחולל מהפכות. "בני האדם נוטים בחפץ לב להחליף את השולט בהם, באמונה שכך ישופר מצבם. מפאת אמונתם זאת הם מתמרדים בשליט, אלא שעד מהרה הם מתאכזבים, כי הניסיון מוכיח להם שנפלו מן הפח אל הפחת" כתב מקיאוולי (תרגם גאיו שילוני) לפני כמעט 500 שנה.

יהב, למיטב ידיעתי, לא "מפציר" בתל אביבים לעבור לגור פה; הוא לא פנטזיונר. אין פתרונות קסם ואין הרבה סיכוי שחבריי הרבים שנטשו יחזרו לגור פה; דבר לא ישנה את העובדה שתל אביב היא האבן השואבת של הארץ – שם הפרנסה. אבל אם לעיר הזאת יש עתיד טוב יותר, הוא ייבנה (נבנה) לאט ובהדרגה.

 2.      סוגיית הכרמלית

"אפשר היה לחשוב שהכרמלית האחראית לנס קיצור הדרך והזמנים האלה תהפוך לאמצעי תחבורה נפוץ ושכיח כמו המטרו בפריז, אלא שזה לא קורה", מתרעמת ליבנה, שצדקה בעניין קיצור הזמנים שמציעה הכרמלית. אלא מה, הכרמלית הציעה בזמנו גישה נוחה ומהירה לאתרים מרכזיים בעיר, כמו נניח לשכונת הדר, שבזמנו היו בה בתי קולנוע רבים וכיום אין בה ולו אחד. מגמה עולמית. כל ילדותי הייתי יורד בכרמלית לראות סרטים בהדר, ולקנות קסטות מזויפות בעיר התחתית. בתי הקולנוע והקסטות פסו מהעולם, ואיתם הפופולריות של הכרמלית. אז מה, נסגור אותה? נצפה לראות שם צרפתים בדרכם לשאמפס עליזה? ואגב, ייתכן שהציפייה של ליבנה לראות את הכרמלית הופכת למטרו נעוצה בזיכרונות ילדות: בזמנו היו שם שלטים שהודיעו défense de fumer.

 3.      פסטיבל הסרטים

"זהו פסטיבל מצוין, שרכש לו מקום של כבוד בין הפסטיבלים הבינלאומיים הנחשבים בעולם", כותבת נרי ליבנה. על זה אין מה להתווכח. עוד גילוי נאות: את הפסטיבל יזמה והניעה אמי, ענת, עם מנהל הסינמטק דאז יוסי אורן ועם… יונה יהב. אבל לטעון שחיפה היא "עיר שינה המתעוררת לחיים אחת לפסטיבל" זה כבר ממש מוגזם. סטיגמה נושנה ולא מעניינת: מי שרוצה לישון שיישן, ומי שרוצה לבלות עד הבוקר יוכל לעשות את זה גם בחיפה, ואין שום חוק עזר עירוני בעולם שקובע שעיר צריכה להיות נטולת הפסקות. אגב, אצלנו אפילו בסרטים היו הפסקות!

4.      העיר התחתית

"[בעיר התחתית] שוררת היום ריקנות מהלכת נכאים. אין יורד אל הים ואין עולה אל מקדש הבהאים ברחובות היפים. ובניגוד לנעמי שמר, כשאני כותבת 'אין יורד' אני מתכוונת לכך שגם תושביה הערבים של חיפה אינם יורדים לשם".

הייתכן שליבנה נפלה קורבן למתיחה של שילון כזה או אחר? אולי כולם התחבאו? איזו ריקנות? העיר התחתית גדושה במקומות נהדרים, באופי, הים הומה אנשים, למקדש הבהאי אסור לעלות מסיבות דתיות, רק לרדת במדרגותיו, והתושבים הערביים של חיפה הפכו את המושבה הגרמנית לאזור הכי ססגוני ומשמח בעיר, שבכל ערב נתון קשה למצוא בו מקום ישיבה.

ואולי זה המקום לדבר על המוני יוצאי ברית המועצות לשעבר שנקלטו בחיפה ושינו את פניה לטובה והעשירו את התרבות המקומית ואת המסחר ואת הגיוון האנושי.

5.      האצטדיון

בחיפה יש לנו את "האצטדיון המפואר והמיותר להפליא שנחנך שם", לדברי ליבנה. אפילו בתור אזרח שמעולם לא ביקר באצטדיון ולא מתעניין כלל בכדורגל, לטעון שהאצטדיון החדש מיותר הוא מעשה שנראה לי תמוה להפליא. אני עוד בונה על זה שהפו פייטרז יופיעו שם.

6.      השוק הטורקי

השוק הטורקי נמצא בעיר התחתית. בליבה. כשליבנה הגיעה לשם שררה "דממה מוזרה… חנויות שנפתחו שם נסגרו מהיעדר קונים. המסעדות עומדות בשיממונן. 'אבל כשיש כאן הופעות לילדים מאוד שמח בשוק הטורקי', אמרה החברה. העיר התחתית מתעוררת רק כשיש אירועים מיוחדים ושוקעת בתנומה שוב, עד לפעם הבאה".

גם כאן, אני רחוק מלסבור שהשוק הטורקי דומם ושומם. או שבין לילה הוא יהפוך למתחם שבליינים וקונים מגיעים אליו מכל הארץ. והאירועים המיוחדים מעידים שיש ניסיון להמריצו עוד יותר. מה שכן, אני יודע היטב כמה מסעדות ובתי עסק נפתחים ונסגרים בתל אביב מדי שבוע בגלל שלקוחות לא פוקדים אותם, מסיבות רבות ומגוונות. זה עדיין לא אומר שתל אביב לא מתפקדת או אמורה לתפקד אחרת או צריכה לקחת דוגמה מחיפה.

חשבו, אולי לחיפאים אין את הממון הנדרש לכלכל בתי עסק כאלה. אולי זה בגלל המצב הכלכלי הכללי, ואולי בגלל המוני המשקיעים התל אביביים שרכשו חצי מהדירות בקריית אליעזר ובקריית שפרינצק וגרמו להעלאה מחרידה בדמי השכירות ובמחירי הדירות בעיר, אבל זאת ספקולציה פראית, ואני לא רוצה לבוא ולטעון שהבעיה של חיפה הם התל אביבים.

זה לא יהיה רציני.

א"א

שממה בעיר התחתית

Haifa Sur La Mer

דממה בעיר התחתית

הו, האנושות

דו-קיוםברווזוני הים (Lepas anatifera) שרבבו את צוואריהם כקוברה מהופנט-חליל בחיפוש אחר משהו, חמצן, יש להניח, ורצוי שיהיה מהסוג שניתן לנשום בתוך מי מלח, ולא באוויר ותחת עינה המעוננת של השמש. חלקם גם מיששו בזיפיהם את העץ הלח בחיפוש אחר מזון.

בתי ואני יצאנו להליכה בים, ועל החול מצאנו קורת עץ גדולה משורטנת שעליה מושבה עצומה של הזיפרגלאים האלה. עיר שלמה. רצינו להציל אותם, אבל החשש למעוך חלק מהם מנע מאתנו לשחק יותר מדי עם הקורה, שהייתה מצופה לחלוטין ביצורים.

נכון, אני לא בטוח שהרומאים היו שוכרים את שירותי כיועץ מקצועי לו היו רואים את האקוודוקט שחפרתי במטרה לנתב מים ולחות אל קורת העץ, אבל החיזיון האבסורדי כן גרם לזוג מסוקרן לעצור על ידנו, והגבר שהיה יותר פרקטי ממני סימן לי להרים את הקורה בצד אחד, הרים אותה מצידה השני, ויחד הצפנו אותה בחזרה בים, ואני עוד השטתי אותה הלאה, פנימה, לכיוון המעמקים.

האיש היה דתי, ואני מנצל את העובדה על מנת לציין שעל פי ההלכה הברווזונים טמאים למאכל יהודים, וכי בימי הביניים אנשים סברו כי מהסרטנים הללו מתפתחים אווזי ברנטה (ושוב, תודתי המתמשכת לפנחס אמתי). אני די בטוח שקיימים לא מעט טוקבקיסטים שמפיצים את הסברה הזאת גם בימינו.

כך או אחרת, בתי ואני המשכנו לצעוד, ולכל אורך החוף מצאנו פיסות קטנות יותר של עצים, קני סוף, ספוגיות, עצמות והשד-יודע-מה, שעליהם היו קהיליות קטנות יותר של הברווזונים הללו. נדמה היה שמשהו חמור פקד את המסעדה הסינית בביקיני בוטום.

את כולם החזרנו למים.

בדרכנו חזור, גילינו בשלבים מייאשים כי עמלנו ותקוותינו היו לשווא: אחת אחר השנייה מצאנו את כל נושאות הברווזונים עומדות שוב על החול, כולל את הקורה העצומה.

כי זהו חוק בל יעבור: כשהים רוצה לפלוט משהו, הוא פולט אותו.

***

לאחר מכן ישבנו בסאן ביץ', שם מגישים חומוס וטחינה משובחים. כמה דקות לאחר שהתחלנו לאכול, הגיע למקום בבהילות שוטר-חוף על כלי רכב שאני יכול רק לתאר כסגוויי עם גלגלי עזר. מיד חבר אליו עוד שוטר, רגלי, ונראה היה שהם בדרכם למשימה בהולה.

לתומי סברתי שהם באו לחקור מדוע גובים 13 שקלים על בקבוק קטן של שתייה. אך לא.

צפיתי, כאחרון החטטנים, כששני אלה ירדו אל החוף ופצחו בשיחה עם כמה מהקייטנים. לא היו דחיפות, לא צעקות, לא תנועות קדחתניות של הגפיים, אבל ניתן היה להבין שהשוטרים מבקשים מהקבוצה הקטנה שתעזוב את החוף.

די מהר הסתבר שלא מדובר בקבוצה קטנה – היו שם כמה עשרות נשים, גברים וילדים, שהחלו לנדוד בהוראת השוטרים דרומה. התקשיתי להאמין שהם מנוּוטים לחוף הסטודנטים, משום שעל פי הלבוש הנחתי שהם מוסלמים. עקבתי אחריהם וגיליתי שהם מובלים בחזרה אל האוטובוסים שלהם. אולי הם היו לבושים ביותר מדי שחור לטעמו של האדם הלבן המשתזף במטרה להשחיר.

זה לא נעים לראות טרנספר.

שאלתי כמה מהם מה קורה, אבל הם דיברו רק ערבית, שפה שלצערי מערכת החינוך שלנו לא טרחה ללמד אותי. הנהג של אחד האוטובוסים, שהסכים לדבר אנגלית (אולי הם סרבני עברית), אמר שאין לו מושג למה הם התבקשו לעזוב.

"שום דבר, אחי," אמר לי אחד השוטרים כששאלתי מה קורה.

השוטרים התנהגו באיפוק, המגורשים התנהגו באיפוק, וצעיר אחד הוכנס באיפוק לניידת.

אז אכן, כפי שכבר אמרתי, כשהים רוצה לפלוט משהו, הוא פולט אותו.

א"א

photo

צילום: ארייה אשרוב

2 רעיונות אוטופיים או, פטה-מורגנה הררית נרגנת

עלה על דעתי רעיון לממשלה דו-ראשית.

בממשלה כזאת יהיה (או תהיה, כמובן) ראש ממשלה אחד "נורמלי", כלומר כזה שיהיה עסוק בתככים הפוליטיים הקטנים, שיתחיל מלחמות ויכבה שריפות, שיתעסק בשטויות או יפלוט אותן, שיטפל בדו"ח המבקר ובזמנו הפנוי ייחקר, כלומר ראש ממשלה מהמודל המוכר לנו היטב, זה שמכהן שנה-שנתיים ולא מגיע להרבה הישגים, לפחות לא חיוביים.

ראש הממשלה השני יהיה (או תהיה, כמובן) ממונה על דבר אחד בלבד: השלום. הוא ירדוף שלום מבוקר עד ערב, יעשה טלפונים לשגרירים זרים ולמלכים ולרודנים ולראשי ארגונים עוינים, יפעיל קשרים, יפעיל לחצים, יתפור קומבינות בינלאומיות וינסה בכל כוחו ובכל זמנו לארוג שמיכת טלאים הגיונית שתספק את כל הצדדים ושהתפרים שלה יהיו מספיק חזקים ומספיק מחייבים כדי להחזיק מעמד.

כי השלום – למרות שזאת המילה הכי משומשת, מיובשת, נכמשת, אכזבה וניחרת וצחיחה, נטולת משמעות ונפח וסתומה בשפה העברית, למרות שהיא הסיסמה הכי לא אופנתית בבוטיק הסטיקרים הישראלי –  הוא הדבר היחיד שצריך לשאוף אליו מדי בוקר, לחתור לקראתו מבלי להגיד נואש.

אחרת באמת שאין טעם לכל המפעל הזה.

 

"אלמלא חיפה, כבר מזמן הייתי נואש מישראל". אליאס שאקור, ארכיבישוף הכנסייה היוונית-קתולית

 

עלה על דעתי רעיון למסד מגזר חדש בארץ: החיפאים.

חיפאים מכל הדתות והאמונות והשכבות החברתיות, יחיו בניתוק רגשי ממה שקורה כאן. בגן עדן של שוטים נבונים. לא נקרא עיתונים, לא ניקח חלק בוויכוחים, לא נתעסק בזוהמת הפוליטיקה, ובעיקר נעשה את עצמנו כאילו יש מזרח תיכון חדש והכול נורמלי.

אתה מאמין באלוהים?

– אני חיפאי.

למי הצבעת?

– אני חיפאי.

אתה בעד המאבק הפלסטיני?

– אני חיפאי.

ראית הישרדות?

– אני חיפאי.

האנטישמיות באירופה מתגברת.

– אני חיפאי. ובמילים אחרות, תקפצו לי כולכם, בסדר? לא מוצא חן בעיניי מה שיצא מהמדינה ומהאזור ומהאנושות. אני אמיש. אני רואה ולא נראה. אנחנו משחקים תופסת גובה ואני על הגובה – אתם לא יכולים לגעת בי. תמשיכו כולכם להתעסק בחרא, אבל אותי תשאירו מחוץ לתמונה – אני חיפאי!

 

ארז אשרוב