פעם היו ג'נטלמנים

ג'ו לואיס (1914-1981), משמאל, היה אחד המתאגרפים הטובים ביותר אי פעם. יש הטוענים שהטוב ביותר.

מעבר ליכולותיו בזירה, הוא היה פטריוט ואיש נדיב. כך, אחרי פרל הרבור, הוא תרם לקרן לסיוע חיל הים סכום שמקביל ל-700 אלף דולרים של היום, ולקרן סיוע של הצבא עוד חצי מיליון (של ימינו). מעבר לזה קנה כרטיסים לקרבות שלו לחיילים, בשלושת-אלפים דולרים (של אז), קנה מדים לחיילים שחורים, וגם עזר לבני משפחה וחברים שהתאוששו מהשפל הגדול.

ועדיין נשאר לו מספיק כסף. אלא שברקע המריאו המסים בחמדנות, חוקים השתנו, ומס הכנסה תבע ממנו החזרים בדיעבד. לואיס מצא את עצמו חייב חצי מיליון (של אז) למס הכנסה, ואלה אפילו לא הסכימו לנכות לו מהחוב את החלק היחסי של התרומות שלו או של הכרטיסים שקנה עבור חיילים.

באין ברירה הוא חזר לזירה, וחטף חבטות נוספות, שמן הסתם זירזו את התדרדרות המצב הנפשי והפיזי שלו. גם עם מה שהרוויח אז, הוא נותר עני ושקוע בחובות למס הכנסה. חברים טובים, ביניהם סינטרה, עזרו ומצאו לו עבודות סמליות.

בזירה, היריב הכי מר שלו היה מקס שְׁמֶלִינְג (1905-2005). במפגש הראשון שלהם, ב-1936, שמלינג ניצח בנוקאאוט בסיבוב ה-12, הישג שסופח על ידי הגרמנים לפיאור הגזע הארי ונוצל על ידי היטלר לפוטו-אופ. בקרב החוזר, ב-1938, לואיס ניצח בנוקאאוט בסיבוב הראשון, סידר לשמלינג מחדש את החוליות, והנאצים כבר פחות התלהבו משמלינג.

לואיס מת בגיל 66. שמלינג מימן חלק מהוצאות ההלוויה שלו.

שמלינג, ה"נאצי", כפי שהלהיטו לפני הקרב, הסתיר שני ילדים יהודים בליל הבדולח, וסייע להם להימלט מגרמניה. הוא קיבל את אות ראול ולנברג.

א"א

חיש-גז

את מתחשגזת כשאני אלייך בא

אני אומר, "תנמיכי את האש, בובה,

עכשיו לא זמן לסבל ולא זמן לבוז,

אבל מוקדם מדי לחוש עם החישגוז".

זוכר שהתחשגזת לי בדייטנו הראשון

ללא שליטה השתרבבה לי הלשון

אמרת שזה מוגזם, אמרת שזה חפוז

אבל את אור גנוז, את ניאון של חישגוז!

פזמון:

אף פעם לא נרגזת, תמיד את מחושגזת

נפלת עליי מהשמיים, אלליי!

איזו מין אישה את, נחרצת ונועזת

את בשבילי נולדת ליישר לי את שביליי!

מתחת לחופה את ניקול, אני טום קרוז

כל האורחים הגיעו בדיוק לפי הלו"ז

לרחבה עולים, עכשיו כולם לזוז!

החתונה הזאת מוגזמת בחישגוז!

אני טום קרוז ואת ניקול

ביום שבת וביום חול

עכשיו כולם לרחבה

לזוז לזוז לזוז לזוז לזוז לזוז לזוז לזוז

לזוז עם החישגוז!

א"א

אספקלריה

אני לא מאמין בפסיכולוגיה.

אבל רגע, לא – אני לא סיינטולוג או משהו כזה. אני מכיר בכוחה של הפסיכולוגיה, ויודע שהיא מיטיבה עם אנשים ומשפרת את חייהם של רבים, אבל אני לא מאמין שפסיכולוגיה מתאימה לי, באופן אישי. בשבילי זה לא יעבוד, וממילא אין לי שאלות ואני לא אוהב לדבר.

למה אני כזה? טוב, אה… אופי, וגם, נו… קלינט איסטווד! אני אירה בכם ואמשיך ללעוס את הסנדוויץ' בשוויון נפש בלי לחשוב על זה יותר מדי, גם אם במקרה שלי מדובר בלחם מלא.

טראומת ילדות? לא היה לי אקדח!

עקב כך, בבואי ללמוד על עצמי דברים שלא ידעתי עד כה, קניתי מראה שמגדילה פי חמישה. ומה אומר לכם – בדיוק כמו בטיפול פסיכולוגי, למדתי על עצמי דברים שלא רציתי לדעת. יש בי גומחות ודברים נסתרים שעדיף שאיש לא יחזה בם. העור שלי, שפעם היה חלק כמו טוסיק של תינוק בלקני שיונק יוגורט פרוביוטי, הוא למעשה אדמת טרשים חרבה ועקרה. שדה לפת.

ההתבוננות הזאת הייתה מות המתום.

אבל, בעודי מריח את קנה הקולט המעשן שלי כדי להוסיף עקצוץ לטעמו של הסנדוויץ', החלטתי להרחיק לכת, וקניתי מראה שמגדילה פי עשרה.

***

כרגע אני מדווח לכם מתחנת החלל (орбитальная станция) אשרוב. יצורים בחליפות חלל לבנות מדלגים-מייקל-ג'קסון בין מכתשי פניי ומזמרים, "צעד קטן לאנושות, נסיגה ענקית לארז". אני לוחץ על העור ותולעי חול רודפות אחריהם.

מות, ראי הנפש!

I am not an animal!

א"א

ליהוק עוצבּה


להפקה של סרט בלי תקציב, מצלמה, תאורה ואחרית

אני מחפש מעצב דעת קהל שיעצב לי תסריט

מעצבת גבות שתייצב לי את העפעפיים

מעצבת תכשיטים שתייצב לי ראייה

מעצב זרי פרחים לסדר לי תהילה

מעצב גרפי שיעצב כתם בעברי

מעצב פנים לעיצוב חוצנים

מעצב אופנה בלי חוש

חושם בלי חושן

חושחש בלי

פיטם

ורעמסס.

יש לצרף קו"ח ורמ"ח טל"ח.



א"א

המים זוכרים

דעו לכם שהמים זוכרים.

אלא ששנו רבנן שכול הזוכר נוטה גם לשכוח (בבא ווטרא, דף כ"א), ולאור זאת סביר להניח שגם המים אינם חפים מפגם אנימליסטי זה. כך שהמים זוכרים חלקית.

וכול מי שנכח אי פעם בדיון על אירוע עבר, כל מי שחקר פעם עד, יודע שהזיכרון הוא משענת קנה רצוץ עם ביטחון עצמי מופרז, אז גם אל הזיכרון של המים הייתי מתייחס עם גרגיר מלח.

ומה קורה עם המים שמתאחדים למים אחרים, הופכים לגלים ואז משתברים על החוף או על הסלעים? האם אינם סובלים מזעזוע מוח, מאובדן יכולת קוגניטיבית, מאמנזיה כתוצאה מהטראומה? מבוטחני צד ג' שכן. כך שזיכרונם של המים אינו אמין כלל וכלל.

עלינו לזכור שהמים נמצאים פה מאז ומתמיד, כך שיש להם הרבה מאוד חומר לזכור, כולל הדינוזאורים, עידני הקרח והאש, זחילת הקוף האקווטי לתוך המים והחוצה מהם, מינים נכחדים, איים אבודים, כבישים רבודים, אינספור מערכות עיכול של טורפיהם, שלל רב של שלפוחיות שתן בהן שהו לפני הימלטותם, טראומת אובדן החירות מחדש, עקירה ממקום למקום, מיבשת ליבשת, מאוקיינוס לאוקיינוס, מענני קומולוס לענני קומולונימבוס, צנרות, ביובים, נהרות חרבים, נערות מים, שלוליות, שריפות, ביצות, אגמים מזוהמים. כך שהמים טראומטיים.

לסיכום: המים זוכרים חלקית, הזיכרון החלקי שלהם אינו אמין, ולא רק זה אלא שהוא גם מצולק מריבוא טראומות והפרעות דחק ומגלבי גורל אכזר.

ואת זה אתם שותים?!!?

א"א

בצילום: מים קטנים ואמינים

מסגרת טיפולית

לפני כשבוע התקשרו אליי ממגזין The Lancet וביקשו שאכין עבורם מאמר אודות אמנות הציור.

בתחילה תמהתי מה למגזין רפואה מהנחשבים בעולם ולמדור אמנות, מה להם ולי, מה לי ולרפואה ולהֶקוּבָּה, אבל הם הסבירו שהגיעו למסקנה שאני האיש הכי מתאים למשימה, מהסיבה הפשוטה שניחנתי במידות שוות של הבנה ברפואה ובאמנות, ומשום שידוע שהביקורות שלי חדות כאיזמל. הסכמתי לבלוע את החנפנות הזאת, לא מעט בגלל שהם הסכימו לבלוע את הצעת המחיר שלי.

בסופו של דבר, אחרי שבלעתי שני כדורי מתאמפטמין, כתבתי להם מאמר שיתפרסם בהמשכים בגיליון ספטמבר של המגזין. כאן אביא, לטובת קומץ הקוראים והקוראות שלי שאינם מנויים ומנויות על ירחונים רפואיים ורפואיות, את עיקרי הדברים.

אגב, היה זה יום יפה והשמש זרחה. מאוד.

מובן מאליו שבתחילה לא ידעתי על מה אכתוב – העורכים העניקו לי יד חופשית (שבוודאי תחסר לסטודנטים), ולא היה לי שום מושג באיזו פינה בשדה העצום של עולם האמנות עליי לחבוט באמצעותה. אבל, לאחר עיון מעמיק בתולדות האמנות בכלל ואמנות הציור בפרט ויותר מזה במצב החשבון שלי בבנק (הצ'ק הותנה בהגשת הכתבה המלאה), הגעתי למסקנה שהדבר הכי מזדקר לעין מצד אחד, ושמצד שני זכה למידה הרבה ביותר של התעלמות מצד התיאורטיקנים של האמנות, היא המסגרת.

חברים, רומאים, בני ארצי – הטו לי אוזן, אפילו אם גם היא תחסר לסטודנטים: האם עצרתם אי פעם לחשוב על המסגרת?!

מבוטחני כולל גרירה ושמשות שלא.

כחלק מההזנחה הכללית של הנושא, כמעט שאין תיעוד ממשי של תולדות המסגרת, אבל אפשר להניח בוודאות שמהרגע שבו נטשו האמנים את פורמט "גיר על סלע מערות, טכניקה פרימיטיבית", המסגרת היוותה עבורם פתרון אלגנטי יחסית לדילמת הגימור המכוער של רוב הציורים, חיפוי למתיחת הקנבס המרושלת, לשוליים המוכתמים בצבע אך לא מצויירים, למסמרים, שאריות הדבק, גדילי הפשתן, כל ההזנחה שמאפיינת על פי רוב ציירים וסטודאות. וזאת למעשה תכליתה עד עצם היום הזה.

אני מניח שבשלב הבא הפכה המסגרת לסוג של דקורציה בפני עצמה, צווארון אצילים מסולסל שבא להעצים את הרושם שיצר הציור. הרי בסופו של דבר הציור היה ונשאר נחלתם של המעמדות העליונים בלבד, ואם כבר יש לך סמל יוקרה שמצריך מסגור, למה לא להפוך גם את המסגור לסמל יוקרה בפני עצמו, ובאותה אבחה להסוות את מה שהוא אמור להיות, הווה אומר הסוואה לגימור המרושל של הציור?!

עם השנים והתפתחות הדפוס הגיעו הציורים גם לביתו של האדם הפשוט – בגרסתם הזולה והדלה, כמובן – ובימינו ציור יכול להיות ממוסגר בכפיס עץ צבעוני ומכוער שעלותו שמונה שקלים (הממסגר יגבה 187, לא כולל מע"מ), או במעטה שנהב חרוט וצרוב ומגולף ומעוצב שעולה יותר מהציור עצמו (כל עוד זה תלוי בממסגר).

כל זה ידוע היטב, אני מניח, אך איש לא שם ליבו לדילמה העיקרית: המסגרת לעולם אינה משלימה את הציור בשום צורה, אלא זרה לו ומנכרת אותו. מסגרות עשויות וצריכות להלום את הציור מבחינה אסתטית, זה נכון, אך אינן מתייחסות אליו מבחינה תכנית! המסגרת היא מעין חליפת בר מצווה, זולה או יקרה אבל תמיד שטאנצית, שאינה מעידה על טיבו של הדרעק שלובש אותה.

רוצה לומר, המסגרת מולבשת על הציור באופן מלאכותי, ולא באופן אורגני; לכאורה, ציור אבסטרקטי זכאי למסגרת אבסטרקטית, פוינטיליסטי למסגרת פוינטיליסטית, פיגורטיבי לפיגורטיבית וכן הלאה, אבל כמובן שזה לא כך, כי המסגרת היא הדבר שבא לאחר מעשה, מעין שותף פזיז לדבר עבירה שאולי יודע להשליך את כלי הרצח לנהר, אבל לא מעבר לזה.

אזי, כשאתה ממסגר ציור ותולה אותו על הקיר, המסגרת מפרידה בינו לבין העולם החיצוני, מה שלכאורה אמור להיות הגיוני: זה הציור, הוא עולם בפני עצמו, ועכשיו הרכבנו עליו משהו שמפריד בינו לבין שאר העולם, על מנת שתוכלו להבדיל. אלא שגם הגורם המפריד הזה הופך לעולם בפני עצמו!

אבל פה רק מתחילה הבעיה, כי הציור תלוי על קיר שממסגר את המסגרת, והקיר מצוי בגלריה או במוזיאון או בבית, וכל אחד מהמבנים האלה מהווה מסגרת למינים רבים של עולמות שמצוים בתוכו, וגם המבנה עצמו אינו אלא מסגרת שמפרידה בינו לבין העולם החיצוני.

הכי גרועות הן כמובן הגלריות, שמכילות את המספר הרב ביותר של עולמות ממוסגרים, ומציעות למבקר בהן טעימה חסרת טעם ממגוון בלתי מתקבל על הדעת של תבשילים. הרי אין מדובר במסיבה של חברים, שעשויה להבטיח תמהיל פחות או יותר הומוגני של אנשים, אלא באוסף אקלקטי של פרטים שכול אחד מהם שונה ואין ביניהם שום משותף ממשי. למה הדבר דומה? לקבוצת אנשים שמחכים בתור לרופא. משום כך, גלריות ומוזיאונים אינם יותר מאשר סניפים של קופת חולים! מקום להידבק בו, מקום של ייאוש מהול בתקווה סטרילית, מקום מק ומוגלתי שבו מישהו תמיד ינסה להידחף לפניך בתור.

ומתי תבוא הרמוניה על העולם? כשנשכיל להתאים את המסגרת לציור ולקיר עליו הוא והיא תלויים; כשהבית בו נמצא הקיר יתמזג הומוגנית עם הסביבה בה הוא עומד, המסגרת העירונית שלו, כשהעיר תיישר קו עם המסגרת הארצית שלה, הארץ עם המסגרת היבשתית שלה וכן הלאה.

מה שנקבל בסופו של דבר בעולם אֶסְתֶּטוטוֹפִּי זה שהנני חוזה, הוא מנעד עצום של צבעים וצורות קלידוסקופיים שמהחלל החיצון ייראו כמו תמהיל חי ונושם של אמנות גלובלית מאוחה, שתהפוך כל יציאה וכניסה שלנו אל הבית, ולמעשה כל פקיחת עיניים שלנו בבוקר, לביקור במוזיאון המושלם ביקום!!!

[מתנשף בכבדות]

 

סוף דבר: ממגזין לנסט צלצלו להודיע שמטרתם המקורית הושגה: הם הצליחו להוכיח שאמנות מובילה לשיגעון. האנשים הטובים בחלוקים הלבנים בדרך אליי, עם רשת פרפרים. אני מקווה שהם מביאים גם את הצ'ק.

א"א

שיר פרידה

התקליט החדש של ואן דר גראף עיצבן אותי בהתחלה, מהר מאוד איבדתי אליו סבלנות, אבל מתישהו הוא התחיל להטיל עליי את הכשף שטוו סביבי ודג"ג ופיטר המיל לעיתים קרובות בעבר.

זאת גם לא ממש הייתה אשמתו של התקליט שקמתי עליו: אין זה העוול של המיל שאני שומע אותו מזה כמה עשורים ומכיר היטב את דרכיו ותפניותיו ויותר מדי דברים נשמעים לי דומים ל ומזכירים את ומנוסחים כמו.

זאת הייתה אשמתי.

ובהתאם, חלק ניכר מהתקליט עוסק באשמה, בנבירה בעבר, בחרטה, בשיפוט, בספקות. "יש לי מזכרות שווא מחיים שלמים", אומר המיל, ומתייחס באותה הצורה גם לזיכרונות עצמם, שנישאים על כרעי תרנגולת חסרת ודאות: "הכול היה רהיטות, או שאולי רק מילים ריקות?", ובמקום אחר: "אוי לא! כנראה שאמרתי כן!"

בגיל 68 פיטר המיל אולי עושה חשבון נפש, אבל הקול שלו חזק ומרשים כתמיד, משהו שרק מעטים יכולים להתחרות בו, אם בכלל. הוא מושלם בקטעים היותר מלודיים ורומנטיים (באין הגדרה יותר הולמת) בטיבם, וכמובן שכך גם ברגעים בהם הוא שואג.

עם זאת, התקליט כולו נע באזור ביניים שבין בהילות ואנרגיה ממותנות, לבין שלווה מתוחה, כך שהשאגות אינן מרעידות ג'ונגלים. נכון שיש כאן את כל המאפיינים העצבניים של וד"ג, אבל הכיסוח מעודן, מה גם שחסרונם של הסקסופונים של דייויד ג'קסון ניכר.

את הצד השני פותח הקטע הכי מרשים בתקליט, "אלפא ברלינה", שיר מסע במכונית, שיר נעורים חדורי תקווה וגדושי אפשרויות. זה אפי ורגשי ומידבק.

גם השיר הבא, המהפנט, "חדר 2010", מעלה זיכרונות (כנראה) מסיבוב הופעות, וגם הוא נובר בזיכרון, וכמו קודמו מתאר מצב, ולא מערער על העבר והשלכותיו על ההווה כפי שעושים שירי הצד הראשון, המילוליים במיוחד.

"כמעט המילים" שוב חוזר אל מחוזות הפקפוק, ואל נושא הכישלון להתנסח, שהמיל דש בו אינסוף פעמים. השיר האיטי מסתיים בפרץ אחרון של להט, שבסוף דועך.

ואם כל זה יוצר מעין תחושה של תא וידוי, הקטע האחרון, GO, נשמע כמו מזמור וחותם את האווירה המלנכולית ששורה על התקליט:

"זה העניין, אמצהו ללב. עשית חיים, נפטרת מהתסכולים. / הגיע הזמן לעזוב, לסגור את הדלת. אתה לא מסוגל להאמין שרצית יותר מזה, פחות או יותר, הכול לטובה בסופו של דבר הכול מאחוריך. / זה העניין: ככול הידוע לך, הגיע הזמן להרפות".

האם זאת פרידה של המיל והלהקה מעולם המוזיקה, או שזה פשוט תקליט קונספט? נחכה ונראה.

 

תצוין לטובה גם העטיפה הממזרית. שלושת חברי הלהקה עומדים בפתח מתחת לכותרת, "נא לא להפריע". אבל החיים לא מזמנים לך מה שאתה מבקש – ההשתקפות שלהם רוטטת, מופרעת.

 

א"א

הטאו של פייסבוק

וזהו הרי סוד קסמו של פייסבוק, שהוא נהר שוצף של הישנוּת של הישן-נושן בתזמון חדיש ומחודש, חזרה אינסופית של אותן אדוות באדרת אחרת, נהר שאינך יכול להיכנס לתוכו פעמיים, מה שלא ימנע ממך לטבול את רגליך לנצח במי האפסיים המקוונים שלו.

פייסבוק הוא מנטרה; חזרה אינסופית חזרה אינסופית על אותן מילים, אותם נושאים, אותם פרצופים, ומי שמעט חורג נפלט, נמחק, אינו פופולרי, שוקע ומתאחד עם הבוצה, שגם היא תסונן ותטוהר בקרוב על ידי רשות נהר הפייסבוק, שתכנית הפעולה שלה כוללת חפירה, שאיבה, פינוי וטיפול בקרקעית הפייסבוק המזוהמת ופינוי הסדימנט הדיסידנטי הקוקסינלי, בעלות מוערכת של 220 מיליון לייקים ו-27 מיליון לבבות.

כמו פייסבוק, גם המנטרה דו-הברתית: אין שמות מורכבים ונאצלים כמו אשרוב, לדוגמה, הכול כמו שיעור ראשון בחלילית: טּה-טה, טּה-טה, ביבי, בוכריס, חזן, מירי, בוגד, נאצי, גבס, שבר, כנסו, כנסו, גרבוז, קוטלר, גילה, גיוס, דוסים, תקציב, קודש, דאעש, יובש, גשם, שריפה, עוול, חתול, דמעה, שקופה, פרופיל, משפט, לינור, ביבי, דרוקר, שרה, פסל, ספר, ערסים, אונס, חתול, יוקר, גזל, ביבי, מלכה, נסיך, חרא, זונה, קר לי, חם לי, רע לי, חולה, שונ"צ, מע"מ, צה"ל, מוסר, בשר, טופו, סרטן, תרומה, ביבי, ח"כים, כנסת, מופע, הסדר, חרם, ווטרס, שופט, שוחד, טרור, ביבי, פנסיה, גזל, בנקים, ביבי, קשר, שתפו, צילום, ילד, לפיד, גועל, מוסך, דיין, גנדי, ביבי, ביבי, ביבי, ביבי…

שדר מורס שיצא מכלל שליטה.

וכמו בכול מנטרה, אחרי זמן מה המוח נשטף על ידי החזרה האינסופית החזרה האינסופית בפיד האינסופי, הכול מתערפל בנהר ההישנות, נעשה חום, אפרורי, חסר תכונות והגדרה, דלוח, נטול תחכום, מורכבות או דקויות, חדגוני וקהה-שכל, אותו סיים-סיים, אותו סו-סו, צליל עכרורי נישא כהימנון בפה אחד, המתנהל על מי מנוחות המוח בנהר הפלגני שמחליד את כלי העבודה של המוח, מרודד ולא מצריך מאמץ, שבטי.

בדיוק כפי שהאנושות אוהבת.

א"א

קורותיי בסמטת וִיסְטֶרְיָה

אתה לא יודע שזה קרון בלי שיחות?!

"אפשר להוריד את הווילון?" שאלה האישה שישבה מולי ברכבת, כבר בתחילת הנסיעה.

"אני מניח שעד גבול מסוים," עניתי ברטינה סמויה, כי לרוב אני אוהב לבהות בנוף; זה נותן לי רעיונות.

"הנוף הזה לא השתנה כבר חמישים שנה," היא נימקה בחוצפה נימוסית תוך שהורידה את מגן השמש.

"אבל העיניים השתנו," אמרתי בתקווה שלמשפט הזה באמת יש את העומק הפילוסופי שייחלתי לייצר.

עכשיו שהנוף נחסם, חזרתי לקרוא ב"מכונת הזמן" של וולס, שם גיליתי מילה חדשה, frugivorous, שמשמעה בעל חי שניזון בעיקר או רק מפירות. מדי פעם הפגתי את הספר בצפייה במסובים, שכולם היו שקועים בעולמם, חוץ מהאנגלוסקסית שישבה אלכסונית אליי, שאולי לא ארזה את עולמה לנסיעה: מְמַסֶּכֶת הנוף מולי והקשישה לשמאלי קראו עיתון, צעיר בספסל הסמוך הקיש במרץ על מנענעי המחשב שלו והפיק רעש שלא היה מבייש את לירוי אנדרסון, הגבר הגמלוני לצדו מילא תשבץ (עיקמתי אף בסנוביות), עוד בחור עם מחשב חבש אוזניות בגודל גלגלי הרכבת, והייתה גם בחורה שנבלעה לתוך הסלולרי שלה, שכמו אלה של רובנו, היה מחובר לאינפוזיה.

לקראת סוף הנסיעה צלצל הטלפון שלי. עניתי ואמרתי היי לאבי, בשקט, כהרגלי.

צוררת הפנורמות ובעלת המבטא התנפלו עליי בזעם מאופק: "זה קרון שקט!" אמרה הראשונה; "לא שמת לב שאין פה שיחות?" התרעמה השנייה.

ואכן, פתאום התחדדה בי ההכרה שהאנשים האלה היו יותר מדי שקועים בעולמם, כמעט כאילו נדדו מדומייה לדּוּמָה. שתי האסוציאציות הראשונות שלי היו "ביטלג'וס" ותור לגינקולוג (לא שאי פעם ישבתי בתור לגינקולוג, אבל אני מנחש; מצד שני לך תדע – אולי בכלל אין תור לגינקולוג ואני פשוט חושב על הסרט "קָלְמוֹ"; בנוסף, אני מתאר לעצמי שאם אני היית יושב בתור לגינקולוג, בטוח היה משתרר שם שקט מתוח. אבל רגע, אני סוטה, איפה הייתי? אה, כן:) מסתבר שבימינו, כשאתה קונה מקום שמור, אתה משלם גם על שקט.

מה שכמובן לא מנע מהסקסונית לנהל חמש דקות של שיחה קולנית במיוחד עם מכרה שנעמדה ליד דלת הקרון ("אני תמיד קמה מוקדם מדי"), עד שעצירת הרכבת גאלה אותי מייסוריהן.

החלטתי שבדרך חזרה אסע בקרון של אנשים חיים.

 

משם, כמו סוס, הביאו אותי מסעותיי לצהלה.

ישבתי בבית קפה שנקרא "ביתא", וצפיתי בשלווה הקטטונית שנפרשה למול עיניי. אנשים שקטים, דירות צמודות קרקע שבוודאי גורמות לסוכני נדל"ן לרייר בהקיץ, פיסת דשא, שני חתולים דשנים והקשישוּגֶרית שלהם.

אני לא יודע מה כל כך מיוחד בצהלה, אבל יש לה פארקים המיועדים רק לתושביה וחברת שמירה משלה, "כלבי אשמורת" – ואכן ראיתי איש שמירה מסתובב עם כלב זאב שהיה מצויד במחסום ובידית נשיאה.

הדבר היחיד שעשוי היה לרמז שהמקום הפסטורלי הזה טומן בחובו פוטנציאל א-לה טווין פיקס או עקרות בית נושאות, היה שלמרות הכול קישטו את הדשא שתי ערימות קטנות של גללים שרימזו שמשהו רוחש מתחת לפני השטח.

המחירים בסופר של צהלה, אני חייב לציין, זהים לאלה שבסופר שלנו, ולדעתי זה מעוות, כי רק הגיוני שאם זה מקום כל כך נהדר, האנשים המיוחדים שגרים שם יכולים להרשות לעצמם לקמבן מחירים זולים יותר, ומצד שני אם הם ברמה סוציו-אקונומית כל כך גבוהה, הם בוודאי יכולים להרשות לעצמם לשלם יותר. אבל כמו כולם?!

 

בדרכי האבלה לצאת מצהלה ראיתי בלונדינית עם זוג רגלי אובליסק מתארכות. כבר עמדתי לרדוף אחריהן, אבל אז נגלתה לעיניי שחומה שרגליה האולימפיות בהקו כדולפינים, ומרוב בלבול מצאתי את עצמי בתחנת האוטובוס, שם ישבה אישה קולנית עם עגלה אילמת, וליהגה ללא הרף לעבר תינוק שסירב להגיב להתגרויות הווקליות שלה.

תוך כדי שהיא מצייצת ומקרקרת הבנתי שהאישה הזאת היא אני: אין לה מושג שצהלה היא קרון ללא שיחות.

 

א"א

בזמנכם החופשי, אש!

אני סבור שיש לחוקק חוק על פיו כל אזרח ואזרחית ישראלי וישראלית שמגיעים לגיל 16 יוכלו להוציא רישיון לכלי נשק חם על פי בחירתם.

על מנת להקל על המערכת, כלי הנשק יחולקו בסניפי הדואר ו/או בחנויות שמשמשות כיום כסניפי-משנה של סניפי הדואר, והעלות שלהם תקוזז מדמי ביטוח לאומי, על מנת שלא ליצור אפליה בין שכבות האוכלוסייה.

אני מאמין בהחלט שהדבר יגביר את ביטחון אזרחי המדינה, ויפחית גם את אירועי הטרור וגם את הפשיעה בארץ בצורה דרסטית.

מהפכת החימוש האזרחי שאני מציע תסתייע בשכלול טכנולוגי של כלי הנשק, בניטור ביורוקרטי, ובשדרוג חזותי כדלהלן:

1.      הנשקים יהיו בעלי רתע מרתיע. רוצה לומר, כל ירייה באקדח תעיף את הידיים למעלה ואחורה באופן אכזרי, ותאיים לשבר את מפרקי האצבעות; כל ירייה ברובה תדחוס את הקת לתוך הכתף בצורה נוקעת. אני לא מדבר על אי נוחות, אלא על כאב מוחשי, הרגשה שעיצבנת מישהו מהמאפיה ועכשיו העצמות שלך הולכות לשלם על זה. משהו באזור שברי הליכה. כל מי שיירה פעם אחת, יחשוב טוב-טוב לפני שילחץ פעם נוספת על ההדק. כלומר, ברגע שמערכת העצבים ההמומה שלו תאפשר לו לחזור לחשוב. מיותר לציין שבתנאים האלה, הסיכוי שהיורה יפגע במטרתו יהיה קלוש למדי.

2.      התנאי היחיד להוצאת רישיון לכלי נשק חם (מעבר למגבלת הגיל) יהיה השתתפות בהכשרה חד-יומית במטווח עירוני; ירי של חמישים קליעים להכרת הנשק.

3.      כלי הנשק יהיו ורודים.

 

א"א

רשומות ישנות קודמות

%d בלוגרים אהבו את זה: