שיר פרידה

התקליט החדש של ואן דר גראף עיצבן אותי בהתחלה, מהר מאוד איבדתי אליו סבלנות, אבל מתישהו הוא התחיל להטיל עליי את הכשף שטוו סביבי ודג"ג ופיטר המיל לעיתים קרובות בעבר.

זאת גם לא ממש הייתה אשמתו של התקליט שקמתי עליו: אין זה העוול של המיל שאני שומע אותו מזה כמה עשורים ומכיר היטב את דרכיו ותפניותיו ויותר מדי דברים נשמעים לי דומים ל ומזכירים את ומנוסחים כמו.

זאת הייתה אשמתי.

ובהתאם, חלק ניכר מהתקליט עוסק באשמה, בנבירה בעבר, בחרטה, בשיפוט, בספקות. "יש לי מזכרות שווא מחיים שלמים", אומר המיל, ומתייחס באותה הצורה גם לזיכרונות עצמם, שנישאים על כרעי תרנגולת חסרת ודאות: "הכול היה רהיטות, או שאולי רק מילים ריקות?", ובמקום אחר: "אוי לא! כנראה שאמרתי כן!"

בגיל 68 פיטר המיל אולי עושה חשבון נפש, אבל הקול שלו חזק ומרשים כתמיד, משהו שרק מעטים יכולים להתחרות בו, אם בכלל. הוא מושלם בקטעים היותר מלודיים ורומנטיים (באין הגדרה יותר הולמת) בטיבם, וכמובן שכך גם ברגעים בהם הוא שואג.

עם זאת, התקליט כולו נע באזור ביניים שבין בהילות ואנרגיה ממותנות, לבין שלווה מתוחה, כך שהשאגות אינן מרעידות ג'ונגלים. נכון שיש כאן את כל המאפיינים העצבניים של וד"ג, אבל הכיסוח מעודן, מה גם שחסרונם של הסקסופונים של דייויד ג'קסון ניכר.

את הצד השני פותח הקטע הכי מרשים בתקליט, "אלפא ברלינה", שיר מסע במכונית, שיר נעורים חדורי תקווה וגדושי אפשרויות. זה אפי ורגשי ומידבק.

גם השיר הבא, המהפנט, "חדר 2010", מעלה זיכרונות (כנראה) מסיבוב הופעות, וגם הוא נובר בזיכרון, וכמו קודמו מתאר מצב, ולא מערער על העבר והשלכותיו על ההווה כפי שעושים שירי הצד הראשון, המילוליים במיוחד.

"כמעט המילים" שוב חוזר אל מחוזות הפקפוק, ואל נושא הכישלון להתנסח, שהמיל דש בו אינסוף פעמים. השיר האיטי מסתיים בפרץ אחרון של להט, שבסוף דועך.

ואם כל זה יוצר מעין תחושה של תא וידוי, הקטע האחרון, GO, נשמע כמו מזמור וחותם את האווירה המלנכולית ששורה על התקליט:

"זה העניין, אמצהו ללב. עשית חיים, נפטרת מהתסכולים. / הגיע הזמן לעזוב, לסגור את הדלת. אתה לא מסוגל להאמין שרצית יותר מזה, פחות או יותר, הכול לטובה בסופו של דבר הכול מאחוריך. / זה העניין: ככול הידוע לך, הגיע הזמן להרפות".

האם זאת פרידה של המיל והלהקה מעולם המוזיקה, או שזה פשוט תקליט קונספט? נחכה ונראה.

 

תצוין לטובה גם העטיפה הממזרית. שלושת חברי הלהקה עומדים בפתח מתחת לכותרת, "נא לא להפריע". אבל החיים לא מזמנים לך מה שאתה מבקש – ההשתקפות שלהם רוטטת, מופרעת.

 

א"א

הטאו של פייסבוק

וזהו הרי סוד קסמו של פייסבוק, שהוא נהר שוצף של הישנוּת של הישן-נושן בתזמון חדיש ומחודש, חזרה אינסופית של אותן אדוות באדרת אחרת, נהר שאינך יכול להיכנס לתוכו פעמיים, מה שלא ימנע ממך לטבול את רגליך לנצח במי האפסיים המקוונים שלו.

פייסבוק הוא מנטרה; חזרה אינסופית חזרה אינסופית על אותן מילים, אותם נושאים, אותם פרצופים, ומי שמעט חורג נפלט, נמחק, אינו פופולרי, שוקע ומתאחד עם הבוצה, שגם היא תסונן ותטוהר בקרוב על ידי רשות נהר הפייסבוק, שתכנית הפעולה שלה כוללת חפירה, שאיבה, פינוי וטיפול בקרקעית הפייסבוק המזוהמת ופינוי הסדימנט הדיסידנטי הקוקסינלי, בעלות מוערכת של 220 מיליון לייקים ו-27 מיליון לבבות.

כמו פייסבוק, גם המנטרה דו-הברתית: אין שמות מורכבים ונאצלים כמו אשרוב, לדוגמה, הכול כמו שיעור ראשון בחלילית: טּה-טה, טּה-טה, ביבי, בוכריס, חזן, מירי, בוגד, נאצי, גבס, שבר, כנסו, כנסו, גרבוז, קוטלר, גילה, גיוס, דוסים, תקציב, קודש, דאעש, יובש, גשם, שריפה, עוול, חתול, דמעה, שקופה, פרופיל, משפט, לינור, ביבי, דרוקר, שרה, פסל, ספר, ערסים, אונס, חתול, יוקר, גזל, ביבי, מלכה, נסיך, חרא, זונה, קר לי, חם לי, רע לי, חולה, שונ"צ, מע"מ, צה"ל, מוסר, בשר, טופו, סרטן, תרומה, ביבי, ח"כים, כנסת, מופע, הסדר, חרם, ווטרס, שופט, שוחד, טרור, ביבי, פנסיה, גזל, בנקים, ביבי, קשר, שתפו, צילום, ילד, לפיד, גועל, מוסך, דיין, גנדי, ביבי, ביבי, ביבי, ביבי…

שדר מורס שיצא מכלל שליטה.

וכמו בכול מנטרה, אחרי זמן מה המוח נשטף על ידי החזרה האינסופית החזרה האינסופית בפיד האינסופי, הכול מתערפל בנהר ההישנות, נעשה חום, אפרורי, חסר תכונות והגדרה, דלוח, נטול תחכום, מורכבות או דקויות, חדגוני וקהה-שכל, אותו סיים-סיים, אותו סו-סו, צליל עכרורי נישא כהימנון בפה אחד, המתנהל על מי מנוחות המוח בנהר הפלגני שמחליד את כלי העבודה של המוח, מרודד ולא מצריך מאמץ, שבטי.

בדיוק כפי שהאנושות אוהבת.

א"א

קורותיי בסמטת וִיסְטֶרְיָה

אתה לא יודע שזה קרון בלי שיחות?!

"אפשר להוריד את הווילון?" שאלה האישה שישבה מולי ברכבת, כבר בתחילת הנסיעה.

"אני מניח שעד גבול מסוים," עניתי ברטינה סמויה, כי לרוב אני אוהב לבהות בנוף; זה נותן לי רעיונות.

"הנוף הזה לא השתנה כבר חמישים שנה," היא נימקה בחוצפה נימוסית תוך שהורידה את מגן השמש.

"אבל העיניים השתנו," אמרתי בתקווה שלמשפט הזה באמת יש את העומק הפילוסופי שייחלתי לייצר.

עכשיו שהנוף נחסם, חזרתי לקרוא ב"מכונת הזמן" של וולס, שם גיליתי מילה חדשה, frugivorous, שמשמעה בעל חי שניזון בעיקר או רק מפירות. מדי פעם הפגתי את הספר בצפייה במסובים, שכולם היו שקועים בעולמם, חוץ מהאנגלוסקסית שישבה אלכסונית אליי, שאולי לא ארזה את עולמה לנסיעה: מְמַסֶּכֶת הנוף מולי והקשישה לשמאלי קראו עיתון, צעיר בספסל הסמוך הקיש במרץ על מנענעי המחשב שלו והפיק רעש שלא היה מבייש את לירוי אנדרסון, הגבר הגמלוני לצדו מילא תשבץ (עיקמתי אף בסנוביות), עוד בחור עם מחשב חבש אוזניות בגודל גלגלי הרכבת, והייתה גם בחורה שנבלעה לתוך הסלולרי שלה, שכמו אלה של רובנו, היה מחובר לאינפוזיה.

לקראת סוף הנסיעה צלצל הטלפון שלי. עניתי ואמרתי היי לאבי, בשקט, כהרגלי.

צוררת הפנורמות ובעלת המבטא התנפלו עליי בזעם מאופק: "זה קרון שקט!" אמרה הראשונה; "לא שמת לב שאין פה שיחות?" התרעמה השנייה.

ואכן, פתאום התחדדה בי ההכרה שהאנשים האלה היו יותר מדי שקועים בעולמם, כמעט כאילו נדדו מדומייה לדּוּמָה. שתי האסוציאציות הראשונות שלי היו "ביטלג'וס" ותור לגינקולוג (לא שאי פעם ישבתי בתור לגינקולוג, אבל אני מנחש; מצד שני לך תדע – אולי בכלל אין תור לגינקולוג ואני פשוט חושב על הסרט "קָלְמוֹ"; בנוסף, אני מתאר לעצמי שאם אני היית יושב בתור לגינקולוג, בטוח היה משתרר שם שקט מתוח. אבל רגע, אני סוטה, איפה הייתי? אה, כן:) מסתבר שבימינו, כשאתה קונה מקום שמור, אתה משלם גם על שקט.

מה שכמובן לא מנע מהסקסונית לנהל חמש דקות של שיחה קולנית במיוחד עם מכרה שנעמדה ליד דלת הקרון ("אני תמיד קמה מוקדם מדי"), עד שעצירת הרכבת גאלה אותי מייסוריהן.

החלטתי שבדרך חזרה אסע בקרון של אנשים חיים.

 

משם, כמו סוס, הביאו אותי מסעותיי לצהלה.

ישבתי בבית קפה שנקרא "ביתא", וצפיתי בשלווה הקטטונית שנפרשה למול עיניי. אנשים שקטים, דירות צמודות קרקע שבוודאי גורמות לסוכני נדל"ן לרייר בהקיץ, פיסת דשא, שני חתולים דשנים והקשישוּגֶרית שלהם.

אני לא יודע מה כל כך מיוחד בצהלה, אבל יש לה פארקים המיועדים רק לתושביה וחברת שמירה משלה, "כלבי אשמורת" – ואכן ראיתי איש שמירה מסתובב עם כלב זאב שהיה מצויד במחסום ובידית נשיאה.

הדבר היחיד שעשוי היה לרמז שהמקום הפסטורלי הזה טומן בחובו פוטנציאל א-לה טווין פיקס או עקרות בית נושאות, היה שלמרות הכול קישטו את הדשא שתי ערימות קטנות של גללים שרימזו שמשהו רוחש מתחת לפני השטח.

המחירים בסופר של צהלה, אני חייב לציין, זהים לאלה שבסופר שלנו, ולדעתי זה מעוות, כי רק הגיוני שאם זה מקום כל כך נהדר, האנשים המיוחדים שגרים שם יכולים להרשות לעצמם לקמבן מחירים זולים יותר, ומצד שני אם הם ברמה סוציו-אקונומית כל כך גבוהה, הם בוודאי יכולים להרשות לעצמם לשלם יותר. אבל כמו כולם?!

 

בדרכי האבלה לצאת מצהלה ראיתי בלונדינית עם זוג רגלי אובליסק מתארכות. כבר עמדתי לרדוף אחריהן, אבל אז נגלתה לעיניי שחומה שרגליה האולימפיות בהקו כדולפינים, ומרוב בלבול מצאתי את עצמי בתחנת האוטובוס, שם ישבה אישה קולנית עם עגלה אילמת, וליהגה ללא הרף לעבר תינוק שסירב להגיב להתגרויות הווקליות שלה.

תוך כדי שהיא מצייצת ומקרקרת הבנתי שהאישה הזאת היא אני: אין לה מושג שצהלה היא קרון ללא שיחות.

 

א"א

והטורבינה שטה: סצנות אבודות מחדר העריכה של פליני

  • "יהדות התורה פרשה מן הממשלה בספטמבר 1999 בעקבות סכסוך סביב העברת משחן (חלק מטורבינה של חברת החשמל) בשבת" – וויקיפדיה
  • " גורמים ביהדות התורה: נדרוש מנתניהו את פיטוריו של השר כץ בשל העבודות ברכבת בשבת" – הארץ, 27.8.16
    10030670

אחד הדברים הכי יפים בארץ זה ששום דבר לא זז, מה שמאפשר מִחזור אינסופי של חומרים, כי כל מה שאקטואלי היום יהיה אקטואלי גם בעוד חודש, וגם בעוד עשור, וגם בעוד שבע-עשרה שנים, כפי שמסתבר מהקטע הנ"ל, שכתבתי ב-1999.

מיקי: שלום וברוכים הבאים למהדורה המרכזית של ערוץ הטלוויזיה הישראלית. 18 בני אדם נהרגו השבוע בתאונות דרכים. אמש, ליד כרמי… אבל רגע, סליחה, יש לנו פריצה לשידור. כן עמנואל, אנחנו איתך.

עמנואל: שלום מיקי, אני נמצא כרגע בכביש M5, מחכה לבואה של הטורבינה. מסביבי את יכולה לראות מאות, אולי אפילו עשרות, אולי אפילו שני אזרחים נרגשים, ואנחנו נמשיך ונעדכן. בחזרה אלייך.

מיקי: כמו שצופינו רואים, אנחנו עם היד על הדופק. אני יכולה להבטיח שעמנואל יחזור אלינו במהרה מהשטח, ברגע שמשהו יתחדש. וכעת לידיעות המרכזיות: בהודו נהרגו 450 איש בתאונת רכ… רק רגע, שוב אנחנו איתך, עמנואל?!

עמנואל: כן מיקי, אני רק רוצה לעדכן, לתקן, אני לא נמצא על כביש M5, אלא על כביש M&M, כמובן, הכביש עצמו בו תעבור בכבודה הטורבינה. המתח מורגש באוויר.

מיקי: האם האורות המהבהבים שאנחנו רואים מאחוריך, סלח לי על הנימה המתרגשת, הם אורותיה של הטורבינה המתקרבת?

עמנואל: לא, זו ערכת תאורת חירום שקניתי דרך ערוץ הקניות. או שרגע, אולי זו חללית שבדיוק נוחתת, נשוב ונעדכן בהמשך.

מיקי: תודה לך עמנואל. 2700 איש נותרו ללא קורת גג לאחר שסופת הוריקן היכתה ב… אה, שוב סליחה, כן עמנואל?

עמנואל: מיקי, רציתי רק לעדכן, או יותר נכון לתקן, לא מדובר בטורבינה אלא בחלק מטורבינה שנקרא משחן, משורש שחון, על שום הנחשים של סוויסה.

מיקי: תודה עמנואל, האם הטורבינה מתקרבת?

עמנואל: לא מיקי, אבל אכן ביררתי וזו אכן ספינת חלל שנחתה כאן. זו לא היתה ערכת החירום שלי, ואני מתכוון לשלוח מכתב זועף לערוץ הקניות שמכרו לי את הזבל הזה שלא פועל. על כל פנים, משיחה עם קפטן החללית מסתבר שהם הגיעו לכאן מרחק 750 שנות אור, על מנת לבחון מקרוב את הטכנולוגיה המתפתחת של האנושות, שמאפשרת לנו לנייע ולנייד טורבינה ביום השבת לקדשו.

מיקי: לא אמרת שזה משחן?

עמנואל: אכן, הטורבינה היא משחן, מלשון שחמט. בחזרה לאולפן.

מיקי: תודה עמנואל. ובחזרה לידיעה הפותחת – ש"ס איימה היום שתפרוש מהקואליציה אם אכן יתברר שלא מדובר בטורבינה אלא במשחן, והרב עובדיה צוטט כאומר "תעבירו לי את הקינלי". מקורבים הזהירו שאין להבין את הדברים כפשוטם. המשבר האיום עמד בשיאו כאשר התברר כי פיקוח נפש דוחה שבת, סנו דוחה יתושים, ועמישראל דוחה צ'קים. ולידיעה חקלאית: דוחן שבו הואבסו תרנגולות התגלה כמסרטן בני אדם, אבל סליחה, שוב פריצה… האם זה אתה עמנואל?

עמנואל: כן, זה שוב אני, עימנו הבלשנית אמלחמה חום, שתסביר לנו מה משמעות המילה טורבינה.

מיקי: אבל אמרת שזו לא טורבינה!

עמנואל: לא עכשיו, מיקי!

אמלחמה: המילה טורבינה גזורה מהמילה האנגלית Turbulence, כלומר תסיסה, מערבולת, ריגוש חזק, מרי אזרחי, חילול שבת. האנגלים שאלו את המילה מהטורקים, ברמזם לצורה של התרבוש, שבמקורו הגיע שמו מלטינית, Turpis, שמשמעו מכוער. ואכן, כמו שתכף נראה, גם הטורבינה שלנו מכוערת להפליא. שנאמר: נון פשיאטום טורפיס טורבינה, מה פשיאטום פאקונג ראש.

מיקי: תודה עמנואל, עימנו באולפן התמרוקנית וחברת הכנסת צדפה לימונבל, שגם היא רוצה להגיד כמה מילים. צדפה…

צדפה: כן מיקי, עמנואל, זה יום גדול, אני לא יכולה להסגיר את ההתרגשות שלי לנוכח האירוע הגדול הזה, השינוע הגדול האחרון של המילניום, שמהווה ללא ספק ניצחון פמיניסטי גדול. בראותי את גודל השעה, הצלחתי לשכנע את הנוגעים בדבר…

עמנואל: היינו שמחים לגעת בדבר, צדפה, חה חה חה…

צדפה: הו, נשארת שובב! על כל פנים, צחוק בצד, הצלחתי לשכנע את הנוגעים ב… את הממונים, שהקרנף שאמור לעבור מגן החיות של חיפה לספארי ברמת גן, יוכל לתפוס טרמפ על הטורבינה, כך שבקרוב תראו את הקרנף על הטורבינה.

מיקי: תודה לך צדפה. לידיעה שהתקבלה זה עתה: 857 חסרי בית משוטטים ברחובות תל אביב. משרד הרווחה הודיע ש… אה, שוב סליחה, אבל חייבים לחזור לאייטם המרכזי. אליך עמנואל.

עמנואל: מיקי, אני מצטער שקולי חנוק, הצופים בוודאי יסלחו לי, אבל כמו שאת רואה, הנה היא עוברת, לקול צהלותיהם של מאות, אולי אפילו עשרות אזרחים, ששניהם לא יכולים לעצור את הדמעות. הנה היא הטורבינה המפוארת, ממש מאחורי, בזה הכביש עצמו, משייטת לה במהירות מלכותית של 5 קמ"ש, בדרכה למטרה הנשגבת. לידיעת הצופים: לא מדובר במשאית מסוג "מק" – הדבר הבולט מקדימה זה הקרנף שתופס טרמפ לספארי. מיקי, אני פשוט לא יכול לחנוק את הדמעות. יש לי פה הודעה רשמית מהכנסת, שנתבקשתי לקרוא, אם תרשו לי. ובכן, זה אכן נוסח המודעה, הידיעה, כפי שאני מתכבד לקרוא: "ממשלת ישראל מודיעה בתדהמה כי הוגשם סוף כל סוף החלום הציוני. בשנת 1999, התשנ"נונו, הצלחנו להעביר פיסה עצומה של מתכת ממקום אחד למקום אחר. שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה. אמן".

ארז אשרוב

בזמנכם החופשי, אש!

אני סבור שיש לחוקק חוק על פיו כל אזרח ואזרחית ישראלי וישראלית שמגיעים לגיל 16 יוכלו להוציא רישיון לכלי נשק חם על פי בחירתם.

על מנת להקל על המערכת, כלי הנשק יחולקו בסניפי הדואר ו/או בחנויות שמשמשות כיום כסניפי-משנה של סניפי הדואר, והעלות שלהם תקוזז מדמי ביטוח לאומי, על מנת שלא ליצור אפליה בין שכבות האוכלוסייה.

אני מאמין בהחלט שהדבר יגביר את ביטחון אזרחי המדינה, ויפחית גם את אירועי הטרור וגם את הפשיעה בארץ בצורה דרסטית.

מהפכת החימוש האזרחי שאני מציע תסתייע בשכלול טכנולוגי של כלי הנשק, בניטור ביורוקרטי, ובשדרוג חזותי כדלהלן:

1.      הנשקים יהיו בעלי רתע מרתיע. רוצה לומר, כל ירייה באקדח תעיף את הידיים למעלה ואחורה באופן אכזרי, ותאיים לשבר את מפרקי האצבעות; כל ירייה ברובה תדחוס את הקת לתוך הכתף בצורה נוקעת. אני לא מדבר על אי נוחות, אלא על כאב מוחשי, הרגשה שעיצבנת מישהו מהמאפיה ועכשיו העצמות שלך הולכות לשלם על זה. משהו באזור שברי הליכה. כל מי שיירה פעם אחת, יחשוב טוב-טוב לפני שילחץ פעם נוספת על ההדק. כלומר, ברגע שמערכת העצבים ההמומה שלו תאפשר לו לחזור לחשוב. מיותר לציין שבתנאים האלה, הסיכוי שהיורה יפגע במטרתו יהיה קלוש למדי.

2.      התנאי היחיד להוצאת רישיון לכלי נשק חם (מעבר למגבלת הגיל) יהיה השתתפות בהכשרה חד-יומית במטווח עירוני; ירי של חמישים קליעים להכרת הנשק.

3.      כלי הנשק יהיו ורודים.

 

א"א

להיות או לא להיות – מה השאלה?!

חוסר החלטיות היא אחת התופעות הכי מסוכנות בחברה המודרנית בכלל ובזאת הישראלית בפרט.
הרפיון המדאיג הזה של עמוד השדרה עוד ימיט עלינו אסון. (זוכרים את פינוי ימיט?!)
אני מניח שזה קשור בעיקר לחילוניות הפושה; ללא אל, לך תדע מה לעשות עם חייך ואיך להתנהג. וכשאומה שלמה אמביוולנטית, תועה וטועה, הדבר האחרון שמטריד אותי הם האויבים שלנו. לא שם טמונה הסכנה, אלא בנו.
הרי אפילו בדברים הכי בסיסיים וטבעיים איבדנו כיוון.
הדוגמה הכי טובה? אלה שנוטים למות.
נוטים? נוטים?! מה זאת ההססנות הזאת?!!?
תמותו!
זה הדבר הכי טבעי שיש.
אתה לא נולד ומפתח נטייה למות; זה לא תחביב; לא גחמה; לא משהו שקורה בגלל לחץ חברתי או בגלל מחסור בוויטמין די.
למעשה, אתה בכלל לא צריך לפתח נטייה למות – זה קורה לבד. למה להתאמץ?
באותה מידה אתה יכול לומר "יש לי נטייה להשתין", או "יש לי נטייה לנשום", או כל שטות אחרת שאם תחזור עליה ועל דומותיה מספיק פעמים תוכל/י להיות דובר צה"ל.
הדבר היחיד בטבע שיש לו נטייה שאינה תוצר של מיליוני שנות אבולוציה זה מגדל פיזה, והוא אינו טבעי, כך שהדוגמה מטומטמת. ומבחינה סטטיסטית, מוטה!
אופס, אני סוטה.
איפה הייתי?
במעט מדי מקומות.
בכול מקרה, השורה התחתונה היא זאת: אם יש לכם נטייה, חכו עם זה עד ט"ו בשבט.
ואם יש לכם רתיעה, דיין כבר ימצא מה לעשות עם זה.

א"א

אל תצעק חייל

 

אל תצעק חייל, תהיה שקט, יש פה אנשים מבוגרים.

למה עצבים? קצת כבוד לוועדה; אנחנו עושים הרי הכול בשבילך, לשמך התכנסנו הבוקר. לדון.

גופך, שבעבר היה רכוש הצבא, הפך עכשיו לעול כספי על המדינה ויתרה מכך – לנטל חשבונאי: כל חלק בגוף מזכה אותך באחוז כזה וכזה של נכות ואצלך, מה אני יכול להגיד, כל הגוף בוקה ומבולקה. תבין את הקושי שלנו בחישוב: חצי כליה פה, רבע מעי שם, ויש את הדבר הזה שאתה מדבר עליו, פי-טי-אס-די… זה מה זה בדיוק? סוג של פיברומיאלגיה? לקחת סמים? זה הכול בראש, אתה יודע…

לא, לא לצעוק בחור צעיר. די עם זה. הקרבת, כן, אבל תזכור שיש כאלה שכבר אינם נושמים.

(אני מבקש לציין בפרוטוקול שמס' 747615/29 נושם בצורה עצמונית.)

ודי לנפנף בצה"ל. די. זה היה פעם. עכשיו אתה בהשגחת המדינה, וזה כבר דבר שונה לחלוטין. המדינה היא מנגנון. המדינה היא כללים. המדינה היא סעיפים ותת-סעיפים ונדבכים וגנזכים וארכיבים של כללים בשחור על גבי לבן מצהיב מפוהק מאובק, ולא חלילה וחס משהו אנושי, הגיוני ורחום ומעוות. המדינה לא מביטה בך כרגע, אלא באופן שבו אתה מסוכם במילים ובמספרים, על גבי ערימת הניירות הזאת שניצבת לפניי. הקיום שלך מתומלל במסמכים. איזו מילה יפה – מסמכים. ואנחנו נסמכים על המסמכים האלה שנמסכת לתוכם ושמחים בקיומם ובטוחים שלא ימסכו את שיקול דעתנו. תחשוב כמה זה יפה, איזה שגב: אין משוא פנים, אין הפליה. רק ניירת. אם יש משהו יותר אצילי מדמוקרטיה, זאת הביורוקרטיה. ואנחנו לא יכולים להניח לצעקות שלך…

לצעקות שלך!

…להסיט את הדמוקרטיה מנתיבה, ובוודאי שלא את הביורוקרטיה.

אז שקט בבקשה, חייל לשעבר. אם בלהט הקרב ובאש האויב נצרבו איכשהו המדים בגופך, זה לא אומר שאתה עודך חייל. גם אם אתה עדיין שומע את הצעקות, את היריות, רואה את המתים, כפי שאתה טוען שקורה לכאורה אבל אין לנו סעיף תואם לדבר הזה, עליך לזכור שזה משהו שהשארת מאחור. עכשיו אתה אזרח.

בדמוקרטיה הביורוקרטית היחידה במזרח התיכון!

ויש כאלה שהפסיקו לנשום.

אתה, משום מה, ביקשת להמשיך בעיקשות בתהליך הזה של יניקת ופליטת אוויר, וזאת התוצאה: אתה יושב פה וצועק. צועק. בעוד שהחברים ההגונים שלך דוממים. וברוב חוצפה גם מבקש פריבילגיות כמו קיצור תורים, ומתרעם שמעבירים אותך מפה לשם בלך ובוא, כאילו אתה מקרה מיוחד שמצדיק פגיעה חמורה במנגנון הביורוקרטי. טחנות הצדק טוחנות לאט, נערי, אבל טוחנות עד דק, כפי שעוד תיווכח.

חשוב על חבריך האציליים שהפסיקו לנשום, שהפסיקו להוות עול, שאינם מטריחים ועדות של המדינה חדשות לבקרים. הבט כמה צנועים הם – פעם בשנה נערך טקס כללי לכולם, לכולם, ואף אחד אינו מרגיש כל כך מיוחד שהוא מבקש תשומת לב גם במהלך ימי השנה הרגילים. אף אחד לא מנסה להתבלט. אף אחד מהם לא צועק. כולם מסודרים בשקט מופתי מתחת ללוחות שיש סימטריים נאים בבית הגנזים שלהם.

בתור יושב-ראש הוועדה הזאת אני רק צריך להגיד לך שאתה יכול ללמוד מהם. לקחת מהם דוגמה. אמץ את השקט המופתי שלהם. הס. הס, חייל לשעבר.

א"א

רשומות ישנות קודמות

%d בלוגרים אהבו את זה: