המים זוכרים

דעו לכם שהמים זוכרים.

אלא ששנו רבנן שכול הזוכר נוטה גם לשכוח (בבא ווטרא, דף כ"א), ולאור זאת סביר להניח שגם המים אינם חפים מפגם אנימליסטי זה. כך שהמים זוכרים חלקית.

וכול מי שנכח אי פעם בדיון על אירוע עבר, כל מי שחקר פעם עד, יודע שהזיכרון הוא משענת קנה רצוץ עם ביטחון עצמי מופרז, אז גם אל הזיכרון של המים הייתי מתייחס עם גרגיר מלח.

ומה קורה עם המים שמתאחדים למים אחרים, הופכים לגלים ואז משתברים על החוף או על הסלעים? האם אינם סובלים מזעזוע מוח, מאובדן יכולת קוגניטיבית, מאמנזיה כתוצאה מהטראומה? מבוטחני צד ג' שכן. כך שזיכרונם של המים אינו אמין כלל וכלל.

עלינו לזכור שהמים נמצאים פה מאז ומתמיד, כך שיש להם הרבה מאוד חומר לזכור, כולל הדינוזאורים, עידני הקרח והאש, זחילת הקוף האקווטי לתוך המים והחוצה מהם, מינים נכחדים, איים אבודים, כבישים רבודים, אינספור מערכות עיכול של טורפיהם, שלל רב של שלפוחיות שתן בהן שהו לפני הימלטותם, טראומת אובדן החירות מחדש, עקירה ממקום למקום, מיבשת ליבשת, מאוקיינוס לאוקיינוס, מענני קומולוס לענני קומולונימבוס, צנרות, ביובים, נהרות חרבים, נערות מים, שלוליות, שריפות, ביצות, אגמים מזוהמים. כך שהמים טראומטיים.

לסיכום: המים זוכרים חלקית, הזיכרון החלקי שלהם אינו אמין, ולא רק זה אלא שהוא גם מצולק מריבוא טראומות והפרעות דחק ומגלבי גורל אכזר.

ואת זה אתם שותים?!!?

א"א

בצילום: מים קטנים ואמינים

מודעות פרסומת

מסגרת טיפולית

לפני כשבוע התקשרו אליי ממגזין The Lancet וביקשו שאכין עבורם מאמר אודות אמנות הציור.

בתחילה תמהתי מה למגזין רפואה מהנחשבים בעולם ולמדור אמנות, מה להם ולי, מה לי ולרפואה ולהֶקוּבָּה, אבל הם הסבירו שהגיעו למסקנה שאני האיש הכי מתאים למשימה, מהסיבה הפשוטה שניחנתי במידות שוות של הבנה ברפואה ובאמנות, ומשום שידוע שהביקורות שלי חדות כאיזמל. הסכמתי לבלוע את החנפנות הזאת, לא מעט בגלל שהם הסכימו לבלוע את הצעת המחיר שלי.

בסופו של דבר, אחרי שבלעתי שני כדורי מתאמפטמין, כתבתי להם מאמר שיתפרסם בהמשכים בגיליון ספטמבר של המגזין. כאן אביא, לטובת קומץ הקוראים והקוראות שלי שאינם מנויים ומנויות על ירחונים רפואיים ורפואיות, את עיקרי הדברים.

אגב, היה זה יום יפה והשמש זרחה. מאוד.

מובן מאליו שבתחילה לא ידעתי על מה אכתוב – העורכים העניקו לי יד חופשית (שבוודאי תחסר לסטודנטים), ולא היה לי שום מושג באיזו פינה בשדה העצום של עולם האמנות עליי לחבוט באמצעותה. אבל, לאחר עיון מעמיק בתולדות האמנות בכלל ואמנות הציור בפרט ויותר מזה במצב החשבון שלי בבנק (הצ'ק הותנה בהגשת הכתבה המלאה), הגעתי למסקנה שהדבר הכי מזדקר לעין מצד אחד, ושמצד שני זכה למידה הרבה ביותר של התעלמות מצד התיאורטיקנים של האמנות, היא המסגרת.

חברים, רומאים, בני ארצי – הטו לי אוזן, אפילו אם גם היא תחסר לסטודנטים: האם עצרתם אי פעם לחשוב על המסגרת?!

מבוטחני כולל גרירה ושמשות שלא.

כחלק מההזנחה הכללית של הנושא, כמעט שאין תיעוד ממשי של תולדות המסגרת, אבל אפשר להניח בוודאות שמהרגע שבו נטשו האמנים את פורמט "גיר על סלע מערות, טכניקה פרימיטיבית", המסגרת היוותה עבורם פתרון אלגנטי יחסית לדילמת הגימור המכוער של רוב הציורים, חיפוי למתיחת הקנבס המרושלת, לשוליים המוכתמים בצבע אך לא מצויירים, למסמרים, שאריות הדבק, גדילי הפשתן, כל ההזנחה שמאפיינת על פי רוב ציירים וסטודאות. וזאת למעשה תכליתה עד עצם היום הזה.

אני מניח שבשלב הבא הפכה המסגרת לסוג של דקורציה בפני עצמה, צווארון אצילים מסולסל שבא להעצים את הרושם שיצר הציור. הרי בסופו של דבר הציור היה ונשאר נחלתם של המעמדות העליונים בלבד, ואם כבר יש לך סמל יוקרה שמצריך מסגור, למה לא להפוך גם את המסגור לסמל יוקרה בפני עצמו, ובאותה אבחה להסוות את מה שהוא אמור להיות, הווה אומר הסוואה לגימור המרושל של הציור?!

עם השנים והתפתחות הדפוס הגיעו הציורים גם לביתו של האדם הפשוט – בגרסתם הזולה והדלה, כמובן – ובימינו ציור יכול להיות ממוסגר בכפיס עץ צבעוני ומכוער שעלותו שמונה שקלים (הממסגר יגבה 187, לא כולל מע"מ), או במעטה שנהב חרוט וצרוב ומגולף ומעוצב שעולה יותר מהציור עצמו (כל עוד זה תלוי בממסגר).

כל זה ידוע היטב, אני מניח, אך איש לא שם ליבו לדילמה העיקרית: המסגרת לעולם אינה משלימה את הציור בשום צורה, אלא זרה לו ומנכרת אותו. מסגרות עשויות וצריכות להלום את הציור מבחינה אסתטית, זה נכון, אך אינן מתייחסות אליו מבחינה תכנית! המסגרת היא מעין חליפת בר מצווה, זולה או יקרה אבל תמיד שטאנצית, שאינה מעידה על טיבו של הדרעק שלובש אותה.

רוצה לומר, המסגרת מולבשת על הציור באופן מלאכותי, ולא באופן אורגני; לכאורה, ציור אבסטרקטי זכאי למסגרת אבסטרקטית, פוינטיליסטי למסגרת פוינטיליסטית, פיגורטיבי לפיגורטיבית וכן הלאה, אבל כמובן שזה לא כך, כי המסגרת היא הדבר שבא לאחר מעשה, מעין שותף פזיז לדבר עבירה שאולי יודע להשליך את כלי הרצח לנהר, אבל לא מעבר לזה.

אזי, כשאתה ממסגר ציור ותולה אותו על הקיר, המסגרת מפרידה בינו לבין העולם החיצוני, מה שלכאורה אמור להיות הגיוני: זה הציור, הוא עולם בפני עצמו, ועכשיו הרכבנו עליו משהו שמפריד בינו לבין שאר העולם, על מנת שתוכלו להבדיל. אלא שגם הגורם המפריד הזה הופך לעולם בפני עצמו!

אבל פה רק מתחילה הבעיה, כי הציור תלוי על קיר שממסגר את המסגרת, והקיר מצוי בגלריה או במוזיאון או בבית, וכל אחד מהמבנים האלה מהווה מסגרת למינים רבים של עולמות שמצוים בתוכו, וגם המבנה עצמו אינו אלא מסגרת שמפרידה בינו לבין העולם החיצוני.

הכי גרועות הן כמובן הגלריות, שמכילות את המספר הרב ביותר של עולמות ממוסגרים, ומציעות למבקר בהן טעימה חסרת טעם ממגוון בלתי מתקבל על הדעת של תבשילים. הרי אין מדובר במסיבה של חברים, שעשויה להבטיח תמהיל פחות או יותר הומוגני של אנשים, אלא באוסף אקלקטי של פרטים שכול אחד מהם שונה ואין ביניהם שום משותף ממשי. למה הדבר דומה? לקבוצת אנשים שמחכים בתור לרופא. משום כך, גלריות ומוזיאונים אינם יותר מאשר סניפים של קופת חולים! מקום להידבק בו, מקום של ייאוש מהול בתקווה סטרילית, מקום מק ומוגלתי שבו מישהו תמיד ינסה להידחף לפניך בתור.

ומתי תבוא הרמוניה על העולם? כשנשכיל להתאים את המסגרת לציור ולקיר עליו הוא והיא תלויים; כשהבית בו נמצא הקיר יתמזג הומוגנית עם הסביבה בה הוא עומד, המסגרת העירונית שלו, כשהעיר תיישר קו עם המסגרת הארצית שלה, הארץ עם המסגרת היבשתית שלה וכן הלאה.

מה שנקבל בסופו של דבר בעולם אֶסְתֶּטוטוֹפִּי זה שהנני חוזה, הוא מנעד עצום של צבעים וצורות קלידוסקופיים שמהחלל החיצון ייראו כמו תמהיל חי ונושם של אמנות גלובלית מאוחה, שתהפוך כל יציאה וכניסה שלנו אל הבית, ולמעשה כל פקיחת עיניים שלנו בבוקר, לביקור במוזיאון המושלם ביקום!!!

[מתנשף בכבדות]

 

סוף דבר: ממגזין לנסט צלצלו להודיע שמטרתם המקורית הושגה: הם הצליחו להוכיח שאמנות מובילה לשיגעון. האנשים הטובים בחלוקים הלבנים בדרך אליי, עם רשת פרפרים. אני מקווה שהם מביאים גם את הצ'ק.

א"א

שיר פרידה

התקליט החדש של ואן דר גראף עיצבן אותי בהתחלה, מהר מאוד איבדתי אליו סבלנות, אבל מתישהו הוא התחיל להטיל עליי את הכשף שטוו סביבי ודג"ג ופיטר המיל לעיתים קרובות בעבר.

זאת גם לא ממש הייתה אשמתו של התקליט שקמתי עליו: אין זה העוול של המיל שאני שומע אותו מזה כמה עשורים ומכיר היטב את דרכיו ותפניותיו ויותר מדי דברים נשמעים לי דומים ל ומזכירים את ומנוסחים כמו.

זאת הייתה אשמתי.

ובהתאם, חלק ניכר מהתקליט עוסק באשמה, בנבירה בעבר, בחרטה, בשיפוט, בספקות. "יש לי מזכרות שווא מחיים שלמים", אומר המיל, ומתייחס באותה הצורה גם לזיכרונות עצמם, שנישאים על כרעי תרנגולת חסרת ודאות: "הכול היה רהיטות, או שאולי רק מילים ריקות?", ובמקום אחר: "אוי לא! כנראה שאמרתי כן!"

בגיל 68 פיטר המיל אולי עושה חשבון נפש, אבל הקול שלו חזק ומרשים כתמיד, משהו שרק מעטים יכולים להתחרות בו, אם בכלל. הוא מושלם בקטעים היותר מלודיים ורומנטיים (באין הגדרה יותר הולמת) בטיבם, וכמובן שכך גם ברגעים בהם הוא שואג.

עם זאת, התקליט כולו נע באזור ביניים שבין בהילות ואנרגיה ממותנות, לבין שלווה מתוחה, כך שהשאגות אינן מרעידות ג'ונגלים. נכון שיש כאן את כל המאפיינים העצבניים של וד"ג, אבל הכיסוח מעודן, מה גם שחסרונם של הסקסופונים של דייויד ג'קסון ניכר.

את הצד השני פותח הקטע הכי מרשים בתקליט, "אלפא ברלינה", שיר מסע במכונית, שיר נעורים חדורי תקווה וגדושי אפשרויות. זה אפי ורגשי ומידבק.

גם השיר הבא, המהפנט, "חדר 2010", מעלה זיכרונות (כנראה) מסיבוב הופעות, וגם הוא נובר בזיכרון, וכמו קודמו מתאר מצב, ולא מערער על העבר והשלכותיו על ההווה כפי שעושים שירי הצד הראשון, המילוליים במיוחד.

"כמעט המילים" שוב חוזר אל מחוזות הפקפוק, ואל נושא הכישלון להתנסח, שהמיל דש בו אינסוף פעמים. השיר האיטי מסתיים בפרץ אחרון של להט, שבסוף דועך.

ואם כל זה יוצר מעין תחושה של תא וידוי, הקטע האחרון, GO, נשמע כמו מזמור וחותם את האווירה המלנכולית ששורה על התקליט:

"זה העניין, אמצהו ללב. עשית חיים, נפטרת מהתסכולים. / הגיע הזמן לעזוב, לסגור את הדלת. אתה לא מסוגל להאמין שרצית יותר מזה, פחות או יותר, הכול לטובה בסופו של דבר הכול מאחוריך. / זה העניין: ככול הידוע לך, הגיע הזמן להרפות".

האם זאת פרידה של המיל והלהקה מעולם המוזיקה, או שזה פשוט תקליט קונספט? נחכה ונראה.

 

תצוין לטובה גם העטיפה הממזרית. שלושת חברי הלהקה עומדים בפתח מתחת לכותרת, "נא לא להפריע". אבל החיים לא מזמנים לך מה שאתה מבקש – ההשתקפות שלהם רוטטת, מופרעת.

 

א"א

הטאו של פייסבוק

וזהו הרי סוד קסמו של פייסבוק, שהוא נהר שוצף של הישנוּת של הישן-נושן בתזמון חדיש ומחודש, חזרה אינסופית של אותן אדוות באדרת אחרת, נהר שאינך יכול להיכנס לתוכו פעמיים, מה שלא ימנע ממך לטבול את רגליך לנצח במי האפסיים המקוונים שלו.

פייסבוק הוא מנטרה; חזרה אינסופית חזרה אינסופית על אותן מילים, אותם נושאים, אותם פרצופים, ומי שמעט חורג נפלט, נמחק, אינו פופולרי, שוקע ומתאחד עם הבוצה, שגם היא תסונן ותטוהר בקרוב על ידי רשות נהר הפייסבוק, שתכנית הפעולה שלה כוללת חפירה, שאיבה, פינוי וטיפול בקרקעית הפייסבוק המזוהמת ופינוי הסדימנט הדיסידנטי הקוקסינלי, בעלות מוערכת של 220 מיליון לייקים ו-27 מיליון לבבות.

כמו פייסבוק, גם המנטרה דו-הברתית: אין שמות מורכבים ונאצלים כמו אשרוב, לדוגמה, הכול כמו שיעור ראשון בחלילית: טּה-טה, טּה-טה, ביבי, בוכריס, חזן, מירי, בוגד, נאצי, גבס, שבר, כנסו, כנסו, גרבוז, קוטלר, גילה, גיוס, דוסים, תקציב, קודש, דאעש, יובש, גשם, שריפה, עוול, חתול, דמעה, שקופה, פרופיל, משפט, לינור, ביבי, דרוקר, שרה, פסל, ספר, ערסים, אונס, חתול, יוקר, גזל, ביבי, מלכה, נסיך, חרא, זונה, קר לי, חם לי, רע לי, חולה, שונ"צ, מע"מ, צה"ל, מוסר, בשר, טופו, סרטן, תרומה, ביבי, ח"כים, כנסת, מופע, הסדר, חרם, ווטרס, שופט, שוחד, טרור, ביבי, פנסיה, גזל, בנקים, ביבי, קשר, שתפו, צילום, ילד, לפיד, גועל, מוסך, דיין, גנדי, ביבי, ביבי, ביבי, ביבי…

שדר מורס שיצא מכלל שליטה.

וכמו בכול מנטרה, אחרי זמן מה המוח נשטף על ידי החזרה האינסופית החזרה האינסופית בפיד האינסופי, הכול מתערפל בנהר ההישנות, נעשה חום, אפרורי, חסר תכונות והגדרה, דלוח, נטול תחכום, מורכבות או דקויות, חדגוני וקהה-שכל, אותו סיים-סיים, אותו סו-סו, צליל עכרורי נישא כהימנון בפה אחד, המתנהל על מי מנוחות המוח בנהר הפלגני שמחליד את כלי העבודה של המוח, מרודד ולא מצריך מאמץ, שבטי.

בדיוק כפי שהאנושות אוהבת.

א"א

קורותיי בסמטת וִיסְטֶרְיָה

אתה לא יודע שזה קרון בלי שיחות?!

"אפשר להוריד את הווילון?" שאלה האישה שישבה מולי ברכבת, כבר בתחילת הנסיעה.

"אני מניח שעד גבול מסוים," עניתי ברטינה סמויה, כי לרוב אני אוהב לבהות בנוף; זה נותן לי רעיונות.

"הנוף הזה לא השתנה כבר חמישים שנה," היא נימקה בחוצפה נימוסית תוך שהורידה את מגן השמש.

"אבל העיניים השתנו," אמרתי בתקווה שלמשפט הזה באמת יש את העומק הפילוסופי שייחלתי לייצר.

עכשיו שהנוף נחסם, חזרתי לקרוא ב"מכונת הזמן" של וולס, שם גיליתי מילה חדשה, frugivorous, שמשמעה בעל חי שניזון בעיקר או רק מפירות. מדי פעם הפגתי את הספר בצפייה במסובים, שכולם היו שקועים בעולמם, חוץ מהאנגלוסקסית שישבה אלכסונית אליי, שאולי לא ארזה את עולמה לנסיעה: מְמַסֶּכֶת הנוף מולי והקשישה לשמאלי קראו עיתון, צעיר בספסל הסמוך הקיש במרץ על מנענעי המחשב שלו והפיק רעש שלא היה מבייש את לירוי אנדרסון, הגבר הגמלוני לצדו מילא תשבץ (עיקמתי אף בסנוביות), עוד בחור עם מחשב חבש אוזניות בגודל גלגלי הרכבת, והייתה גם בחורה שנבלעה לתוך הסלולרי שלה, שכמו אלה של רובנו, היה מחובר לאינפוזיה.

לקראת סוף הנסיעה צלצל הטלפון שלי. עניתי ואמרתי היי לאבי, בשקט, כהרגלי.

צוררת הפנורמות ובעלת המבטא התנפלו עליי בזעם מאופק: "זה קרון שקט!" אמרה הראשונה; "לא שמת לב שאין פה שיחות?" התרעמה השנייה.

ואכן, פתאום התחדדה בי ההכרה שהאנשים האלה היו יותר מדי שקועים בעולמם, כמעט כאילו נדדו מדומייה לדּוּמָה. שתי האסוציאציות הראשונות שלי היו "ביטלג'וס" ותור לגינקולוג (לא שאי פעם ישבתי בתור לגינקולוג, אבל אני מנחש; מצד שני לך תדע – אולי בכלל אין תור לגינקולוג ואני פשוט חושב על הסרט "קָלְמוֹ"; בנוסף, אני מתאר לעצמי שאם אני היית יושב בתור לגינקולוג, בטוח היה משתרר שם שקט מתוח. אבל רגע, אני סוטה, איפה הייתי? אה, כן:) מסתבר שבימינו, כשאתה קונה מקום שמור, אתה משלם גם על שקט.

מה שכמובן לא מנע מהסקסונית לנהל חמש דקות של שיחה קולנית במיוחד עם מכרה שנעמדה ליד דלת הקרון ("אני תמיד קמה מוקדם מדי"), עד שעצירת הרכבת גאלה אותי מייסוריהן.

החלטתי שבדרך חזרה אסע בקרון של אנשים חיים.

 

משם, כמו סוס, הביאו אותי מסעותיי לצהלה.

ישבתי בבית קפה שנקרא "ביתא", וצפיתי בשלווה הקטטונית שנפרשה למול עיניי. אנשים שקטים, דירות צמודות קרקע שבוודאי גורמות לסוכני נדל"ן לרייר בהקיץ, פיסת דשא, שני חתולים דשנים והקשישוּגֶרית שלהם.

אני לא יודע מה כל כך מיוחד בצהלה, אבל יש לה פארקים המיועדים רק לתושביה וחברת שמירה משלה, "כלבי אשמורת" – ואכן ראיתי איש שמירה מסתובב עם כלב זאב שהיה מצויד במחסום ובידית נשיאה.

הדבר היחיד שעשוי היה לרמז שהמקום הפסטורלי הזה טומן בחובו פוטנציאל א-לה טווין פיקס או עקרות בית נושאות, היה שלמרות הכול קישטו את הדשא שתי ערימות קטנות של גללים שרימזו שמשהו רוחש מתחת לפני השטח.

המחירים בסופר של צהלה, אני חייב לציין, זהים לאלה שבסופר שלנו, ולדעתי זה מעוות, כי רק הגיוני שאם זה מקום כל כך נהדר, האנשים המיוחדים שגרים שם יכולים להרשות לעצמם לקמבן מחירים זולים יותר, ומצד שני אם הם ברמה סוציו-אקונומית כל כך גבוהה, הם בוודאי יכולים להרשות לעצמם לשלם יותר. אבל כמו כולם?!

 

בדרכי האבלה לצאת מצהלה ראיתי בלונדינית עם זוג רגלי אובליסק מתארכות. כבר עמדתי לרדוף אחריהן, אבל אז נגלתה לעיניי שחומה שרגליה האולימפיות בהקו כדולפינים, ומרוב בלבול מצאתי את עצמי בתחנת האוטובוס, שם ישבה אישה קולנית עם עגלה אילמת, וליהגה ללא הרף לעבר תינוק שסירב להגיב להתגרויות הווקליות שלה.

תוך כדי שהיא מצייצת ומקרקרת הבנתי שהאישה הזאת היא אני: אין לה מושג שצהלה היא קרון ללא שיחות.

 

א"א

והטורבינה שטה: סצנות אבודות מחדר העריכה של פליני

  • "יהדות התורה פרשה מן הממשלה בספטמבר 1999 בעקבות סכסוך סביב העברת משחן (חלק מטורבינה של חברת החשמל) בשבת" – וויקיפדיה
  • " גורמים ביהדות התורה: נדרוש מנתניהו את פיטוריו של השר כץ בשל העבודות ברכבת בשבת" – הארץ, 27.8.16
    10030670

אחד הדברים הכי יפים בארץ זה ששום דבר לא זז, מה שמאפשר מִחזור אינסופי של חומרים, כי כל מה שאקטואלי היום יהיה אקטואלי גם בעוד חודש, וגם בעוד עשור, וגם בעוד שבע-עשרה שנים, כפי שמסתבר מהקטע הנ"ל, שכתבתי ב-1999.

מיקי: שלום וברוכים הבאים למהדורה המרכזית של ערוץ הטלוויזיה הישראלית. 18 בני אדם נהרגו השבוע בתאונות דרכים. אמש, ליד כרמי… אבל רגע, סליחה, יש לנו פריצה לשידור. כן עמנואל, אנחנו איתך.

עמנואל: שלום מיקי, אני נמצא כרגע בכביש M5, מחכה לבואה של הטורבינה. מסביבי את יכולה לראות מאות, אולי אפילו עשרות, אולי אפילו שני אזרחים נרגשים, ואנחנו נמשיך ונעדכן. בחזרה אלייך.

מיקי: כמו שצופינו רואים, אנחנו עם היד על הדופק. אני יכולה להבטיח שעמנואל יחזור אלינו במהרה מהשטח, ברגע שמשהו יתחדש. וכעת לידיעות המרכזיות: בהודו נהרגו 450 איש בתאונת רכ… רק רגע, שוב אנחנו איתך, עמנואל?!

עמנואל: כן מיקי, אני רק רוצה לעדכן, לתקן, אני לא נמצא על כביש M5, אלא על כביש M&M, כמובן, הכביש עצמו בו תעבור בכבודה הטורבינה. המתח מורגש באוויר.

מיקי: האם האורות המהבהבים שאנחנו רואים מאחוריך, סלח לי על הנימה המתרגשת, הם אורותיה של הטורבינה המתקרבת?

עמנואל: לא, זו ערכת תאורת חירום שקניתי דרך ערוץ הקניות. או שרגע, אולי זו חללית שבדיוק נוחתת, נשוב ונעדכן בהמשך.

מיקי: תודה לך עמנואל. 2700 איש נותרו ללא קורת גג לאחר שסופת הוריקן היכתה ב… אה, שוב סליחה, כן עמנואל?

עמנואל: מיקי, רציתי רק לעדכן, או יותר נכון לתקן, לא מדובר בטורבינה אלא בחלק מטורבינה שנקרא משחן, משורש שחון, על שום הנחשים של סוויסה.

מיקי: תודה עמנואל, האם הטורבינה מתקרבת?

עמנואל: לא מיקי, אבל אכן ביררתי וזו אכן ספינת חלל שנחתה כאן. זו לא היתה ערכת החירום שלי, ואני מתכוון לשלוח מכתב זועף לערוץ הקניות שמכרו לי את הזבל הזה שלא פועל. על כל פנים, משיחה עם קפטן החללית מסתבר שהם הגיעו לכאן מרחק 750 שנות אור, על מנת לבחון מקרוב את הטכנולוגיה המתפתחת של האנושות, שמאפשרת לנו לנייע ולנייד טורבינה ביום השבת לקדשו.

מיקי: לא אמרת שזה משחן?

עמנואל: אכן, הטורבינה היא משחן, מלשון שחמט. בחזרה לאולפן.

מיקי: תודה עמנואל. ובחזרה לידיעה הפותחת – ש"ס איימה היום שתפרוש מהקואליציה אם אכן יתברר שלא מדובר בטורבינה אלא במשחן, והרב עובדיה צוטט כאומר "תעבירו לי את הקינלי". מקורבים הזהירו שאין להבין את הדברים כפשוטם. המשבר האיום עמד בשיאו כאשר התברר כי פיקוח נפש דוחה שבת, סנו דוחה יתושים, ועמישראל דוחה צ'קים. ולידיעה חקלאית: דוחן שבו הואבסו תרנגולות התגלה כמסרטן בני אדם, אבל סליחה, שוב פריצה… האם זה אתה עמנואל?

עמנואל: כן, זה שוב אני, עימנו הבלשנית אמלחמה חום, שתסביר לנו מה משמעות המילה טורבינה.

מיקי: אבל אמרת שזו לא טורבינה!

עמנואל: לא עכשיו, מיקי!

אמלחמה: המילה טורבינה גזורה מהמילה האנגלית Turbulence, כלומר תסיסה, מערבולת, ריגוש חזק, מרי אזרחי, חילול שבת. האנגלים שאלו את המילה מהטורקים, ברמזם לצורה של התרבוש, שבמקורו הגיע שמו מלטינית, Turpis, שמשמעו מכוער. ואכן, כמו שתכף נראה, גם הטורבינה שלנו מכוערת להפליא. שנאמר: נון פשיאטום טורפיס טורבינה, מה פשיאטום פאקונג ראש.

מיקי: תודה עמנואל, עימנו באולפן התמרוקנית וחברת הכנסת צדפה לימונבל, שגם היא רוצה להגיד כמה מילים. צדפה…

צדפה: כן מיקי, עמנואל, זה יום גדול, אני לא יכולה להסגיר את ההתרגשות שלי לנוכח האירוע הגדול הזה, השינוע הגדול האחרון של המילניום, שמהווה ללא ספק ניצחון פמיניסטי גדול. בראותי את גודל השעה, הצלחתי לשכנע את הנוגעים בדבר…

עמנואל: היינו שמחים לגעת בדבר, צדפה, חה חה חה…

צדפה: הו, נשארת שובב! על כל פנים, צחוק בצד, הצלחתי לשכנע את הנוגעים ב… את הממונים, שהקרנף שאמור לעבור מגן החיות של חיפה לספארי ברמת גן, יוכל לתפוס טרמפ על הטורבינה, כך שבקרוב תראו את הקרנף על הטורבינה.

מיקי: תודה לך צדפה. לידיעה שהתקבלה זה עתה: 857 חסרי בית משוטטים ברחובות תל אביב. משרד הרווחה הודיע ש… אה, שוב סליחה, אבל חייבים לחזור לאייטם המרכזי. אליך עמנואל.

עמנואל: מיקי, אני מצטער שקולי חנוק, הצופים בוודאי יסלחו לי, אבל כמו שאת רואה, הנה היא עוברת, לקול צהלותיהם של מאות, אולי אפילו עשרות אזרחים, ששניהם לא יכולים לעצור את הדמעות. הנה היא הטורבינה המפוארת, ממש מאחורי, בזה הכביש עצמו, משייטת לה במהירות מלכותית של 5 קמ"ש, בדרכה למטרה הנשגבת. לידיעת הצופים: לא מדובר במשאית מסוג "מק" – הדבר הבולט מקדימה זה הקרנף שתופס טרמפ לספארי. מיקי, אני פשוט לא יכול לחנוק את הדמעות. יש לי פה הודעה רשמית מהכנסת, שנתבקשתי לקרוא, אם תרשו לי. ובכן, זה אכן נוסח המודעה, הידיעה, כפי שאני מתכבד לקרוא: "ממשלת ישראל מודיעה בתדהמה כי הוגשם סוף כל סוף החלום הציוני. בשנת 1999, התשנ"נונו, הצלחנו להעביר פיסה עצומה של מתכת ממקום אחד למקום אחר. שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה. אמן".

ארז אשרוב

בזמנכם החופשי, אש!

אני סבור שיש לחוקק חוק על פיו כל אזרח ואזרחית ישראלי וישראלית שמגיעים לגיל 16 יוכלו להוציא רישיון לכלי נשק חם על פי בחירתם.

על מנת להקל על המערכת, כלי הנשק יחולקו בסניפי הדואר ו/או בחנויות שמשמשות כיום כסניפי-משנה של סניפי הדואר, והעלות שלהם תקוזז מדמי ביטוח לאומי, על מנת שלא ליצור אפליה בין שכבות האוכלוסייה.

אני מאמין בהחלט שהדבר יגביר את ביטחון אזרחי המדינה, ויפחית גם את אירועי הטרור וגם את הפשיעה בארץ בצורה דרסטית.

מהפכת החימוש האזרחי שאני מציע תסתייע בשכלול טכנולוגי של כלי הנשק, בניטור ביורוקרטי, ובשדרוג חזותי כדלהלן:

1.      הנשקים יהיו בעלי רתע מרתיע. רוצה לומר, כל ירייה באקדח תעיף את הידיים למעלה ואחורה באופן אכזרי, ותאיים לשבר את מפרקי האצבעות; כל ירייה ברובה תדחוס את הקת לתוך הכתף בצורה נוקעת. אני לא מדבר על אי נוחות, אלא על כאב מוחשי, הרגשה שעיצבנת מישהו מהמאפיה ועכשיו העצמות שלך הולכות לשלם על זה. משהו באזור שברי הליכה. כל מי שיירה פעם אחת, יחשוב טוב-טוב לפני שילחץ פעם נוספת על ההדק. כלומר, ברגע שמערכת העצבים ההמומה שלו תאפשר לו לחזור לחשוב. מיותר לציין שבתנאים האלה, הסיכוי שהיורה יפגע במטרתו יהיה קלוש למדי.

2.      התנאי היחיד להוצאת רישיון לכלי נשק חם (מעבר למגבלת הגיל) יהיה השתתפות בהכשרה חד-יומית במטווח עירוני; ירי של חמישים קליעים להכרת הנשק.

3.      כלי הנשק יהיו ורודים.

 

א"א

רשומות ישנות קודמות

%d בלוגרים אהבו את זה: