קרלה בליי היא מלחינת הג'ז הטובה ביותר שפועלת כיום, ואחת הטובות (כלומר הטובים) בהיסטוריה של הג'ז בכלל. מונק, אלינגטון, מינגוס, בליי, גילספי, נמצאים כולם באותה פסגה.
יש הסבורים שהיא כותבת קולאז'ים מוזיקליים. שזאת ה"טכניקה" שלה. יש בזה מן האמת, אבל יותר מכך יש בזה חוסר הקשבה; ביצירות היותר סבוכות שלה עשויים לחשוב בהתחלה שעולמות מוזיקליים שונים מחוברים זה לזה כמעט בשרירותיות, שאין שם היגיון, אבל אחרי כמה האזנות מוקפדות מתגלה ההיגיון של בליי במלוא בהירותו, ומה שאולי נשמע בהתחלה לא נהיר, הופך להיות מובן מאליו ואפילו מתבקש. וזורם ושוצף ולירי. כי לבליי יש שפה. משלה. ייחודית. וסווינג. והנגנים של בליי תמיד נשמעים כמו נגנים של בליי, כי זאת ההשפעה שלה עליהם: היא שואבת אותם לעולמה המוזיקלי, והם משתנים לנצח.
כמו שאני השתניתי לנצח כשהתוודעתי אליה לראשונה בתקליט Musique Mecanique, משנת 79'. בגללה החלטתי להקדיש יותר זמן לג'ז. היה לי המזל לספר לה את זה, היא טענה שאני מוזר (בשביל זה הייתי צריך לנסוע עד אילת?!), ורק אחרי זה שמתי לב שמספר חדר המלון שלי הוא 440, כמו היצירה הראשונה בתקליט ההוא, התדר של התו לה.
אה, אז יש משמעות לכל!
כך או אחרת, המוזיקה של בליי השתנתה לאורך השנים, אבל רק במעטפת ולא בליבה. היא התחילה כאוונגרדיסטית פראית (שני שיתופי הפעולה שלה עם המשורר פול היינס מופלאים – אופרת הרוק "מדרגות נעות מעבר לגבעה", שיש בה גלריה הכי מופרעת של כוכבי-על, ו"טעמים טרופיים", תקליט שיש בו את הסולו סקסופון הכי יפה שאני מכיר, בנגינתו של גאטו ברביארי, "מה יישאר בינינו לבין הירח הלילה?"), עברה לג'ז יותר נגיש אבל לא פחות פראי (European Tour הוא תקליט מופתי, ולא היחיד בין אלה שהוציאה), כתבה תקליט לניק מייסון, שניים לצ'רלי היידן, פסקול לסרט Mortelle Randonée, הפתיעה ברוך של "לב כבד" ושל "סקסטט", הקימה ביג בנד קטן, ביג בנד גדול מאוד, ניגנה דואטים עם סטיב סוולו ועוד ועוד, ולכל אורך הדרך יצרה מוזיקה שגיבה.
בשנה שעברה עשתה בליי כבוד חסר תקדים לפאולו פְרֵסוֹ, חצוצרן לא מוכר, לי לפחות, צעיר, בדיסק שנקרא "האקורדים האבודים מוצאים את פאולו פרסו". אם לא די בשם, על העטיפה רואים את בליי, סוולו, המתופף בילי דראמונד והסקסופוניסט אנדי שפרד, מפנים אליו מבטים מלאי תקווה. לא יודע מה קרה לפרסו מאז, אבל אני מניח שהוא פשוט לא מצליח לעלות על מטוסים, כי האגו שלו התנפח לפרופורציות לא מציאותיות. זה מה שהיה קורה לי, לפחות, אם הייתי מצטלם לעטיפה כזאת.
מימין: סוולו, שפרד, בליי, דראמונד צילומים: אבי תל
תהיה הסיבה אשר תהיה, להופעה באילת הגיע צעיר אחר שלא הכרתי, מייקל רודריגז, בן למשפחה מוזיקלית וחבר בצמד "האחים רודריגז", שהחבר השני בו הוא אחיו, רוברט (ולא – זה לא הבמאי הנוראי [אבל מוזיקאי משמח] שקוונטין טרנטינו מטפח משום מה), יליד 79', הברקה.
כי מה שהתרחש ביומיים האלה על הבמה בפסטיבל הג'ז באילת היה לא פחות מחוויה דתית. ואם תרצו, אנדי שפרד היה הסנה הבוער.
בתחילת הערב ניגנו האקורדים האבודים – שאיבדו גם את פאולו פרסו – את היצירה המרכזית מהדיסק האחרון, "חמישיית בננה", סוויטה מופלאה שלמגינת ליבה של קרלה בליי בנויה בסופו של דבר משישה קטעים, אבל בתוכה יש הרבה חזרות בנות חמש תיבות או הכפלות של חמש, קטע במקצב חמישה רבעים, קווינטות וכן הלאה. בדיסק אורכה למעלה מחצי שעה, בהופעה זה ארך יותר. זה גם כאב יותר.
המוזיקה הזאת חודרת קרביים, ויש בה איזה עצב ויופי כל כך מזוקקים שקשה לעמוד בהם. למעשה, בשלב מסוים חדר גרגר מדברי לעיני, וצופה מן הצד שאינו מכיר אותי טוב וראה יותר מדי סרטים של ברטראן בלייר, עשוי היה לחשוב שבכיתי, או משהו דומה. זה היה שוברט. זה לא היה מהעולם הזה. או שזה היה מרקם מחבר בין העולם הזה למשהו אחר, שמעבר לו.
בליי, גופה גם הוא כמו עומד להתנתק מהעולם הזה, עלה נידף, זעיר, רכנה על הפסנתר, והרוח שאיימה לשאת אותה הלאה משם, לכל עבר, פיסלה את שיערה בדרמטיות בטהובנית, שיער שאניציו מחושים קוסמיים זעירים של שרך מוזיקלי בדיוני. סוולו, לפחות בערב הראשון, הזכיר לי את הקומיקאי אייד אדמונדסון; עמד בתנוחה משונה. מימינם היה המתופף בעל השם מנבא המקצוע בילי דראמונד. שלושת אלה ניצבו בחצי מעגל מסביב לשתי הבננות היותר בולטות בערב, הסקסופון והחצוצרה (ולחלופין פלוגלהורן, כלי נעלה), כי שני הנשפנים עמדו במרכז הבמה במלוא מובן המילה, ובכוונה תחילה. בליי וסוולו עבדו כמקשה אחת – וסולו הבס היחיד היה כתוב! – דראמונד הקריב את אהדת הקהל לטובת ליווי (וירטואוזי כשלעצמו) מצטנע, ואילו שני הנשפנים הבריקו בצורה שקשה לדמיין, ובשיתוף פעולה מושלם שגרם הנאה גם לקהל אבל לא פחות מזה להם עצמם.
רודריגז ניחן בצליל רך וחרישי, נדיר, בטכניקה מעולה, אבל בעיקר בחשיבה מלודית מפליאה. כל הסולואים שלו היו מנגינות, ובכל מקרה, כששני הנשפנים יצאו לסולו, קצר או ארוך, הוא תמיד שירת את הדינמיקה של הקטע ואת האופי שלו, מבלי לאבד לרגע את הזרם התחתי האחיד. הכול פעל לטובת ההיגיון של מעשה ההלחנה. שפרד הגדיל לעשות, כשבסולו עוצר נשימה שבו השתמש בנשימה מחזורית, ניצל את מגבלות הצליל של הטכניקה הזאת לצורך הפיסוק של המשפטים המאולתרים. ובכלל, שפרד הוא מוזיקאי נדיר שרק הולך ומשתבח ומגדיל את הארסנל שלו לאורך השנים, ובאילת הפגין סאונד מרהיב, עדין ורב גוונים, שבעזרתו יצר סערות ענק מבלי לצעוק. ואיזו סיבולת! סנה בוער, כאמור.
בערב הראשון נוגן כהדרן "מותו של סופרמן / סקוונצת חלום מס' 1 – מעוף", גם הוא מהדיסק החדש, יצירה בלתי מוחשית, אמורפית; אם אני זוכר נכון, בערב השני היה ההדרן "אד אינפיניטום" במקור מהתקליט Dinner Music, מנגינה כובשת עם השפעות של אריק סאטי שנוגנה גם בערב הראשון, אבל אחד השוסים של הערב היה Rut, מתקליט ישן משותף של בליי וסוולו, Night-Glo. שם התנהל דיאלוג גאוני בין שפרד לרודריגז, שלא הותיר איש בקהל הרב ללא חיוך רחב על הפרצוף.
הבעיה עם ערבים כאלה היא שאחרי זה הכול נראה זעום יותר. כל חוויה מתגמדת. בחוסר רצון מסוים נכנסתי לשמוע את מייק סטרן מארח את הבסיסט ריצ'רד בונה.
מה יש להגיד… סטרן עושה פיוז'ן בשנות האלפיים. מי היה מאמין. מי היה רוצה להאמין. על הבמה הוא נראה כמו מישהו שהיה מאוד רוצה להיות חבר באיי-סי-די-סי אבל חסר לו קצת קפאין בדם, ולטעמי הסולואים שלו היו נבובים, גם אם וירטואוזיים לעילא (לרוב זה הולך ביחד). מישהו גם צריך לספר לסקסופוניסט שלו, בוב מלאק, שאפילו לפני שמייקל ברקר מת זה היה מצחיק לנסות להיות ברקר.
אלא מה, על הבמה עמד גם ריצ'רד בונה, שגנב את ההצגה בלי להתאמץ. סטרן ניגן סולו ארוך, בונה הכניס פרזה פראית, והקהל שאג לבונה. וככה זה חזר על עצמו. אני מרחם על כל הבסיסטים שנמצאו בקהל, כי זו בוודאי חוויה מדכאת; האיש לא מהעולם הזה. וירטואוזיות זה דבר אחד, אבל הבנאדם בכלל לא מנגן – הוא רוקד על הבס. הוא מחובר לכלי כמו שהנדריקס היה מחובר לגיטרה. זה איבר מהגוף שלו.
***
ובלילה חלמתי על נופים הרריים ירוקים עוצרים נשימה, מפעימים, שגרמו לי ריגוש כמו המוזיקה של קרלה בליי. אבל דברים כאלה לא קיימים במציאות, רק במחשבה.
ארז אשרוב
החיים בתהיתי 