תביא את המתרגם.
מת; מוקש.
מה עם השני?
גם מת; צלף.
אז איך נבין מה כתוב בחוברת האדומה?
לא נבין.
אולי יש בה מידע חשוב. מודיעין.
אולי. ואולי לא. כבר לא נדע.
שני מתרגמים על ההתחלה… ביש מזל.
המפקד, חצי מהכוח כבר גמר. הבעיה לא מסתכמת במתרגמים. תביט על הערימה מאחורה.
הו. למה חרוכים?
זרחן.
ולמה מרוטשים?
מלחמה, המפקד. זה מה שקורה.
כן, כן… אהה. טוב, מה הלאה?
זאת כבר החלטה שלך, המפקד.
נכון, ברור, שאלה ביני לבין עצמי. תשיג לי את דרור7 בקשר.
אין דרור7.
אין? אז אין ארטילריה! איך אין?
מרוטשים, המפקד. חרוכים.
אה… וקשר עם מטמון יצרת?
לפני שתי דקות, בזמן שירית. כשאתה יורה נראה שאתה שקוע כולך בעשייה, אז אתה לא שומע כלום, אבל יצרתי קשר, כן.
יפה, אז הסיוע האווירי בדרך?
בדרך… יגיעו בבוקר.
בבוקר!? זה עוד כמה שעות.
חמש שעות. ועשרים דקות, ליתר דיוק.
לא שאלתי, ציינתי עובדה. אנחנו לא נחזיק מעמד עד הבוקר. איפה כל המחסניות?
חולקו, המפקד. גם ארגזי הפעולה, הסרטים של המקלעים, כל מה שיש. עובדים על בודדות.
זה לא הזמן למתיחות מטופ… אוקי, הבנתי. כאלה בודדות. מדיניות נבונה. מי נתן את ההוראה?
אתה, המפקד.
אה, כן, שכחתי. לא התכוונתי להחמיא לעצמי. אבל בכלל לא רע, נכון? (הפוגה) הרגנו הרבה?
המונים.
שזה טוב, לא?
תלוי מאיזה צד אתה מסתכל.
יש רק צד אחד.
לנו יש צד אחד; להם יש צד אחר. ויש את הצד שיתברר מאוחר יותר, כשיהיה מאוחר מדי לשני הצדדים.
מה לעשות – זה המשחק. חייבים לצדד במישהו או במשהו… השחלתי עוד שניים! 35 שעות בלי שינה, וערני כמו שד. תגיד, אין מה לעשות בנוגע לריח?
לא, הצבא לא מתעסק בסוגיות של חושים ואסתטיקה. ריחות, לכלוך, השחתה, כיעור, כל אלה הן תוצאות הלוואי של הפעילות העיקרית. זה משני. שולי. זניח. צלקת מניתוח. לא משהו ששווה להתעמק בו.
בכל זאת, חשבתי, המאה העשרים-ואחת וכל זה.
מהבחינות האלה, המפקד, ההתקדמות מאוד איטית. אנחנו רחוקים מאות שנים מיישום אידיאלים אסתטיים בשדה הקרב.
חבל, הייתי מעדיף את הכול יותר… היגייני. זאת המילה – היגייני. מיתות יותר נעימות לעין. בלי הפרצופים המעוותים, האיברים הפזורים, שלא נדבר על הצרחות; התדרים האלה לא בריאים לאוזן. לא נעימים, קיבינימט. היגיינה. מילה יפה… יש לנו מספיק נייר טואלט?
איכשהו, כמות כפולה ממה שאנחנו צריכים. גם מנות קרב יש בשפע; חלק איבדו את התיאבון. רק בתחמושת אנחנו קצת לוקים בחסר.
על זה יפצה הסיוע האווירי.
בבוקר.
מתי שלא יהיה. אני סומך עליהם. חבל רק שאין לנו מושג מה כתוב בפנקס האדום. אולי זה יכול היה לסייע לנו.
אולי. ואולי אלה מכתבי אהבה.
אז אתה מבין קצת את השפה?
לא, אפילו לא מילה.
אז למה אתה חושב שאלה מכתבי אהבה?
אני לא חושב – אמרתי אולי.
אז תתחיל לחשוב, לכל הרוחות! על מי כבר יש לי לסמוך?! תביא את הגרמושקה. או לכל הפחות את הספר השחור.
אין ספר שחור; פנקס כתום.
אדום.
אדום. ומה זה גרמושקה?
אני יותר מדי זמן בעסק הזה. לא זוכר. זה משהו שנראה היה לי חשוב. אולי המונחים השתנו, אולי הטכנולוגיה, אולי מה שהיה חשוב לפני עשרים שנה כבר לא חשוב היום.
כרגע חשוב להחזיק מעמד עד הבוקר, כשיגיע הסיוע האווירי.
ונחזיק מעמד?
אני לא יודע – אתה המפקד.
מפקד או לא, אני מבקש ממך הערכת מצב: נחזיק מעמד או לא?
רק בקושי, המפקד. רק בקושי.
אז אתה אופטימי.
במידת האפשר.
ואפשר?
אם אתה, בתור המפקד, מרשה.
מרשה, ברור שמרשה – אני נותן לך חירות להאמין בכל מה שיחזיק אותנו בחיים הלילה. בפקודה!
כבוד הוא לי. אלה כדורים נותבים?
הפסים האלה? נדמה לי. הם ניתזים מהסלעים.
זה היה רעיון טוב לתפוס מחסה בנקיקים, מה?
כן, רעיון מעולה.
של מי היה הרעיון?
שלך, המפקד.
אני לא מפסיק להפתיע את עצמי. ט-טאח! השחלתי עוד שניים!
אין לך נקיפות מצפון מדי פעם?
בגלל מה?
מה שאתה עושה.
מה אני עושה?
הורג.
מגן.
הורג.
מגן.
אבל תוך כדי זה הורג.
אבל תוך כדי זה מגן.
על מי בדיוק?
על אלה שאני לא הורג.
ואלה שאתה הורג?
עליהם אני לא צריך להגן. מפניהם אני צריך להגן.
אני מניח שיש בזה היגיון מסוים.
זה ההיגיון היחיד שיש.
א"א
לקצץ את המתווך; תמיד לקצץ את המתווך! 
החיים בתהיתי 