גזעי, לא נלחש

משכה את הכלב הצדה כשבאתי מולה על המדרכה, להרחיק אותו ממני.

זה בסדר, אמרתי לה, אני מסתדר עם כלבים.

העניין שהוא קצת לא צפוי; עם נשים הוא מסתדר, אבל עם גברים אי אפשר לדעת איך הוא מגיב, אמרה.

זה בסדר, חזרתי על עצמי בביטחון, אני כמו הלוחש לכלבים; הם מבינים אותי.

התכופפתי אל הכלב, שחייך אליי.

הוא פתח פה להגיד משהו, השתהה, ובסוף החליט לסגור אותו על האמה השמאלית שלי.

לחשתי לו להפסיק.

משהו בכלב הזה היה משובש – הוא לא הבין, וכדי להמחיש את זה, טלטל את ראשו בתסכול.

הכאב היה נוראי, אז עברתי מלחישות לצרחות.

הכלב, מצדו, התעקש להמשיך להיות קהה-שכל.

בטח גזעי.

שיניתי טקטיקה ועברתי מצרחות לשיטה הבדוקה והמוכרת היטב, שלאורך ההיסטוריה הוכיחה את עצמה בקרב שכבות רחבות ומגוונות באוכלוסייה, מגברות ענוגות עם קמליות ועד אלופי אגרוף – התעלפות.

עשרים תפרים ושתי זריקות מאוחר יותר שבתי להכרה.

לצד המיטה שלי עמדה – במפגן מרהיב של אחריות אזרחית – בעלת הכלב, שטלטלה את ראשה בצער או ברחמים או בתסכול או באכזבה (באנשים אני פחות מבין):

היית צריך להזהיר אותי שאתה לא מסורס.

א"א

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: