Tongs in cheek

 

The kitchen knives me
As I can't get the vacuum any cleaner.
Deterring detergents drain in the dark
And I am approached by an aging, bleaching agent,
A schemer who wants me to turncoat.
Anger dust accumulating outside –
I can sense the lynch mop gathering.
Try to stay out of the gas ring, out of range,
Lay low in the mortars, Martyr Luther.
"A water-pitcher with no batter" they said,
"An egg beater!" though I never raised a hand;
When will the scales fall from their eyes?!
Shag-rug-rake it all –
So now I'm Don Quiche Hot, eh?
Me, a mere flat Sancho Pancake batter worse than bite.
I'm living on borrowed kitchen-timer, having reached a carving fork in the road.
Totally out of my grill element,
I fear a severe case of solutionless utensillitis.
Yet these are cutting edge verses
Worthy of Pie Tin Pan Alley!
Ay, a clever verbal cleaver –
I am not yet dinner's ready to kick the bucket

Erez Asherov

שבע קושיות קווקזיות

 

האם יש טלאים שעשויים טלאים?

האם ניתן לקרוע גזר לגזרים דקים

ואמרו – האם ניתן לחלוש על חזקים?

איזה רישיון צריך להוציא כדי להעניק רישיונות

האם יש מישהו ששפת הרציף היא שפת אמו?

האם יש רופא באולם,

ומי יקים איתי תזמורת כלי דם?!

א.שרוב

כל הבאגט (קובלנות צרכניות)

לכל הרוחות, או שתקצרו את הבאגט, או שתאריכו את השקית!

יש להודות לאלוהים שיצרני שקיות הבאגטים לא ממונים גם על תעשיית הקונדומים.

אני רוצה לראות את היום שאחזור הביתה מקניות, ועל האריזה כבר לא יהיה כתוב "בקלה קפוא", אלא "בקלה מופשר למחצה". אמת בפרסום עד הרגע האחרון.

תווית שלא אופתע לראות על מצרך בסופר: "היחיד ללא חשש חלקי ציפורניים ושאריות עור".

למה לי לשלם על מה שאני לא אוכל? אני תמיד מבקש שישקלו לי את האבטיח בלי הקליפה. אִינה, הקופאית, מאוד אוהבת אותי.

קפה לנדוור "בטעם אספרסו". למה יש לי הרושם המוצק שהאיש מאחורי המוצר הזה לא טעם אספרסו מימיו?

"קפה" עלית. אתם בטוחים?

במרכול שמנוהל היטב, המוצרים הכי רווחיים תמיד יוצבו על מדפים שנמצאים בגובה העיניים של הצרכן. זה משונה, כי בשביל מה שעומדים לבצע בכם, נהוג בדרך כלל להתכופף.

מחיר הבשר זוועתי. גבינה טובה היא בגדר מותרות. על כל קופסת שימורים לוקחים מכם מַעשֵר ראשון; כרוב כבוש, קיבינימט, לא פרי אקזוטי מגלפגוס! על קפה לאספרסו אתם משלמים פי ארבעה ממחירו האמיתי. על כל מדף שוד, עושק, חמס. בכל כניסה לסופר אתם יאכטה פרטית שמשייטת במימי סומליה. אבל המוצר הכי יקר בסופר ובמכולת, לא שמתם לב, המוצר שגובים עליו את המחיר הכי שערורייתי, הוא התה הירוק של ויסוצקי. 657 שקלים לקילו. אהה, בדיוק, תבדקו – 657 שקלים לקילו. צדק מי שאמר שכסף לא גדל על עצים; הוא צומח על שיחים.

ובעצם יש מסר מאחורי שקית הבאגט: כמה שהיא לא תהיה ארוכה, היא עדיין תהיה צרה מלהכיל את הבאגט שינסו לתקוע לכם בסופר.

א"א 

אתה מכיר אותה טוב, את אשתך?

זדון, איום, תקשורת לקויה, מסתורין נפשי.

כל אלה מאפיינים את המחזות של הרולד פינטר.

ב"האוסף" שלו (יותר נכון, "הקולקציה"), שנכתב במקור לטלוויזיה ושלזיתים יש בו תפקיד מרכזי, יש ארבע דמויות, כולן מעולם האופנה. הארי קיין המבוגר גר תחת גג אחד עם ביל לויד הצעיר ממנו; ככל הנראה סידור נוח לביל, שמספק שירותים בתמורה; אהבה גדולה אין שם. לחיי שני אלה נכנס ג'יימס הורן, שטוען שביל שכב עם אשתו, סטלה, בזמן ששהו בלידס, מסיבות מקצועיות. כלומר, הם היו בלידס מסיבות מקצועיות, לא שכבו מסיבות מקצועיות: הציגו שם את קולקציית האביב.

לאורך המחזה מתגלות כמה וכמה גרסאות לסיפור הזה – שבתחילה נראה שג'יימס מכיר אותו עד אחרון פרטיו האינטימיים – ומה שאנחנו מקבלים בסוף זה קובייה הונגרית עם יותר מדי צבעים; דבר מה לא פתיר, קולקציה של וריאציות. מול שני מספרי סיפור הבגידה, סטלה וביל, יש את שני ה"בעלים" הנבגדים, הארי וג'יימס, שאוגרים הרבה מאוד זעם, מטבע הדברים, שאת רובו הם משחררים במילים. שני ה"בוגדים" צברו טינה מסוג אחר לבני זוגם, ואת הסיבות אנחנו יכולים רק לנחש; גם בין סטלה לג'יימס אין הרבה אהבה. זה חלק מכוחו של המחזה.

אבל הכוח האמיתי, כמובן, מצוי במילים, שפינטר עצמו אמר שהן משמשות כ"התחזות" וכ"נשק". רק שלפעמים נראה שלאו דווקא הנשק, אלא אופן השימוש בו, הוא הדבר שיוצר את רוב המתח אצל הצופה. שריטת הגיר על לוח הנפש נובעת פה מאותו מנגנון נושן שלנו של "ברח או הילחם", Fight or Flight. לדמויות במחזה הזה אין את היכולת (או את הרצון) להגיב באלימות פיזית או מילולית פראית [יש התחלה של דו-קרב קומי, בסכיני גבינה, זה הכול. ואולי הסיבה נעוצה בנימוס האנגלי], ובמקומות שבהם אנחנו כקהל כבר יוצאים מדעתנו ומצפים שהאיש על הבמה יברח או יילחם, במקום זה הוא עושה את אותו מעשה פינטרי נורא ומחריד ולא אנושי: הוא אומר דבר מה לא צפוי לחלוטין, על סף הבדיוני, או לא מגיב בכלל, או מבקש זיתים. פליק לך ולאיש מולו מבלי להרים יד.

זה מטלטל כל צופה בעולם, אבל אולי אותנו קצת יותר, בהיותנו מורגלים לתיאטרון העימות המקומי.

את הדי-וי-די ניתן לרכוש באגורות באמזון בריטניה, בכיכובם של לורנס אוליביה, אלן בייטס, מלקולם מקדאוול והלן מירן, או לצפות בו ביו-טיוב.

א"א

האלטרנטיבה השעירה

mankini1

מארץ קווקז הגיעה כרכרה

נישאת על אש ורוח סְעָרָה

ממנה יצאתי ובעיניי זָהֳרָה

זה אני – האלטרנטיבה השעירה!

 

ירדתי מרכבי, ירדתי מהעצים

כולי מסתלסל, עיניי גִּצִּים

מרבה רגליים, מרבה נכסים

פרימיטיבי לעילא: אכלתי הסוסים!

 

למשימה נפניתי, אזרתי מותניים

פיצחתי גרעין, גרסתי בוטניים

אבעל עוד היום בתולה והָרָה

זה אני – האלטרנטיבה השעירה!

 

שיער חזי הוא צמר ברזל

על עכוזי אצה שעֻזָּהּ לא אוזל

מרגליי יוצאים מְחוֹשִׁים עדינים

וגבי הוא להק רִבּוֹא סרדינים

 

בטני היא חורש עצי מחטים

ממותניי ניתן ללקט נבטים

עורפּי שָׁרָךְ, ואם להיות אובייקטיבי

אני היחיד – השעיר האולטימטיבי!

 

אני גבר, אישה! צמר פלדה!

צאצא שאישה של ממש ילדה!

כולי גולש, כולי מסומר

ציצות וקווצות, בי עוד יזומר

 

אז סורו אתם ששיער מסירים

לשון חלקלקות, חזה מוכשר

מורטי גבות מורטי עצבים

חֲשׂוּפִיּוֹת, שריון של צַבִּים

תולעי-גחון, שלשול משורשר

בשר חלק, טפלון-סירים

 

הנה בא הגורילה, עץ המחט

רעמת האריה, דַּרְבָּן התחת

אורנגאוטן, שֶׂה דומיננטי

שיזף שעיר, ארז אטלנטי

 

הגיעה שעתו של אדם הקדמון

שהיה עבדקן עוד בארם נהריים

ועכשיו חזרתי לבנות לי הרמון

אז היכונו נשים, פתחו שעריים

הנה מגיעה האמת הטהורה:

זה אני – האלטרנטיבה השעירה!

א"א

אויב ישראל לא ישקר

עומר ברגותי מהווה סכנה קיומית לישראל! הוא פעיל הרסני! הוא אויב ישראל!

אני אומר את זה מתוך ידיעה מוצקה ויש לי הוכחות.

ההוכחה הראשונה היא השם שלו: ברגותי זה לא שם טוב ליהודים. זה לא שם טוב לאיש, ושום טובה לא יכולה לצמוח לאיש עם שם כמו ברגותי. מה לכל הרוחות עלה על דעתם של ההורים שלו?! היו צריכים לעברת למשהו תרבותי, נקי, כמו בר-יותם, נניח; אנשים היו חושבים שהוא מסלוניקי.

ואם לא די בכך, אני מבסס את ההצהרה שלי על סמך מידע מודיעיני מדויק, אמין ואטום-טעויות, שמגיע מהמקור הכי אמין בישראל, ואולי אפילו בעולם כולו: סוכנות ה-FWD, או בעברית: קידום.

כן, קיבלתי את הידיעה הזאת במייל… נאמר בה שברגותי מסוכן למדינה, ושיש למנוע ממנו לקבל את תואר הדוקטור שהוא מנסה לקבל מאוניברסיטת תל אביב, והייתה הפניה לעצומה נגדו, שמטרתה לאסוף מאה-אלף חתימות.

ולא סתם קיבלתי את המייל, אלא מחברה ותיקה, שהתקשרה לבקש שאבדוק אם הידיעה נכונה. ומה, אחרי שהסברתי לה שזה בכלל לא מעניין אותי, פצחה בתַּלְהֵמָה, ולא הבינה איך ייתכן שלא איכפת לי שהבחור יקבל דוקטורט, למרות שקרא לחרם אקדמי על ישראל. אבוי, ארצנו!

ניסיתי להסביר שבדמוקרטיה זכותו לחשוב מה שבא לו ולהגיד מה שבא לו

נסיתי להסביר שאם לאקדמיה בא לתת לו דוקטורט, שתיתן

ניסיתי להסביר שאין קשר בין מה שהוא חושב לבין הישגיו האקדמיים

ניסיתי להסביר שלה ולכל מאה אלף האחרים שאין להם שום קשר לאקדמיה אין גם שום זכות להתערב בענייניה ולנסות למנוע ממנו לקבל את התואר, ואפילו לי הדגול אין זכות כזאת, מה גם שאת התואר האקדמי היחיד שלי קיבלתי מפרופסור ותיק שחסמתי ביציאה מהחניה, ושקרא לי "אידיוט"

ניסיתי להסביר לה שחרם אקדמי הוא עניין לגיטימי וממילא אלה משחקים של האקדמיה עם עצמה (התחלתי להתחכך בטלפון בצורה רומזנית)

ניסיתי להסביר לה שהאחרונים שיכולים לבקש ממני לחתום על העצומה הם אותם בני זוג מְצוּמָרים מרמת הגולן, ששלחו אליה את הידיעה של סוכנות FWD

התחלתי לנסות להסביר שברגותי לפחות יצא בודד מול גוף גדול, ופה יוצאים אלפים נגד אחד קטן וחסר הגנה. מה קרה למיתוס של מעטים מול רבים?

אבל עוד אני מדבר היא ממשיכה עם ה"אבל-אבל-אבל" ועם אוורור פחדיה הקיומיים, עד שהרגשתי שהדם שלי מלבין ומזמזם וחג לי סביב הראש כמו נחיל דבורים בטיול סוף שנה לא אחראי, וכשהגיעה מברגותי הסטודנט לאיראן ולפצצת האטום וצעקתי שנכון לעכשיו לנו יש פצצת אטום עמומה ולא לאויבינו, ובכל זאת המשיכה להסביר לי בלהט שברגותי הדוקטורנט הוא הדבר הכי מסוכן שקרה לעולם המערבי, עשיתי שני דברים לא אופייניים:

אמרתי "וואי-וואי-וואי"

וניתקתי.

וזהו. 28 שנות חברות, 1 מייל, נתק.

כי אני פשוט לא אוהב לשמוע אספסוף. המיית האספסוף המתחשר מטריפה עליי את דעתי. האספסוף, קהל הלינץ', לא חושב. וזה הדבר הכי מסוכן בעולם.

עכשיו, הרציונל לשליחת המיילים הדביליים של סוכנות FWD, כפול ומשולש ומרובע:
1. זה קל ואתה לא צריך לצאת מהבית או אפילו לקום מהכיסא
2. לבן האנוש הממוצע של המאה העשרים-ואחת יש צורך בלתי נשלט לטנף את המייל של חבריו ומכריו ב"תוכן"
3. אין צורך ליצור "תכנים" משלך, וגם אם אתה יוצר אותם, זה יכול להישאר ברמה הבסיסית ביותר, שלא נאמר (וכן נאמר) ניאנדרטלית: "גדול! חובה לקרוא! את זה אתם מוכרחים לפתוח!"
4. זה יעיל באופן פנומנלי, ותוך יומיים אתה יכול ליצור חרם צרכנים על פּיצאי קשה-יום, לנדות זמר, לטנף פוליטיקאי, להפיץ שקרים בלי שמישהו ישגיח עליך ובלי להיות חשוף לחוק לשון הרע. לא רק זה, אלא שכמו רוב העיתונאים של ימינו, אתה לא מגבה את המייל שלך בתגובה, בהוכחה, במובאות, בכלום. רק בסימני קריאה!!!! ואין לך ממה לחשוש – אחרי שנים שהאזרח הממוצע התרגל לקרוא אווילויות כאלה בעיתון, הוא יאמין לכל קקה שתשלח לו, ויפסיק לאכול במבה על המקום

אבל רגע, שכחתי את הסעיף הכי חשוב, הכוח שמניע את כל מפיצי השמועות באשר הם, את כל הרכלניות, את כל מערי הרעל לאוזני הששים להיטמא: כוחו של העדר, כוחו של האספסוף, כוחה של הצדקנות הלא צודקת. האנושות, גם במאה הנוכחית, רוצה לשרוף מכשפות. היפה הוא שכיום לא חייבים להיות בני אותה עיירה כדי להצית לפידים ולהעלות את המכשפה התורנית על המוקד – אפשר לעשות את זה אינטראקטיבי, מכל חלקי הארץ והעולם. לזה הכוונה במושג "כפר גלובלי": אתה יכול לשבת בבוסטון ולשרוף מישהו בביר זית. מאה-אלף חתימות הן מאה-אלף להבות קטנות, גפרורים שידליקו את הקש תחת רגליה של ז'אן Dark Ages. כן, שלא יהיו טעויות: האנושות עדיין רועה בעדרים תוקפניים, פרימיטיביים, נשכניים, רק שעכשיו יש לה חיבור לאינטרנט, ובמקום להפעיל שיניים בסוואנה היוקדת, מפעילים עכבר בנוחיות החדר.

ובחזרה לברגותי. אין לי מושג מי האיש, אני לא יודע מה הוא חושב, ייתכן שהוא הוגה מבריק, ייתכן שהוא נבל, אולי הוא אפילו מהווה סכנה קיומית לסובבים אותו. אין לי מושג, ואני מוכן להודות בזה, ושום מייל בודד לא יכריע בעניין. זה ההבדל ביני לבין האספסוף: אני לא מוכן להבעיר מדורה תחת רגליו של קורבן אקראי, סתם כי אני אוהב לצפות בלהבות בליווי פסקול של צרחות. זה גם לא התפקיד שלי. בשביל זה יש את… נו… איך קוראים לזה… מערכת המשפט.

מה שאני כן יכול להגיד לכם, זה שאחרי 28 שנות חברות, נפערה תהום ביני לבין חברתי הטובה. וכל זה בגלל מי? בגלל ברגותי!

ברגותי מפלג את העם! לשרוף!

א"א

רפלקציה

אתמול ראיתי ברנש

שפניו לא נראו לי

מצח עשוי גבשושיות חשש

גבות גבעות-מִפְּנֵי-מה

עיניים עיגולי מְחוּגָה חרדים

פה פתח-אוויר-רעה-צפונית

טיפוס שכל הבעתו טרופה

וגופו נכון לְפֻרְעָנוּת מפתיעה צפויה.

 

יותר, חברים, אני לא נכנס לחדר האמבטיה הזה!

 א"א

 

הבושה הגדולה עוד יותר

"נער קריאה". בימוי: סטיבן דולדרי, עם רייף פיינס, קייט ווינסלט, דייויד קרוס, ברונו גנץ, לנה אולין 

כבר מההתחלה ידעתי שזה סרט גרוע, כי על המסך הופיעה הכתובית "ברלין, גרמניה". וכי מה, הייתה סכנה שאחשוב שמדובר בברלין, טקסס?

מיד אחרי זה, רייף פיינס מכין ביצה קשה לחברה שלו, בכיור שלא נשא חן בעיניי בכלל, ומגיש אותה בכלים מכוערים להפליא, עם סכו"ם תואם בכיעורו. להוסיף עוון על חטא, הוא מוזג קפה שככל הנראה הוכן בפרנץ'-פְּרֶס, או אולי אפילו, זוועת אלוהים, בפילטר! עמוד השדרה נעשה חידודין.

אלא ש-1 דקה ו-15 שניות מתחילת הסרט, יש עירום נשי! אהה! והוא קצר מדי, לכל הרוחות. והטיפשה אוכלת ביצה קשה עוד לפני שהיא מצחצחת. ואז אומרת החברה של רייף את המשפט המטומטם: "הייתה מישהי שנשארה מספיק זמן להבין מה עובר לך בראש?" ומשלב זה ברור שהתסריט גרוע, לפחות כמו התסריט הישראלי הממוצע ("תגיד לי, השתגעת?!"), רושם שלא משתנה עד הסוף.

קצת אחרי זה, בן דמותו הצעיר של פיינס (יודעים לפי הפרופיל. אגב, ייתכן שהוא וליאם ניסן אחים?) מקיא ברחוב, מבעד לכף היד. מי במציאות מקיא ככה, תגידו לי? למי משמשת היד מסננת-הקאה? מי האידיוט שביים את זה? אה, כן, סטיבן דולדרי (בילי אליוט), שממעט לביים. הודו לאל על חסדים קטנים.

אלא שבדקה 14 ו-45 שניות אחריה, שוב עירום! והפעם לאורך זמן! ולעירומה עוד קוראים האנה, ומיד אני נזכר בהאנה שיגוּלה בנעוריה (נעוריי, יותר נכון), ומשהו בי מזדקר קשוב, ואני מתחיל להאמין שזאת ההנאה הכי גדולה שתהיה לי מהשילוב של סקס עם נאצים מאז "שוער הלילה". אבל אני טועה: צ'כוב בתור משחק מקדים? והמוזיקה האיומה. וחוץ מחדר העבודה של פיינס הכול מכוער ועשוי להזוויע.

אלא שבדקה 49 מופיע על המסך ברונו גנץ, שחקן אהוב עליי, וקצת אחריו נערה יפה. המחיה. יש תקווה. בהמשך יסתבר שגנץ מגיש פה משחק מטופש, ושאת היפה נראה מעט מדי. מה יהיה?

בין לבין, כדי שנדע שבן דמותו הצעיר של פיינס במצוקה, הוא מעשן יותר מדי. אבל מה איכפת לי – גרמני. מצדי שיעשן את עצמו כמו בקר נמוך שמסתובב על שיפוד ומלבה גחלי גיהנום ראויים.

[הרהור ביניים: לכהנים אסור להיכנס לבתי קברות; מה עם מחנות ריכוז?]

בשלב הזה הסרט נעשה יותר רציני, ואולי הגיע הזמן שגם אני אעשה כדוגמתו. האנה שמיץ (קייט ווינסלט, במשחק קטסטרופלי) עומדת לדין בגרמניה על שהשתתפה בסלקציה ולא פתחה דלתות כנסייה בוערת שהייתה גדושה ביהודים. וזאת בעצם ליבת הסרט (ואולי הספר; ברנהארד שלינק סופר טוב, אבל את "נער קריאה" לא קרא הנער החתום מטה): מה פשר הטמטום הזה, משפט של גרמנים נגד גרמנים על שהניחו ליהודים להישרף בגרמניה? גרמנים צועקים "נאצית" כמילת גנאי? יש צביעות יותר מסריחה? הרי קו ההגנה נורא פשוט: "אדוני השופט, הם היו יהודים. למה ציפית? למה שאשחרר אותם? אני אוהבת את ניחוח היהודי השרוף על הבוקר; זה מריח מ…ניצחון! אני גרמנייה! בכלל, אלה היו שנות הארבעים, הפורטיז, du kennst, ויהודים לפעמים התלקחו באופן ספונטני. היו פעמים שהתקלחו והתלקחו. מה רצית, שאשחרר אותם ויטמאו את הרחובות?"

והנה עוד נקודה קטנה: הגרמנייה שמיץ מעדיפה לקחת אחריות על רצח (למעשה, הריגה בנסיבות מחמירות, ושפטל היה מוציא אותה על הרבה פחות מזה), מאשר להודות שהיא אנאלפביתית (מילה שבקושי אייתי). זאת הבושה הגדולה יותר מבחינתה.

רוב הטוב של הסרט מתרכז בסוף: במשחק של פיינס, ובזה של לנה אולין הנהדרת. אבל זה לא מציל את הדבר הזה, שמשום מה זכה להדים מסיבות טריוויאליות, מהיותו תוצר קולנועי לא ראוי משום בחינה, משעמם ובנאלי. כל מי שטווה פולמוס מהדבר הזה, כנראה לא שם לב שאין פה כלום.

קחו סרט של מל ברוקס, יהודי יקר, ותשכחו מנער הקריאה, שכן בסופו, כמו בסופו של כל סרט דומה, כל שנותר לי הוא לחזור בזעם אילם על המשפט שאיתו אני פותח כל ארוחת בוקר: "גרמנים מזוינים".

ארז אשרוב

דוקטור זפת ופרופסור נוצה

על שני צרפתים גדולים אני רוצה לדבר, אחד בלגי והשני יהודי.

אחד שמו ז'ק ברל, השני סרז' גנסבוּר(ג), גינצבורג במקור.

אחד בער בלהבה כְּתֻמָּנְגּוֹ, השני בלהבה כְּחֻלָּנִית.

את שניהם ניתן להבין (עד גבול [] מסוים) בלי להבין צרפתית, מהסיבה הפשוטה שהם חודרניים. הם טיפול פולשני במוּזיקול.

ברל קורע את הבנאדם לגזרים; מבלי להבין מילה אתה יודע שהוא לא רק דובר אמת, אלא את האמת הכי מוחלטת, הכי בוערת והכי חשובה. הוא העד המרכזי. המוקד. ברל יתיש אותך, כי גם בשפתיים צוחקות הוא מוציא את האנושיות מהאנושות מרוב אנושיות. הוא יגרום לך לבכות מבלי להבין למה. והוא עצמו יהיה באותה שעה אנושי ובוכה ומותש. הוא הליבה היוקדת של האדם. האיש שנשלח להכין ולהגיש את תקציר היותנו ולשיר אותו חד כמסמרים בצלב. הוא הרגש היצרי.

גנסבורג מאחה; הוא נוסך דבש רפואי על פצעיכם, מטיס אתכם לכוכב שליו, משקיט לכם את החרדות: הוא כתב ההגנה. במתק שפתיים בל יתואר הוא ישיר לכם על נפיחות, גילוי עריות, סקס אנאלי, היטלר והנאצים (הוא זכר את הכוכב הצהוב שענד בילדותו), מוות, רצח, התאבדות. מציצות וצואה. או אהבה קודרת. ומתחת לשלג הפתותים החומים תרגישו חום אהבה והזדככות. הוא שמיכת צמר הגמל העוטפת אותנו בקור. האיש שנשלח להסביר לנו שהכול בסדר ואין מה לדאוג או להתייסר-מצפוּן: הנתיב שלנו נכון. הוא היצר הרגשי.

הם היין והיינג על דגל צרפת, הלחישה והזעקה שלה, קריאת הכאב וגניחת הפורקן.

א"א

שיטת המקל של צ'פלין

בדיוק היום הוא נולד, ב-16 באפריל, לפני 119 שנים. ג'ורג' ברנרד שו אמר עליו שהוא "הגאון היחידי שהתפתח בקולנוע", וגם לגראוצ'ו מרקס הייתה דעה דומה. חייו של צ'פלין היו סוערים, מלאי תהפוכות, התנהלו לאור הזרקורים, אבל ישנם פרטים בהיסטוריה שלו שאינם מוכרים אפילו למעריציו. פקחו עיניים

 

חסיד אומות עולם

מעטים זוכרים כיום את שמו של אלכסנדר טנסמן (Tansman, 1897-1986), מלחין פולני ממוצא יהודי, שעם מעברו לפריז זכה לעידודם של ראוול וסטראווינסקי, ואף קיבל הצעה להצטרף לקבוצת "השישה" של הונגר ומיוֹ, אך סירב בנימוס.

ב-1941 נמלטו טנסמן ובני משפחתו מאירופה ללוס אנג'לס, מסיבות מובנות. הדבר התאפשר הודות לעזרה שקיבל מחברו שהתאזרח זה מכבר באמריקה, אחד צ'רלס צ'פלין. טנסמן הקדיש לצ'פלין את הקונצ'רטו השני שלו לפסנתר, עוד בסוף שנות השלושים. למען ההגינות ההיסטורית, יש לציין שמלבד צ'פלין איפשרו את המעבר של טנסמן גם המנצחים ארתורו טוסקניני ויוג'ין אורמנדי, והכנר יאשה חפץ.

 * צ'פלין על משחק: "תזמון! קיבלתי את זה מאמא שלי. נולדתי עם זה. אני לא חושב שניתן ללמד בנאדם לשחק"

 

רצה לדבר

גראוצ'ו מרקס: "צ'פלין פעם אמר לי, 'הלוואי שיכולתי לדבר על המסך כמוך'. הפעם האחרונה שפגשתי אותו הייתה כשנתנו לו אוסקר. שנינו היינו באותה מסיבה והוא ניגש אליי ואמר 'שיהיה לך חם'. אני יודע למה הוא התכוון בזה, כי כשאתה הופך זקן כמונו נעשה לך קר. מעולם לא שכחתי את זה.

"אבל למעשה אני מכיר אותו מגיל 18. אני חושב שזה היה בוויניפג, קנדה, באיזה מועדון עלוב. מעולם לא שמעתי קהל צוחק ככה. סיפרתי עליו לבחורים. אמרתי: 'הרגע ראיתי את הקומיקאי הטוב בעולם. לא יודע מי זה, אבל אתם חייבים לפגוש אותו'. הוא קיבל 25 דולר לשבוע וחלק חדר הלבשה עם עוד חמישה אנשים".

 * צ'פלין באוסקר: "אתם כולכם אנשים מתוקים, נהדרים". מאוחר יותר טען הסאנדיי טיימס כי התוודה בפניהם: "שנאתי את כולם"

 

 

 ביישן וצנוע

גראוצ'ו מרקס: "פעם היינו כולנו בסולט לייק סיטי, והלכנו לבית זונות. אבל צ'פלין היה כל כך ביישן שהוא לא הלך עם אף אחת מהבנות. לא היה מסוגל להיכנס איתן למיטה. אז הוא ישב כל הערב על הרצפה, ושיחק עם הכלב של בעלת הבית.

"כשהגענו לחוף המערבי, מק סנט הציע לו עבודה, והוא סירב לה. בפעם הבאה שפגשתי אותו שאלתי אותו מה הייתה הסיבה, והוא אמר: 'הם הציעו לי 200 דולר לשבוע כדי להעלות מופע ולהצטרף למק סנט. אף אחד לא מספיק טוב לקבל 200 דולר לשבוע'".

 * צ'פלין על כסף: "נכנסתי לעסק הזה בשביל כסף, ומזה צמחה האמנות. אני מצטער אם זה גורם למישהו להתפכח מאשליות, אבל זו האמת"

 

מי בא אל מי?

במגזין וראייטי, לעומת זאת, נטען כי צ'פלין הגיע למשרדים של מק סנט מבלי לקבוע פגישה. מאותו יום ועד עלייתו לגדולה עברו חודשים ספורים: אם בשנת 1913 נשלח למערכת וראייטי צילום של המופע "Karno's Wow Wows", ששולחו לא טרח לציין את שמו של המשתתף צ'פלין, הרי שב-1915 כל אמריקה כבר הכירה אותו, וב-1916 הוא שבר שיאים כאשר "הולך על קירות" שלו, שהופץ ב-200 עותקים, גרף עשרת אלפים דולר ליום.

חברת אֶסֶנֵיי הרוויחה מיליון דולר מסרטיו הקצרים של צ'פלין, ושילמה לו משכורת של 125 אלף דולר, ועוד עשירייה על כל סרט. קצת לאחר מכן סירב לסכום של חצי מיליון דולר, וחתם חוזה עם מיוצ'ואל, תמורת 670 אלף ובונוס של 150 אלף. לאחיו, סיד, שתפר את העסקה, שילם שכר בסך 75 אלף דולר. לפי הטענה, ב-1918 כבר עמדה משכורתו השנתית על מיליון עגול.

 צ'פלין על סרטים: "אני לא חושב שהסרטים של היום משתווים לאלה שלי. אני מאוד כן באמירה הזו. אין בהם שום ערך"

 

לא כל כך ביישן

גראוצ'ו מרקס: "חמש שנים מאוחר יותר חזרתי לקליפורניה, והוא גר שם באיזה בית ענק וזיין את כל השחקניות הראשיות. והוא הפך לקומיקאי הגדול בעולם". (הציטוטים של גראוצ'ו מתוך The Marx Bros. Scrapbook, ניו יורק, 1973)

 צ'פלין על עירום: "זה הדבר שאני מתנגד לו בסרטים של היום. כל אחת יכולה להוריד את הבגדים, ומאותו רגע היא הופכת מעניינת לקהל הרחב"

חטף בוקס

את שנות העשרים של המאה העשרים החל צ'רלי צ'פלין על הקרשים: המפיק הגדול לואי ב. מאייר והשחקן נקלעו לקטטה בבית מלון, ומאייר הכניס לצ'פלין נוקאאוט, לא לפני שהסיר את משקפיו.

הסיבה: מאייר העסיק את אשתו לשעבר של הקומיקאי, מילדרד האריס (הנישואים נמשכו מ-1917 עד 1920), כשהוא מוסיף לה את השם צ'פלין במטרה למשוך קהל, כמובן. 

הקרב נערך ב-8 באפריל, 1920, במלון אלכסנדריה, לוס אנג'לס. את השחקן המדמם גרר החוצה השחקן ג'ק פיקפורד.

 

צ'רלי אפלין?!

מסתבר שלא רק לברוס לי היו אחים לשם. ב-1925 תבע צ'פלין שחקן בשם צ'רלס אמאדר, שניסה להשתמש בשם הבמה צ'רלי אפלין.

 

משתמט וקומוניסט?

את הביקורת הציבורית הראשונה שלו ספג צ'פלין עוד בימי מלחמת העולם הראשונה, משום שלא חזר לאירופה מולדתו להילחם. הסתבר שהוא התנדב לצבא, אך סורב מטעמים רפואיים.

במשך 42 שנות שהותו באמריקה לא הוציא אזרחות.

כשהואשם בקומוניזם בימי ציד המכשפות של מקארתי ("אפילו רמזורים פחדו אז להתחלף לאדום", אמר בזמנו הקומיקאי בוב הופ) וזומן להעיד בפני ועדת בית הנבחרים לפעילות אנטי אמריקאית, כתב להם: "אינני קומוניסט, ומעולם לא השתייכתי למפלגה פוליטית כלשהי. אני מה שאתם עשויים לכנות מחרחר-שלום".

 * "מיציתי את אמריקה. לא אחזור לשם גם אם ישוע הנוצרי יהיה הנשיא"

 

 

רתם את הטבע

"כשצ'פלין צילם סרטים קצרים, שמע שגשם כבד גרם להצפה בפארק גריפית, ואז הוא כינס במהירות את הצוות הטכני, הוסיף עליו שניים מהקומיקאים שלו ומיהר לנצל את השטחים המוצפים לצילום קטעים הומוריסטיים. התסריט? מאולתר.

"לפני שנים שיחקתי טניס עם צ'פלין; איזו מפלצת, איזו אנוכיות שלוחת רסן על המגרש!"

 (איליה קזאן, מתוך הספר "חיי", דביר, 1994)

 * "הייתי ונשארתי ליצן. זה ממקם אותי בדרגה נעלה יותר מכל פוליטיקאי"

 

רשומות ישנות קודמות

%d בלוגרים אהבו את זה: