הביאו לי את ראשו של רוֹמָן יָקוֹצֶ’בְסקי

זה הסיפור הראשון (בהיסטוריה האנושית!) שהפאנצ'ליין שלו מבוסס-אינטרנט, לכן יש לחכות עד סוף הקריאה לפני שלוחצים על הלינק במילים האחרונות

את הרשימה הזאת אני כותב לכם מהכלא, ואפשר להאשים בזה רק את סטימצקי.
מאחר שככל הנראה אבלה פה עוד כמה שנים טובות, אין שום סיבה שלא אתחיל לנצל את הזמן שהתפנה לי, ולספר לכם איך בדיוק הגעתי לכאן…

עד לפני שלושה ימים היו לי חיים די נורמליים, כלומר יקיצה בשש בבוקר, תרגילי מתיחה, ארוחת בוקר קטנה שכללה תה, יוגורט עם ריבה וחצי אשכולית, קריאת עיתון, חימום המכונית במשך חמש דקות ונסיעה למשרד. אני איש מאוד מסודר, יש כאלה שיקראו לי מרובע, אבל סדר חייב להיות בעבודה שלי – ניהול חשבונות.

עד לפני שלושה ימים היה לי שכן בשם רומן יקוצ'בסקי.
רומן זה, שגר בקומה מעליי, לא היה שכן נעים. הוא עשה הרבה רעש, הזיז רהיטים באמצע הלילה, תלה כביסה רטובה מעל הכביסה היבשה שלי, לא פעם תפס לי את החניה הפרטית, וכמעט כל יום הייתי מנקה מהמרפסת שלי את קליפות הגרעינים שלו.
על כל זה הבלגתי, ולמרות שעם הזמן התחלתי לכנות אותו "רומניאק" (בדיחה שמאוד הצחיקה את החברים במשרד), ידעתי לכבוש את הזעם שלי ולהפגין שכנות טובה ולעבור בשתיקה על כל מעשיו הלא חברותיים, כולל זה שקבר את הכלב שלו מתחת לחלון שלי. הכלב כבר היה זקן, חולה, גמור, רחמים, אבל אני לא לגמרי בטוח שהוא היה מת לחלוטין כשרומניאק קבר אותו. במשך יומיים אחרי הקבורה יכולתי להישבע שאני שומע יבבות מתוך האדמה מתחת לחלון שלי.

אני מניח שמה שבאמת הדליק את פתיל ההשעיה שלי היה שיום אחד, אחרי המתיחות של הבוקר, אני פותח את הדלת להוציא את העיתון שלי מהתיבה, ומוצא על המדרגות את רומן יקוצ'בסקי, בפיג'מה, מדפדף לי בעיתון.

עכשיו, יש לדעת שאני אוהב את העיתון שלי ישר, חלק ומסודר. גם אחרי שאני קורא את העיתון, אני יכול לקפל אותו בחזרה למצב ההתחלתי, כך שייראה כאילו רק עכשיו שמו אותו בתיבה שלי. וככה אני גם זורק את העיתון לפח; מקופל ומסודר. מה שאני בטח לא מסוגל לסבול זה לשבת אל שולחן האוכל ולפתוח עיתון מקומט, משומש, עם קליפות של בוטנים! כי זה מה שרומן אוכל בבוקר – בוטנים. הגרעינים זה לערב. האיש תוכי!

"רומן", אמרתי בשקט, "אני צריך את העיתון בבוקר, זה עוזר לי לעכל. אז בבקשה, אל תעשה את זה יותר".
"אדון ארז", הוא אמר לי, "רק את הספורט רציתי לקרוא. הנה, קח, גמרתי. ידעת שבהודו עושים המון הפלות? טפי על אלה!" אמר וירק לי על חלק ב'. "קח, גמרתי לקרוא".
"לא, זה בסדר, לא משנה", אמרתי לו בהבעת מיאוס ונכנסתי הביתה רותח.

"אדון ארז", אמר בבוקר שאחרי, "רק רציתי להתעדכן על הרצח הכפול הזה. נורא מה שקורה היום ברחובות. קח, גמרתי". והגיש לי משהו מקומט ולא סדור ולא מאורגן שפעם היה העיתון שלי.

שמתם לב שאלה שקוראים לכם "אדון" בענווה מלאכותית, תמיד הופכים אתכם לשפחות שלהם? ואף פעם לא יקראו לכם בשם המשפחה. לא, רק "אדון ארז". הארז מבטל את האדון. הפמיליאריות מנטרלת את הכבוד.
אז שלושה ימים התעוררתי בחמש, במקום בשש, כי אז מגיע השליח של העיתונים, אבל ביום השלישי כבר הגעתי לעבודה גמור, וכמעט פישלתי בדו"ח החודשי של "סידני נכסים".

טלפנתי לשירות לקוחות וביקשתי לבטל את המנוי, אבל אמרו שכבר שילמתי מראש לשנה ואין החזרים. "אל תחזירו כסף, רק אל תביאו עיתון", התחננתי. "מצטערים", אמרו, "זה פתח לתביעה משפטית".

אז התרגלתי לא לקרוא עיתון אחרי ארוחת הבוקר, ובחדשות התעדכנתי באמצעות הרדיו, בדרך לעבודה.
אבל הזעם שלי הלך והצטבר ונגדש מדי יום כשהייתי יוצא מהדלת ורואה את בבון הבוטנים על המדרגות עם העיתון שלי. מקומט! אז העברתי את המנוי על שמו, ונחסך ממני המראה שלו על הבוקר.
ככה עברו שבועיים סימפטיים.

אלא שלפני שלושה ימים יצאתי מהבית בבוקר, כהרגלי, נקי ומצוחצח ומדיף ניחוח קולון נעים, אופטימי, ועל המדרגות יושב זה, רומניאק מלך הג'ונגל, וקורא ספר. "תתחדש", אמרתי לו, מעט בלגלוג. "קורא, מה?"
"לא, אדון ארז", הוא אומר לי בפה מלא ג'ימי קרטר, "זה שליח הביא לך לפני שעה, מתנה לחג מאחותך, אז אמרתי לו שחבל להעיר אותך, ושאני אחכה פה ואתן לך את הספר כשתתעורר, אדון ארז".
והוא מושיט לי את הספר, עירום ועריה, בלי אריזת מתנה, ומחייך חיוך בז'. רציתי להגיד משהו, אבל פתאום עלה על דעתי:
"איך אתה יודע שזה מאחותי?"
"מה, הנה, היא כתבה פה על הברכה, 'מאחותך האוהבת'. איזה מאמי. היא נשמה זו. וכתב יד עדין-עדין".
עמדתי רגע בוהה, מוכה אלם, מחפש את המילים הנכונות.
"קח, זה העטיפה, אם אתה צריך," אמר והושיט לי עטיפה קרועה ושקית מקומטת של סטימצקי. הפתיל נגמר, הגיע שלב הפיצוץ. הכל זמזם והפך שחור-לבן, הכעס השתחרר, הנפתי את התיק המשרדי והורדתי לו מכה איומה על הראש (המסמכים של סידני נכסים היו שם. תיק רציני. לקוח חשוב), שעיקמה מעט את אחת מזוויות המתכת שבבסיס התיק.
האיש נפל על הרצפה של הפרוזדור בלי להוציא הגה, ומידו נשמטה שקית בוטנים, שהתגלגלו במורד המדרגות.

זו הפעם הראשונה שהרגתי מישהו, ובאמת שהייתי רוצה להגיד לכם שהרגשתי שיתוק, אימה, זוועה, חרטה, משהו מכל זה, אבל האמת היא שהרגשתי הקלה עצומה, ואחרי שהבנתי שהוא באמת מת, לחלוטין, לא כמו הכלב, חייכתי לראשונה מזה הרבה זמן.
גררתי את הגופה שלו לתוך הבית, ניקיתי את המדרגות ונסעתי למשרד טוב לב. זה היה יום של הספק פנומנלי.

כשחזרתי הביתה בערב התחלתי לעבוד על הגופה. לא אכנס פה לכל הפרטים, לא כרגע (עוד מעט כיבוי אורות), אבל הכלים היחידים שעמדו לרשותי היו מסורית ששמרתי למזכרת משיעורי מלאכה ביסודי, וסכין פירות. אבל זה בסדר, אני מסודר ומתודי, וביומיים הבאים הצלחתי – גם אם בלא מעט מאמץ – לפנות את כל החלקים של רומן יקוצ'בסקי מהדירה. בבוקר היום השלישי נשאר רק הראש שלו באמבטיה, ואחרי שגיליתי שנגמרו לי כל השקיות מהמכולת השכונתית – שכל אחת מהן מילאתי בחלק אחר ממנו והשלכתי באתר אחר – הכנסתי את הראש שלו לשקית של סטימצקי. צדק פואטי. אולי רק דמיינתי, אבל חשבתי שעוד יש לו בוטן בפה.

לקחתי את תיק המסמכים ואת השקית ביד אחת, בשנייה פתחתי את הדלת, ומולי מצאתי קצין משטרה שידו בדיוק הונפה להקיש על הדלת.
הלב שלי ירד ל… לא, הלב נעלם והשאיר אחריו חלל.
"באנו לשאול בעניין השכן שלך, יקוצ'בסקי. הוא נעדר כבר יומיים. אולי אתה יודע משהו, ראית אותו מתישהו לאחרונה?"
הצלחתי למשול בקול שלי ועניתי לו: "לא, רוב היום אני במשרד. הנהלת חשבונות. ובערבים אני הולך לישון".
הוא סקר אותי במהירות, בלע את המראה המהוגן והמסודר של רואה חשבון טיפוסי, אמר "טוב, תודה, מצטער על ההפרעה", והסתובב ללכת.

נשמתי לרווחה ומעט חיים חזרו לגופי. אלא שאז הוא נעצר כמו נזכר במשהו, הסתובב בחזרה אליי והביט בפקפוק ובחשד בשקית של סטימצקי.
"אפשר אולי לבקש ממך לראות מה יש לך בשקית הזאת?" שאל.

ארז אשרוב

מודעות פרסומת

6 תגובות (+הוסף את שלך?)

  1. MuyaMan
    מאי 22, 2009 @ 18:46:31

    בראבו!

    הגב

  2. ירון
    מאי 22, 2009 @ 21:24:04

    ענק!! בחיי!!

    הגב

  3. Nina
    מאי 22, 2009 @ 21:30:15

    נהנתי מאוד
    תודה

    הגב

  4. גלעד
    מאי 23, 2009 @ 02:19:37

    אחלה פוסט!

    הגב

  5. Ruth Riback
    דצמ 23, 2015 @ 19:44:16

    נהניתי מאוד. הסוף הפתיע אותי לרעה. אולי תשנה אותו? הוא היה ממש צפוי

    הגב

    • asherov
      דצמ 25, 2015 @ 11:45:57

      הסיפור כולו נולד מהשקית; אם אשנה את הסוף אחטא למוזה הפלסטית.
      מקווה שהסוף אינו צפוי עבור הרוב.

      הגב

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: