שואוטיים

{כפתיח – הניחו לג'ף באקלי לטלטל את עולמכם הפנימי; זה אחד השירים היפים שנכתבו אי פעם}

מה, עוד לא נרגעתם?

כמה זמן עוד יימשך פסטיבל מייקל ג'קסון, שהולך ונעשה גרוטסקי ומעוות כמו שהיה האדם עצמו (שינוח על משכבו בשלום)?

לפני שלושים שנה, בערך, הוא הוציא שני תקליטים טובים; שני תקליטי דיסקו טובים: Off The Wall, שלטעמי הוא הטוב ביצירתו בגלל איזו תחושה של גולמיות, ואת Thriller, המופק לעילא (גם אם ההפקה נשמעת פרימיטיבית בימינו), תקליט שעשוי לעלות על העצבים למרות קוצרו, ובמיוחד בגרסת השנה ה-25, עם הרימיקסים המטופשים.

מאז, הקריירה שלו והמוזיקה שלו הלכו ודעכו באיטיות של עינוי סיני, והוא עצמו, גופו, הפך למטאפורה מהלכת של עינוי סיני, כשכל פעם חלק אחר ממנו נושר ומתקלף ומושר ומבותר. ג'ק באואר לא היה עושה את זה טוב יותר.

והנה הוא מת – ואיזו חגיגה! כולם יוצאים מגדרם. ואלה בדיוק אותם עיתונאים, שאם היו נותנים להם לכתוב תחזית לגבי סיבוב ההופעות הממשמש שלו שנדחה סופית, בוודאי היו מלגלגים עליו ועל הרעיון שיהיה מדובר באירוע חשוב בתולדות המוזיקה. אותם עיתונאים ובעלי טורים ומומחים מטעם העיתון שלהם, שלא עשו דבר מלבד ללעוג לג'קסון בעשור האחרון, ובצדק.

הסיפור של מייקל ג'קסון כאמן, ועכשיו כמוספד, הוא סיפור של מספרים ושיווק, לא של אמנות: הוא היה רקדן בחסד (אולי "רקדן" היא לא המילה המדויקת, אבל משהו בסביבה), בנעוריו היה מקסים, זמר בינוני, מוזיקאי סביר, ובעיקר סייבורג. כיום נראה שנוצר בלבול בין הדרמה המשונה לבין המוזיקה.

איפה היו כולם כשמת ג'ון מרטין [בדיוק היום לפני חמישה חודשים], מוזיקאי של ממש, זמר קורע נשמה, אדם בשר ודם ולא גרוטסקה? התשובה פשוטה: הם לא שמעו עליו. אולי כי הוא לא תפס באשכים; אולי כי הוא לא איבד את הכפפה השנייה; אולי כי הוא לא נפנף את הילד שלו מעבר למעקה המרפסת. וזה בסדר – זאת דרכו של עולם, אבל בכל זאת, קצת פרופורציה.

לקינוח, מעט סליי לריכוך המרירות.

א"א

שיפוט מאיר

חיפשתי היום דבר-מה בנבכי המחשב, ונתקלתי בקובץ בשם DUDU, שנכתב ב-27 בינואר, 2002, וככל הנראה פורסם בזמנו בעיתון חיפאי כחלק מפרויקט התנצלויות ליום כיפור. היום הייתי כותב את זה הרבה יותר טוב (היום לא הייתי כותב את זה כלל):

בהקרנה מיוחדת לעיתונאים, לפני מספר חודשים, ניגש דודו טופז אל מבקר הטלוויזיה והקולנוע מאיר שניצר, שאל בהיתממות "אתה מאיר שניצר?", הסיר מעליו את משקפיו ומיעכם. לא זכור מה הקרינו באותו יום, אבל שניצר, איש קצר רואי, ראה רק "צללים וערפל". גם הדרך הביתה היתה קשה, והוא נאלץ להיעזר בחסדיהם של זרים. ניסיתי לדמיין מה קרה מאוחר יותר…

צהריים. פנים. דירה בתל אביב. מדיום-שוט על גבר, רכון אצל שולחן העבודה שלו, מאחוריו ספרייה גדולה. זהו מאיר שניצר. הוא כותב ספר חדש בשם "הקולנוע הישראלי בחמש השנים האחרונות של המאה – כיוונים ומגמות". למעשה זה לא בדיוק ספר, אלא יותר משהו בגודל כתבת עמוד. נשמע צילצול בדלת. הוא קם לפתוח.

שניצר: מי שם?

קול: זה אני, דודו.

ש: איזה דודו?

דודו: טופז, מה זאת אומרת איזה?

ש: לך תספר לגולו. מי זה?

ד: זה אני, באמת, הנה שמע: "מוישה, מה יש לך מאורנג'דה?"

ש: (נחרד) מה אתה עושה פה?

ד: באתי להת… (משתעל. זה כמעט נשמע כמו להתנצל) על מה שקרה. יום כיפור וזה.

ש: (מגן רפלקסיבית על פרצופו) בלי חוכמות?!

ד: נשבע ברייטינג שלי.

ש: (פותח את הדלת) תיכנס. שב. תשתה משהו?

דודו: לא, לא. תודה, באמת. (שתיקה ארוכה. מבוכה).

ש: שמע, רציתי מזמן לשאול אותך ולא יצא לי – העניין הזה עם המשקפיים… זה היה אקט סימבולי שבא לבטא את דעתך שאני לא ראוי למה שיש למסך הקולנוע להציע לעיניי, או שאולי זו היתה מחווה לסרטיו של ו"ס פילדס, הקולנוען והמיזנטרופ הידוע, מי שאמר "הדבר הרע בשיכורים הוא שהם מוציאים שם רע לשתיינים", שגם וודי אלן החווה לו בצורה דומה בסרטו הראשון כבמאי "קח את הכסף וברח"?

ד: (מופתע) מה? לא, זה היה כי אתה חתיכת אבו-ארבע ובא לי לשבור לך את הפרצוף, אבל המשקפיים היו בדרך ואם לא… (נבהל מעצמו) סליחה, לא התכוונתי, פליטת פה כזו. ז'תומרת רציתי להגיד שאני מצטער, באמת. נורא מצטער. זה היה לא בסדר.

ש: גם אני מצטער על מה שכתבתי עליך.

ד: תזכיר לי?!

ש: אתה יודע, ההשוואות בינך לבין כל מיני עריצים, הנרקיסיזם שלך, החלקלקות, דלות הכשרון שלך. כל מיני דברים שכתבתי.

ד: זה הכל? לא נורא.

ש: וכינויים ותיאורים שהשתמשתי בהם ואולי לא היו במקום, כמו "מוצר ירוד", "המערכונים סובלים מדלות בכושר ההמצאה הקומי", או "התוכנית מניחה את כל קלפיה על החזות הדקורטיבית של הכוכב הסתמי, טופז, שלוקה באיכויות משחק בלתי נסבלות".

ד: (על סף התפרצות) בסדר, הבנתי, הבנתי. לא נורא (הוא לא נשמע משכנע). לאנשים כמוך אין במילא מה לעשות בחיים חוץ מלמצוא פורקן בהכפשתם של אחרים. אמן מתוסכל כמו כל המבקרים. סליחה, סליחה, נפלט לי. בכל מקרה, שמע, הבאתי לך תשורה קטנה, משהו לחג, פיצוי על האירוע ההוא. אלה משקפיים בדיוק במספר שלך, משהו מצוין של מנראד, אנטי-ריפלקס, ביפוקל, ציפוי זהב 24 קראט. עלה להפקה הון, תאמין לי.

ש: להפקה?

ד: לי! לי, אני מתכוון. הנה, קח, תמדוד.

ש: (מודד. ממצמץ) דווקא לא רע. רואים טוב. היי, אתה נראה פחות טוב מאשר בטלוויזיה. איך זה נראה עלי?

ד: נפלא. ליאור מילר. עכשיו חכה רגע, אל תוריד. (צועק) חבר'ה, תיכנסו! (נכנסים צלם ותאורן ואיש קול וכו'. הם דוחפים את שניצר, מתחברים לחשמל, מקימים מהומה רבתי. מישהי מתחילה לאפר אותו, הוא דוחף אותה מעליו).

ש: מה זה, מי אלה?

ד: "זה בסדר, הם אתי. עכשיו תראה, תביט למצלמה, לאור האדום, ותגיד "אני רואה כל יום שישי רשות הבידור עם דודו טופז, עם המשקפיים שהוא קנה לי".

ש: השתגעת לגמרי, מה אתה חושב שאני מטומטם כמו שהקהל שלך נראה?

ד: מה אכפת לך, תהיה חברמן, כל ישראל יראו אותך.

ש: כל ישראל? חה! התוכנית שלך כבר לא ביום שישי. העבירו אותך ליום ראשון, כי אתה כבר לא מלך הרייטינג. לכולם נמאס מהפרצוף שלך. זה שבעפולה צעקו לך דודו מלך ישראל וזה עלה לך לראש לא אומר שזהו, הסוס שלך נגמר.

ד: עשה טובה, סתום ת'פה ותגיד את זה. נו, יהיו קטעים: אני רואה כל יום שישי…

ש: שכח מזה! לא אומר כלום.

ד: רשות הבידור עם (צועק) דודו טופז!!!!!

ש: לא יקום ולא יהיה.

ד: איזה אבו-ארבע מניאק! בחיי, לאנשים כמוך בכלל לא מגיע לראות את התוכניות הנהדרות שלי (מסיר את המשקפיים החדשים מטיח על הרצפה ומועך ברגלו). זה בשבילך ובשביל הסאלי פילדז הזה שלך. ותגיד תודה שאין לי פטיש שניצרים.

א"א

 

סטייק טרטריאן

אווט טרטריאן, סימפוניות 3 ו-4, הפילהרמונית הארמנית בניצוחו של לוריס צ'קנבוריאן, אֵי-וי-אס, 55 דק'

הארמני אווט (אלפרד)  טרטריאן מילא את הסוגריים בשנת 1994, באמצע פסטיבל שהוקדש ליצירותיו. הוא השלים כתיבתן של שמונה סימפוניות; התשיעית, אותה לא הספיק להשלים, חרצה את גורלו, כפי שנוהגות סימפוניות תשיעיות לעשות. בין השאר חיבר שתי אופרות,  בלט ושתי רביעיות מיתרים. העולם הכיר בו מאוחר: באמריקה בוצעה השישית שלו לראשונה בשנת 1988, ואת השביעית ניגנו בלונדון בשנת מותו. על הסימפוניות שלו אמר שהן "זעקת הנפש לישועה ולמחילה על חטאים", וגם שהן "מעוררות זיכרונות גנטיים". ככל הידוע לי, בשוק ניתן למצוא רק שני דיסקים עם יצירותיו – זה שלפנינו, ואחד שעליו סימפוניות מס' 7 ו-8. שניהם אינם מיובאים ארצה באופן מסודר. 

***

הסימפוניה השלישית (1975), שלצורך העניין נעניק לה את הכינוי "הפרימיטיבית", בנויה משלושה פרקים, ומתוזמרת ל-12 קרנות, כלי נקישה, שני פסנתרים, מיתרים מתוגברים, שתי זורנות ושני דודוקים – כלי נשיפה ממשפחת האבוב, בעלי צליל חודרני ועליז כאחד.היצירה מתחילה בשתי דקות וחצי של הקשות ודרדורי תופים, סולו, ורק לאחר מכן מתחילים להגיח חברי תזמורת אחרים, בקווים דקים. כל זה מוביל לדואט צווחני של שתי זורנות בטרילים, התפרצות של תרועות לוחמניות, תופים מאיימים, כלי נקישה גבוהים שנעים בהיסטריה ברקע: מישהו רודף אחריך. התופים חוזרים לקצב, רחש של אי נוחות מטרידה נע בין הנגנים, הצלפות ניחתות, נהמות נגנחות.עדנה ורחשושים מעבירים לפרק השני, שרובו כמו אנחת כאב, יללה נוגה, שקט מתוח של קווים ארוכים, גונגים וקרקושים. זהו מתח טורד מנוחה. אתה מחכה שמשהו יקרה, מצפה לבום; הרי ברור שזה לא יכול להמשיך ככה, השקט-שקט הזה, הנהי, הבכי המעומעם.מכך נובע הפרק השלישי, באדיבות תופים קצביים, ופה נפתחים השמיים – התופים רועמים, מתריסים; זו הכנה להתקפה. כלי הנשיפה נכנסים בתרועות זוועה, פסנתר מוסיף לקצב בפראזה נמוכה, מתגנבת, הדודוקים והזורנות מצווחים, מעבר לגבעה הם מופיעים, מאות – חיל הפרשים הארמני רודף אחריך, ובראשו רוח רפאים. זה נחיל צרעות מהגיהינום, השמיים מתכהים, גשם ורוחות, הכל מוביל לשיא שמביא בעקבותיו דממה דקה. שדה הקרב זרוע גוויות, המערכה הסתיימה, הטבע הס מלבד רחש קל. אתה מוקף, משמיע געייה אחרונה של חיה פצועה, הדודוק מתחנן על חייך, צווחה דקה ותרועות מחזירות להתנהלות האלימה, והכל נגמר באבחת חרב חדה. התוצאה מסמררת ומרגשת. חוויה של ממש.

***

הסימפוניה הרביעית (1976), אותה נכנה "האֵפֵמֵרִית", בת החלוף, כתובה בפרק אחד ומתוזמרת לפעמון רוסי, צֶ'לֶסְטָה, צ'מבלו, פסנתר, עוגב ומיתרים. אופיה שונה לחלוטין, היא מאופקת מאוד, ובנויה כקו דק שהולך ומתחזק ומתעבה ואז חוזר למהותו הראשונית, והכול בהדרגה מתונה

זה מתחיל בפעמון כנסייה קטן, פעמון של צער פעוט שאחריו מופיע צ'מבלו מהוסס, במעין מארש אבל איטי ומסורבל, מנגינה טרקלינית שהשתבשה. קו הרפאים הבנוי מכלים רבים נשמע כמעט כצליל אחד, מעין אורגניזם שגווניו הולכים ומשתנים; הוא הולך ומתעצם באיטיות ובהדרגה לקראת אמצע היצירה, עד שהוא מצליח להגיע להצהרה של ממש על עצם קיומו. בהמשך עוד מתרמזת לה תקווה, אבל קו הרפאים חוזר ונעשה דק יותר ויותר, מתכווץ אל הצמצום ממנו נבע, הצ'מבלו שוב מקונן ולפתע – מתוך הדוק – רעם פתאומי! מחריד! מקפיץ! ! ! שמובל על ידי צרימת כלי נשיפה אינסופית ודמדום תוף מונוטוני אל הקץ, הגרדום. כל שנותר הוא התוף הצועד. הוא חדל. ממשיך. חדל. פעמון כנסייה. צעדת התוף. פעמון כנסייה. שקט. פעמון כנסייה נחלש. מאום. חידלון.

***

שתי הסימפוניות מגלות מלחין ייחודי, איכותי, שמן הסתם יזכה בפופולריות הולכת וגדלה ככל שירבו "לגלות" ולבצע אותו. בהיעדר ביצועים אחרים או כל כלי התייחסות אחר, דומה כי הסימפוניה הרביעית מבוצעת פה לעילא, על ידי מנצח ותזמורת מיומנים להפליא בנגינת מוזיקה מודרנית. השלישית, כך ניתן לשער, היתה מרוויחה מביצוע אפילו יותר פראי, יותר חד ונמרץ ונמהר, ויש לקוות שעוד נשמע כזה. כך או אחרת, תגלית שמחה שלא הייתי מוותר עליה.

 

לשמחת המעורבים, כשבע מהסימפוניות של טרטריאן ניתנות לשמיעה בלינק הזה .

א"א

האיש שלא היה שם

בזכות מיכל בן-זאב (ואולי בגללה; ימים יגידו) יש לי דיירת חדשה בבית – ג'ינה, כלבה כנענית בת 3 וחצי לערך, שנקטפה מהכלבייה של ראשון לציון. מיכל שלחה לי מייל בתפוצת נאט"ו, פתחתי, התאהבתי, וזהו – עכשיו אני תקוע איתה לזמן בלתי מוגבל. הדס, המתנדבת של "ראשון אוהבת חיות" שהייתה המפיצה המקורית של המייל, אמרה לי שלג'ינה יש אופי חזק, כי לרוב כלבים יוצאים שפופים אחרי שלוש שנים בכלבייה.

חשבתי לעצמי שאני עצמי החושב לעצמי לא הייתי מחזיק מעמד שלוש שנים בכלבייה, אבל אחרי זה נזכרתי שדווקא שרדתי שלוש שנות כלא כאלה – בסופן השתחררתי בדרגת סמל.
 

*

אז הנה משהו שאני בכלל לא גאה בו:

אי שם בתחילת שנות השמונים של המאה הקודמת אני יושב בחמ"ל ומכשיר הקשר המענה חורק: "מתושלח כאן קודקוד 4; מתושלח כאן קודקוד 4, עבור".

"קודקוד 4 כאן מתושלח, שומע".

"כאן קודקוד 4 – אני נמצא ב-351, חוזר – 351, בן דוד התקרב לגדר והורדתי אותו, רות עבור".

"קודקוד 4… חחסס… חחחססס….. אתה נשמע מק..ו..טע… חחסס… נסה ליצור קשר מאוחר יותר, חסס…" – הייתי גדול בחיקוי סקוֶולץ'.

אבל ההוא מתעקש: "מתושלח כאן קודקוד 4, בן-דוד עם הולכי-על-ארבע התקרב מדי לגדר ב-315, והורדתי אותו".

ואני, שיודע שלפיקוד הצפון יש האזנה קבועה: "חחסס… חחסססס…. קודקוד ארבע, חזור למתושלח ודווח לי ישירות, חחחססס… רות סוף!"

בקיצור – ניסיתי לטייח. לגונן. להעלים. להחליק. לא כי האמנתי שזה נכון או רצוי לירות ברועים סורים, או באנשים באשר הם, אלא כי זאת הייתה ההתניה הצהלית הבסיסית: חיפוי. וזה בכלל לא היה קשור למי או מה אתה, להעדפות הפוליטיות שלך, לכלום. הצבא, היחידה, זה גוף אחד, שמסור למטרה אחת (לא טרחנו לבדוק מה היא ועד היום לא ידוע), וכולנו באותה הקלחת. מותר לך להתאבל על הרועה הסורי, אבל לא להסגיר את זה שעולל לו מה שעולל. תקלות מתרחשות, את הרועה כבר לא ניתן להחזיר לאחור, והתפקיד הראשוני של החייל הוא למחוק עדויות, כמו שעשו האמריקאים כשקברו חיילים עיראקיים בשוחות העיראקיות, ואז עברו עם מכבשים כדי שהקרקע תיראה טוב לעיתונאים וידיים לא יבצבצו מהאדמה, אי שם בשנות התשעים של אותה מאה אמורה.

במקרה הזה זה לא עבד, כי הקצין הספציפי שבזמנו היה סרן, לא היה הבחור הכי מבריק – כשבאו לנקות אותו בדיוק נגמר הבראסו. הוא התעקש להפליל את עצמו, ועל פציעת או הרג הרועה הסורי קיבל שבועיים מאסר. כנראה עונש על זה שבכלל דיווח. מאוחר יותר היינו מעורבים הוא ואני ושניים נוספים בתאונת דרכים במסגרתה הוטח הראש שלו בשמשה הקדמית של הג'יפ, ואחרי זה הוא נעשה עוד פחות בראסו ממה שהיה לפני זה.

"או-הו" שמעתי את הקצין הנוהג אומר, הסתובבתי ממכשיר הקשר וראיתי מולנו חומת אבן. הג'יפ, שהיה חדש, הומר לדגם "טוטאלוס". הסמב"ץ שישב לידי עף על הרצפה, שהייתה מכוסה יתדות ברזל ושאר חומרים שלקחנו לתרגיל. הוא פונה לבית חולים. הקצין היורה, שישב ליד הנהג, בחן כאמור את עמידות השמשה הקדמית מול ראשו. הראש ניצח, אבל לא לאורך זמן. גם הוא פונה לבית חולים. הקצין הנוהג בלם את עצמו בהגה, והחזיק מעמד. אני, שניחנתי בראש קווקזי עבה וברפלקסים מהירים, בלמתי את עצמי על ידי נגחה בקשת ההתהפכות; לא קרה לי כלום. שנינו חיכינו בג'יפ פתוח, בצפון רמת הגולן, בקור מקפיא, שיבואו לחלץ. את הג'יפ. לקראת חמש בבוקר זה קרה, כשכבר הכחלנו.

בשש בבוקר עליתי על אוטובוס הביתה, וברשומות של הצבא אני בכלל לא מתועד בתקרית הזאת, כי לא הייתי בה: אחרי מספר תאונות (חלקן קטלניות, דפנה) ברמה, יצאה פקודה שרק שניים נוסעים בג'יפ, שלושה בהרשאה של המח"ט. היינו ארבעה, ומיותר לציין שלא ביקשנו רשות מהמח"ט, שגם לא התעניין בזה במיוחד. הוא נתן אישור לשלושה בדיעבד.

אי, טייסים וטייחים.

מסיבות שבלתי אפשרי להתחקות אחריהן, ככה עובד הצבא שלנו – על טלאים ואלתורים. תחליפו לו תוכנה והוא פשוט יפסיק לתפקד. אולי זה בסדר, אולי לא, אבל הצבא שלנו לא עובד לפי הספר. למען האמת, אין ספר: יש איזה מסמך שמתעד תדריך שמאזכר שיחה שהתנהלה בעבר בין בן-גוריון למשה דיין. אולי. כשאחד מהם עמד על הראש והשני העלים עין.

בעידודו של קצין (אחר?) יצאתי לנסיעה בג'יפ. לא היה לי רישיון, צבאי או אזרחי. הגענו עד העץ.

פעם ויותר העברתי נגמ"שים מקצה אחד של הבסיס לשני (לא, עד היום אין לי רישיון נהיגה בנגמ"ש), ועם חיות הברזל האלה היה לי קשר יותר טוב; הורדתי רק את הגדר של רחבת לשכת המח"ט; אותו מח"ט שמהג'יפ שלו היינו גונבים כריכי שניצל כשיצאנו לתרגילים, כי לנו איש לא דאג לאוכל.

*

ולמה כל הנוסטלגיה הענוגה הזאת? בגלל רועי צ'יקי ארד.

לא, רגע – צ'יקי ארד זה ה"משורר" שחושב שאם אתה מפריע לשכנים לנוח בין שתיים לארבע אתה אביר שירת החוצות. לא, אני מדבר על הצ'יקי האחר, אולי צ'יקליס, שנתן לבן שלו לנהוג בטרקטורון ובגלל זה הורד בדרגה. כמאמר הוגי דורנו: פחחחח.

לא נעים, אני יודע שמדובר באנשים בוגרים ומנוסים, אבל השופטים במקרה הזה לא היו בדיוק בראסו בעצמם: חברים, ככה הצבא מתנהל. זה מה שקורה בצבא כל הזמן, זה האופי שלו, ככה הוא עובד, אלה שיטותיו. אם תתחילו להוריד בדרגה כל קצין שנוהג כפי שחונך להתנהג באותו יום בבקו"ם שבו הזריקו לו את הזריקה ש"בכלל לא אמורות להיות לה תופעות לוואי והאבעבועות יעברו תוך שבוע, מקסימום חודשיים, אה, כן, זה אנתרקס", יהיה לכם צבא של רב"טים.

*

איזה יצור משונה הוא כלב – אהבה היא הדרישה היחידה שלו.


א"א

יילל הקויוט – על מערבוני ספגטי בכלל, ועל ”הטוב, הרע והמכוער” בפרט, סרט שבו לולאת החנק כרוכה תמידית סביב צווארי הגיבורים

 

בתחילת שנות השישים, הלכה תעשיית המערבונים האמריקאיים והתדלדלה. אם רוצים, ניתן לטעון שחתם עליה את הגולל "ריו בראבו" מ-59, שהיה הערה צינית על המערבון האמריקאי המסורתי. הקהל המפוכח לא קנה יותר את הסיפורים האידיאליים על אנשי חוק טהורים וצדיקים, וגם לא ראה בעין יפה שורות של אינדיאנים שנופלים חלל מול הווינצ'סטר של ג'ון וויין, כברווזים במטווח.

הנטייה הזו, כמו גם בעיות הפצה, הכניסו את האירופאים למצב לא נוח: הם תמיד אהבו מערבונים ועכשיו לא היו להם כאלה להקרין. חברות הפקה של היבשת החלו לנקוט יוזמה וליצור תחליפים – גרמנים, איטלקים וספרדים הסריטו חופן מערבונים משלהם (באירופה הסריטו מאז ומתמיד מערבונים, גם אם מעטים ולא תמיד ראויים). זה היה מאמץ צנוע, אך ראוי להערכה.

המפץ הגדול התרחש בשנת 64 – פלוני אלמוני בשם סרג'ו ליאונה קיבל לידיו 200 אלף דולר ושאריות של פילם, וכשבידיו תסריט המבוסס על "יוג'ימבו" של קורוסאווה, ולצדו מלחין בשם אניו מוריקונה, ברא שתי תופעות חובקות עולם: את מערבון הספגטי כז'אנר שריר ואת קלינט איסטווד. סיפור ידוע הוא שאיסטווד קיבל אז עצה לא להשתתף בהסרטה הזו, כי זה יהיה צעד לא נבון – Mal paso. ככה נקראת היום חברת ההפקות שלו.

ליאונה הביא למסך גיבור חדש (עם פונצ'ו!) וסגנון חדש, אכזרי, של קולנוע. בלי אנשי חוק, בלי צדק, ועם מוסר משובש לחלוטין. אפילו ליריות יש צליל אחר, עשיר יותר. זה תפס כמו קטטה המונית בבית מרזח: ההצלחה הכלכלית של "בעבור חופן דולרים" גרמה לכך שעד שנת 1975 נוצרו למעלה מ-600 מערבוני ספגטי. רובם הוסרטו בספרד, אגב.

ליאונה המשיך עם האיש ללא שם שלו ויצר ב-65' את "הצלפים", שהפך גם את לי ואן-קליף לכוכב, וב-66 הגיע החלק האחרון בטרילוגיה, ומבחינתי המערבון בה"א הידיעה – "הטוב, הרע והמכוער".

***

האפקט שהיה לו על מערבונים בפרט ועל הקולנוע בכלל, המוזיקה המהפכנית שזכתה לחיים משל עצמה, השם שהפך למטבע לשון, ההתמקמות שלו באמצע התרבות הפופולרית, הם חסרי תקדים. זוהי יצירה מופלאה מכל בחינה אפשרית, תיאטרון אכזריות במיטבו, גרסה קולנועית לחד גדיא, בתוספת קויוט, זנב ערבות: הנושא המוזיקלי הקטן שמופיע לכל אורך הסרט, הוא חיקוי יללה של קויוט.

יללה אמיתית של קויוט היא גם הדבר הראשון ששומעים אחרי כותרות הפתיחה. ואז נכנס לתוך המסך, בקלוז-אפ פראי, פרצוף מופלא, כחול עיניים, שמסתיר את כל הנוף. אחריו מופיע עב-גבינים שנראה כמו שמוליק קראוס, והשלישי שמגיח נראה פחות מחוספס. אצל ליאונה, כל פרצוף מספר סיפור. שקט שורר. רק הרוח נושבת במקום הנטוש, והשלושה מתקרבים לאט לבניין ופורצים פנימה. אנחנו לא רואים מה קורה. נשמעות יריות, ומהחלון קופץ (על המסך מופיע כיתוב אדום) "המכוער", טוקו (איליי וולך), עם אקדח ביד אחת ונתח עוף ביד השנייה. הוא חיסל אותם לארוחת בוקר, אפשר להגיד.

אחריו אנחנו מתוודעים ל"רע". לי ואן קליף מגיע לבית משפחה ומתיישב לאכול מול הבעל. שוב, הרבה שקט. ליאונה נהנה לתת לנו להביט במבטים, עסק מאוד אפקטיבי ליצירת מתח, אבל לא פחות מכך זהו סוג של דיאלוג. את השקט מפרה ירייה ואחריה מוזיקה צורמנית, קקופונית, א-לה-ליגטי, שתופיע גם כשהרע, "עיני מלאך", יענה את חברתו של קרסון.

המוזיקה הזו תופיע שוב כששלושה מקסיקאים יתגנבו להרוג את איסטווד. בסצנה ההיא יש מגע ביזארי: אחד מחברי הכנופייה לא נראה בכלל מתוח או דרוך, אלא מיוסר, כמו קדוש מעונה.

הבא בתור הוא כמובן "הטוב", המכונה בלונדי (איסטווד), שזוכה לכניסה יפה, מחסל שלושה אנשים במחי-הדק ואז מעמיס את טוקו על הסוס. רק חצי שעה אחרי תחילת הסרט יופיע הכיתוב "הטוב", ויסתיים האפילוג.

מכאן והלאה מתרחש משחק חתול ועכבר אכזרי בין השלושה, כשלכולם מטרה משותפת אחת: להגיע אל מאתיים אלף בזהב (רמז לסכום הראשוני שקיבל ליאונה?).

***

הסרט כולו רצוף רגעים בלתי נשכחים, שאחד מהם הוא העינוי המתמשך של טוקו, לצלילי שירת מקהלת אסירים; קשה שלא לחשוב על השואה. זה גם לא הקונטקסט ההיסטורי היחיד: מה שהופך את הסיפור לגדול, לבעל נפח, זה השילוב בין עלילות שלושת מחפשי הזהב, לבין מלחמת האזרחים האמריקאית, שעל הרקע שלה כל זה מתרחש. פה גם מתגלה הממד הציני במלוא תפרחתו: יש לנו שלושה אנשים שכל מה שמעניין אותם לנוכח הזוועה ההיסטורית הזו זה רק הכסף. טוקו ובלונדי מונעים הרג רב של חיילים על ידי פיצוץ גשר, אבל זה רק תוצר לוואי של המטרה האמיתית שלהם – ליצור שקט שיאפשר להם להגיע לזהב. עם כל ההרג והאקדחים, באופן כמעט חתרני, זה סרט אנטי מלחמתי.

לצד האכזריות הרבה, הסרט גדוש בהומור, כשהרוב הוא מנת חלקו של איליי וולך, שגונב את ההצגה והוא בעצם הכוכב הלא מסתבר של הסרט, למרות שכולם נהדרים. השיא הוא כמובן המשפט הידוע ביותר: "כשאתה צריך לירות, תירה, אל תדבר". פילוסופיה לא רעה. קצת אחרי זה הוא שוב יורה הברקה: "אני אתלבש, אני אהרוג אותו, אני אחזור", ולקראת הסוף גם בלונדי מספק את פילוסופיית החיים המשעשעת שלו: "בעולם הזה יש שני סוגים של אנשים – אלה שיש להם אקדח טעון, ואלה שחופרים".

***

אחרי שעתיים מגיע השיא הסימפוני המופלא של הסרט. ראשו של טוקו המתגלגל נחבט במצבה, ואז נגלה לעינינו ים מטורף של קורבנות, שדה ענק של צלבים. הנטייה הראשונה שלנו היא להתעלם מהמשמעות, כי כמו טוקו, עבורנו מספר הקברים משמעותי רק מבחינה זו שקשה יותר למצוא את האחד הנכון, זה שבו חבוי האוצר.

המוזיקה נהדרת, ולצליליה הוא רץ במעין חדווה חולנית בבית הקברות, בוואלס של מעגלים היסטריים; בית הקברות בנוי כמו אמפיתיאטרון, במרכזו רחבה עגולה, כאילו המתים מחכים לצפות במחזה. בשיאה של המוזיקה האורגזמית, כשהכל נעשה מטושטש, הוא מגיע לקבר הנכון. קליימקס!

טוב, כמעט: עכשיו מגיעה ההצגה שלצורכה התכנסו כל המתים – התלת-קרב בין הטוב, הרע והמכוער. המתים מחכים לעוד מתים. מי יצטרף למועדון? מי עומד לשיר את הארייה האחרונה באופרה הזו?

החיתוכים ההולכים-ונעשים-מהירים בין העיניים, הידיים והאקדחים, ברגעים שלפני השליפה האחרונה, מרהיבים (לא הצד הטכני חשוב, אלא האפקט שלו – היד הענקית שנופלת לתוך המסך). המשחק האכזרי נמשך ממש עד הרגע האחרון, והסיום קומי להפליא: המילה האחרונה בסרט, שהיא "גסה", נבללת במוזיקה.

שלוש שעות של הנאה צרופה.

הערות והארות:
זה הסרט שאיפשר את" חבורת הפראים" המופתי של סם פקינפה, מ-69

כחול העיניים מההתחלה מספק מסגרת זמן לסרט: עברו שמונה חודשים מאז הירי בפתיחה ועד המפגש המחודש בינו לבין טוקו. זה חיוני לסרט, קטלני עבורו

עיוות היללה כמו משקף את העיוות המוסרי השולט

עיני מלאך מכנה את בלונדי "מלאך שומר", המצלמה עוברת אל איסטווד, ומוריקונה מעטר את הרגע במוזיקה "שמיימית" לגלגנית

המלכודות האכזריות שטומנים הטוב, הרע והמכוער אחד לשני (ושלישי) והמשחקים ביניהם, מזכירים את המשחקים בין וויילי קויוט לרודראנר; ההתנהלות בסרט כולו מזכירה את "מטורף, מטורף, מטורף העולם"

כשטוקו הולך במים, לפני פיצוץ הגשר, מונח על ראשו פתיל השהיה מגולגל. הוא נראה כמעט כמו חובש כיפה. בסרט הוא מצטלב כל הזמן; בחיים הוא יהודי

כשקווין קליין בוחר אקדח ב"סילברדו", זו מחווה ברורה למסע הקניות של טוקו

ארז אשרוב

the-good-bad-and-ugly-01-lr1

להציל עלמות במצוקה

מהרחוב עלו צווחות אימה של אישה, ובתוקף תפקידי כאיש הביטחון של החלק התחתון של הרחוב – מטעם עצמי – נטלתי את האַלָה ממקומה הקבוע ליד הדלת, ויצאתי להציל עלמה במצוקה.

מדובר באלה נהדרת שרכשתי בחנות עתיקות, פחות מחיבה לאלות ויותר בגלל נטיות אנגלופיליות: על לוח נחושת מלבני הנעוץ באלה חרות המספר 52, ומתחתיו מופיע סהר ממתכת יותר אצילה, עליו כתוב London.

עם אלות כאלה, לא פלא שהשוטרים האנגליים לא נושאים אקדחים – 50 סנטימטר של עץ קשיח במיוחד, נדמה לי שזה בן חוזרר אוֹקוּפַּריה, מחוזק ומשובץ כפתורי בדיל. מכה אחת מזה וגמרת, כשהנחמה היחידה עשויה להיות שהדבר האחרון שאתה רואה מתקרב לראש שלך היא המילה London.

העילפון כחוויה תיירותית.

ברחוב התגלה המחזה הבא: בתחנת אוטובוס יושבת בחורה בשנות העשרים לחייה, לבדה, חובקת שקיות ניילון וצורחת בקול ניחר, נשבר, היסטרי: "זבל, אתה זבל, זבל, זבל, יא חתיכת חרא, זבל, אל תתקשר אליי יותר. אני יושבת פה לבד בחושך. לבד בחושך. יא זבל".

היא לא מחזיקה את הטלפון לאוזן, אלא מול הפה, כמו מיקרופון, מכשיר קשר לשעת מצוקה נפשית. אי אפשר שלא לתהות איך מתנהלת השיחה, והאם האיש בקו השני לא ניתק כבר, כי היא לא עוצרת לשמוע לבדוק.

בינתיים עוברת משאית זבל.

היא ממשיכה, בצרחות שזמר פאנק היה מצטרד מהן כבר מזמן: "זבל, יא מניאק, יא בן זונה, זה נגמר, אתה שומע? זה נגמר, זהו, אל תתקשר אליי יותר, אני לא רוצה את הטלפונים האלה יא זבל, ז-בל, ז….בל, מניאק, זבל, אני לבד בחושך, לבד, יא זבל, יא בן זונה, ז-בל, ז…בל!"

בהתחלה ריחמתי עליה, אבל אחרי עשר דקות כאלה זה כבר עלה לי על העצבים. מילא הצווחות המחרידות, אבל החזרה האינסופית על עצמה.

זה עובר כל גבול.

בצללים, אני מהדק את האחיזה באלה, וצועד אל תחנת האוטובוס.

הבחורה הזאת לא יודעת, אבל London מחכה לה.

א"א

המרתי דתי; ייסדתי דת

פרנסיס בייקון, בעקבות ולסקזמישהו שלא חשב לעומק, אם אני זוכר נכון זה היה פסקל (ובאנגלית, סאונדטרק, אחיו הממזר של סטארטרק), גרס כי סטטיסטית עדיף לאדם להאמין באלוהים, כי אחרי שאתה מת יש רק שתי אפשרויות: או שאין כלום, או שיש אלוהים, ואם אין כלום כלום כבר לא משנה, ואם יש אלוהים אלוהים משנה הכול.
משהו הסתברותי מתפלפל כזה.

אלא שפסקל לא שאל את עצמו אם כדאי לו לאדם להקריב את חייו עלי האדמה, החיים היחידים שיש לנו ודאות לגביהם, לשבש את כל תשוקותיו ואהבותיו ונטיותיו וסטיותיו ומחשבותיו העצמאיות, לטובת איזה אל ערטילאי ותגמול שבעולם הבא.
אם לצטט את מיטב המוחות בני ימינו: פחחחח!

אני מצדי, מאמין שכל פלפול דתי יש להעמיד במה שאני מכנה "מבחן מס הכנסה". זה פשוט: האם פקיד השומה יקבל מכם טיעון כגון "התגמול שלכם יבוא אחרי שאמות"? לא נראה לי. נסו לטעון במס הכנסה "רב הנסתר על הגלוי", ונראה לאן זה יוביל אתכם.

עוד התעלם פסקל מהתהייה הנושנה איזו דת היא הנכונה? כל הדתות סותרות אחת את רעותיה, עד שאין ודאות לגבי כלום. אם אתה בוחר באלוהים, באיזה אל או אליל תבחר? למה אלוהים ולא אללה? למה אללה ולא שיווה? למה שיווה ולא בורגול, אל הדגנים העמלקי (כשר לאוכלי קטניות בלבד)? זה הרבה יותר קשה ממה שזה נראה, כי גם אם אדם נולד יהודי, מי ערב לו שהוא לא יהודי רפורמי, ולאו דווקא חרדי? מי יודע אם אתה צריך להיות מנטורי קרתא או מהקראים או מכל זרם אחר שאת שמו אני לא מכיר? הרי גם בקרב אלה המכונים "יהודים" אין הומוגניות, ויש יהודים שירצחו בשמחה יהודים אחרים, שמבינים פחות טוב מהם את הרצונות האמיתיים של האל. מה, יש אפילו יהודים שיתגנבו אל ראש ממשלה קשיש ויירו לו בגב! הייתם מאמינים? [אני שואל במובן הצר של השאלה]

כך או אחרת, אני החלטתי שאיפשהו בוודאי יש אמת, ומשום שלא ניתן לקבוע איזו אמת היא האמיתית מכל האמיתות שמציעים העולמות הדתיים, אני פשוט אאמץ לי את כל הדתות.

מעתה ואילך, אני יהודוכריסטומוסלוהינדובודהוודופגאני!

יש לזה יתרונות, ויש חסרונות. ככה נראים החיים החדשים שלי:
אני לא עובד בשבת ולא בראשון; אני חובש שטריימל ומתחתיו כיפה סרוגה ומתחתיה ירמולקה של מכבי חיפה, ועל הצוואר צלב וביד ארטישוק ומחכה להארה; בחצי מלוח השנה שלי מסומנים צומות, אבל למרבה המזל כמעט כולם מתנגשים עם ארוחות סביאה של אחת מהדתות האחרות שאני מאמין בהן בפנאטיות; רוב היום אני מתפלל, בכיוונים שונים ובשפות מגוונות; אוֹם; כמעט כל דבר שתגידו מהווה פגיעה בדת שלי; אני יכול לאכול כל מה שרק בא לי, אם כי רוב המאכלים אסורים עליי בתכלית; יש לי פרה קדושה קשורה בחצר, ובמקרר שני קילו עגל במרינדה; בחצות הלילה אני שוחט תרנגולות בטקסי וודו, ונועץ סיכות בדמויות-צלם של אויביי; בבוקר אני רץ להתוודות אצל הכומר ומבקש מחילה; משום שטבועה בי טינה מולדת לרוב אלה שמחזיקים באמונה אחרת משלי, בחגים החשובים שלי אני זורק לעצמי אבנים וביצים על החלונות, על מנת להבהיר לי שאני לא רצוי בשכונה; לפעמים אני מוחל לעצמי, מפנה את הלחי השנייה ומבקש מהאל שיסלח לי, כי אני לא יודע מה אני עושה; פעמים אחרות אני נוקט בשיטת הזרוע הנטויה, ובמקום לחי גורס עין תחת עין, יוצא ומשליך אבנים וביצים, הפעם על החלונות שלי; "מותו, כלבים כופרים!" אני זועק בפעמים אחרות ומאיים לערוף את עצמי בחרב זולפיקר, אבל ברגע האחרון מקבל חנינה מהאפיפיור, או שהמופתי מסיר מעליי את הפַתֻוַא; אחרי הכול, ידוע שהיהודים הם רחמנים בני רחמנים; וכפי שגילו כל האוונגרדיסטים של המאה העשרים, מגבלות חייבות להיות, ובעולם זה של אלפי מגבלות תיאולוגיות קטנות מצאתי לעצמי סוף כל סוף שווה וחופש מוחלט.

אז בואו אחריי אל הגאולה, אנשים! בואו אל האור! מי לאדוני אלי! (דמי חברות 250 ₪ טל"ח).

א"א

מסע חיסול (Vesoul, ז’ק ברל)

ברל. בשיר הוא מספר איך הוא מטולטל על ידי מישהי שכל הזמן רוצה לראות מקומות שונים ונמאס לה מהם, ושוב רוצה לראות מקומות אחרים, ובדרך הם פוגשים את אמא שלה למרות שהוא היה רוצה לפגוש את אחותה והלוך וחזור, וכמובן שנמאס לו מכל זה, ומהאקורדיון שכנראה מלווה את כל המראות והמקומות.

חשבתי שזה ראוי לגרסה בעברית.

voilà:

רצית מעט אוויר נסענו לקהיר

ביקשת יותר מרחב נסענו לזאיר

מתכון לטראט טאטן מצאת בקזחסטן

שולחן מעץ לבן קנית בקירגיסטן

ארזנו בארגז מזכרת מקווקז

ושום דבר לא זז בדרך מבישקק

לקשמיר

רצית מסע רחוק נסענו לבנגקוק

רצית מסע קרוב נסענו לקרקוב

באנקרה אכלת מלוח ומתוק

היינו בצינוק חצינו עוד רחוב

עלינו על גבעה הפלגנו בתיבה

נישקת איזה תינוק הגענו להר דב

במסוק

ובאיסטנבול את קנית מעיל עור

ובמסלול הירוק את ניסית

להבריח כינור

ארגז סוביניון

אוכף של חמור

ואקורדיון

עשית את יום כיפור וצמת בראג'אנפור

ואת האגדה קראת באוגנדה

רכבת לזאיר מקטר אל דקר

מפאב בגבול פונג'ב לבר בזנזיבר

רצית מעט שלווה בוצוואנה אני בא

הו מאמא אנה אני בא בצ'אד קנית בובה

ואיפור

נמאס לך מקרקוב עברנו לאיזמיר

בצעד די נועז אכלנו בשירז

הדלקתי עוד גולוואז ברחנו מקווקז

החלטתי או אז שאם דבר לא זז

בדרך לבישקק הו מאמא איזה פקק

אני אהיה שגריר היה זה יום סגריר

בקשמיר

ובאיסטנבול…

***

נסו לשיר את זה עם הילדים; הפעלה נחמדה לשבת.

א"א

שפת הסתרים של עורכי הדין

אתמול פגשתי ברחוב חבר ותיק שלי, בחור נחמד שלא ראיתי כבר כמה שנים, מאז עבר את בחינות לשכת עורכי הדין.

שמתי לב שהוא תפח מעט, וגם היה חנוק שלא לטובתו בעניבה ובחולצת כפתורים לבנה שצווארונה מהודק. נראה היה לי שלא ממש נוח לו.

"ישי!" אמרתי לו בחיוך.

"ארז!" אמר בטון מפקפק, העלה הבעה חמורת סבר והחל לדרוש בטון נמרץ: "האם למיטב ידיעתך, אף שכיר, ממונה, או מנהל שלך ('צד קשור'), או חבר משפחה מיידי שלך או של אי מי מהצדדים הקשורים, או כל תאגיד, שותפות או כל גוף אחר שבו מישהו מהצדדים הקשורים מהווה ממונה, מנהל או שותף, או שבהם יש לצד קשור שכזה בעלות משמעותית או שליטה כלשהיא, חייב לך, וגם אתה אינך חייב (או מחויב להלוות או להגדיל או להבטיח קרדיט על חבות או מחויבויות) למי מהם?

"למיטב ידיעתך, האם לאיש מבין אלה אין כל בעלות ישירה או עקיפה בכל חברה או תאגיד שאליהם אתה קשור או שאיתם אתה מנהל עסקים, או כל חברה או תאגיד שמתחרה בך, מלבד העובדים, הממונים, או המנהלים שלך וחברים במשפחות המיידיות של צדדים קשורים אלה, שעשויים להיות בעלי מניות של חברות שנסחרות בציבור, שעשויות להתחרות בך?

"האם לא הענקת או הסכמת להעניק כל זכויות רישוי, כולל זכויות 'פיגיבק' כפי שהוצגו בדוחות הכספיים ההולמים את המסים המגיעים או המצטברים עד לתאריך הנקוב? האם קיבלת בשנת המס הנוכחית החלטות שלהן תהיה השפעה (1) חומרית עליך, (2) על מצבך הכלכלי, (3) על עסקיך כפי שהם מנוהלים בהווה או כפי שהוצע כי ינוהלו, ו-(4) כל חלק מרכושך או מנכסיך החומריים, ומעולם לא חשדו או האשימו אותך בליקויי מס בהתאמה ל-OFAC ולחוק ההתנהגות המושחתת במדינות זרות, ואינך ולא תהיה למיטב ידיעתך בשנת המס הקרובה תאגיד זר פונדקאי?"

הוא התנשם בכבדות. לרצפה נפלה דממה קצרה. אמרתי לו: "אתה בעצם רוצה לשאול מה העניינים."

"אה, כן," אמר.

ארז אשרוב

אפרו לי לתוך המטבוחה

השעה שלוש לפנות בוקר, ואני עצבני.
עצבני הלכתי ברגל ממרכז הכרמל הביתה, בקצב חילי, מקלל.
בני היצאניות המטומטמים האלה. בני תשחורת מעלי צחנה. דלי-שכל מהמאה העשרים. פרמשתקים חנוקים.
ד-ג-נ-ר-טים. הייתי רוצח את כולם אלמלא הניירת הכרוכה בזה.

פשוט – ביקרתי במחלקה האונקולוגית; יש שיקראו לזה מועדון "ביט".

הלכתי לראות (ובעיקר לשמוע. ועכשיו גילוי נאות) חבר בשם אורי מילס, בהרכב ששמו "מטבוחה".

בכניסה החתימו את הזרוע שלי – BEAT – ותהיתי אם זאת חוויה הכרחית ליהודי שחי בארצו.
ועוד לפני הקופה, במסדרון-חנק של עישון בשר אנושי, התרחקתי מהנבלות בכניסה שעישנו. צעירים שהשכל עוד לא עלה להם לראש. יצאתי מנקודת הנחה שזאת הסיגריה האחרונה שלהם לפני המופע, אבל בפנים החוויה הייתה נעימה במידה דומה – למרות השלטים ולמרות שמדובר במועדון של העירייה (אתו"ס, שעוד לא ענו לפנייה שלי) ולמרות שאין מאפרות – מעשנים. ומאפרים על הרצפה, כי מה, למעשן הממוצע ולכל מה שקשור להיגיינה ולאסתטיקה הרי אין כל קשר.

עד שהתחילה ההופעה התנגנה מוזיקת טראנס מונוטונית, משמימה, אבל בסוף נכנעתי בהנאה מסוימת ופיזזתי כאותו שור תוקפני. אפילו חייכתי, בחסות תחליף הגינס.

"אסור לעשן פה?" שאלתי את הברמנית.
"תיאורטית", ענתה. "המאבטח מסתובב מדי פעם".
"כן, מסתובב עם סיגריה".
ילדה בת עשרים וקצת, שעושה משהו כמו 200 שקל בלילה מטיפים, וחוזרת הביתה למיטה הריחנית שלה, לישון עם הרעש הפנימי באוזניים והמסרטנים בריאות.

ואז התחילה ההופעה. מטבוחה הם באמת הקצה הרחוק של הנתיב (סוף הדרך); הם הדבר העכשווי; הם משלבים מוזיקה אלקטרונית עם כלי נשיפה (כולל חמת החלילים האימתנית של מילס), גיטרה, כינור (והכנרית גם רוקדת), מתופפת. הם מולטי. הם מלהיבים, הם קצביים, הם מלודיים, ועוד הרבה דברים טובים. הם עם היד על הדופק ועם הדוב על הדבקה (כן, שתיתי קצת). פשוט תענוג. הם הסינמטיק אורקסטרה של הציונים. שילוב מנצח של יצר ויצירה.

אלא מה, די מהר ברחתי, כי כאמור, הרגשתי חנוק. הוקפתי פקאקטים מעשנים שטינפו לי את הריאות, והיו לי שתי ברירות: לשסף את הגרונות הטמאים של כל כופרי הקדמיום, או לצאת. משום מה, בחרתי באופציה השנייה, למרות שהראשונה עדיין מעלה חיוך על פניי: אחרי הכול, הם גם ניסו לרצוח אותי בהסוואת מקלחות מבליחות של אורות עכורים וגם קלקלו לי הנאה מוזיקלית, שתי עבירות שדינן מוות. אבל לא נורא – המוות שלהם כבר בדרך: ראיתי את מאות האורות הקדמיים שלו אורבים מנצנצים באפלת המועדון, מלאכי שאול שנעים בתנועה עיגולית מגובה המותניים שלהם אל הפה.

וביט – אלה פתחו איתי חשבון. מוטב שידעו: קווקזים, אם נושפים עליהם עשן, מפעילים את הלהביור.

א"א

%d בלוגרים אהבו את זה: