אתה מכיר אותה טוב, את אשתך?

זדון, איום, תקשורת לקויה, מסתורין נפשי.

כל אלה מאפיינים את המחזות של הרולד פינטר.

ב"האוסף" שלו (יותר נכון, "הקולקציה"), שנכתב במקור לטלוויזיה ושלזיתים יש בו תפקיד מרכזי, יש ארבע דמויות, כולן מעולם האופנה. הארי קיין המבוגר גר תחת גג אחד עם ביל לויד הצעיר ממנו; ככל הנראה סידור נוח לביל, שמספק שירותים בתמורה; אהבה גדולה אין שם. לחיי שני אלה נכנס ג'יימס הורן, שטוען שביל שכב עם אשתו, סטלה, בזמן ששהו בלידס, מסיבות מקצועיות. כלומר, הם היו בלידס מסיבות מקצועיות, לא שכבו מסיבות מקצועיות: הציגו שם את קולקציית האביב.

לאורך המחזה מתגלות כמה וכמה גרסאות לסיפור הזה – שבתחילה נראה שג'יימס מכיר אותו עד אחרון פרטיו האינטימיים – ומה שאנחנו מקבלים בסוף זה קובייה הונגרית עם יותר מדי צבעים; דבר מה לא פתיר, קולקציה של וריאציות. מול שני מספרי סיפור הבגידה, סטלה וביל, יש את שני ה"בעלים" הנבגדים, הארי וג'יימס, שאוגרים הרבה מאוד זעם, מטבע הדברים, שאת רובו הם משחררים במילים. שני ה"בוגדים" צברו טינה מסוג אחר לבני זוגם, ואת הסיבות אנחנו יכולים רק לנחש; גם בין סטלה לג'יימס אין הרבה אהבה. זה חלק מכוחו של המחזה.

אבל הכוח האמיתי, כמובן, מצוי במילים, שפינטר עצמו אמר שהן משמשות כ"התחזות" וכ"נשק". רק שלפעמים נראה שלאו דווקא הנשק, אלא אופן השימוש בו, הוא הדבר שיוצר את רוב המתח אצל הצופה. שריטת הגיר על לוח הנפש נובעת פה מאותו מנגנון נושן שלנו של "ברח או הילחם", Fight or Flight. לדמויות במחזה הזה אין את היכולת (או את הרצון) להגיב באלימות פיזית או מילולית פראית [יש התחלה של דו-קרב קומי, בסכיני גבינה, זה הכול. ואולי הסיבה נעוצה בנימוס האנגלי], ובמקומות שבהם אנחנו כקהל כבר יוצאים מדעתנו ומצפים שהאיש על הבמה יברח או יילחם, במקום זה הוא עושה את אותו מעשה פינטרי נורא ומחריד ולא אנושי: הוא אומר דבר מה לא צפוי לחלוטין, על סף הבדיוני, או לא מגיב בכלל, או מבקש זיתים. פליק לך ולאיש מולו מבלי להרים יד.

זה מטלטל כל צופה בעולם, אבל אולי אותנו קצת יותר, בהיותנו מורגלים לתיאטרון העימות המקומי.

את הדי-וי-די ניתן לרכוש באגורות באמזון בריטניה, בכיכובם של לורנס אוליביה, אלן בייטס, מלקולם מקדאוול והלן מירן, או לצפות בו ביו-טיוב.

א"א