ביום השלישי בעיר זרה
אתה סופג את האקלים המקומי, או שהוא מחלחל לתוכך;
אתה הופך לחלק ממקום שאינו ביתך
ומעט שוכח מי אתה.
עם היספגות החום (או הקור) החדש
אתה עשוי גם לשכוח את טמפרטורת אהבתך,
אמונתך ונאמנותך,
מה ומי מחכה לך במקום שעזבת.
השינוי הגיאוגרפי מניב שינוי באופי.
וכשאתה מצויד באופי חדש
(הישן אולי נגנז זמנית בתא המטען הבוגדני של המטוס)
אתה לא חווה שם את בדידותך, אלא את בדידותו של נַשָּׂא האופי החדש שלך.
כך קורה שאתה עשוי לחייג בהיסח הדעת למספר שעל פמפלט הנפקניות שהרמת ברחוב,
או לפתח רומן שבועי מבושׂם עם זבנית תמרוקים בוהקת.
אם אתה תייר-מעת-לעת תעמוד בטרנספורמציה
אבל הנווד התמידי לעולם לא יפתח אופי יציב משל עצמו,
בהיותו נע ונד בין אוֹפַיִּים וגחמות של ערים ותרבויות זרות,
לנצח מחולל לִימְבוֹ מחלל-מהוּת.
אלא שאני יושב רוב הזמן בבית, כך שלי אין תירוץ.
א"א
החיים בתהיתי 