הייתה לי נערה בשם ויטאלי

הייתה לי נערה בשם ויטאלי

בקזחסטן רקדנו קזצ'וק

באוגוסט התחתנו – במרס נולד תינוק

ההורים שלה היו בשוק!

(האמת, גם אני; מה זה הדבר הזה?)

 

אז, שתו עוד וודקה, שתו עוד סולר, שתו עוד מהטרפנטין

אנטי פריז ופוליטורה, ואז נשתין!

 

הייתה לי נערה בשם אפרים

היו לה תלתלים מהסנטר

קנתה לי מנדולינה – קניתי לה פסנתר

אני כבר לא רואה אותה יותר!

(היא כל הזמן מנגנת)

שוסטקוביץ' וסטראווינסקי, ניקה רימסקי קורסקוב

שניטקה וגובאידולינה, וגידי גוב!

אז… שתו עוד וודקה, שתו עוד סולר, שתו עוד מהטרפנטין

אנטי-פריז ופוליטורה, ואז נלחין!

 

הייתה לי נערה בשם רבקה

החברים צחקו לה על השם (איזה מין שם זה לאישה, רבקה?!)

אחרי שהתנשקנו ברחתי לה לבאקוּ –

היה לה רק זהב אחד בשן (מה זה, פרולטריון? רפורמיזם?!)

אז שתו עוד וודקה…

 

ארז אשרוב

 

מודעות פרסומת

3 זכרונות ילדות בהקיץ

*

1. אָרְף קאט         

הלברדור הענק ישן איתי כל לילה,

ראש אל ראש,

נושף לתוך אוזני השמאלית, מעלה עליה אדים,

מלקק.

בבוקר האוזן לחה ושעירה.

כבר שבועיים.

עוד מעט נגמר החופש הגדול.

כשאמצא את שאר הגוף שלו

אולי אוכל להפסיק את זה.

*

2. אטלנטיס, יקומים מקבילים ~~~

נאחזנו במה שרק ניתן

משפחות שלמות

בכל כוחותינו

אבל גל עצום עלה מהים ושטף את כולנו אל מותנו.

כרגיל.

*

3. משפט שדה

קבוצה של ילדות בשמלות מלמלה

לבנות

פרחוניות

רחבות אִמרה

עורכות משפט שדה לאחת מחברותיהן

על אי תנועה,

מושכות לה בצמות

בעוד שתי קשישות מלקקות את הקרטיב שגנבו מהנשפטת, וצופות.

הזקפה הראשונה שלי.

ארז אשרוב

שתי הרצאות בתחום התיווך

לקצץ את המתווך; תמיד לקצץ את המתווך!

ארתור מילר, "מותו של סוכן" (אם אני לא טועה)

 

1. חובת המדינה להגן על אזרחיה.

המדינה עושה את זה באמצעות הצבא, הבנוי מחלק מאזרחיה.

ברגע שאזרחיה הופכים לחלק מהצבא, מאוד קשה למדינה להגן עליהם.

אזרחים, אולי הגיע הזמן לקצץ את המתווך?

 

2. אוהדי כדורגל נאמנים בפנאטיות לקבוצה "שלהם".

הקבוצה "שלהם" מורכבת משחקנים.

השחקנים נאמנים בפנאטיות לחוזים שמנים, איפה שרק אפשר, והקבוצה "שלהם" אינה אלא קרש קפיצה לחוזה שמן יותר, גם אם זה אצל הקבוצה ה"יריבה".

אוהדים, אולי הגיע הזמן לקצץ את המתווך?

ארז אשרוב

ברכת המזון

הכול מבושל

הסירים מעלים קיטור מסולסל

הגזר אֻדָּה, העגל בּוּתר

שיבוא כבר ירוחם ויאכל

 

הכול במקום

הבגדים קלוּבים יפה בארון

הכול מקופל

שיבוא כבר העש ויאכל

 

הכול מטופל

הכופרים תלויים בכיכר

התפזר הקהל ושוויון הנפש שוחזר

שיבוא כבר הנשר ויאכל

 

הכול כבר נגמר

הבור מולא ונסגר

על המוח השתלט השקט המיוחל

שתבוא כבר הרימה ותאכל

 

ארז אשרוב

מספר הרהורים À-propos de rien

כל פעם שנכנסתי לכיתה, התלמידים התחילו לתרגל התעלמות בוקר 

כשפוליטיקאי מפסיק לשקר נשמעת אזעקת אמת. מה שמסביר את השקט 

יש העוברים ישר מהצבא אל הבא 

מקפד – מפקד עם נטייה לאבד חיילים. "רואה את הסרן ההוא? מקפד מעולה – רק בשנה האחרונה התייבשו לו חמישה טירונים" 

"אין לך מה לדאוג," אמרתי לפקח רשות הטבע, "המטווח הזה משמש למטרה טובה" 

לאחרונה מתקיים קשר אמיץ בין האסתטי לאנסתטי 

זמר הראפ נכנס למועדון עם שישה מחברי הפמליה שלו. "אתה נראה מיליון דולר," אמרתי לו. "אחד ששישה אפסים משתרכים אחריו."

פולסא דנורה – נורת ניאון שרק מהבהבת ולא מצליחה להידלק

"פעם אחרונה שאתה מאחר לשיעור התמותה!" (פרופ' יהודה היס לסטודנט)

כשפורצים תוכנה זה אקט של חילול הקוד 

מישהו יודע כמה עולה השחר? 

עברתי לתזונה בריאה: אני אוכל רק פרות משחיטה מלאה

הלכתי למשחזר גלגולים קודמים שהוא גם פסיכולוג. הוא קבע שאני עותומאני דפרסיבי

 

© ארז אשרוב

 

להקת המחול הייצוגית ארז אשרוב מציגה: קרלה בליי – Blunt Object

 

בילדותי, בקיבוץ מזרע, אחרי שכולם היו הולכים לנוח בצהריים אחרי החליבה והזריעה ועבודת האדמה ועמל היום, אחרי שצווחות החזירים נָדַמּוּ, בשעה שבה העולם כולו הבהב בדמדומים המשוגעים של השמש והכול רטט וזנבות הסוסים היו עצלים מכדי להעיף מעליהם את הזבובים וקלרה כבר לא קרקשה במטבח עם תזמורת סיריה והציקדות חדלו מללוות את המולת הסירים והפונטילאה הפסיקה להשיר עלעלים כמו גשם צהוב בכוכב שנחלם, הייתי מתגנב לאסם, מפנה לי שטח בין הדגנים, ובתוך ערפל האבק הזהוב החיוור, רוקד.

את שנות נעוריי המוקדמות העברתי כך, בריקוד, חף מידיעה של מחול אמיתי, רק נע לצלילי מוזיקה בדיונית בראשי שמעולם לא התנגנה ברדיו הגדול של חדר האוכל בקיבוץ. עם הזמן קראתי למחול האינטואיטיבי הזה שהמצאתי "קאקא", מחווה לעורבנים ששימשו לי השראה, בתנועות החדות של צווארם ובניעור התזזיתי של כנפיהם. "קאא" הם היו קוראים, "קאא-קאאא", אבל שלא כמו העורב של אדגר אלן פו, על סף דלתי או יותר נכון על סף ממגורתי לא עמד בעל כנף אלא אחד מילדי הקיבוץ, שהיה מתבונן בי שעות, עד שאמו הייתה גוררת אותו משם, ותמיד על שפתיה אותו משפט:

"בוא אוהד, הביתה. אף אחד לא מתפרנס מריקוד".

א"א

אריך קורנגולד – הקונצ'רטו לכינור

"מלחין סרטים הוא כמו קבלן קבורה – הוא לא יכול להחזיר את הגופה לחיים, אבל מצפים ממנו לגרום לה להיראות טוב יותר". אדולף דויטש

אריך וולפגנג קורנגולד (1897-1957) נולד בברון, מורביה, למשפחה מוזיקלית. הוא החל להלחין מוזיקה בגיל חמש, ובגיל תשע כבר ביצע את הקנטטה שלו, "זהב", בפני גוסטב מאהלר, שהיה המום מהכישרון היוצא דופן של הילד. הוא לא היה היחיד: ריכארד שטראוס נמלא ב"יראת כבוד לנוכח הוכחה כל כך מוקדמת של גאוניות", וג'אקומו פוצ'יני טען ש"הכישרון של הילד הזה כל כך גדול, שהוא יכול בקלות לתת לנו חצי ממנו, ועדיין יישאר לו מספיק".

היה זה המפיק הגרמני מקס ריינהרדט ששינה את נתיב חייו של קורנגולד. בשנת 34' הוא הזמין את המלחין לבוא עמו לאמריקה, לעבד ולנצח על פסקול הגירסה הקולנועית של "חלום ליל קיץ". האחים וורנר התרשמו עמוקות מהתוצאה, והזמינו את קורנגולד להישאר בקליפורניה. בשנת 38' הוא עקר סופית לארצות הברית, ומשפחתו עמו. במהרה הפך קורנגולד למלחין הסרטים המפורסם ביותר בארה"ב. הוא כתב פסקולים ל-18 סרטים, וקיבל שני פרסי אוסקר על המוזיקה שכתב ל"אנתוני אדוורס" ול"הרפתקאות רובין הוד". ההצלחה הזו הפכה לסוג של מלכודת: הציבור התרשם מעבודותיו של קורנגולד בתחום הקולנוע, אך התעלם מהמוזיקה ה"רצינית" שלו.

את הקונצ'רטו לכינור כתב קורנגולד בשנת 45', והוא בוצע לראשונה ב-15 בפברואר 47', על ידי יאשה חפץ. היצירה מוקדשת לאלמה מאהלר-וורפל.

הפרק הראשון, מודראטו נובילה – ששייך באופן מוחלט לכינור – יפה וכובש. הוא נפתח בנעימה חלומית בנגינת הכינור, בליווי תזמורתי מינימלי. הנעימה הולכת ונעשית אינטנסיבית ומביאה את התזמורת להגיב בחזרה קצרה על הנושא. הכינור נודם לרגע קצר, נוטל שוב את ההובלה, והנגינה שלו הופכת וירטואוזית ונמרצת יותר ויותר. שוב הפוגה תזמורתית קלה, במהלכה התזמורת משחקת בנעימות, והכינור שב לתמונה, עדין כבהתחלה, כמעט נוגה. הנימה הזאת נשמרת לאורך זמן, הכינור והתזמורת חוברים ליצירת תנופה חדשה, שוב יש "הפרעה" תזמורתית, ומנקודה זו ואילך הנגינה קדחתנית, וירטואוזית לעילא ותובענית: הכינור מנגן סולו, ללא כל ליווי, נושא אנרגטי, וממשיך לנסוק מעלה.
ברגע השיא נכנסת התזמורת שוב, עם הנושא המוכר, שמעלה על הדעת מרחבים, אופקים. הסיום תואם את אווירת הפתיחה – חלומי ויפה. הקודה פראית ומרשימה.

גם בתחילת הפרק השני, רומנסה, התזמורת ממלאת חלק כמלווה, אך לא כבעלת דעה. זכות הביטוי ניתנת לכינור, ששומר על אווירה פסטורלית ונעימה, המזכירה את החלקים השקטים של הפרק הראשון, אך נטולה את הצפיפות וההתפרצויות. הפרק הזה פחות קליט בהאזנה ראשונה, יותר "רוחבי", ובנוי על מלודיות ארוכות, מהורהרות. התוצאה המתקבלת אימפרסיוניסטית, חמקמקה.

הפינאלה (אלגרו אסאי ויואצ'ה) נמרץ, חגיגי ומלא חיים כבר מראשיתו. הכינור מפזז וגם התזמורת קוראת לרקוד. הכינור מנגן וריאציה על הנושא המרכזי מהפרק הראשון, הופך לירי, ופה, לא בפעם הראשונה, מורגשת עובדת היותו של קורנגולד מלחין סרטים: זה עשוי להיות רקע נאה לסצנת חתונה עליזה ושיכורה במערבון. החן כובש, הקצב גורם לרגליים לזוז באופן כמעט בלתי רצוני, התזמורת כמעט שותפה מלאה לנגינה, כלי נשיפה תורעים, כלי נקישה צוהלים, שקט, ואז הכל מתפרץ לטובת סיומת עם הפתעה מרעננת בסוף.

התחושה הסינמטית אינה סתמית: בפרק הראשון משתמש קורנגולד בנושאים מתוך המוזיקה שכתב לסרטים "שחר אחר" ו"חוארז". בפרק השני מופיע נושא מתוך "אנתוני אדוורס", ובשלישי מתוך "בן המלך והעני".

ארז אשרוב

רשומות ישנות קודמות

%d בלוגרים אהבו את זה: