מהשמיימי לארצי. ובחזרה

ארבעה-עשר יום אחרי שדייויד נע אל האור, מהארץ אל השמיים, ציינו ארבעים שנים ליום היציאה של "תחנה לתחנה".

מכול הטקסטים שלו, שכמעט תמיד היה בהם עסיס ניכר, נדמה לי שבתקליט הזה יש הכי הרבה עניין מילולי, ובמיוחד בשיר הנושא. הטקסט שלו כמעט סוריאליסטי, ואולי הכי ממזרי שבואי כתב מעודו.

"סטיישן" הוא גם השיר הכי ארוך של בואי: הוא גובר על "בלקסטאר" בשניות ספורות, וחולק אתו כמה מאפיינים, שהבולט בהם הוא המעבר בין שני חלקים שונים, שבתחילה נשמעים שונים בכול מובן. רק שב"סטיישן" הצורה היא א-ב, ואילו ב"בלקסטאר" היא א-ב-א.

"סטיישן" מרמז לכאורה על דרך הייסורים של ישוע (אם בואי היה דבק בזה באמת ובתמים אולי זה היה תקליט קונספט עם ארבעה-עשר קטעים), אבל לטעמי הטענה הזאת היא רק הסחת דעת. הרכבת שפותחת את השיר מגלה אמת אחרת: היא עוברת משמאל לימין, הלוך וחזור, כמו משחק טניס, כמו יויו, ממקום אחד לשני, כמו יין וינג. כמו הכרמלית. האמת שזה אולי נשמע מטומטם (ואל תטעו: זה באמת מטומטם), אבל הכרמלית היא דוגמה מושלמת, בגלל הבדלי הגובה בין התחנות, כי השיר כולו מדגים מעברים מגבוה לנמוך.

אבל לפני שזה מתחיל צפויה עוד הסחת דעת, והקטר מפזר עוד ערפל לבן: פתיחת השיר מכריזה על שובו של הדוכס הלבן הכחוש (חזרה משומקום, כי לא ידענו עליו לפני זה; נדמה שהוא נפל לכדור הארץ, כמו החיזר בסרט שצילום ממנו משמש כעטיפה של התקליט), סוג של קופידון זדוני או גמלוני, שמסמא את עיני האוהבים, אבל גם אותנו: הוא לא ממש שייך לשיר, רק מהווה פתיח מילולי לתקליט, מעין כרוז שמציג את הדמות החדשה של בואי. הליווי המוזיקלי שלו, קליפסו שכזה, מגחיך את הדוכס, עושה ממנו דון חואן דה לה שמטע.

ובעצם, כשאני אומר שהוא לא שייך לשיר, זה לא ממש מדויק: מסורתית, קופידון נמצא למעלה, ומשגר את חציו כלפי מטה, כך שזאת התנועה הראשונה בשיר מלמעלה למטה. סליחה, השנייה, אם מחשיבים את נפילתו של הדוכס לכדור הארץ.

מהשלב הזה השיר כולו הוא רכבת הרים, נדנדה.

"צליל מתכופף [תנועה כלפי מטה] חופר באוקיינוס [תנועה כלפי מעלה]… הנה אני, מאותת ללא צבע, גבוה בחדרי [למעלה] המשקיף על האוקיינוס [למטה; דימוי של מגדלור]. הנה אנחנו, תנועה קסומה מכתר למלכות [בעץ הקבלה זאת תנועה מלמעלה למטה, מהמשואה של הכתר לקו החוף של המלכות. העץ עצמו לא רחוק בצורתו ממגדלור]".

ומאוחר יותר: "פעם היו הרים על גבי הרים [תנועה נערמת כלפי מעלה] ופעם היו ציפורי שמש [צוּפית, מה שאנחנו מכנים בטעות יונק דבש] שאפשר היה להמריא איתן [השמש גבוהה מההרים, וההמראה היא שוב תנועה כלפי מעלה] ופעם לא יכולתי להיות שפוף [תנועה כלפי מטה]".

"שתו לחיי האנשים ששומרים עליי ועליכם, שתו, שתו, רוקנו [תנועה כלפי מטה] את כוסכם, הרימו אותה [כלפי מעלה]".

ואחר כך: "האם עליי להאמין שנפגעתי [שחזיז פגע בי; רמז לאלדין? אם זה אכן חזיז, הוא מכה מלמעלה למטה. וזה גם יכול להיות שבץ], האם פניי חושפים נגה כלשהו?"

ואז מגיע תור השורה הממש אניגמטית: "מאוחר מדי – התותח [הורידו n וזה קאנון] האירופאי כבר כאן". אולי רמז לקולוניאליזם, ובכול מקרה מסלול הפגז של התותח מתחיל למטה, עולה ואז יורד.

האם זה שיר אהבה? יכול מאוד להיות. ואז זה גם יכול להסביר את רכבת ההרים הרגשית, ואפילו את התנועה מהקדרות היחסית של הפתיחה הנגררת בבוץ (כשמעליה מרחפים צלילים דקים, אולי של צופיות), לשמחה (upbeat) היחסית של חלק ב', שמתחיל כמעט באמצע המוחלט של השיר.

הדיסק יצא ב-76', ושנה אחרי זה שיגר בואי שני תקליטים אחרים, שגם הם היו סוג של נדנדה: LOW (שפוף, נמוך, מדוכדך) ו-HEROES , והרי ידוע שמקומם של גיבורים על מעמד גבוה.

עוד קסם בטקסט מצוי בשורה "שובו של הדוכס הלבן הרזה, שמוודא שלבן מכתים". יש פה התייחסות לספר השירים של אליסטר קראולי, כתמים לבנים. בואי מזכיר את קראולי גם בשיר "חול טובעני", מ"האנקי דורי". יש פה איזה קשר לגנוסטיקה, תחום שאינו מוכר לי כלל, וגם שם יש את מוטיב הנפילה.

כך או אחרת, כל הקריירה של בואי הייתה בנייה של הרים על גבי הרים, פסגות על גבי פסגות, ובגלל זה יתקשו אוהביו לדרג תקליטים או שירים שלו על פי מידת אהבתם אליהם; זה גם משתנה וגם חמקמק.

קראולי, אגב, היה גם מטפס הרים.

 

א"א

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: