אני בסוף העלייה, וממול מגיע הטיפוס הזה, שחולף על פניי כשעל שפתיו חיוך מסוים.
איזה חיוך בדיוק? של שביעות רצון עצמית.
טוב, די ברור למה – לא כיסחתי אותו.
הוא נמוך ממני, רזה, קטן קומה, נראה מוזנח, שברירי, לבוש מעיל דובון, וכל כולו חוסר חיוניות של חשופית על גוויה של קיפוד.
אני גבוה ממנו, עבה ממנו, כולי ער ונמרץ – בעוד הוא רגוע ונינוח למראה – כך שאין שום ספק בליבם של עוברים ושבים שאם תתחולל בינינו איזו הסלמה, אני זה שינצח, והוא זה שיתבוסס בדמו כשגופו המפורק מונח מעוות לרגליי, ועצם כזו או אחרת מגיחה מרוסקת מתוך הבשר הקרוע, כמו תפאורת אטליז גרוטסקית. שהרי אני אמנם אחרי מאמץ, אבל שאריות האנרגיה שלי רבות ממלאי האנרגיה הטבעי שלו גם בתנאים אופטימליים.
אלא שאין עוברים ושבים ולי אין שום יתרון: הוא לא רגוע, לא – הוא מקרין שלווה מטרידה שמאפיינת פסיכוטיים. ידיו בתוך הכיסים של הדובון, ואני יודע שאחת מהן אוחזת סכין עצומה, משוננת, חדה להפליא, מבריקה ואיומה, חרב למעשה, שמסוגלת לחדור מעטה שריון. כל מה שהוא צריך זאת אבחה אחת מהירה, ואני זה שדמו יוקז. אני זה שהמתכת הקרה תחפש ותמצא.
נכון שאולי רפלקסים יבואו לעזרתי, עד גבול מסוים, אבל בהתחשב בעובדה שהוא יורד ואני עולה, הוא מפתיע ואני מופתע, שלוותו דרוכה ונמרצותי אפאטית, אין לי הרבה סיכוי לצאת מכל הסיפור הזה שלם. והרי אחרי שיסוע אחד, גם אם לא מוצלח, יגיע עוד אחד, ולאחר מכן יבואו דימום, תגובה טראומטית, הלם, כשל, חידלון, הבעה של חוסר אמון על הפנים, קריסה, פרפור, קללה קצרה, מוות.
אולי לא בדיוק לפי הסדר הזה, אבל העיקרון ברור, והסיום תמיד זהה: אמבולנס, פרמדיקים עוטי כפפות לא נעימות למגע, חדר מתים ובית קברות. השעמום הרגיל.
וההוא יודע את כל זה, כך שהוא חולף על פניי בחיוך שבע רצון, כולו תחושת עליונות שנובעת מהידיעה שיכול היה אבל בחר לא לרצוח אותי, ושעליי להיות לו אסיר תודה לנצח על שהואיל להשאיר אותי בחיים.
זה חיוך מעצבן, אין להכחיש, שהרי יכולתי להקדים תרופה לכל זה, לאחוז בפרקי ידיו ולמנוע ממנו להוציא אותן מכיסי המעיל, ואולי תוך כדי כך לבעוט בו כהוגן ולבטוש את חלקו התחתון, בתוספת ראסיה (אני טיפוס נוסטלגי) נחמדה לאף שתבטיח לו תחבושת גרוטסקית ומשעשעת ושהייה תלת-יומית במחלקת אף-אוזן-גרון.
אבל דמיינו לעצמכם את המהומה אם אין לו בכיסיו אלא חפיסת סיגריות. ואולי אפילו זה לא: הוא נראה אידיוט, אבל לא מספיק כדי לעשן.
וגם אם כרגע אין עוברים ושבים, מישהו הרי חייב לעבור ולשוב כאן, ועד מהרה אמצא את עצמי מוקף המון רוחש, מתנצל על שהתקפתי ללא סיבה נראית לעין ברנש צנום ומסכן, אומלל וקורבני -לעין לא מנוסה – ומישהו יתחיל להשמיע מילים כמו "בריון", "נאצי", "שטן", אפילו "פרנואיד" (מי אמר את זה?!), ומשם הדרך ללינץ' קצרה. מאוד קצרה. כבר קרו מקרים, וגם ככה לא מעט אנשים מחפשים אותי.
אבל כל זה לא כל כך משנה, שהרי ההוא החליט לא לרצוח אותי, אולי משום שהוא אוהב ומעדיף לחייך בעליונות, והנה הוא חולף על פניי, ואפילו לא אנצל את העובדה שהוא מפנה אליי את גבו בשאננות יתר, ושעכשיו אני יכול לנתר עליו מאחור ולנעוץ שיניים בעורפו ולתחוב אגודלים בעיניו כמו כפית לתוך רגל קרושה… אבל בכל מקרה, עזבו, למי בכלל איכפת מכל זה, רק לך תדע למה מטורפים תמיד מסתובבים במעילי דובון.
א"א
החיים בתהיתי 