להקריב בתולה ולנוח

התזמורת הפילהרמונית הישראלית ותיאטרון קליפה, מנצח: יואל לוי, אודיטוריום חיפה, 24.2.2009

לאודיטוריום חיפה יש בעיית אקוסטיקה ידועה. יחד עם זאת, במהלך שנים רבות של ביקורים באולם, גיליתי שיש נקודות שבהן כמעט תמיד שומעים טוב (אחת מהן היא גוב המאחרים, בתחתית גרם המדרגות הקטן האחרון המוביל לאולם, שמספק יתרון כפול ומשולש: אתה לבד, התזמורת לא נראית לעין והסאונד טוב), ושאם אתה עובר מקום אחרי ההפסקה, עשויה הבעיה להיעלם. בנוסף, שמעתי באודיטוריום מנצח בשם כריסטיאן מנדיאל, שחולל פלאים עם הסימפונית החיפאית (באותו ערב, אבל לא מאוחר יותר כמנהל המוזיקלי שלה), ובדרך נס נעלמו כל הבעיות האקוסטיות.

כך או אחרת, בערב הספציפי ישבתי בשורה 6, ומשם נשמעה הפילהרמונית עמומה ושטוחה. בתחילת הערב נוגנה הפתיחה לאופרה "רוסלן ולודמילה" של גלינקה, יצירה כל כך סתמית שאפילו ממרח שוקולד סתמי מקבל משמעות לידה, מה גם שסברתי שתנוגן סוויטה מס' 1 לבלט של שוסטקוביץ' (סואיטה, כתבו בברושורים של הפילהרמונית), ובגלל זה הייתי מוכן לשלם 284 שקלים: 84 לשוסטקוביץ', 100 לרחמנינוב ו-100 לסטראווינסקי – שוסטקוביץ' אמנם אהוב עליי מכולם, אבל זאת לא אחת מהיצירות הטובות שלו. על גלינקה, לעומת זאת, לא הייתי מוכן לשלם, והאמת שאני רוצה את הכסף בחזרה. "המנצח עובד בלי תווים," אמרה שותפתי לחוויה. זה בסדר, אמרתי, גם המלחין עבד בלי תווים.

אחרי הכלום הזה נוגן הקונצ'רטו השני לפסנתר של רחמנינוב, יצירה שמאלצית לעילא אבל רבת הוד והדר ויופי. אלא מה, שוב התזמורת עמומה, ועל הפסנתר הופקדה אנה ויניטסקאיה, צעירה שהזכירה לי שיר של אמילי דיקינסון: הנגינה שלה הייתה עצית, וכל התווים היו אמנם במקום הנכון (הישג טכני: הרי לרחמנינוב היו ידיים כל כך גדולות ששומאן בוודאי היה חותך את קרומי האצבעות שלו לו ידע עליהן), אבל הייתה בנגינה שלה מידה של אלימות ובעיקר חוסר משמעות. נכשלתי למצוא חן, מבע או משהו שגיב בניסוחים שלה, ונותרתי קר. בנוסף, התזמורת בלעה אותה לעיתים מזומנות, בעיקר בפרק הראשון. הקהל הזמין אותה לנגן הדרן, ואמנע מלדבר בכך, משום שלא זיהיתי את היצירה ולא הייתי רוצה להסגיר את העובדה בפני קהל הקוראים שלי. D'oh!

החלק השני של הערב הפחיד אותי עוד לפני שהתחיל: אם התזמורת תמשיך להישמע ככה בביצוע פולחן האביב של סטראווינסקי – יצירה שהיא מפלצת אדירה שמחוללת נזק אפילו לפני שהיא מתעוררת, ולקראת הסוף גם קמה מרבצה ומתחילה לנשום ולנשוף ולפעום ולזרוע הרס רבתי – ובנוסף לזה יפזזו בקדמת הבמה כמה שוחרי תנועה מתיאטרון קליפה, אני אבוד.

הפתיחה לא הייתה מעודדת: את הבמה מילאו חייזרים מוארכי-קודקוד במדי א' של כוכב שאינו מפותח במיוחד בכל הקשור לאופנה, בגדים שגם נראו איומים לריקוד (וכנראה שגם הרקדנים הגיעו לאותה מסקנה, כי באמצע הם פשטו מעליהם את המדים בזעף, אולי מסר אנטי-מלחמתי, איך וייס). בנוסף, העיניים שלהם היו כל כך אדומות שחשבתי שזה משהו אישי, בהשראת הבקרים שאני מקיץ אחרי לילה של שתייה כבדה. מה, הם מציצים לי?!

הערה: אני מת שיגיע היום שחייזרים יצרו מגע ונגלה שיש להם תלתלים אדמוניים.

בנוסף, התפאורה (אם לקרוא לזה ככה) נראתה כמו משהו ממכירת חיסול של בורסקאי, או כמו כלב תחש שמכבש עבר עליו כמה פעמים. משני קצוות הבמה עמדו שתי מגלשות, והחשש שזה יהפוך למתקן שעשועים למבוגרים, הלך והחמיר.

אלא שפה דווקא הפתיעו לטובה רקדני קליפה והכוריאוגרפית עידית הרמן. היו הרבה רגעים של יופי, הרבה רגעים חינניים, והרבה התכתבות עם המוזיקה. החלק השלילי קשור להבעות הפנים החובבניות להפליא של הרקדנים/שחקנים; זה היה מעין מחול בוטו פוגש שנה א' ללימודי משחק. ותאמינו לי, זה לא היה מפגש נעים.

הערה נוספת: כשרקדן פועל על הבמה, הוא יוצר מוזיקה של חבטות וחיכוכים, שלפעמים לא הולמת את המוזיקה שברקע. התנשפויות מכוונות ואחרות עשויות להשתלב או ליצור דיסוננס, ויש להקדיש לכך שימת לב מיוחדת.

עכשיו, מרגע שהעיפו את הפסנתר מהבמה, המצב השתפר פלאים. הפילהרמונית נשמעה מצוין, ויואל לוי הגיש פולחן אגרסיבי, משונן, ער, מחדש, מלהיב, מכאיב ורבגוני. לא ניתן היה שלא להתלהב, למרות שחלוקת הקשב (אם זה המונח הנכון) נעה בין התזמורת לרקדנים.

אגב, שותפתי לחוויה, שגנחה בהתרגשות אחרי רחמנינוב, לא הבינה למה התלהבתי מהפולחן.

כן, אתם צודקים: את כל זה אני כותב כדי שתדעו שמישהי מוכנה להיראות איתי בציבור.  

*

הערה אחרונה: הבמה של האודיטוריום מכוערת, ממורטת, האגפים מכאיבים לעיניים, הקיר ה"אקוסטי" מאחור נראה כאילו פרדי קרוגר עשה עליו חזרות ל"אדוארד ידי מספריים", והחוויה כולה לא נעימה. לוח הנחושת על הפסנתר לא תורם. בקונצרטים ראוי להחליש את האור מעל הקהל, ולהתחיל להשתמש סוף כל סוף בהגברה מלאכותית (מהסוג המעודן, המסייע, הכוונה), אחרת האודיטוריום לא ייוושע.

והערה פוסט-אחרונה לקהל: אם יש לך ריח רע מהפה ואתה מוצץ סוכריית מנטה, זה לא עושה ריח טוב, אלא רק נושא את גלי הריח הרע על אדי המנטה.

ארז אשרוב

נ.ב. המוח האנושי הוא מתג הפעלה של מנגנון השמדה עצמית