אי שם

בשיר הממזרי הזה יש שלושה יצורים לא ממש אנושיים.

הראשון הוא המספר, ש"כל ערב, בסביבות שמונה וחצי-תשע, מעניק את מלוא תשומת הלב לחברה מאוד טובה שלי. היא קוודרופונית, יש לה יותר ערוצים, כל כך הולוגרמית, הו, טי-וי-סי-15 שלי".

האיש סוגד למכשיר, ואז עושה את הטעות ו"הבאתי את הבובה שלי הביתה, היא ישבה עגמומית, ראתה את טי-וי-סי-15 שלי ונעלמה – היא זחלה פנימה, ישר לתוך טי-וי-סי-15 ההולוגרמית שלי, השטנית."

[השנה היא 1976, וטלוויזיה בולעת נקבה שש שנים לפני שזה קורה ב"פולטרגייסט", ושנה לפני שהשטן בולע את הבימבו של זאפה ב"ציצי ובירה".]

עד כאן הייתה לנו נטייה טבעית לחשוב שהמספר והחברה שלו אנושיים, אבל עכשיו זה מתערער: "מדי ערב אני יושב ומפציר, 'שלחי אליי בחזרה את בובת מבחן החלום שלי, היא המאפיין העיקרי שלי'"; החברה היא בובת מבחן חלום, על משקל בובת מבחן ריסוק, אולי נרכשה באותה חנות ממנה הגיעה הטלוויזיה, והמספר עצמו הוא סוג של גאדג'ט, עם "מאפיינים" (תכונה תהיה מילה אנושית מדי); היא מכונה-אדם, הוא אדם-מכונה.

והמכונה מתבוננת במתרחש: "טי-וי-סי-15 מחזירה לי מבט מבלי למצמץ, כל כך הולוגרמית, יום יבוא ואצלול לתוך נתיב הקשת הזה… הבובה שלי נמצאת איפשהו בפנים, הרייטינג של האהבה מרקיע שחקים… שינוי/שידור."

ב-76' עוד לא היה ווקמן, המסכים היו קעורים, הטלפונים היו קשורים לקיר, אבל בואי היה מספיק נבון לתאר את מצבנו בעוד עשור, בליווי מוזיקלי אופורי שמתעלם מהמציאות משום שכבר צלל אל תוך נתיב הקשת.

א"א