הסוטה

09-03-2013 12;46;19

צילום: אבי תל

"בוא, תיכנס, שב, אני כבר מתפנה," אמר הפסיכולוג, דוקטור הוֹפְנָר, ברנש שנראה בערך בן שישים ולבש חלוק לבן של קופת חולים. הגיל והחלוק, בשילוב עם קומתו הנמוכה, מבנה גופו המלא, פניו החלקים התמימים ושיערו הלבן הקצר העשוי בפריזורה מיושנת סביב פדחת, יצקו בי רושם חמים ומעורר אמון שלפניי עומד ללא ספק ספר מנוסה, שהולך על נוסחאות קלאסיות שהוכיחו את עצמן, ולא עושה ניסיונות מודרניים בראשיהם של גברים. ולא פחות חשוב – זול!

"סליחה עוד שנייה," הוא אמר לי, וחזר להתרכז בסלולרי שלו, שהשמיע קולות משונים. הכרתי את המוזיקה… אנגרי בירדס. האיש טלטל את הטלפון כה וכה, מרח עליו אצבעות, ובסוף נואש. "תגיד, אולי תוכל לעזור לי לעבור את השלב הזה?" הוא הרים אליי מבט בתקווה.

"תביא," אמרתי. "אה, כן… בוא תראה: אתה מעיף את הציפור הכחולה פה לאמצע, דופק על המסך, היא מתחילה להתפרפר ועושה נזק איום ונורא ומפנה לך מסלול ירי. עכשיו אתה מכוון את החמקן הצהוב למוט העץ הזה שתומך בכל, שוב דופק על המסך, החמקן מרסק את זה, והנה – הכול נופל."

"שלושה כוכבים!" שאג דוקטור הופנר בשמחה. "תודה. כבר חצי שעה אני מנסה לעבור את השלב הזה. תגיד, במסך לפני יש איזה בננה שאני מנסה להוריד. תוכל לעזור לי גם שם?"

"לא נראה לי שזה כדאי. התור בחוץ כבר די ארוך ואנשים נעשים חסרי סבלנות."

"כן, אתה צודק. צודק. אז…אפשר כרטיס מגנטי? ארז אשרוב, מה? פעם ראשונה אצלי. אז מה הבעיה, ארז?"

"תראה, הייתה לי תחושה בזמן האחרון שאני קצת תלוש מהמציאות. שאני לא כמו כולם. חריג."

"חריג מאיזו בחינה? ולמה רק בזמן האחרון? אולי זה קשור לגיל? שהרי איך ייתכן שרק בגילך המתקדם התחלת להרגיש חריג?"

נשמעה דפיקה בדלת, ומישהי שרבבה את הראש פנימה. "סליחה על ההפרעה, דוקטור הופנר, אבל דוקטור ציקונוב רוצה לדעת אם הצלחת לעבור את שלב שבע-עשרה."

"הבחור פה עזר לי," הוא הצביע עליי. "תגידי לה שבהפסקה אני אראה לה, ושננסה שנינו לבדוק איך משיגים את הבננה." האישה נעלמה. "איפה היינו? אה, כן, הרגשת החריגות. אז למה לדעתך אתה מרגיש חריג?"

"אני באמת לא יודע. אני מניח שזה בגלל שעכשיו אני בא במגע עם הרבה יותר אנשים, דרך פייסבוק, אז יש לי יותר פידבק, אם לקרוא לזה ככה, ואני נחשף יותר למה שאנשים חושבים ולאיך שהם מתנהגים, ונראה לי שאני ממש לא… לא… שאני חריג, בקיצור."

"במה זה בדיוק מתבטא? על פי הביצועים שלך עם הציפורים אני יכול להסיק בוודאות שיושב לפניי אדם עם יכולת מנטלית גבוהה, אולי אפילו בעשירון העליון. ייתכן שמכך נובעת תחושת החריגות שלך?"

"לא, לא, אני מטומטם בדיוק כמו כל השאר. אולי אפילו קצת יותר. זה לא העניין הזה. פשוט… תראה, כולם נראים לי על סף משבר כל הזמן. וכולם על תרופות וכדורים וסמים לשיפור מצב הרוח. הם בדיכאון ואני שמח. שמח! כבר לא נעים לי להודות בזה בשיחות עם חברים; זה כמו לעשות יוגה ליד מישהו עם גב תפוס, או לעשות ג'אגלינג ליד קטוע זרועות, או לדבר בהיגיון  ליד שטייניץ. זה גורם לי לנקיפות מצפון. אני מרגיש כאילו אני בוגד בחברה, או לכל הפחות מקלקל את המרקם החברתי. השמחה שלי חורה לי."

"מעניין," אמר דוקטור הופנר וחכך בזקנו הלא קיים. "מעניין. ואתר באמת שמח? כלומר, לא מדובר באיזו אשליה עצמית, או באיזה התקף מאניה מתארך שאחריו תגיע דפרסיה ארוכת טווח?"

"לא. חד וחלק לא. מאז שאני זוכר את עצמי אני שמח, מחייך, ואנשים נוטים לנסות לנצל אותי בגלל זה, אבל זה כבר סיפור אחר. אלא שרק עכשיו התחלתי להבין שאני חריג, קוץ של אופטימיות חסרת הצדקה בתחת צובה של חברה שהיא פסימית ומדוכדכת, וכנראה מסיבות מוצדקות. וזה ממש לא מהנה לגלות בגילי המתקדם שאני לא מציאותי. אני רוצה ליישר קו עם החברה."

"שמח, מה? טוב, זה באמת מוזר, ובארצנו אתה לא תגיע רחוק אם תמשיך לחייך; אצלנו השמחה הלגיטימית היחידה היא שמחה לאיד. תראה, אם זה היה מקרה רגיל, הייתי אומר שאין לך מה לדאוג ושהתקפי חרדה רציניים כבר בדרך, ושולח אותך הביתה לחכות להם. אבל אתה כבר בן 47, אז אני בכלל לא בטוח. בכלל לא בטוח. אז תראה מה נעשה. אני נותן לך מרשם לשישים כדורים של דֶּפְּרֶסָנוֹל פורטה. זה יספיק לך לחודש לפחות. אני רוצה שתיקח אחד בסביבות ארבע אחר הצהריים, ועוד אחד שעה לפני השינה. זה לא עובד מיד, ההשפעות יגיעו אחרי שבוע, ובכל מקרה, תקבע תור איתי לעוד שבועיים, ונראה איך אתה. אם עדיין תמשיך לחייך נשקול להחליף לכדור אחר, תרופה של הקו השני, אולי איזה מרסן סרוטונין, מדכא דופמין או משהו דומה. בסדר? ושיהיה בהצלחה."

קמתי ופניתי לצאת. "תודה דוקטור, שימחת אותי מאוד."

"אשרוב!" הוא רעם כשידי כבר הייתה על הידית. "זה מדרון חלקלק. תישמר!"

א"א

מודעות פרסומת

אין ליטול תרופות בחושך

אני לא משתמש בתרופות.

הסיבה הראשונה מצ'ואיסטית: אני אומר לעצמי "ומה היה קורה אם הייתי חי בג'ונגל?" ("היית מת", עונה אבי, 50% מהחברים שלי). כלומר, כמי שגדל על האתוס של טרזן, אני נאמן לשני עקרונות: אמא טבע מרפאה הכל – כלומר הגורילה מלקקת אותך – ולעולם אסור לזעוק לעזרה.

הסיבה השנייה תכליתית: על מנת להשתמש בתרופות יש ללכת לבקר רופא, דבר שאני מוכן לעשות רק כשאני כבר מסוגל רק לזחול. וגם אז אני מרגיש קצת לא גברי ולא מספיק קשוח. ואז, אם אני כבר מגיע לרופא, אני מביט מסביבי ורואה מיני אנשים בשלבים שונים של היכחדות, ופתאום אני מרגיש כל כך בריא שהחיידקים מתים מההלם, העצמות חוזרות מעצמן למקום, והזיהום מתפוגג לאין במהירות מדהימה, כמו מצע של מפלגה אחרי ניצחון בבחירות.

הסיבה השלישית, המכרעת, הוא המסמך מטיל האימה שנקרא "עלון לצרכן לפי תקנות הרוקחים (תכשירים רפואיים) התשמ"ו-1986". זה הנייר הקטן שמצוי בכל קופסת כדורים, זה שאתה תמיד מתחיל לעיין בו אחרי בליעה ראשונה של הכמות שהרופא המליץ. אז או אז אתה מגלה שעשית טעות פטאלית שעשויה לעלות לך בחייך – אסור היה לך להשתמש בתרופה.

ולראיה: בסעיף "מתי אין להשתמש בתכשיר?" מופיעה ההוראה "אין להשתמש במקרה שידועה לך רגישות לאחד ממרכיבי התרופה".
ואיך יכולה להיות ידועה לך רגישות לאחד מהמרכיבים, אם אתה אפילו לא מסוגל לבטא את שמם? קרבוסיסטמין, קסיליטול (נדמה לי שהיה מלך האצטקים), מטילדרוקסיבנזונט, דיסוסיום אדטטה (חבר כנסת אתיופי, לא?), וכן הלאה.

אחרי שמחברי העלון גורמים לך להטיל ספק ברגישויות שלך, הם ממשיכים הלאה ומעבירים את הכדור למגרש המחלות הלא מאובחנות שלך: "אין להשתמש בתרופה אם הינך סובל או סבלת בעבר מליקוי בתיפקוד מערכת הנשימה, הטחול, הכבד, מערכת העיכול (כגון אולקוס) ועוד".
שוב: מבלי ללכת לבדיקות כלליות אין לי מושג אם אני סובל מליקוי (הצרבת זה אולקוס, או שזה באמת רק צרבת?), ואם כבר סבלתי מליקוי וזה עבר מבלי שהרגשתי, מה אז? שוב נדפקתי.

ההרגשה שלי היא שבכלל לא רוצים שתצרוך את התרופה, רק תרכוש אותה. אחרת לא היו מכלילים את הסעיף הבא: "תופעות לוואי: פריחה, גירוד בעור, ספחת, אובדן הכושר המיני, עיוורון, שלשול, נזלת, כאב ראש, שיתוק זמני. תופעות אלה חולפות בדרך כלל, לאחר תקופת הסתגלות, אולם אם הן ממשיכות ומטרידות, פנה לרופא".
אופס, בדיוק בלעת שני כדורים! מובן שאחרי קריאת העלון אתה רוצה להוציא את פצצת הזמן הביולוגית הזו מהגוף, אבל אתה רואה שבהמשך כתוב: "אין לגרום להקאה ללא הוראה מפורשת מרופא".

ולבסוף גם עושים ממך מטומטם: תחת הסעיף "מנע הרעלה", מופיעה אזהרה נוספת, אווילית: "אין ליטול תרופות בחושך!", שנותנת לך קצת יותר קרדיט שכלי מהאזהרה על משחת הכלים שאומרת "לא למאכל!" אני מצטער, אבל תרופות שמצוידות בעלוני מידע כאלה יש לצרוך רק בחושך, אחרת תצליחו לקרוא את העלון, ואז ממילא תתמלאו פחדים שיגרמו לכם לבקש מרשם לתרופות נגד חרדה (שגם הן מצידן מצוידות בעלון דומה. מעגל הקסמים הזה זדוני מאין כמותו! זדוני!) או שתפסיקו ליטול את התרופות.

אני, בכל מקרה, חזרתי לשיטה של טרזן: אני הולך לגן חיות, שהגורילה תלקק אותי. אחרי הכל, העלון היחיד שמצורף לגורילה אומר "זהירות – נושכים!"

אגב, לאחרונה מדווחים הרבה בתקשורת על התפרעויות של פציינטים בבתי חולים. אני די בטוח שזה מתחיל ככה:
רופא (מבטא רוסי): סליחה, אתה רגיש למטילדרוקסיבנזונט?
פציינט (לא משנה מאיזו עדה): אה?!
רופא: מטילדרוקסיבנזונט!
פציינט: תחזיקו אותי!

א"א

%d בלוגרים אהבו את זה: