המערכה

http://lp.vp4.me/nnjw
צילום: אפרת נמרוד

יש נטייה לחבב אנשים שאוהבים ומפנקים את הכלבים שלהם ומפגינים כלפיהם חיבה יתירה, ולנטור לאלה שנראים כאילו הם מצויים במערכה תמידית נגד כלביהם, מושכים אותם בזעף, ממעטים ללטף אותם, קושרים אותם מחוץ לבתי עסק שימתינו להם בחום הקיצי.

זה טבעי.

אבל הגיבורים שלי הם דווקא בעלי הכלבים מהסוג השני, הלא מסופק.

שהרי קל לאהוב מישהו שאתה אוהב, נוח להישאר אתו, לטפל בו וללטף אותו, להפגין כלפיו אהדה עמוקה. זאת לא משימה – זאת פריבילגיה.

אבל תחשבו לרגע על אלה שאינם משוגעים על הכלבים שלהם, אבל מוכנים לסבול אותם לאורך כל חייהם, לקחת אותם לווטרינר, להוציא אותם לטיול פעמיים-שלוש ביום, לסבול את הנביחות ואת הריחות שלהם ולהאכיל אותם, מתוך קבלת אחריות: אוקי, עשיתי טעות, לקחתי כלב, אני אמשיך לשלם על הטעות.

הכי קל למסור את הכלבים, כמובן, אבל העוינים את כלביהם הם אנשים בעלי עמוד שדרה מוסרי הרבה יותר מרשים: הם מסורים ללא תנאי!

מבחינתי הם ראויים להערצה, כי אלה הם אלה האנשים שיעמדו לצדכם ברגעים הכי קשים, יתמכו בכם גם כשלא נעים ונוח.

יש להם עול על הכתפיים, יש להם סירה להשיט, והם לא יפילו את המשוט על מישהו אחר.

על כאלה אנשים אפשר לסמוך!

Having said that…

יש לי שני כלבים שאני לא ממש סובל, שלא באשמתם ולא באשמתי.

יום טוב, מבחינתי, זה כששניהם פולטים בתיאום, כי אז אני חוסך שקית ואיסוף.

ועם זאת, הייתי מוכן לחתום על חוזה על פיו אני ממשיך לאסוף את הקקי שלהם פעמיים ביום במשך עשרים שנים נוספות, תוך שאני פוקח עין על הרקטום של הכלבה היותר גדולה כדי לדעת מתי היא מתכוונת להשתחרר (למגינת ליבי, שכנה-לשעבר הפנתה את תשומת ליבי לעניין הפתח המתרחב, ומאז אני לא מצליח להתנער מהטראומה, או לכוון את עיניי למקום אחר), וגם אם שניהם ימשיכו להקק במרחקים לא סבירים אחד מהשני, מה שאומר שלפניי עוד 29,200 איסופי חרא, בתנאי…

בתנאי שלא אצטרך לראות ולו פעם נוספת את פרצופו הנאלח של רוצח ראש הממשלה, את החיוך העקמומי של עלוקת ההיסטוריה הזאת.

Having said that…

אם מישהו מעוניין לבלות בסביבה שטיפחה אותו ולרקוח מזה סרט, שיבושם לו; אני הרי לא מטיף לאנשים שיוצאים לרוץ ליד המפעלים הפטרוכימיים. ואם מישהו מעוניין ללכת לראות את הסרט האמור, שיבלה יפה; אני האחרון שיקרא לבטל או למנוע את הקרנתו.

למרות שאני בטוח שבשיחות שלו עם בנו, בסרט, הרוצח לא אומר דברים כמו "אני מצטער בני, אני לא יכול להגיד לך עד כמה אני מצטער שבגללי אתה לעולם לא תהיה אתה, אלא רק 'הבן של הרוצח'. משקל קברי אבות ומצבותיהם רובץ על ליבי לנוכח המחשבה שלעד לא תהיה לך ולבניך וכנראה גם לא לניניך זהות משל עצמכם, אלא תמיד תתקיימו כצל סרוח של הבגידה שלי במדינה".

כי אם אקדח יורה במערכה הראשונה, מי יודע כמה זמן ימשיך ניחוח אבק השריפה לצרוב את נחירינו.

Having said that…

אני עדיין מאמין שלא רק שאין למנוע את הקרנת הסרט, אלא שאף ראוי לשקול במלוא הרצינות לתמוך בו מכספי העם.

שהרי לחלק לא קטן מהעם מאוד נוח עם מה שעשה הרוצח.

א"א

 

נ.ב. מה שהכי גרוע באזכור שמו וחייו וקיומו של הרוצח, זה שדקה לאחר מכן קמים כל המטורללים – ספק מטומטמים ספק מיתממים; מתומתמים – שתומכים בתיאוריות קונספירציה. בכול פעם שאתם שומעים מישהו כזה, דעו: הוא אחד מאלה שמאוד נוח להם עם מה שעשה הרוצח.

מודעות פרסומת

רובוט עשית אתה ה'

viva-la-muerte-tua-1971בוקר. חוץ. נו"ש. מעונן. תכף ירד גשם.

אני חוזר למכונית עם אספרסו, ובמעבר החציה הרמזור מדבר אליי, מודיע לי איפה אני נמצא.

קצת הלאה משם, אוטובוס עוצר ופותח דלת, ואני שומע את הקריין מכריז מונוטונית על שם התחנה ומיקומה. אני תוהה איך נהגי האוטובוס סובלים את זה יום אחרי יום, תחנה אחר תחנה, מבלי להשתגע. איך סובלים את זה הנוסעים? זה סוג של עינוי סיני, אלא שבמקום טיפות מים, מזליפים עליך טקסט רפטטיבי.

באנגלית יש ביטוי, GOING POSTAL, שמשמעו לרדת מהפסים ולהפוך לרצחני. זה נולד איפשהו בשנות השמונים, כשעובדים של הדואר האמריקאי התחילו לצאת מדעתם ולירות באנשים במקום העבודה. רק טבעי, כשחושבים על זה.

קחו אוויר, חכו שנה-שנתיים עם הקריינים האלה של האוטובוסים, וייוולד הביטוי GOING EGGED. נוסעים ונהגים יתחילו לירות לכל עבר.

בדרך לסופּר אני תוהה אם הקריין של האוטובוס ושל מעבר החציה ושל הרכבת ("התחנה הבאה: בנימינה עילית. הנוסעים מתבקשים לשכוח ארנקים גדושים בכסף וכלות אוקראיניות") הוא אותו אזרח, ואם ניתן יהיה לרצוח אותו בהזדמנות קרובה, באיטיות, על רקע מוזיקה של ימי הביניים.

כן, בקצב הנוכחי, אוטוטו I'll be going Egged.

בסופּר עצמו אני בוחר בעמדת השירות העצמי. הקריין המניאק של הקופה (למה הוא גבר?! כל הקופאיות בכל הסופרים בארץ הן נשים, אז למה דווקא הדגנרט הרובוטי שלא צריך לעמוד או לשבת כל היום ולהתמודד עם הלקוחות הישראליים הנאלחים, ובטח אפילו ככה משתכר יותר מהנשים במקצוע, צריך להיות גבר?!) חוזר שוב ושוב על אותו טקסט, כאילו לא הבנתי את הרעיון בפעם הראשונה. כן, אני יודע, טומטום מטאלי, לסרוק את המוצר או לבחור פירות או ירקות מהרשימה. לו היית בשר ודם כבר מזמן הייתי הופך את שני הרכיבים האלה לעיסה אפורה.

You hear me talking, hillbilly boy? I ain't through with you by a damn sight. I'm gonna get Egged on your ass!

הקופאיות מביטות בשטנה מלוכסנת לעבר העמדה הגברית האוטומטית שעתידה לגזול מהן את פרנסתן הדלה.

האנושות הגיעה לשלב שבו קופסאות פח מדברות אליה בקול דמוי-אנושי, ומשאיות שנוסעות לאחור מנגנות את החמישית של בטהובן.

רֶבֶרְס טרנזיט גלוריה מוּנדי.

אתה הולך למות. מספרך בתור הוא… 81. לנוחותך, נתק את השיחה, ומלאך המוות יחזור אליך מבלי שתאבד את מיקומך בתור.

תודה שבחרת לחיות במאה ה-XXI.

א"א

%d בלוגרים אהבו את זה: