אי-אר החמור נער – שיטות מיון

חדר מיון. גבר בנעלי התעמלות צהובות, מכנסי התעמלות כחולים, חולצת הוואי פרחונית בצבעי שקיעה, שועט פנימה דרך הדלת בצורה שמחרידה את כל הנוכחים, הלבושים כולם בלבן. הוא נמרץ, בריא בעליל, רם קול.

גבר: שלום, שוב אני, קדימה… לבדוק אותי, אני עומד למות, אין אוויר, אין אוויר, לבדוק אותי! מה קורה? למה אתם עומדים ככה סתם? הבנאדם גוסס, לא תצילו? מה אתם רוצים, שאני אעמוד בתור? כמו כולם? כל החיים תור תור תור תור, כאילו מי יודע מה יש בקצה. אני אגיד לכם מה יש בקצה: או שמשלמים כסף, או שאוכלים אוכל מחורבן של חתונות. זה מה שיש בקצה התור. ועכשיו על סף המוות אני צריך לעמוד בתור כדי להישאר בחיים? (אחים רצים פנימה, מגלגלים אלונקה עליה שוכבת אישה מבוגרת, גונחת. הוא פונה אליה) גברת, מה את נדחפת? הייתי קודם. גם אני מקרה חירום, והאוטו שלי חונה במקום לא נוח. קדימה… לבדוק אותי… לאבחן ולשלוח אותי לטיפול. אני רוצה להבריא.

אחות: מר ליברמן, בבקשה, אי אפשר לעבור את זה כל יום. אתה בריא. בדקנו. בדקנו אתמול, ושלשום, ויום לפני זה, וכל החודש האחרון.

ליברמן: ואיך אני יודע שאני בריא, שהמוות לא מעבר לפינה, שהמערכות לא עומדות לקרוס, אם לא תבדקו אותי? ומאחר שאני משלם את המיסים, ומאחר שאני חבר בקופת חולים, ומאחר שאני משלם ביטוח בריאות ממלכתי ואפילו תוספת להשתלת איברים והסרת גידולים ותורם לתזמורת הסימפונית הצעירה, אני רוצה שתבדקו אותי. עכשיו! (מגיע נער פצוע, בגדיו מוכתמים בדם, בגבו נעוץ סכין. הוא פונה לנער) רכרוכי! בגילך הייתי שם על זה פלסטר. בית חולים… התרגלו ללוקסוס אלה. רמת חיים. (צועק עליו) יאפי מסריח! משתמט!

אח: (מגיע עם מד לחץ דם). טוב, בוא נתחיל עם זה.

ליברמן: מה זה? מה המכשיר הזה? אתם מנפחים לי פומפה מסביב ליד ואני מבריא מזה?

אחות: זה מד לחץ דם, מר ליברמן… סיסטולי ו…

ליברמן: שטויות! מד לחץ, חה, (צוחק צחוק מוגזם) היאהאאחחי – לחץ דם. כאילו הדם בלחץ. אני בלחץ, האדם בלחץ. אני עומד למות, תעשו משהו, תעשו! (נתלה בייאוש על צווארו של האח).

אח: סליחה, מר ליברמן, אתה חונק אותי.

אחות: אולי נתחיל במשהו יותר פשוט: (בטון מתיילד, מציגה את ה)מד חום. תפתח פה גדול, מר ליברמן…

ליברמן: מד חום? מד חום? חה חה חיחי חה…. פתאום אני מזג אוויר? קודם הבלון המטאורולוגי ועכשיו זה? איך בכלל פועל הדבר הזה? למה בפה? (נוגס) טפי, זה זכוכית, את זה שאני אוכל? השתגעתם? באתי להיבדק, לא להיכנס לספר השיאים של גינס. ואם אני אוכל את זה, מה אז – תחכו שזה ייצא מהצד השני ולפי זה תמדדו לי את החום? רופאי אליל. לא התקדמתם מאז שניסרו גולגלות כדי לחפש את הנפש (נעצר, מהורהר, בטון שקט אומר לעצמו) המממ… רעיון לא רע. צריך הרי לחפש איפשהו. הגולגולת זה מקום הגיוני. (מתעשת, בטון הצעקני הרגיל) מה זה הדבר הזה בצ'ופצ'יק?

אח: כספית, מר ליברמן. זה מתרחב בחום.

ליברמן: כספית! להרעיל אותי! יתרחב לי בטחול! רוצחים! הצילו, אני מת, תבדקו אותי.

אחות: טוב, טוב, יש פה משהו ממש קל, אמין, לא מסוכן. תעשה 'אה', מר ליברמן (מתכוונת לדחוף לו מקל לפה).

ליברמן: מה הדבר הזה ולמה זה טוב? איפה הארטיק שהיה על זה? את מאכילה אותי שאריות. צודקים כשמתלוננים על האוכל של בתי חולים. או שרגע… רגע… את חושבת שאני מטורף, שאני אלקק את זה כאילו זה ארטיק ואז תוכלו לאשפז אותי, הא? לא ילך לכם, לא ילך. את ליברמן לא עשתה אמא של מטומטם. (בשקט) את אחי דווקא כן. (רגיל) לאשפז, הא? מחלקה סגורה, מה? לא, אני אלך לחדר מיון אחר, שם יבדקו אותי, יטפלו בי כמו בשיקאגו. (מדלג) הופ! הנה אני בריא עכשיו מרוב המזימות שלכם. לא כדאי להיות חולה במדינה הזו, עם השטויות שלכם לניפוח הלחץ ובליעת החום וליקוק המקל של הארטיק. אריוודרצ'י רומא. ואפָנקוּלוֹ!

מתרחק לדרכו. הפוגה קלה.

אח: מסכן, הוא בטח בלחץ נוראי.

אחות: כן. טוב, עבודה שוחקת… לא קל לנהל בית חולים.

ארז אשרוב, ה-M ה-XX

אין ליטול תרופות בחושך

אני לא משתמש בתרופות.

הסיבה הראשונה מצ'ואיסטית: אני אומר לעצמי "ומה היה קורה אם הייתי חי בג'ונגל?" ("היית מת", עונה אבי, 50% מהחברים שלי). כלומר, כמי שגדל על האתוס של טרזן, אני נאמן לשני עקרונות: אמא טבע מרפאה הכל – כלומר הגורילה מלקקת אותך – ולעולם אסור לזעוק לעזרה.

הסיבה השנייה תכליתית: על מנת להשתמש בתרופות יש ללכת לבקר רופא, דבר שאני מוכן לעשות רק כשאני כבר מסוגל רק לזחול. וגם אז אני מרגיש קצת לא גברי ולא מספיק קשוח. ואז, אם אני כבר מגיע לרופא, אני מביט מסביבי ורואה מיני אנשים בשלבים שונים של היכחדות, ופתאום אני מרגיש כל כך בריא שהחיידקים מתים מההלם, העצמות חוזרות מעצמן למקום, והזיהום מתפוגג לאין במהירות מדהימה, כמו מצע של מפלגה אחרי ניצחון בבחירות.

הסיבה השלישית, המכרעת, הוא המסמך מטיל האימה שנקרא "עלון לצרכן לפי תקנות הרוקחים (תכשירים רפואיים) התשמ"ו-1986". זה הנייר הקטן שמצוי בכל קופסת כדורים, זה שאתה תמיד מתחיל לעיין בו אחרי בליעה ראשונה של הכמות שהרופא המליץ. אז או אז אתה מגלה שעשית טעות פטאלית שעשויה לעלות לך בחייך – אסור היה לך להשתמש בתרופה.

ולראיה: בסעיף "מתי אין להשתמש בתכשיר?" מופיעה ההוראה "אין להשתמש במקרה שידועה לך רגישות לאחד ממרכיבי התרופה".
ואיך יכולה להיות ידועה לך רגישות לאחד מהמרכיבים, אם אתה אפילו לא מסוגל לבטא את שמם? קרבוסיסטמין, קסיליטול (נדמה לי שהיה מלך האצטקים), מטילדרוקסיבנזונט, דיסוסיום אדטטה (חבר כנסת אתיופי, לא?), וכן הלאה.

אחרי שמחברי העלון גורמים לך להטיל ספק ברגישויות שלך, הם ממשיכים הלאה ומעבירים את הכדור למגרש המחלות הלא מאובחנות שלך: "אין להשתמש בתרופה אם הינך סובל או סבלת בעבר מליקוי בתיפקוד מערכת הנשימה, הטחול, הכבד, מערכת העיכול (כגון אולקוס) ועוד".
שוב: מבלי ללכת לבדיקות כלליות אין לי מושג אם אני סובל מליקוי (הצרבת זה אולקוס, או שזה באמת רק צרבת?), ואם כבר סבלתי מליקוי וזה עבר מבלי שהרגשתי, מה אז? שוב נדפקתי.

ההרגשה שלי היא שבכלל לא רוצים שתצרוך את התרופה, רק תרכוש אותה. אחרת לא היו מכלילים את הסעיף הבא: "תופעות לוואי: פריחה, גירוד בעור, ספחת, אובדן הכושר המיני, עיוורון, שלשול, נזלת, כאב ראש, שיתוק זמני. תופעות אלה חולפות בדרך כלל, לאחר תקופת הסתגלות, אולם אם הן ממשיכות ומטרידות, פנה לרופא".
אופס, בדיוק בלעת שני כדורים! מובן שאחרי קריאת העלון אתה רוצה להוציא את פצצת הזמן הביולוגית הזו מהגוף, אבל אתה רואה שבהמשך כתוב: "אין לגרום להקאה ללא הוראה מפורשת מרופא".

ולבסוף גם עושים ממך מטומטם: תחת הסעיף "מנע הרעלה", מופיעה אזהרה נוספת, אווילית: "אין ליטול תרופות בחושך!", שנותנת לך קצת יותר קרדיט שכלי מהאזהרה על משחת הכלים שאומרת "לא למאכל!" אני מצטער, אבל תרופות שמצוידות בעלוני מידע כאלה יש לצרוך רק בחושך, אחרת תצליחו לקרוא את העלון, ואז ממילא תתמלאו פחדים שיגרמו לכם לבקש מרשם לתרופות נגד חרדה (שגם הן מצידן מצוידות בעלון דומה. מעגל הקסמים הזה זדוני מאין כמותו! זדוני!) או שתפסיקו ליטול את התרופות.

אני, בכל מקרה, חזרתי לשיטה של טרזן: אני הולך לגן חיות, שהגורילה תלקק אותי. אחרי הכל, העלון היחיד שמצורף לגורילה אומר "זהירות – נושכים!"

אגב, לאחרונה מדווחים הרבה בתקשורת על התפרעויות של פציינטים בבתי חולים. אני די בטוח שזה מתחיל ככה:
רופא (מבטא רוסי): סליחה, אתה רגיש למטילדרוקסיבנזונט?
פציינט (לא משנה מאיזו עדה): אה?!
רופא: מטילדרוקסיבנזונט!
פציינט: תחזיקו אותי!

א"א

%d בלוגרים אהבו את זה: