קורותיי בסמטת וִיסְטֶרְיָה

אתה לא יודע שזה קרון בלי שיחות?!

"אפשר להוריד את הווילון?" שאלה האישה שישבה מולי ברכבת, כבר בתחילת הנסיעה.

"אני מניח שעד גבול מסוים," עניתי ברטינה סמויה, כי לרוב אני אוהב לבהות בנוף; זה נותן לי רעיונות.

"הנוף הזה לא השתנה כבר חמישים שנה," היא נימקה בחוצפה נימוסית תוך שהורידה את מגן השמש.

"אבל העיניים השתנו," אמרתי בתקווה שלמשפט הזה באמת יש את העומק הפילוסופי שייחלתי לייצר.

עכשיו שהנוף נחסם, חזרתי לקרוא ב"מכונת הזמן" של וולס, שם גיליתי מילה חדשה, frugivorous, שמשמעה בעל חי שניזון בעיקר או רק מפירות. מדי פעם הפגתי את הספר בצפייה במסובים, שכולם היו שקועים בעולמם, חוץ מהאנגלוסקסית שישבה אלכסונית אליי, שאולי לא ארזה את עולמה לנסיעה: מְמַסֶּכֶת הנוף מולי והקשישה לשמאלי קראו עיתון, צעיר בספסל הסמוך הקיש במרץ על מנענעי המחשב שלו והפיק רעש שלא היה מבייש את לירוי אנדרסון, הגבר הגמלוני לצדו מילא תשבץ (עיקמתי אף בסנוביות), עוד בחור עם מחשב חבש אוזניות בגודל גלגלי הרכבת, והייתה גם בחורה שנבלעה לתוך הסלולרי שלה, שכמו אלה של רובנו, היה מחובר לאינפוזיה.

לקראת סוף הנסיעה צלצל הטלפון שלי. עניתי ואמרתי היי לאבי, בשקט, כהרגלי.

צוררת הפנורמות ובעלת המבטא התנפלו עליי בזעם מאופק: "זה קרון שקט!" אמרה הראשונה; "לא שמת לב שאין פה שיחות?" התרעמה השנייה.

ואכן, פתאום התחדדה בי ההכרה שהאנשים האלה היו יותר מדי שקועים בעולמם, כמעט כאילו נדדו מדומייה לדּוּמָה. שתי האסוציאציות הראשונות שלי היו "ביטלג'וס" ותור לגינקולוג (לא שאי פעם ישבתי בתור לגינקולוג, אבל אני מנחש; מצד שני לך תדע – אולי בכלל אין תור לגינקולוג ואני פשוט חושב על הסרט "קָלְמוֹ"; בנוסף, אני מתאר לעצמי שאם אני היית יושב בתור לגינקולוג, בטוח היה משתרר שם שקט מתוח. אבל רגע, אני סוטה, איפה הייתי? אה, כן:) מסתבר שבימינו, כשאתה קונה מקום שמור, אתה משלם גם על שקט.

מה שכמובן לא מנע מהסקסונית לנהל חמש דקות של שיחה קולנית במיוחד עם מכרה שנעמדה ליד דלת הקרון ("אני תמיד קמה מוקדם מדי"), עד שעצירת הרכבת גאלה אותי מייסוריהן.

החלטתי שבדרך חזרה אסע בקרון של אנשים חיים.

 

משם, כמו סוס, הביאו אותי מסעותיי לצהלה.

ישבתי בבית קפה שנקרא "ביתא", וצפיתי בשלווה הקטטונית שנפרשה למול עיניי. אנשים שקטים, דירות צמודות קרקע שבוודאי גורמות לסוכני נדל"ן לרייר בהקיץ, פיסת דשא, שני חתולים דשנים והקשישוּגֶרית שלהם.

אני לא יודע מה כל כך מיוחד בצהלה, אבל יש לה פארקים המיועדים רק לתושביה וחברת שמירה משלה, "כלבי אשמורת" – ואכן ראיתי איש שמירה מסתובב עם כלב זאב שהיה מצויד במחסום ובידית נשיאה.

הדבר היחיד שעשוי היה לרמז שהמקום הפסטורלי הזה טומן בחובו פוטנציאל א-לה טווין פיקס או עקרות בית נושאות, היה שלמרות הכול קישטו את הדשא שתי ערימות קטנות של גללים שרימזו שמשהו רוחש מתחת לפני השטח.

המחירים בסופר של צהלה, אני חייב לציין, זהים לאלה שבסופר שלנו, ולדעתי זה מעוות, כי רק הגיוני שאם זה מקום כל כך נהדר, האנשים המיוחדים שגרים שם יכולים להרשות לעצמם לקמבן מחירים זולים יותר, ומצד שני אם הם ברמה סוציו-אקונומית כל כך גבוהה, הם בוודאי יכולים להרשות לעצמם לשלם יותר. אבל כמו כולם?!

 

בדרכי האבלה לצאת מצהלה ראיתי בלונדינית עם זוג רגלי אובליסק מתארכות. כבר עמדתי לרדוף אחריהן, אבל אז נגלתה לעיניי שחומה שרגליה האולימפיות בהקו כדולפינים, ומרוב בלבול מצאתי את עצמי בתחנת האוטובוס, שם ישבה אישה קולנית עם עגלה אילמת, וליהגה ללא הרף לעבר תינוק שסירב להגיב להתגרויות הווקליות שלה.

תוך כדי שהיא מצייצת ומקרקרת הבנתי שהאישה הזאת היא אני: אין לה מושג שצהלה היא קרון ללא שיחות.

 

א"א

רובוט עשית אתה ה'

viva-la-muerte-tua-1971בוקר. חוץ. נו"ש. מעונן. תכף ירד גשם.

אני חוזר למכונית עם אספרסו, ובמעבר החציה הרמזור מדבר אליי, מודיע לי איפה אני נמצא.

קצת הלאה משם, אוטובוס עוצר ופותח דלת, ואני שומע את הקריין מכריז מונוטונית על שם התחנה ומיקומה. אני תוהה איך נהגי האוטובוס סובלים את זה יום אחרי יום, תחנה אחר תחנה, מבלי להשתגע. איך סובלים את זה הנוסעים? זה סוג של עינוי סיני, אלא שבמקום טיפות מים, מזליפים עליך טקסט רפטטיבי.

באנגלית יש ביטוי, GOING POSTAL, שמשמעו לרדת מהפסים ולהפוך לרצחני. זה נולד איפשהו בשנות השמונים, כשעובדים של הדואר האמריקאי התחילו לצאת מדעתם ולירות באנשים במקום העבודה. רק טבעי, כשחושבים על זה.

קחו אוויר, חכו שנה-שנתיים עם הקריינים האלה של האוטובוסים, וייוולד הביטוי GOING EGGED. נוסעים ונהגים יתחילו לירות לכל עבר.

בדרך לסופּר אני תוהה אם הקריין של האוטובוס ושל מעבר החציה ושל הרכבת ("התחנה הבאה: בנימינה עילית. הנוסעים מתבקשים לשכוח ארנקים גדושים בכסף וכלות אוקראיניות") הוא אותו אזרח, ואם ניתן יהיה לרצוח אותו בהזדמנות קרובה, באיטיות, על רקע מוזיקה של ימי הביניים.

כן, בקצב הנוכחי, אוטוטו I'll be going Egged.

בסופּר עצמו אני בוחר בעמדת השירות העצמי. הקריין המניאק של הקופה (למה הוא גבר?! כל הקופאיות בכל הסופרים בארץ הן נשים, אז למה דווקא הדגנרט הרובוטי שלא צריך לעמוד או לשבת כל היום ולהתמודד עם הלקוחות הישראליים הנאלחים, ובטח אפילו ככה משתכר יותר מהנשים במקצוע, צריך להיות גבר?!) חוזר שוב ושוב על אותו טקסט, כאילו לא הבנתי את הרעיון בפעם הראשונה. כן, אני יודע, טומטום מטאלי, לסרוק את המוצר או לבחור פירות או ירקות מהרשימה. לו היית בשר ודם כבר מזמן הייתי הופך את שני הרכיבים האלה לעיסה אפורה.

You hear me talking, hillbilly boy? I ain't through with you by a damn sight. I'm gonna get Egged on your ass!

הקופאיות מביטות בשטנה מלוכסנת לעבר העמדה הגברית האוטומטית שעתידה לגזול מהן את פרנסתן הדלה.

האנושות הגיעה לשלב שבו קופסאות פח מדברות אליה בקול דמוי-אנושי, ומשאיות שנוסעות לאחור מנגנות את החמישית של בטהובן.

רֶבֶרְס טרנזיט גלוריה מוּנדי.

אתה הולך למות. מספרך בתור הוא… 81. לנוחותך, נתק את השיחה, ומלאך המוות יחזור אליך מבלי שתאבד את מיקומך בתור.

תודה שבחרת לחיות במאה ה-XXI.

א"א

%d בלוגרים אהבו את זה: