קקה יבש – אני הולך להנציח את עצמי

מדי יום, אנשים דגולים בכל רחבי העולם עושים מאמצים אדירים להנציח את עצמם ולהפוך לאימורטליים, לפחות בכל מה שקשור בזיכרון הקולקטיבי. פסלים, מלחינים, במאים, ציירים ושאר אמנים, פוליטיקאים וספורטאים, מנהלים מאבקי איתנים במוזה שלהם, משתדלים לשכלל ולעדן ולהתעלות וליצור עבודות אמנות ומהלכים שיכניסו אותם לפנתיאון הנצח. עשירים קונים בניינים וקוראים להם על שמם, ראשי עיריות יודעים היטב שפעם עוד יקראו רחוב על שמם, ממציאים וחוקרים ואנשי רפואה ומדענים מעניקים לווירוסים ולתרופות ולמחלות את שמם (קרויצפלד יעקב היא הדוגמה הכי טובה, גם אם הכי מצחיקה. כל עוד אתה לא חוטף את זה), וכל זה על מנת שבעוד מאה, מאתיים, שלוש מאות שנים, שמם עוד יתנוסס בפי האנושות.

אז הנה, גם אני הולך להנציח את עצמי, להפוך לאימורטלי, אבל השיטה שלי הרבה יותר טובה והרבה יותר ארוכת טווח: אני הולך לחרבן!

והרבה.

כן, כל האומללים שכותבים וכתבו יצירות מופת, כל הבטהובנים והנבוקובים והלוביטשים והברנינים יישכחו, ואילו אותי יזכרו לנצח. ובמילה "נצח" אני לא מתכוון לעוד חמש מאות שנים עלובות, אלא ל-35 מיליון שנים!

כאמור, השיטה פשוטה ואינה מצריכה כישרון מיוחד – אני הולך לחרבן©.

עליתי על הפטנט™ המבריק הזה כאשר קראתי על מדענים שמצאו מאובן עתיק – צואת דינוזאור בת 35 מיליון שנה, במשקל שבעה קילוגרם.

שבעה קילוגרם!

[זה הזכיר לי אנקדוטה נהדרת על הפסנתרן והגאון הכללי אוסקר לוונט, שנלקח פעם על ידי חבר לסיור באחוזה של מיליונר ראוותני. הרבה חדרים היו שם, וברבים מהם היו שירותים צמודים, עם אסלות מוזהבות. כששאל אותו החבר בסוף הסיור מה דעתו, אמר לוונט, "אני לא בטוח בעניין הסגנון, אבל הבנאדם בהחלט יודע איך לחרבן!"]

שבעה קילוגרם קקי!

הו, איזו שמחה הפיקו המדענים מגללי הטירונוזאורוס רקס, מה התענגו על החיטוט בפרש הענק, המגניפיקקי שסיפק להם הפתעות למכביר: מיסטר טי אכל ככה ולא אחרת, הוא לעס בצורה זו ולא במשנתה, נוזלי העיכול שלו היו שקופים ולא עכורים, וכן הלאה. חגיגה של ממש. לחשוב שאדם לומד כל כך הרבה שנים, כדי שנקודת השיא בקריירה שלו תהיה, "חקר קקה של טי-רקס ב-1998".

על כל פנים, בעקבות קריאת המאמר זנחתי את הרעיון הנואל לכתוב יצירת מופת או לכבוש את הבוספורוס, ועברתי לשלב המעשי של ההנצחה שלי.

לצורך העניין, חדלתי לעשות את צרכיי באסלה. רק מי שאינו מעוניין להיחקק עושה קקי באסלה.

עברתי לטבע.

הבעיה הראשונה שעמדה בפניי הייתה המשקל: אם מה שהותיר אחריו הטי-רקס שוקל שבעה קילו כשהוא יבש, מי יודע כמה שקל כשהיה טרי וריחני. אם כך, על מנת להשאיר אחריי משהו שמדעני העתיד הרחוק ימצאו בקלות, אני חייב לבקר בכל אתר הפרשה מספר פעמים, עד שתצטבר כמות מהותית.

הבעיה השנייה הייתה טופוגרפית: מי יודע אילו שטחים יימחקו מהמפה עוד 35 מיליון שנה, ואילו יישארו? לפיכך, עליי לפזר את שרידי ארוחותיי בכמה שיותר אתרים, ורצוי מאוד שרובם יהיו גבוהים במיוחד, למקרה של שיטפון אדיר שימחה את רוב פני כדור הארץ.

הבעיה השלישית הייתה עניין הזיהוי: כיצד ידעו מי בדיוק הותיר אחריו את המזכרת השגיבה הזו? בתחילה חשבתי שאולי כדאי לתקוע בכל ערימת קקה שכזו דגלונים קטנים, עליהם יהיו רשומים שמי וכמה פרטים ביוגרפיים. פעם כתבתי קורות חיים – 250 מילים הספיקו, וזה עוד אחרי שמרחתי (אין פה כוונה למשחק מילים), כך שמבחינת השטח, דגלון בוודאי יספיק. אבל מהר מאוד הבנתי שדגלון יכול לעוף ברוח, להתכלות, להיעלם עם השנים, ולכן החלטתי לעבור לשיטה אחרת: עם כל ארוחה אני בולע פתקית מנוילנת, ובה כל הפרטים החשובים אודותיי, וזו כבר בטח תמצא את דרכה לצואה. אין לי ספק שמדעני העתיד לא יאמינו למזלם הטוב – לא רק שימצאו קקי מאובן, אלא שיהיו בו פרטים מזהים על המֵקָקֶק. אם אסגל טכניקות בליעה מתקדמות יותר, אולי אצליח לבלוע גם תמונות פספורט של עצמי. כך, דיוקני וצואתי יתנוססו זה לצד זה במיטב מוזיאוני המדע!

אולי ישבטו אותי, אולי יעשו מזה סרט, אולי אפילו יקראו על שמי פארק.

כן, האפשרויות אינסופיות, אבל בטרם ארד לעומקן, כדאי שאתחיל בעבודה הקשה. אחרי הכל, אני אולי צעיר, אך העולם גדול, ועליי לכסות שטחים נרחבים. כוכב לכת שלם מחכה למוצא… למוצא… תשלימו את המשפט בעצמכם.

אז אם אתם חיים במקום גבוה ומריחים משהו לא נעים, אל דאגה – זה רק אני, מנציח את עצמי בחצר האחורית שלכם.

זאת צואתי, זאת צוואתי!

1998, מסתבר

 

%d בלוגרים אהבו את זה: