ארבעה ימים במותו של קיפוד

הקיפוד מקופל בתוך עצמו,

מתגונן מפני כל מה שהזיק לו,

מסרב להודות, ממאן להיפתח

אל המוות,

מתכרבל סביב ניצוץ חייו המועם.

ביום השני הוא מתחיל להציץ מתוך עצמו, חוטם קטון

מבצבץ מתלוצץ קורץ לעולם

עין שחורה ספקנית

נלחמת בצורך להפסיק להביט.

וביום השלישי נקוו הדמעות

וזרועות מתוקות רחב מברכות

את צו הגורל וחושפות

שגם כשהם מקופדים הקיפודים מתוקים.

עכשיו שדבר לא יכול להרע לו, הוא חדל להתגונן.

כמו פרח קיצי הוא הולך ונפתח.

*

ביום הרביעי הפה נפער בזעקה, הזרועות נפרשות בייאוש:

די! קחו אותי מכאן!

די לי מהשמש ומטרדת הזבובים המחטטים בפי

ומדגדגים את בטני השוקעת. די!

הייתי חי, הייתי חמוד, עכשיו – חידלון.

רוממו אותי ממר הרימות!

הסירו מעליי מועקת גלימת קוציי!

א"א

אינסקטי – תעבור, אה?!

ערב אחד בחושך
עמד קיפוד קרוב לפס ההפרדה בכביש.
רגע, לא ניסחתי את זה טוב:
לילה אחד חשוך, כשירדתי לרחוב
הבחנתי בקיפוד עומד באמצע הכביש, קפוא על מקומו.
רגע:
לא בדיוק באמצע, אבל קרוב מאוד לקו ההפרדה
(שמאפשר פנייה)
יותר בצד שלי, אבל פניו מופנים הלאה ממני
ועכוזו אליי.
לדייק:
קוצי עכוזו. את העכוז עצמו ניתן היה רק לשער, לא לראות. מי יודע, אולי לקיפודים אין עכוז.

 

בקיצור: חושך, קיפוד, קו הפרדה, כביש, מכוניות
אני מקווה שבשלב זה התמונה ברורה –
יצור עדין וקטן בסביבה הרת-שְׁחוֹר ובסכנת מוות

 

חציתי חצי מהכביש וניסיתי להפחיד אותו עם "קישטה" חיפאי מסורתי.
זה לא עבד.
כנראה שהוא לא מהסביבה.

 

מונית הגיעה במהירות מופרזת וראיתי איך אני נדרס בגלל קיפוד
עוד מכונית חלפה
לאסוף אותו בידיים לא ניתן, כפפות לא הבאתי, לחזור לבית להביא כפפות לא בא בחשבון כי אני מאחר לפגישה עם חברים, לבעוט אותו לצד השני של הרחוב על מנת להצילו מדריסה ומיעוּך עשוי להיות אקט שסותר את עצמו

 

חשתי מצוקה. זו הסתיימה כשעליתי על מונית. כשהבטתי אחורה מחלונהּ הקיפוד נעלם. ניצל ללא התערבותי וחצה את הכביש בבטחה (אלא אם כן עלה השמיימה באמצעות ינשוף)

 

בדרך, במונית, חשבתי שבימים אחרים אולי הייתי מצליח לכתוב על זה שיר. בנעוריי.
אבל כיום אין לי את הרגישויות הדרושות ואני גם לא מעוניין בהן.
אתם אולי תצפו ממני לנשמה של משורר, לפואזיה
לשיר על הקיפוד המצוי בסכנה,
אבל אין סיכוי
שיזדיין

 

אין לי שום דבר מיוחד ו/או פואטי להגיד על הסיטואציה
קיפוד באמצע הכביש וזהו
טוב, לא בדיוק באמצע (אלא אם כן קו ההפרדה לא בדיוק באמצע, ואז הכל ייתכן)
אבל בכל מקרה קיפוד על הכביש ומכוניות חולפות וחושך

 

אז אל תצפו לכלום. לא ממני

 

ובכלל, מאיפה פיתחתם את הציפיות האלה?
ועוד ממני.
מי אמר לכם שיש בי מן המשורר?
משוררים רגישים לכל ואילו אני – כלום

 

ובכלל, מי כותב שירים על קיפודים בסכנת כליה, ולמה שאני אהיה הראשון, ומה איכפת לי אם קיפוד יקופד באמצע הכביש או משמאלה לאמצעו (אלא אם כן אתם באים מהכיוון השני), למרות שאני חייב להודות שהוא (או היא) היה חמוד (או חמודה במקרה של היא), וממתי אני בכלל כותב שירים ואת מי זה היה מעניין לו כתבתי, וגם אם היו מתעניינים בוודאי היו מסווגים כזניחה את פואמת הקיפודים שלי, גחמנית במכלול יצירותיי, ובכל מקרה אני חוזר ומציין שאין בי את הרגישות הדרושה למשורר או את היכולת למצוא זווית ראייה מעניינת בנוגע ליונק קוצני אוכל חרקים ושבלולים כזה או אחר שמוצא את עצמו סמי-נדרס מתוך אי-הכרה של חוקי התעבורה העירוניים, ומאיפה לי אם לקיפוד יש עכוז או לא, אם כי חייב להיות פתח יציאה כלשהו –
מה אני, דייויד אטנבורו?!
א"א

%d בלוגרים אהבו את זה: